בית הדין האיזורי נתן פסק דין לגבי בעלות על דירה. בערעור קבע בית הדין הגדול שהבעלות על הדירה שייכת לגורם אחר. ויש לבחון האם משמעות הפסיקה היא גם למפרע, כלומר האם ניתן לגבות מן המשתמש דמי שימוש על התקופה שבה היה בדירה כדת וכדין ועל פי פסיקת בית הדין קמא

התובעת ביצעה טיפול של איפור קבוע אצל הנתבעת שהיא קוסמטיקאית, נאמר לה על ידי הנתבעת שהטיפול הותר על ידי כמה רבנים, אך בבירור שערך בית הדין, אין רב שמתיר את הטיפול, לכן היא תובעת את הכסף ששולם בסך 1,200 ש"ח בחזרה.

התובע בן חו"ל בעל דירה בירושלים, חתם על חוזה עם הנתבעת שהיא מעצבת פנים, כדי שתארגן לו את שיפוץ הדירה, היא קישרה אותו עם קבלן ערבי, שהוא שילם לו כמקדמה 3,000 דולר, לאחר זמן הוא ביטל את העבודה, ונאמר לו על ידי המעצבת שכספו יוחזר, בסופו של דבר הכסף לא חזר, והוא מתלונן על כך שהיא לא יידעה אותו על כך שהקבלן אינו אמין.

לפי החוק בית הדין הרבני יכול לדון בדיני ירושה רק בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. והנה, אדם כתב צוואה ראשונה ואחריה צוואה שנייה. והמוטבים של הצוואה הראשונה אינם מסכימים שביה"ד ידון בצוואה. בית הדין האיזורי דחה את בקשתם, אך הם ערערו לביה"ד הגדול

בין התובע להנהלת עמותה נחתם חוזה לקניית דירה, ובו נכתב שהמחיר כולל שכ"ט עו"ד, לאחר מכן תבעו ממנו שכ"ט עו"ד, בטענה שהחתימה היתה בטעות.

התובעת הלוותה לנתבע שהוא טו"ר סכום מסוים של כסף, היא תובעת את הסכום בחזרה, הנתבע טוען כי הוא סיפק לה שירותים משפטיים כטו"ר, וכמו כן תובע בתביעה נגדית את הוצאות הדיון משום שהיה באותו יום בירדן, ונגרמו לו הוצאות על מנת להגיע לדיון.

הנידון: אפוטרופוס שבא לבקש אישור למכור נכסי קטן. הנימוק הוא שהמיסים על המגרש מהווים מצב בו לא משתלם להשאיר את הנכס בבעלות הקטן.

התובע נשכר לעבודה במינימרקט, לאחר שישה שבועות נאמר לו שיעזוב את העבודה, הוא דורש פיצוי בגובה משכורת של שנתיים או 20,00 דולר עבור עבודתו המאומצת.

אדם כתב צוואה הלכתית ואזרחית כאחד. לאחר מכן כתב צוואה אזרחית. ובית הדין האיזורי קבע כי במצב כזה הצוואה הראשונה בטלה. המערער טען כי נפלו בצוואה בשנייה ליקויים שונים שבגינם היא בטלה וממילא הצוואה הראשונה תקפה.

הסכם נישואין (נישואין שניים) כלל התחייבות של הצדדים להפקיד כל חודש סכום לחשבונם המשותף. האשה לא עמד בהסכם ואילו הבעל כן. לאחר תקופה ארוכה הבעל גילה את זה ובכל זאת המשיך להפקיד. הצדדים התגרשו והבעל תובע את הסכומים שהאשה הייתה צריכה להפקיד. כמו כן האשה הודתה כי היו לה קשרים עם גברים זרים, ואח"כ טענה כי כוונה הייתה רק לקשרי ידידות עם גברים זרים אך לא מעבר לכך, והשאלה היא אם לקבל את פרשנותה (הדחוקה) למונח מסויים שהוזכר בהודאתה.