טיגנו דגים בשמן של שניצל בשרי
בית דין
"תורת אבי" – קרית מלאכי
הדיין:
הרב איתי בן יוסף
פסק דין - טיגנה דגים בשמן של שניצלים
א. רקע
עובדתי
בפני בית
הדין מקרה שבו משפחה רכשה דגים בשווי 400 ₪ לקראת שבת חתן, והעבירה אותם לשכנה -
בעלת קייטרינג - לצורך טיגון. בדיעבד התברר כי השכנה טיגנה את הדגים בשמן שבו
מטגנים שניצלים, דבר שגרם לאיסור אכילת הדגים לפי מנהג ישראל והקפדתם של בני
המשפחה על כשרות מהודרת.
השאלה
העומדת לדיון:
האם
השכנה חייבת לשלם את שווי הדגים שהוזקו?
ב.
נימוקי הדין
שלום
וברכה. בשאלתך חסר הפרט האם השכנה בעלת הקייטרינג קיבלה תשלום עבור השירות הזה,
אבל על כל פנים אנחנו נבאר מעט את הנושא כך שנקיף את כל האפשרויות למען הלומדים.
פסק מרן השו"ע (חו"מ סימן שו סעיף ד'):
המוליך חטין לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן, נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח וניבלה, בשכר חייבים לשלם דמיהן. ואם שחט בחינם, אם היה טבח מומחה, פטור, ואם אינו מומחה, חייב. (והטבחים שלוקחין הכרכשאות מן הכשרות, מקרי שכר ואם נבלו חייבים לשלם) (טור).
נסכם את
דברי מרן למעשה:
"בשכר"
חייבים לשלם דמיהם, ואם "בחינם", אם הוא אומן פטור, ואם אינו אומן, חייב
לשלם.
הטעם לכך
הוא שאם מדובר "באופה מומחה" או "בטוחן מומחה", ועשה את האפיה
או הטחינה "בחינם", פטור, שכיון שהוא מומחה, ואין רגיל לבוא לידי מכשול
כזה, מזלו של הלקוח גרם לו, שהאופה או הטוחן יכשלו, והפת או הקמח לא יצאו יפה
וטוב.
ואם הם
"נוטלים שכר", ואפילו פרוטה, חייבים לשלם, שכיון שהם נוטלים שכר, היה
להם להקפיד להיזהר ביותר, וחיובם מדין "שומר שכר", שחייב בכל חוץ
מאונסים.
ואם
מדובר באופה שאינו מומחה ובטוחן שאינו מומחה, אפילו אם עושים בחינם, חייבים לשלם,
שכיון שאינם מומחים, לא היה להם לעסוק בזה, וחייבים מדין "אדם המזיק".
אם כן,
לאור האמור בנידון השאלה, שמדובר "באומן", היינו בקייטרינג ידוע, שטעתה,
שהדין הוא שכיון שמקבל שכר עבור פעולתו (אם וכן), אינו יכול לטעון שוגג הייתי,
ואין צריכים לשלם לו על פעולתו, היינו הטרחה והבישול של הדגים, ולא עוד, אלא שאם
הזיקה לדגים צריכה לשלם עבורם. ואם עשתה בחינם פטורה על היזק הדגים.
אלא
שלכאורה בנידון שאלתנו יש לפטור את בעלת הקייטרינג אפילו אם קיבלה תשלום, וזאת
עפ"י המבואר בפסק השו"ע (חו"מ שפה סעיף א'): המזיק את חברו היזק
שאינו ניכר כגון שעירב יין נסך ביינו, מן התורה הוא פטור, אבל חכמים קנסוהו לשלם
נזק שלם מהיפה שבנכסיו, כדין כל המזיקים. לפיכך אם מת המזיק קודם שישלם, אין
קונסין בנו אחריו לשלם. וכן אם היה שוגג או אנוס, פטור, שלא קנסו אלא מזיד.
ע"כ.
נמצא,
שבנידון שאלתנו שמדובר בהיזק שאינו ניכר, ובשוגג, יש לפטור את המזיק.
אלא
שלכאורה יש לומר שכיון שתשלום נזק הוא לפי שומת בני אדם, ואצל כל בני אדם נחשב
הדבר כנזק וירד ממחירו אם כן לכאורה חייב לשלם אף שלא נראה הנזק.
