מנקה שנשכרה לעבודה, הגיעה ולא יכלה לנקות
בית דין
"תורת אבי" – קרית מלאכי
הדיין:
הרב איתי בן יוסף
פסק דין
פועל שנשכר לבצע עבודה, וכשהגיע הבחין שאינו יכול לבצעה מחמת אונס
א. תיאור
המקרה
בפני בית
הדין הובא מקרה שבו עמותה המפעילה מדרשייה לבנות שכרה מנקה לצורך ניקוי יסודי של
מקלט ששופץ לאחרונה. הקבלן שביצע את השיפוץ דיווח על שתי נזילות קלות בלבד בכניסה
למקלט, ולא נמצאו סימנים לנזילות משמעותיות. במהלך השבוע שחלף נצפו גשמים קלים
בלבד, והמקום נותר יבש למעט אותן שתי נזילות קלות.
יום לפני
פתיחת המדרשייה נשכרה מנקה, אשר הגיעה למקום עם מפתח שנמסר לה. עם
כניסתה למקלט מצאה כי כולו מוצף מים, כאשר מים רבים ממשיכים לחדור דרך מספר חורים
שלא היו ידועים קודם לכן. בשל כך הודיעה שאינה יכולה לבצע את עבודתה, וחזרה לביתה.
השאלה
העומדת לדיון:
האם העמותה, כבעל הבית, חייבת לשלם למנקה שכר כלשהו - ואם כן, מהו שיעור התשלום?
ב.
נימוקי הדין
שאלה זו
רלוונטית לאו דווקא למקרה זה, אלא לכל מקרה שבו פועל נשכר לבצע עבודה כלשהי, והיא
נמנעת ממנו מחמת אונס וכיוצ"ב, האם מוטלת על בעל הבית חובת תשלום?
הנה פסק
מרן הש"ע (שלג, א) עפ"י הגמרא בבא מציעא (עה,ב ו- עו,ב) וכן עפ"י
הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ט) בזו הלשון:
השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומות:הגה: וי"א דאם משך ב"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הבעל הבית יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר"ת) אבל אם הוא שכיר יום יכול לחזור כמו שיתבאר (תוס' והרא"ש ריש פרק הזהב) מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין וב"י בשם תלמידי רשב"א והמגיד פרק ט') :במה דברים אמורים? בשלא הלכו, אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום ומה בידו לעשות. ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל (פי' ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל:
וכן תראה
עוד בפסק מרן (שלד, א -ב) וברמ"א (שם) שכתבו מעין זה:
סעיף א'- השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אע"פ שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר ובעל הבית יודע נותן לו שכרו כפועל בטל: הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין הוי פסידא דפועל אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב) ואם הוי מכת מדינה עיין לעיל וגו'...
סעיף ב'- שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך, אינו נותן לו כלום. וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום. אבל אם בא הנהר, נותן להם כל שכרן מן השמים נסתייעו: הגה: שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינן יכולין לחפור אם לא ראו הפועלים הקרקע פסידא דבעל הבית הוא דהוי ליה להודיעם שלא יבואו. י"א דאם ביקר בעל הבית המלאכה מבערב וראה שצריכה פועלים פטור בכל ענין (הכל בטור ס"א) ועיין לעיל סימן של"ג סעיף א' וב' י"א הא דאמרינן דאם אירע אונס הוי פסידא דפועלים היינו ששכרן למלאכה ידועה אבל אם שכרן סתם יכול לומר תן לי מלאכה אחרת כזו (ת"ה סימן שכ"ט):
החילוק
הוא שלגבי מטר (גשם) שניהם שוים בידיעת האונס, ולכן אומרים המוציא מחבירו עליו
הראיה, אבל גבי נהר שהציף שדה בעל הבית, בעל הבית מכיר דרכו של הנהר ולכן היה עליו
להתנות, אבל הפועלים אינם יודעים דרכו של הנהר שעלול להשקות, ולכן זהו הפסד של בעל
הבית (כ"כ רש"י והעיר שושן).
עפ"י
המבואר בפסקי מרן, בבואנו לדון בשאלה זו עלינו לבדוק בראשונה האם היה במקרה זה
מישהו "אשם"?, כלומר האם היה ניתן למנוע דבר זה, האם היה לבעל הבית
אפשרות לדעת שמקרה כזה יכול להתרחש וממילא חובת האחריות והתשלום תהיה עליו.
וכלשון מרן (שלג, ב):
וכל אלו הדינים כשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו, אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אונס ונפטר.
