הזמין מגשי פירות ונאנס
בית דין
"תורת אבי" – קרית מלאכי
הדיין: הרב איתי בן יוסף
פסק דין - הזמין מגשי פירות לט"ו בשבט ונאנס
א. תיאור
המקרה
בפני בית הדין הובא מקרה שבו לקוח הזמין חמישה מגשי פירות בסך 1,000 ₪ ליום ראשון, ט"ו בשבט, בשעה 17:00. בעל העסק הכין את המגשים במועד, אך הלקוח לא הגיע לקחתם, לא ענה לטלפונים ולא השיב להודעות. למחרת הודיע הלקוח כי אמו אושפזה בטיפול נמרץ והוא נאלץ להיות לצידה, ולכן אין לו עוד צורך במגשים שהיו מיועדים למסיבת ט"ו בשבט.
השאלה
העומדת לדיון:
האם הלקוח חייב לשלם עבור המגשים שהוכנו?
ב.
נימוקי הדין
בשו"ת הרא"ש (כלל קד סימן ו) כתב וז"ל:
"ילמדנו רבינו, ראובן הלך לאומן, ואמר לו עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר, ולמחר הלך לו ואמר לו טול הפעולה שאמרת לי לעשות, שאם לא תטלנו תיפסד, וראובן אמר לו כבר לקחתיה מאדם אחר. תשובה: על מעשה האומן חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי, מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם משלם, (ב"מ עו:), שעל ידו הפסידו מלאכת היום, והכא נמי עפ"י דבורו הפסיד. נאם אשר בן ה"ר יחיאל." עכ"ל.
הן אמת
שהיה מקום להרחיב ולהתפלפל בתשובת הרא"ש, שכן לכאורה יש כמה דיוקים בתשובה
שמצריכים עיון, לדוגמא מדוע נקט הרא"ש דוקא בדוגמא הזאת מהגמרא הנ"ל,
לכאורה יש לפשוט את הספק ממקומות אחרים שעל פניו הרבה יותר מתאימים לשאלת
הרא"ש, וכן מדוע נקט הרא"ש שצריך בדוקא לשון "אקחנו ממך", וכן
שהחיוב הוא מדין גרמי. ובכל אופן לא יכולנו להרשות לעצמנו להרחיב בכך שכן מטרת
הספר היא לתמצת את הדין למינימום הנדרש כדי ליצור הבנה נרחבת אצל הלומדים. אמנם
הרוצה לעיין בכך יוכל למצוא מזור לנפשו בספר אוצר העיון (בבא מציעא ח"ב סימן
נא).
בתשלום
בהפסד: בדין מכירה בעל הבית פטור. ואם הפועל ניזק, חייב
רק בהיזק. בשכר פועל אף אם לא ניזק, חייב כפי שנקבע בתחילה.
בגובה
התשלום: בדיני שכירות: זכאי הפועל לשכר מלא. אבל כל שרק
נמנע ממנו רווח, חייב רק בתשלום הוצאותיו ולא בתשלום הרווח.
במטבע
התשלום: במכירה, יכול בעל הבית לשלם גם בכסף וגם
במטלטלין. בשכירות פועלים בכסף בלבד.
בטיפול
במכירת החפץ: בשכירות, חייב בעל הבית בתוצאת המלאכה וצריך
לטפל במכירה. ובמכירה צריך האומן לטרוח במכירת החפץ.
באונס
ובשוגג: במכר פטור מדינא דגרמי. ואילו שכר פעולת הפועל
משתלם אפילו באונס.
בגביה מן
היורשים: גרמי הוא קנס ולכן אין גובים מן היורשים. אולם,
שכר הפועל הוא ממון, ולכן מוטל על היורשים לשלם לו על עבודתו.
באיסור
"בל תלין" ומצוות "ביומו תתן שכרו": שייכים
רק בשכר הפועל ולא בתשלומי המכירה
בדין
אונאה: במכירה חלים כל דיני אונאה, לכן, ביותר משתות
המקח בטל. בשכירות לא שייך דיני אונאה ולכן נשאר ההסכם בתוקפו.
בחשש
ריבית בהקדמת התשלום: בשכר פעולה אין איסור רבית, מה שאין
כן במכירת התוצאה - כאן יש איסור ריבית.
תשלום על
ידי בעל הבית קטן: במכירה, קטן פטור בנזיקין מדינא דגרמי, אבל
בשכירות פועלים (בחלק מן השיטות) חייב בשכר הפעולה.
ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ח)
"אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן, ואח"כ אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד חייב."
וע"ע ביאור הגר"א שם (אות מא).
אלא שבזה
יש לדון אם האומן עושה הפירות בשאלתנו, הוא כפועל, או שמא כאומן שמבצע את
ההזמנה. שאם נאמר שהוא כפועל, הרי שחייב לשלם כל הוצאותיו וכן את כל שכר פעולתו,
כגון עיצוב הפירות, המגש וכיוצ"ב. אך אם נאמר שאין הוא כפועל אלא כאומן שמבצע
הזמנת החומר וכמו כל מוכר, ממילא יש מקום לפטור הלוקח מדין גרמי באונס כמבואר
בשו"ת חוות יאיר (סי' קס"ח) שדן במי שכתב למחותנו שיבא
לזמן פלוני שקבע זמן לחתונה וחברו השיב לו שיבא ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה –
שחייב מדינא דגרמי אם לא שנאנס שיש לפוטרו.
ישנה
חקירה מפורסמת באדם שהזמין עבודה אצל אומן, ואותו בעל מלאכה עשה את המלאכה עבורו,
האם אותו אומן נחשב לפועל של בעל הבית המזמין, כלומר שמכיוון שעשה האומן עבור
בעה"ב מלאכה מסויימת אזי אותו אומן מוגדר כפועל של בעה"ב, או שמא
יש לראות בשני אנשים אלו כדין מוכר וקונה, וכל עוד שלא קיבל בעה"ב המזמין את
המוצר לידיו, הוא אינו חייב לשלם. ויש לנידון זה השלכות רבות, על כן, חשוב
להגדיר בכל מקרה שבא לפנינו מתי העבודה תיקרא "עבודת פועל" ומתי היא
תיקרא "אומן" שמוכר את מלאכתו. ומצאנו במפרשים שני דרכים עיקריים
בהגדרת גדר החילוק, ואלו הם:
שיטת
הנתיבות המשפט (סימן שלג ס"ק טו) והחזון איש (בבא קמא כג- לה) - אפילו
שעושה בבית בעה"ב או בממון בעה"ב אם אמר לשון מקח ואקחנו ממך הרי זה
מכר.
שיטת מהר"א ששון (שו"ת תורת אמת סימן קי"ט הובא בקצות החושן סימן שלט, ג ) - כשפועל עושה בשלו ובממונו הרי זה מכר.
נחלקו
המהר"א ששון עם הנתיבות והחזו"א במקרה של תשובת הרא"ש, כלומר
כשהמזמין אמר לאומן "עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, "ולא אמר משהו שיש לו
משמעות שהמזמין רוצה שבסוף ההזמנה תהיה מכר, שלפי המהר"א ששון היות שהאומן
מתעסק עם חומרים רק משל עצמו, לכן אפילו בסתם מתייחסים שההזמנה היא לקנות את המוצר
ככל מכר, ולפי הנתיבות והחזו"א אין דינו כמכר אא"כ המזמין אמר לשון
שהמשמעות שלו היא מכר, אבל אם אין במשמעות לשונו שההזמנה תהיה מכר הוי כאילו אמר
לאומן לעבוד, והקשר שביניהם הוא שכירות פועלים, והיינו שכאילו שהמזמין אמר לאומן
תעבוד בחומר שלך ואני אשלם לך (שכרך עלי) עבור החפץ ועבור העבודה, ועל אף שהאומן
משביח רק את החומר שלו עצמו, מ"מ הנתיבות והחזו"א הבינו ששייך בזה
שכירות פועלים וגם כוונת הצדדים לכך. ויש להעיר וראיתי שכן הבין גם
בשו"ת באר משה (חו"מ סי' ו ס"ק ב),שמדוייק בדברי הרשב"א
(ב"מ קיח, א ד"ה כאן) שלא שייך חיוב לשלם שכירות פועלים כשהפועל משביח
דבר ששייך לעצמו, ואפילו אם המעסיק אמר "שכרך עלי".
נמצא
שקבלן שמתעסק עם חומרים משל המזמין, וכגון מגיה סת"ם, יש לו דין קבלן רגיל
(והוא כפועל של בעל הבית), אבל קבלן שמתעסק עם חומרים משל עצמו, בהרבה מקרים הוא
נידון כמוכר את המוצר המוגמר ולא כפועל של המזמין.