והנה דעת
המג"א (או"ח סי' קעג') שאין להקפיד היום בענין זה של בשר ודגים (וישנם
עוד גדולים העומדים בשיטה זו). אלא שהכרעת המשנ"ב ורוב ככל הפוסקים שלא
כדבריו. ולכאורה יכולה הייתה השכנה לטעון קים לי כדעת המג"א, אלא שנראה שאין
זה נכון, ולא שייך לטעון 'קים לי' כיון שהיזק נעשה, שהרי לא יהיה מי שיאכל את אותם
דגים, ונמצא שקלקלה. ואף שהמג"א מתיר, מכל מקום אין העולם נוהג כן, ומה תועיל
טענת 'קים לי' להוכיח שאין נזק כאשר הנזק קיים למנהג העולם, וכל טענת קים לי שייכת
אם יש דעה הפוטרת מלשלם אבל לא שייך לומר קים לי שאין נזק, כי בזה מנהג העולם
קובע. ויש להתבונן אם הנזק הלכתי או נחשב נזק אמיתי כמו רעל.
הגמרא
במסכת פסחים (עו,ב) כותבת, שדג שנצלה עם בשר אסור לאכול אותו. הגמרא מביאה שני
טעמים: כאשר אוכלים דג ובשר הדבר גורם 'לריחא' - בעיה שלא נתברר בראשונים מה טיבה.
נימוק שני, משום צרעת.
למרות
שבגמרא האיסור מובא כדבר מוסכם, נחלקו בו הפוסקים:
א. דעת
רוב הפוסקים, שגם בזמן הזה יש איסור לאכול דג עם בשר מחשש לצרעת. כך פסקו השבות
יעקב (ב, קד), הפרי חדש (יו''ד פז, ג) הרמ''א (שם), הש''ך (שם), הילקוט יוסף
(קצושו''ע קטס) כף החיים (קעג, ט) ועוד.
גם
השולחן ערוך (שם), למרות שכתב שצריך להיזהר לא לאכול בשר ודג, כתבו הפוסקים (למשל
ציץ אליעזר כא, ח) שהוא מתכוון לאיסור ממש. ראיה לדבריהם, שהשולחן ערוך פסק כדעת
הרא''ש, שיש חובה לשטוף ידיים ולאכול משהו בין אכילת בשר ודג. אם היה מדובר
בזהירות בלבד, לא היה כותב בלשון חובה (הרמ''א כתב שמספיק לאכול משהו).
ב. לעומת
הפוסקים שאסרו, הרמב''ם לא הביא את האיסור בהלכותיו. מדוע? החתם סופר (יו''ד קא)
הסביר, שלדעת הרמב''ם השתנו הטבעיים, וגם אם בעבר היתה סכנה לאכול בשר ודג, בזמן
הזה אין סכנה, ולכן אין בכך איסור. וכך כתב גם המלבי''ם (ארצות החיים הל' נטילת
ידים).
בנידון
שאלתנו הדגים טוגנו בשמן שטוגן בו שניצלים, והרי השניצלים נתנו טעם בשמן והוי ליה
טעם כעיקר, ולדעת מרן (שו"ע יו"ד סימן צב סעיף ב') ע"פ דברי ר"ת שטעם כעיקר
מהתורה, וא"כ השמן קיבל טעם של בשר ונהפך להיות כאילו הוא תבשיל של בשר, ואם
מטגנים בו דגים הוי כמו שנתבשלו דגים בתבשיל של בשר. והנה הט"ז (סימן קטס
סק"ב) כתב על דברי הרמ"א "וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא, מיהו
בדיעבד אינו אסור". וכתב, היינו בריחא אבל אם נתבשלו יחד אסורין אף בדיעבד.
וכתב האיסור והיתר (כלל כג) וז"ל: וכתב המרדכי ואו"ז (פרק א"מ)
דבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור, שאפילו ביבש במינו צריך
ששים עכ"ל. אמנם רבים מן הפוסקים סוברים שגם ביטול טעם דג בבשר או איפכא יש
לשערו בשישים. וי"א שמותר גם להוסיף כדי שיהא ששים לבטל את הטעם וכן כתב
רבינו הגדול בשו"ת יביע אומר (ח"א חיו"ד סימן ז אות י). וכן העלנו
בספרנו שו"ת תורת אבי (שו"ת מעשיות באיסור והיתר). ולפי זה היה נראה
לאסור בנידון שאלתנו כי לא היה שישים בטיגון הדגים בשמן שטוגנו בו השניצלים, כי מה
שהסיקו האחרונים הנ"ל הוא באם יש שישים, אז דינו כשאר איסורים לבטל בשישים.