באחד
השיעורים נשאלנו במקרה שהוא דוגמא מעשית יפה לנידון זה. מעשה שהיה שתוך כדי שיעור
נהיגה נוצר פקק תנועה גדול מאוד עקב תאונה, והרכב כמעט ולא זז במשך חצי שעה,
ונשאלה השאלה מי צריך "לספוג" את התשלום על הזמן הזה? ולפי המבואר,
בנידון שאלה זו, התלמיד הוא כביכול בעל הבית שמעסיק את מורה הנהיגה שנחשב כפועל
שלו, ואם כן, כיון שאירע אונס ששניהם לא ידעו עליו, הרי זה הפסד של הפועל, כלומר
של המורה נהיגה, והוא צריך לספוג את הפסד הזמן.
לפי דעת
השולחן ערוך שפסק כדעת הרמב"ם שהכל תלוי בבדיקת בעל הבית, שאם ביקר ובדק בעל
הבית אם צריך למלאכת הניקיון וכשבאה המנקה וראתה שאין צורך כלל למלאכתו א"כ
הוי אונס ואין צריך לשלם לפועל כלל, שמה היה בידו לעשות, אם כן, בעל הבית (שזה
בעצם נציג העמותה) לכאורה היה אמור ללכת לפני למקלט ולבדוק שהכל כשורה, ומשלא עשה
כן, והזמין את המנקה ללא בדיקת המקום מקודם (כלשון מרן הש"ע שהיה לו לבודקו
מהערב) אזי האחריות וכן התשלום (כפועל בטל) מוטל עליו.
אלא
שעדיין יש לומר שלא דומה נידון שאלתנו לפסק מרן, שכן בפסק מרן מדובר שישנו סיכוי
שדבר כזה יתרחש ולכן היה על הבעל הבית את החובה לבדוק לפני, מה שאין כן בנידון
שאלתנו, שלא יכל לדעת מאונס כזה, ולא חשב שדבר כזה אמור לקרות (ולא ניתן להשוות
זאת לפסק מרן, שכן שם מדובר ש"בעל הבית מכיר שדהו ורגילותה" ובנידון
שאלתנו מדובר במקום חדש שעדיין העמותה לא ראו כיצד הוא "מתמודד" עם גשם
חזק, ויתרה מכך הקבלן דיווח לפני שלא ניכרים סימני הצפה ונזילות קשות) שכן לפי
הנאמר, כבר היו מעט גשמים, והיתה רק נזילה קלה מאוד משני מקומות, אבל לעולם לא
הגיע למצב של הצפה, וכנראה שריבוי הגשמים שהיה באותה עת יצר שלולית ענקית מעל
המקלט, שבעצם מחלחלת וחודרת לתוך המקלט. וממילא בנידון שאלתנו לכאורה "אין
אשמים", שכן בעל הבית לא היה אמור לדעת שדבר כזה עלול להתרחש, ובטח שהמנקה לא
הייתה אמורה לשער זאת, ועל כן אנו צריכים לדון מה יהיה הדין במקרה ששני הצדדים היו
אנוסים.
הנה הבית חדש (הב"ח) הציג אופן שלישי:
"פירוש שכיון שאין שניהם יודעים שירד מטר בלילה, פסידא דפועל היא ואינו נותן לו כלום". כלומר הב"ח מציג אופן שבו אין אשמים, כלומר גם בעל הבית וגם הפועל לא היו אמורים לדעת מכך, ובאופן כזה שהוי אונס לשני הצדדים, ההלכה היא שהפועל מפסיד.
ויש לומר שדברים אלו מדוייקים היטב בלשון השולחן ערוך (שלג, ב):
וכל אלו הדינים בשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל הרי זה אונס.
וכך גם מבואר ברמ"א הנ"ל
"וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך אונס לבוא או ששניהם אינן יודעין, הוי פסידא דפועל".
באחד
השיעורים נשאלנו במקרה שהוא דוגמא מעשית יפה לנידון זה. מעשה שהיה שתוך כדי שיעור
נהיגה נוצר פקק תנועה גדול מאוד עקב תאונה, והרכב כמעט ולא זז במשך חצי שעה,
ונשאלה השאלה מי צריך "לספוג" את התשלום על הזמן הזה? ולפי המבואר,
בנידון שאלה זו, התלמיד הוא כביכול בעל הבית שמעסיק את מורה הנהיגה שנחשב כפועל
שלו, ואם כן, כיון שאירע אונס ששניהם לא ידעו עליו, הרי זה הפסד של הפועל, כלומר
של המורה נהיגה, והוא צריך לספוג את הפסד הזמן.
