האשה עזבה את הבית, לטענתה לאחר שהתנהג כלפיה באלימות. וקיים מערכת יחסים עם נשים אחרות.
הבעל מכחיש וטוען שמעולם לא נקט באלימות, וקיום היחסים עם נשים היה מחוץ לבית. רצון הבעל הוא שלום בית.

ביה"ד קמא הכריע שסעיף 10 בהסכם: "הצדדים יערכו צוואות בהם יורישו לילדיהם את הנכסים הנ"ל". אינו תקף.
ולכן אין מניעה שהאש ימכור את הדירה. ואינו חייב לערוך רישום הערת אזהרה על הדירה.
על כך ניתן ערעור.

ביה"ד חיב את הבעל שברח לחו"ל ולא רוצה לגרש את אשתו. פסק הדין דן בסמכות ביה"ד לקנוס בחיוב ממון.

המקבל לווה כסף מהנותן ע"פ היתר עסקא, ובו התחייב לתת רווח 10% לנותן, אך אם יאחר בהחזר ההלוואה מתחייב לתת עוד 10% מהקרן ותוספת 1.5% מהרווח. המקבל טוען שזה סכום מוגזם והוא ריבית, ועוד שטען לאונס.

בית הדין האזורי לא אישר לקיים דיון באמצעות היוועדות חזותית. הצדדים הגישו ערעור לערכאת הערעור.

בית הדין קמא פסק, כי במקרה בו במועד הקרע המניות הרשומות ע"ש האשה היו שוות הרבה, ולאחר זמן קצר ירד ערכן מאוד, יש לבצע את האיזון ע"פ הזמן השני. על כך ערער הבל לביה"ד הגדול.

זוג עומדים לפני הגירושין והאישה ביקשה צו עיקול לנכסי הבעל כדי שתוכל לגבות כתובתה. ביה"ד קמא דחה את בקשתה וכעת היא הגישה על כך ערעור.

הצדדים התגרשו ולהם ילד אחד, הילד גדל עם האם.
תביעת האם להגדלת מזונות הילד, בעקבות הפסקת האב לקיים את הסדרי השהות. וכן לפסיקת דמי מדור.
טענת האב שאין לחייבו בדמי מדור כיוון שהוא סייע בקניית דירה הרשומה ע"ש האישה.

לפני הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון ולפיו כל צד נשאר עם הזכויות שהיו לו.
האיש הכניס דירה ולאחר זמן מכרו את הדירה וקנו דירה חלופית. חלק ממימון הדירה נעשה ע"י כספי הדירה שנמכרה, אך יש ויכוח מהיכן נעשה שאר מימון הדירה, האם מכספים שהכניסה האישה או מכספי האיש.
מאז עלה ערך הדירה ויש לברר כיצד יש לחלוק ברווח.