אמנם כיון שיש שסוברים שכל איסור דג ובשר הוא דוקא בסוג דג שנקרא
"ביניתא" אבל בשאר דגים אין סכנה, וגם שיש לצרף את דברי המג"א
שנשתנו הטבעים, בנוסף יש לצרף את סברת הרב באר שבע שכל האיסור הוא דוקא בצליית
הדגים עם הבשר אבל לא בבישול אם אוכל כל אחד בפני עצמו, כי י"ל דדוקא אם
בושלו ביחד ואכלם ביחד אז זו סכנה, אבל אם אוכל כל דבר בפני עצמו אין סכנה בכך,
ולכן בנידו"ד יש לצרף את ג' הטעמים הנ"ל ולהקל במקום הפסד מרובה. ובכל
זאת אין בכך סיבה מספקת כדי שלא לבטל את המקח, שכן מדובר באנשים יראי ה' שמקפידים
מאוד בכשרות מהודרת, ואעפ"י שיש מקום להקל עפ"י הספקות הנ"ל ודאי
שאין המאכל מהודר, וכבר ביארנו בכמה מקומות שונים בספר שניתן לבטל מקח אם אדם
הזמין אוכל מהודר ובמקומו קיבל מאכל כשר בלבד (כמובן שמדובר לפני שאכלו אותו, שאם
כבר נאכל המאכל הדין יהיה שחייב בתשלום כפי שביארנו (עפ"י המבואר בשו"ע
סימן רלד). נמצא שבנידון שאלתנו, אעפ"י שהיה מקום להתיר את הדגים שטוגנו
במקום הפסד מרובה, כיון שמדובר באירוע מהדרין, א"כ בעצם לא שייך להגיש את
האוכל, ונמצא שהשכנה בעצם הזיקה את המשפחה בכך שמעתה לא יכולים להגיש את הדגים
בשמחה המשפחתית, ועל זה נסוב הדיון בשאלה האם יש לחייב את השכנה בהיזק הדגים.
הנותן סם
המוות בתבשיל של חבירו, חשוב מזיק בהיזק ניכר, שלא מצינו שנקרא היזק שאינו ניכר
אלא במטמא ומדמע וכיוצ"ב, שהוא פסול הלכתי בלבד, מה שאין כן במקרה של רעל שיש
שינוי גמור במאכל, שנוסף בו רעל, והדבר ניכר על ידי בדיקת מעבדה (שו"ת מנחת
שלמה ח"א סימן פח), וכן ניכר ע"י הרגשת האוכל אותו (וכשם שקלקול טעם
נחשב נזק ניכר אע"פ שאינו נראה כמבואר ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי שטעם
וריח חשובים להיזק ניכר (אמנם הפרי מגדים הסתפק בזה כמבואר בפתחי תשובה) כל שכן
שקלקול איכות מזון היא נזק ניכר. וכך כתב בספר פסקי המשפט (סימן שפה אות ב').
וכיון
שראיתי לגאב"ד רבי אלחנן פרץ שליט"א בספרו חוקת המשפט (לא תגזול עמ'
קלג) שפסק בדין דומה שהוי היזק שאינו ניכר ועל כן פטר מתשלום, אמרתי אולי להרחיב
מעט ביסוד דין היזק שאינו ניכר כדי לדעת כיצד לדון בשאלתנו.