אמנם חשוב לציין מה שכתב בנתיבות המשפט (סימן של"ג סע"ק ה') שכל מה שנאמר שבעל הבית פטור מלשלם כלל לפועל היינו דוקא בלא הוציא שום הוצאה ולא היה לו שום הפסד כלל עקב צורך המלאכה שנשכר עבורה, אלא רק משאין מוצא להשתכר במקום אחר דהוי דבר האבד דאז חייב לשלם לו כפועל בטל, וכמו שכתב השו"ע בריש סימן של"ג ס"ב. אבל אם בזה שהגיע הפועל למקום מלאכתו היה לו הוצאה או הפסד בעקבות כך כגון בנידון שאלתנו שהגיעה המנקה במיוחד מעיר אחרת, ויש לה הוצאה עבור נסיעה הדין יהיה שחייב בעל הבית לשלם לה דמי הנסיעה ששילמה כדי להגיע למקום.. לכאורה בפשטות היה נראה לחייב דמי נסיעות כפי שמבואר בנתיבות. אלא שכיום המנהג הוא שקובעים שכר לעבודה, ללא התחשבות בזמן הנסיעה. כלומר זמן הנסיעות במקרה שבו לא נעשה חוזה או תנאי ברור, אינו חלק מהעבודה. ובנתיבות לכאורה רואים שצריך המעביד לשלם על כל פנים על זמן הנסיעה (אעפ"י שהיה אנוס), וראיתי בספר משפט הפועלים (עמ' קלח-קלט) שכתב שמדובר שההליכה הייתה בזמן המוגדר כשעות העבודה של הפועל. ובנוסף כתב בזו הלשון:
ונסתפקתי באופן שהפועל הלך למקום העבודה למקום רחוק (כן משמע בנתיבות סימן של"ג סק"ב) ונאנס הבעה"ב באופן שאינו צריך לשלם לפועל עבור ביטול השכירות, דאפשר שצריך לשלם לו עכ"פ עבור זמן ההליכה למקום העבודה, דמה שנהגו שלא לשלם עבור זמן זה הוא משום דההליכה היא בבחינת הכשר והכנה לעבודה, אבל אם בסופו של דבר לא עבד הפועל יש מקום לחייב הבעה"ב לשלם שכר עבור ההליכה, דהרי לשליח משלמים שכר עבור ההליכה, וא"כ זו עבודה שמשלמים עליה שכר. וצ"ע למעשה. והצעתי את ספקותי לפני הגר"נ נוסבוים שליט"א ולא הכריע לי בדבר. עכת"ד.
ולענ"ד
יש לחלק. שאם מדובר בהליכה וכן בזמן הליכה, הרי זה דומה לזמן הנסיעה שעליו אין
חיוב תשלום, ואינו בגדר עבודה, אלא "הכשר עבודה", שבזה המנהג לא לשלם.
ובזה באמת לא היה לפועל "הוצאה או הפסד" כלשון הנתיבות, אמנם אם היו לה
הוצאות והפסד, כגון שנסעה למקום עבודתה, ודאי שהוצאות דלק ונסיעות אכן כלולות
בתלוש המשכורת ודאי שהוצאות דלק ונסיעות אכן כלולות בתלוש המשכורת, וזה המנהג (וגם
החוק) לשלם דמי נסיעות. ואם כן, לא נחייב לתת למנקה תשלום שעתי עבור זמן הנסיעה
(כגון אם היא מקבלת 100 ₪ לשעה, אז אם הנסיעה מקרית גת לקרית מלאכי ארכה חצי שעה
אז תקבל 50 ₪), אלא נחייב לתת לה תשלום עבור דמי הנסיעה (כגון תשלום דלק, או עלות
דמי נסיעה באוטובוס וכו'). ומה שטען הרב הגאון והשווה זאת לדין שליח שמקבל תשלום
עבור ההליכה, לענ"ד אין לדמות, שכן בשליח ההליכה עצמה היא עבודתו, ועל זה
גופא התשלום, מה שאין כן שאר עבודות, העבודה היא העיקר וההליכה היא הכשר עבודה
שמתבטלת לגוף העבודה, וכאשר העבודה מתבטלת (כגון באונס) לא ניתן לייחס את ההליכה
כעבודה בפני עצמה שהרי אין חשיבות בפני עצמה ולכן היא בטלה, ולא דמי לשליח שההליכה
עצמה היא העיקר, ודו"ק כי קיצרתי.
והנה
כאשר העלנו את השאלה הנ"ל בקרב הלומדים היו ששאלו מה היה הדין אם המנקה אכן
הייתה מנקה? כלומר, שכרנו את המנקה כדי לשטוף את המקום, והנה היא באה והתחילה
לשטוף את המקום, אלא שהיא רואה שהמים המלוכלכים של הגשם עם הבוץ חודרים מתוך
הנזילות ובעצם עוד חצי שעה המקום לא יראה כאילו נשטף כלל. אבל הוא תטען שהיא עשתה
את מה ששכרו אותה לעשות, האם מועיל הדבר?
