התובעת היא בעלת עסק לעיצוב אירועים, הנתבעים שכרו ממנה מקרמה, והיא נגנבה. ישנו ויכוח על שווי המקרמה, וכן האם יש חיוב תשלום מחמת ההפסד שנגרם לתובעת.

הוגשה בקשה לביה"ד על ידי האשה לחייב את הצד השני. בקשה זו לקתב באי דיוקים וביה"ד הגדיר אותה כתביעת סרק.
בפסק הדין נידנה השאלה האם ניתן להשית על המבקשת הוצאות משפט לטובת הצד השני.

לטענת התובעים (א ואחיותיו), ישנה סתירה בין שני הצווים, כאשר האחד נותן את הירושה כולה לחמשת הילדים, בלי חלוקה בין הדירה ובין שאר הנכסים. מנגד, ע"פ הצו השני, [א] מקבל את הדירה.
הנתבעת, (אשתו של א') טוענת מנגד כי הדירה כולה שייכת ל א' (וממילא היא זכאית למחציתה בהליכי הגירושין שלה עמו). לטענתה אין כל סתירה בין הצווים.

האשה עזבה את הבית, לטענתה לאחר שהתנהג כלפיה באלימות. וקיים מערכת יחסים עם נשים אחרות.
הבעל מכחיש וטוען שמעולם לא נקט באלימות, וקיום היחסים עם נשים היה מחוץ לבית. רצון הבעל הוא שלום בית.

ביה"ד קמא הכריע שסעיף 10 בהסכם: "הצדדים יערכו צוואות בהם יורישו לילדיהם את הנכסים הנ"ל". אינו תקף.
ולכן אין מניעה שהאש ימכור את הדירה. ואינו חייב לערוך רישום הערת אזהרה על הדירה.
על כך ניתן ערעור.

ביה"ד חיב את הבעל שברח לחו"ל ולא רוצה לגרש את אשתו. פסק הדין דן בסמכות ביה"ד לקנוס בחיוב ממון.

המקבל לווה כסף מהנותן ע"פ היתר עסקא, ובו התחייב לתת רווח 10% לנותן, אך אם יאחר בהחזר ההלוואה מתחייב לתת עוד 10% מהקרן ותוספת 1.5% מהרווח. המקבל טוען שזה סכום מוגזם והוא ריבית, ועוד שטען לאונס.

בית הדין האזורי לא אישר לקיים דיון באמצעות היוועדות חזותית. הצדדים הגישו ערעור לערכאת הערעור.