בטעם
שפטור נחלקו הראשונים לשלוש שיטות (שתי הדעות הראשונות הן הידועות יותר):
א) משום
שאנו לא רואים את ההיזק, כגון במטמא תרומה, שלא רואים אם הפרי טמא. ולשיטה זו,
במקרה שהפירות רטובים, שאנו כן רואים את ההיזק, שהרי רואים שהפרי הוכשר לקבל טומאה
– הוא כן היזק ניכר, וחייב. כלומר יש חילוק בין אדם שגרם לאיסור כלאים בפירות
חבירו, שהיזק זה נחשב להיזק ניכר, מכיוון שניתן להבחין בכך שהתבואה מעורבבת עם
הגפנים, (למרות שהנזק - איסור הכלאים הוא רוחני), לבין שרץ המונח על טהרות,
שמכיוון שלא ידוע אם הוכשר לקבל טומאה על ידי מים שנפלו עליו, לא ניתן לדעת אם
הפירות נטמאו. (תוס' בבא בתרא ב: ד"ה וחייב).
ב) משום
שהחומר של החפץ לא ניזוק, כגון במטמא תרומה של חבירו, שהפרי נשאר שלם. ולשיטה זו
אפילו אם הפירות רטובים הוא היזק שאינו ניכר, שהרי עדיין הפרי נשאר שלם (רמב"ם חובל ומזיק ז-א: "לא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו",
רש"י גיטין נג. ד"ה היזק שאינו ניכר: "שלא נשתנו מכמות שהיו".
קובץ שיעורים בבא קמא קכח חקר בין שני הצדדים הללו, ותלה זאת גם במחלוקת אמוראים).
ג) משום
שדיני נזיקין נפרדים מדיני איסורים (ומצוות), ולכן לגבי נזיקין לא מתחשבים
באיסורים, וממילא בהיזק שאינו ניכר, שהוא נובע מאיסורים – לא נחשב היזק )מאירי
גיטין מ:, כך ביאר בדעתו הקונטרסי שיעורים בבא קמא א-טז).
בביאור
המחלוקת בין שתי השיטות הללו מצאנו שני הסברים:
א) נחלקו
האם עיקר החפץ הוא החומר שלו, וא"כ הטעם שפטור הוא שהחומר שבו לא ניזוק, או
שעיקר החפץ הוא השווי שלו, והרי שוויו כן ניזוק, וע"כ פטור רק משום שלא נראה
לעינינו (הגרי"ד בבא קמא תחילת ג.) .
ב) נחלקו
האם פטור היזק שאינו ניכר הוא משום שהיזק כזה לא נחשב להיזק, וא"כ תלוי
בחומר, או שבהיזק כזה האדם לא נחשב למזיק, וא"כ תלוי בראייה (קונטרסי שיעורים
בבא קמא א-יד).
ונמצא
שבשאלתנו יש מקום לומר שכיון שהטעם משתנה, הוי היזק ניכר. ויש להשיב, שלכאורה אף
אם הטעם יורגש, אין זה טעם אסור (כמו בשר וחלב, שהתורה אסרה טעם בשר וחלב), אלא
עניין של סכנה. ובנוסף, לעניות דעתי טעם השניצלים לא מורגש בשמן ברמה כזו שתשפיע
על טעם הדגים (אמנם אם זה היה להפך המציאות הייתה אחרת, שכן טעם טיגון הדגים חזק
הרבה יותר משניצלים), וממילא נראה שאין יכול לאנשים להבחין "בנזק".
וממילא עדיין שייך לפטור את השכנה מדין היזק שלא ניכר. אלא שעדיין יש להבין מדוע
אסור לאכול דגים ובשר, ומה בעצם עומד מאחורי איסור "הסכנה" שיש בדבר,
האם זהו איסור סגולי, ואז פשוט שאין היזק ניכר שכן האיסור סגולי ורוחני, אלא
שלהרבה דעות (ואולי רוב הדעות) האיסור של אכילת דגים ובשר הוא איסור מצד הסכנה
הרפואית שיש בדבר, ואם כן הרי שהשילוב הרפואי של שני מינים אלו הוא הסכנה, ואת זה
אכן אפשר לראות (ע"י מכשירים מיוחדים).
ועתה
נחשפתי למחקרים בינלאומיים בנושא האם אכילת דג ובשר ביחד או בהפסק קצר ביניהם
מזיקה או מועילה, ומה שגילו עד כה שבשר הדגים עשיר במינרלים ובעיקר יוד ותכונת בשר
הדגים להשפיע על גוף אדם לקרר, וכנגדו בשר בהמה רווי בשומנים והשפעתו על הגוף
לחמם. ועיכול שלהם ביחד קשה. ולפי הערכות ראשוניות זה עלול להזיק למערכת חלל הפה,
לוע, ושט וקיבה, ואף להביא למחלות פנימיות שונות. וזה טרם הוכח כי המחקרים
בעיצומם.
