התובע גר במושב ומקצועו הוא כשוחט ובודק, כעת חברות שיווק מביאות למושב אווזים לפיטום ושוחטים אותם ע"י שוחטים מתל אביב. לטענתו בגלל מציאות זו פחת הצורךמ בבשר מקומי, וכן, בעקבות זאת גם מגדלים פרטיים של הישוב מוסרים עופות לשחיטה לשוחטים הנ"ל וזה מקפח את פרנסתו.

הנתבעים והתובעים שניהם שכנים בבניין מגורים אחד, הנתבע הוא בעל כמה מחסנים בקומה התחתונה של הבניין, הוא הכשיר אותם למטרת גן ילדים, והוא רוצה להשכיר אותם, התובעים מבקשים מבית הדין למנוע את השכרת המחסנים לצורך גן, משום שהדבר נוגד את חוקי העירייה ובנוסף הדבר יפריע לשקט והמנוחה של האנשים בבניין, וטענות נוספות, לטענת הנתבע לא תהיה הפרעה מפעילות הגן.

בית הדין האיזורי נתן פסק דין, אבל מטעמים שונים ההרכב שחתם על הפסק לא שמע את טענות הצדדים (התחלפו דיינים במהלך הדיונים), ואחד הצדדים טוען כי במצב כזה הפסק בטל

התובע תפר לנתבע בגדים, לטענתו שולם רק חלק מהסכום ע"י בניו של הנתבע. לטענת הנתבע הוא שלח ע"י בניו את כל הסכום. התובע הביא עד המסייע לטענתו שקיבל רק חלק מהסכום.

תביעה מצד פקיד במוסד מסוים שיוסיפו לו על משכורתו בהתאם לחישוב האינדכס הנהוג בכל מקומות העבודה. — טענת הנתבעים, שנקבע מראש לתובע מטעם בית הדין ובהסכמתו —שכר מקסימלי למצב של התייקרות החיים. — אם ההסכם למשכורת מקסימלית יש לו תוקף אף במקרה של יוקר בלתי שכיח. — אם יש חיוב על המעביד להוסיף על משכורתם של העובדים בהתאם ליוקר החיים. — אימתי יכולים העובדים לתבוע תוספת זו.

הכתובה נכתבה בלירות על סכום מאד גבוה. בית הדין האיזורי חייב את הבעל 150 אלף שח. האשה ערערה ודרשה סכום גבוה יותר של 360 אלף שח.

תובעת 1 היא בעלת שבועון המופץ בחו"ל בצרפתית, נתבע 1 הוא מאייר שאייר את דמות הנושא של השבועון, וכן קומיקס עם דמות דומה, כעבור זמן מה הוא מכר את הזכויות על הקומיקס בשפות עברית ואנגלית לנתבעת 2 שהוציאה ספר קומיקס, התחיל הליך בבית המשפט המחוזי בתל אביב שהוציא צו מניעה כנגד הנתבעת 2, התובעת מבקשת להאריך אותו בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים, ואילו הנתבעת מבקשת לבטל אותו לחלוטין משום שלטענתה הזכויות שייכות לנתבע 1 והוא מכר לה אותן.

ערעור על פסק דין הניתן בביה"ד ירושלים בטענה שביה"ד לא נתן לצדדים לטעון את טענותיהם במלואן וכן להביא את ראיותיהם.
השתלשלות המקרה היה שהמערערים רצו לפסול את ביה"ד מלדון ולהעביר את הדיון לבי"ד בעיר אחרת. לאחר שביה"ד לא קיבל טענה זו הצדדים עזבו את הדיון. וביום שנקבע למתן הפסק, הצדדים הופיעו ובקשו לתת להם אפשרות להשמיע את דבריהם. ביה"ד דחה זאת ונתן פסק.

בני זוג התגרשו ובית הדין האיזורי חייב את הבעל לשלם חלק מן המשכנתה. הבעל ערער וטען שהמשכנתה ניטלה אך ורק עבור אבי האשה (כדי לאפשר לו לשלם את חלקו בקניית הדירה).