בנידון
שאלתנו, ההבדל בין אם הוא נידון כפועל או כמוכר, היא בדין מי שחוזר בו מההזמנה.
ובזה יש מחלוקת בפוסקים איך להחשיבו, שהקבלן שגמר את המלאכה (לפני קבלת המוצר), אם
נגדירו כפועל אזי אין למזמין זכות לחזור בו אחרי שהקבלן עשה את מלאכתו, ואם הוא
מוכר (כלומר אומן), יש למזמין כוח לחזור בו, אבל יהיה חייב לשלם את כל ההפסדים של
המוכר מדין מזיק בגרמי.
ובענייננו
נראה שיסכימו הנתיבות והחזון איש, שכיוון שתנאי התשלום היה ע"י שיקנה ממנו,
הרי זה כאילו אמרו במפורש "ואקחנו ממך", שהוא מדין מכירה, והתשלום הוא
בדיני נזיקין מחמת דינא דגרמי. שכן, לפי המהר"א ששון נראה
שפשוט שהוא מוכר, כיון שהוא עובד באוכל ובמוצרים שלו, ויתרה מכך, שבמשפט שלמה (ב,
נתיב כ) הכריע, שאם לא פירט מחיר עבור העבודה בנפרד ועבור האוכל בנפרד נחשב שהכל
הוא מכר אחד, ומוכח שסובר שאפילו לפי הנתיבות והחזו"א יהיה מכר, כיון שגם הם
מסכימים שאם מובן מתוך העניין שמדובר במכר יהיה דינו כך.
בשאלתנו
עיקר ההבחנה בין אומן לשוכר צריכה להיות בעקבות טענת האונס שטוען המזמין. שכן לגבי
מזמין שחוזר בו מחמת אונס, והקבלן שהזמינו ממנו מוצר סיים כבר את העבודה, אזי אם
הקבלן נחשב כפועל רגיל, בכל אופן צריך לשלם שכרו.
דין זה
נלמד מהשו"ע (שלה, ג), וזה עפ"י הגמ' (ב"ק קטז, ב) שכתבה:
"שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא, ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר טול מה
שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו". כלומר שבפועל אעפ"י שהיה אונס,
וכרגע למזמין אין צורך בעבודה שנעשתה ע"י הפועל, עדיין הפועל צריך לקבל את
שכרו.
ואם
הקבלן נידון כמוכר, יש לעיין באיזה אונס מדובר. ובנידון שאלתנו נראה שחשוב כאונס
שפוטר מתשלום.
הנה זה
פשוט ומוסכם אצל הפוסקים ש'גרמי באונס' פטור, והיינו שאם האדם נאלץ להזיק את חבירו
בגרמי הוא פטור, ואף שאדם מועד לעולם וגם באונס, אבל אם הוא מזיק רק בגרמי הוא
פטור באונס.
הנידון
שלנו במי שמבטל הזמנה האם הוא כלול בגדרים של גרמי באונס, כי לכאורה המזמין לא
הוכרח להזיק, שהרי עדיין יש אפשרות טכנית לקיים את ההזמנה והשני לא יוזק, אלא
שהנסיבות השתנו באונס ועתה יש למזמין סיבה טובה למה לא לקיים את ההזמנה. ויש לדון
האם גם בסוג אונס כזה פטור המזיק או לא. והנה יש שני סוגי אונס עיקריים. הסוג
הראשון והמוחלט יותר, שהאונס מונע לגמרי את אפשרות קיום הדבר, וכמו הדוגמא המבוארת
בגמרא (כתובות ב, ב) במי שנתן גט בתנאי שלא יבוא תוך שנה, ובסוף לא הייתה לו
אפשרות לעבור את הנהר, שהגט אינו חל (אם האונס אינו שכיח). הסוג השני, שהאונס אינו
מונע את אפשרות קיום הדבר, אלא שבנסיבות החדשות אין צורך בדבר, או שאם יקיימו את
הדבר הוא יגרום הפסדים. דוגמא לאונס כזה הוא המבואר ברמ"א, שהנה פסק
הרמ"א (יד, ה) "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני
אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו",
ודנו בזה הפוסקים מה יהיה הדין אם לא בא אחריו בגלל שנאלץ להתעסק בצרכי הציבור,
והיינו שלא התבטלה סיבת ההתחייבות לבוא אחריו, אלא התחדשו אילוצים שהם יותר חשובים
ונצרכים מההתחייבות. ונראה שלגבי פטור גרמי באונס יש חילוק בין סוגי האונס
הנ"ל, שאם האונס מבטל את כל עניין ההזמנה, חשיב אונס וכן רואים בדין מי ששכר
מלמד עבור בנו ובנו חלה, שמבואר בשו"ע (שלד, ד) "מי ששכר מלמד לבנו וחלה
התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי (והוא הדין אם מת הנער)... פסידא דמלמד",
והנה אפילו באופן שטכנית הוא עדיין יכול להעסיק את הפועל, וכגון אם יש לו בן נוסף,
בכ"ז אינו חייב להעסיקו, כיון שבהתחלה שכרו עבור הבן שחלה וכמבואר ברמ"א
הנ"ל (ומקורו בתרוה"ד סי' שכ"ט), אלא מוכח שכיון שכל עניין ההזמנה
התבטל, כיון שההזמנה הייתה עבור בן ספציפי, הרי זה נחשב אונס שפוטר מגרמי. בנידון
שאלתנו הלקוח אמר במפורש שמזמין את המגשים לכבוד מסיבת טו בשבט, ואם כן אעפ"י
שלכאורה עדיין ניתן להשתמש בהם, בכל אופן חשיב כאונס, כיון שההזמנה הייתה עבור
עניין מסוים, שהתבטל כתוצאה מאונס.
