התובע הוא משכיר דירה שהשכיר את הדירה לנתבע שהוא השוכר, בחזה נאמר שהשוכר מחויב לשלם "הוצאות המוטלות על הדירה", ולא נכתב במפורש שהוא צריך לשלם ארנונה, בין הצדדים ישנה מחלוקת האם על השוכר לשלם את הארנונה או לא.

התובע השכיר דירה לאדם כלשהו, והנתבע חתם לו ערבות, לדירה נגרמו נזקים, והתובע תובע את הנתבע, הנתבע טוען שהתחייב בערבות רק על דמי השכירות עצמם, ולא על נזקים נוספים.

הנתבעת היא חברה שבונה פרויקט של 12 דירות בישוב מסוים, התובע התבקש בשלב כלשהו להכנס לעבודת הבנייה והציע כמה הצעות מחיר, לאחר כמה חודשים התובע התבקש לעזוב את השטח ולהפסיק את העבודות. בין הצדדים מחלוקת כמה על הנתבעים לשלם לתובע, בפסק הדין החלקי

בעל גמ״ח שהלוה לאחד ע״י שליח, והשליח חתם על השטר שמתחייב לשלם עבור פלוני, וחתם עצמו בשם המשלח, ואחר זמן התברר שרמאי מפורסם הוא ששידל לשליח שיקבל את הכסף, והשמות שבשטר וגם הערב הכל היה מזוייף ובדוי. האם בעל הגמ״ח יכול לתבוע מהשליח כיון שהוא התחייב.

הגיעו עדים המדברים בשפה שאין ביה"ד מבין

נתבע שאינו רוצה לדון בעירו

הדירה שקנתה האשה מכספים שקיבלה בירושה, והוכנסו על ידה לחשבון הבנק המשותף לה ולבעלה. ביה"ד קמא הכריע ברוב דעות שמתנות מסוג זה שהאשה נתנה לבעלה אינן חוזרות.
ביה"ד לערעורים דן בזה שוב.

בני הזוג הנתבעים הזמינו את התובעת שהיא מעצבת פנים, על מנת שתעצב ותפקח על השיפוץ בביתם, בין הצדדים נוצרו מחלוקות ולאחר כשלושה חודשי עבודה הם סילקו את התובעת, בפסק הדין חלקי1 בית הדין קבע כי סילוקה של התובעת היה מוצדק, וקבע כי הוא יכריע בהמשך במחלוקות שבין הצדדים.