ובדין
מזיק בדבר שאינו נראה בעין האדם, אבל נראה על ידי כלים, יש לברר, האם הוי היזק
שאינו ניכר. וראיתי שכבר דן בזה הרב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א (חשוקי
חמד, בבא קמא ה, א) באחד שהוציא מזרק סטרילי ממקומו השמור, שעל ידי זה אינו ראוי
לשימוש, שעל ידי זה אינו ראוי לשימוש, אם הוי היזק ניכר.
והביא שם
עוד בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בשם ספר דור רביעי, עוד גדר של היזק
שאינו ניכר, וז"ל:
"שהיזק שאינו ניכר דפטור, הוא משום שכל מזיק נלמד ממכה בהמה ישלמנה, וכל שההפסד הוא רוחני, וזה הפסד רק לעם ישראל, ולא לאומות העולם, אין זה דומה למכה בהמה ישלמנה" עכ"ל.
והנה יש
כאן שני נידונים:
אם זה
היה במקרה שבו הקייטרינג בעצמו קנה את הדגים וטיגנם וכו', פשוט שלא היינו מחייבים
את המשפחה לשלם עבור זה, כיון שזה לא ברמת הכשרות אותה ביקשו (מהדרין) ועל כן הוי
מקח טעות, ולא חייבים לקבל זאת ולשלם על כך.
בנידון
שאלתנו, אין הדיון אודות תשלום לקייטרינג, אלא דרישה לשלם עבור הדגים (שהמשפחה
קנתה) מדין מזיק. וביארנו שאם השכנה (שנחשבת לאומן) עשתה זאת ללא שכר, אזי יש
לפטור בכל מקרה. ואם שילמו לה על כך, יש לעיין האם היזק זה נחשב להיזק ניכר, דעת
הגאב"ד אלחנן פרץ שליט"א שנחשב להיזק שאינו ניכר ולכן פטורה בכל מקרה,
אולם לענ"ד נראה יותר שהאיסור הוא מצד הרפואה שבדבר, ואם כן נחשב להיזק ניכר
(בדומה במקצת לרעל, וכפי שהרחבנו בגוף התשובה), ועדיין צריך עיון בדבר.
מסקנת
הדברים: במקרה והשכנה עשתה זאת ללא שכר לא ניתן לגבות מהשכנה תשלום עבור הדגים
ש"הוזקו", אולם אם קיבלה שכר על כך, יש לעיין האם נחשב הדבר כהיזק שאינו
ניכר כמבואר בגוף התשובה.
ג. מסקנת
הדין
לאחר
העיון בכל צדדי ההלכה שהובאו לעיל, ולאחר בחינת גדרי אומן, שומר שכר, היזק ניכר
והיזק שאינו ניכר, וכן לאחר בירור דין דגים ובשר והשלכותיו על שאלת הנזק — עולה
כי:
1. אם השכנה טיגנה את הדגים ללא קבלת שכר –
דינה כדין אומן העושה בחינם, ובמקרה זה פטורה מתשלום על ההיזק.
2. אם השכנה קיבלה שכר עבור פעולתה – יש
לעיין האם נחשב מעשה זה כהיזק שאינו ניכר הפוטר, או שמא כהיזק ניכר, מאחר שהמאכל
אינו ראוי להגשה באירוע מהודר, והנזק ניכר לפי מנהג העולם.
ולפי
המבואר בגוף התשובה, יש צדדים משמעותיים לראות בכך היזק ניכר, בפרט כאשר האיסור
נובע מסכנה רפואית ולא מאיסור סגולי בלבד, אולם הדבר עדיין טעון עיון נוסף.
לפיכך:
במקרה
שנעשה בחינם – אין לחייבה בתשלום.
ובמקרה
שנעשה בשכר – הדבר תלוי בהכרעת גדר ההיזק, כמבואר באריכות בגוף התשובה.
ד. חתימת
בית הדין
ניתן
ביום ___
בבית דין
"תורת אבי" – קרית מלאכי
הרב איתי
בן יוסף
דיין