אולם אם
המזמין כבר שילם על המגשים מראש, יכול מעצב הפירות להשאיר את הכסף אצלו, כמו כל
אונס שאם שילם מראש אינו מקבל את הכסף בחזרה כמבואר ברמ"א (שלד, א), כיון
שהיה עליו להתנות. והרבה ראשונים סוברים כמו התוס' (ב"מ עט,
ב) ותרומת הדשן (סי' שכט) שאם כבר שילם אינו מקבל את כספו בחזרה, אפילו אם האונס
גרם שלא יהנה, מטעם "דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע
אונס". וממילא אם הוא כבר שילם חלק מהסכום או כולו, פטור הקבלן מלהחזיר את
התשלום שקיבל שאם הוא יכול לספק חלק מהמוצר לפי התשלום שכבר קיבל, וכגון בדוגמא של
מגשי הפירות, כיון שהם יכולים לספק חלק מהפירות, הם חייבים לספק אותן.
אמנם
בנידון שאלתנו עדיין לא שילם המזמין על המגשים, ומסקנת הדברים שיש לדון את המקרה
הנ"ל מדין גרמי, ועל כן יש לפוטרו מחמת אונס.
נסיים את
תשובתנו בכך שנייעץ לאותו מעצב פירות ובכלל לאותם אנשים שכך הרגילות אצלם (כגון
בעלי קייטרינג וכיוצ"ב) לנסח מראש הודעה בטרם ההזמנה, שמודיעה מראש שברגע
אישור ההזמנה מתחייב המזמין בתשלום המוצר, בכל אופן שיהיה כולל אונס וכיוצ"ב,
ובעצם הודעה זו ואישורה ע"י המזמין מהווה תנאי ממוני ש"עוקף" את
ההלכה, שכן כל תנאי שבממון תנאי הוא.
מסקנת הדברים: יש לפטור את המזמין מחמת טענת אונס. אולם אין ללמוד מתשובה זו על מקרים דומים שכן כפי שביארנו בגוף התשובה יש לעיין בכל מקרה האם הוא מדין אומן או שמא מדין שכירות פועלים, והתשובה תהיה בהתאם להגדרת המקרה.
ג. מסקנת
הדין
1. האומן
במקרה זה מוגדר מוכר, לא פועל.
2. הלקוח
נאנס באונס גמור - אירוע רפואי דחוף של אמו.
3. האונס
מבטל את עצם הצורך במוצר - ולכן מוגדר כאונס הפוטר מתשלום.
4. מאחר
שהלקוח לא שילם מראש, אין חיוב ממוני כלל.
5. אילו היה משלם מראש - לא היה יכול לדרוש החזר.
ד. פסק
הדין
הלקוח פטור מתשלום עבור המגשים, מחמת אונס.
ה. לפנים
משורת הדין
ראוי
שהלקוח, אם ידו משגת, ישתתף לפחות בחלק מההוצאות,
מתוך
הכרת הטוב והגינות -
אך אין בכך חיוב ממוני.
ו. חתימת
בית הדין
ניתן
ביום ___
בבית דין
"תורת אבי" – קרית מלאכי
הרב איתי
בן יוסף
דיין