ומסברא
נראה בזה שאין צריך כלל לשלם לה עבור זה, שכן הדין הוא שאם אחד שירד לשדה חבירו
ועשה שם מלאכה משלם לו כפי מה שהשביחו, אבל בודאי בלא עשה השבחה ותועלת כלל
במלאכתו שאין צריך כלל לשלם לו, ואם כן הוא הדין במקרה זה שבכל מלאכתה שעשתה אין
בזה השבחה כלל ואין בזה כלל תועלת, לכן נראה שבאופן כזה אין צריך לשלם למנקה עבור
הניקיון. וכמובן שמדובר במקרה שהיא ראתה שישנה נזילה של מי גשמים מלוכלכים, ובכל
זאת המשיכה לנקות. כנלע"ד.
וכשמסרנו
את השאלה הזאת בקרב הלומדים היו שהקשו ממה שמבואר בשו"ע (שלה,ג): שכרו להביא
תפוחים לחולה, והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר: טול מה שהבאת בשכרך, אלא
נותן לו כל שכרו; וכן כל כיוצא בזה. ע"כ. ומבואר שאף במקרה של אונס של שני
הצדדים עדיין משלמים שכר מושלם לפועל.
ובאמת
שלא דומה נידון זה לנידוננו, שכן פסק זה של מרן מבוסס על הגמרא (ב"ק קטז,ב) "השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא -
נותן לו שכרו משלם! א"ל: מי דמי? התם עביד שליח שליחותיה, הכא לא עביד שליח
שליחותיה". כלומר במקרה של הברייתא הפועל נשכר להביא את הפירות ולא לרפא את
החולה, ומאחר שקיים את שליחותו נוטל הוא את מלוא שכרו. לעומת זאת בנידון שאלתנו,
המנקה נשכרה כדי לנקות את המקלט, ומאחר שלא עלה הדבר בידה אין היא נוטלת שכר.
אמנם
נראה שאם היא הייתה מנקה, ואח"כ הייתה מתרחשת הנזילה (כלומר שהמנקה וכן
הבעלים לא היו יודעים ממנה) אזי אע"פ שבפועל המקום לא יהיה נקי, ונמצא שלא
הייתה תועלת במלאכת המנקה, בכל אופן דומה נידון זה למבואר בש"ע (שלה, ג)
והמנקה תהיה זכאית לשכר מלא, כיון שמבחינתה ביצעה את עבודתה.
כיון
שנושא זה של ביטול עבודה הן מצד הבעל הבית הן מצד הפועל הוא דבר שכיח, לטובת
הלומדים אנו מביאים סיכום קצר של הדינים העולים:
בגדר אדם
שחוזר בו מההסכם עבור פעולה, יש ד' דרגות, שהדין בהם משתנה:
דין א' –
אדם קבע עבודה עם בעל מקצוע, וסיכם עמו שיבוא מחר בבוקר, והתקשר אותו אדם לאחר
מכן, והודיע לבעל המקצוע, שהוא מבטל את ההזמנה ושאין צורך שיגיע.
הדין –
אין צריך לשלם כלום לבעל המקצוע, אבל יש איסור לאותו אדם, בזה שאינו עומד בדיבורו,
ונקרא "מחוסר אמנה", ואין רוח חכמים נוחה ממנו…
דין ב' –
… אם בעל המקצוע יוכיח שמחמת ההזמנה של אותו אדם, הוא ביטל לקוח אחר… הדין הוא
שבעל הבית חייב לשלם לו שכר "כפועל בטל".
דין ג' –
אם בעל המקצוע כבר הגיע לבית… חייב בעל הבית לשלם:
א. דמי
נסיעה
ב. שכר
"כפועל בטל".
דין ד' –
אם בעל הבית חזר בו מחמת אונס — פטור.
כל
הדינים הנ"ל תקפים אך ורק כשלא קדם להם תנאי מקדים…
מסקנת
הדברים: במקרה שבו היה על בעל הבית לבדוק לפני, הרי שהוא נושא באחריות וצריך לשלם
למנקה כפועל בטל (חצי תשלום). במקרה שבו שני הצדדים היו אנוסים, הרי זה הפסד
הפועל. אמנם הפסדו הוא דווקא בדבר שעדיין לא הרוויח (כלומר השכר), אך על ההוצאות
שהוציא (כגון הנסיעות) צריך בעל הבית לשלם.
ג. מסקנת
הדין
לאחר
העיון בכל האמור:
1. כאשר
בעל הבית היה אמור לבדוק מראש — עליו לשלם כפועל בטל.
2. כאשר
שני הצדדים אנוסים — הפסד הפועל, אך
3. הוצאות
ממשיות (נסיעות) — על בעל הבית לשלם.
4. אין לשלם שכר עבודה, כי לא נעשתה עבודה.
ד. פסק הדין
יש לשלם
למנקה דמי נסיעה בלבד.
אין לשלם שכר עבודה או שכר פועל בטל.
ה. לפנים
משורת הדין
ראוי
להוסיף סכום סמלי נוסף,
מתוך
התחשבות בעגמת הנפש והטרחה
אך אין בכך חיוב ממוני.
