בס"ד


מס. סידורי:13309

שכר פועל וחזר בו

שם בית דין:
דיינים:
הרב פלדמן משה
תקציר:
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

סימן א'

מצוי הדבר שאנשים מזמינים בעלי מלאכה לצורך ביצוע עבודה עבורם, ולבסוף רוצים לחזור בהם מחמת שמוצאים בעל מלאכה יותר זול, או מסיבות אחרות, אך הפועל תובע מהם תשלום, בגין ההפסד שנגרם לו מחמתם, שהיה יכול לקחת עבודות אחרות באותו הזמן, אבל הבעה"ב טוען שאינו אלא מניעת ריוח, ולא היזק בפועל, ועל מניעת ריוח לא חייבים, הדין עם מי.

מקור הדין ובאיזה אופן בע"ב שחזר בו חייב לשלם

א. מתני' בר"פ האומנין (ב"מ עה:) השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם אלא תערומת, ובגמ' שם (עו:) בד"א שלא הלכו אבל אם הלכו וכו' נותן להם שכרו, המבואר בגמ' וכן נפסק בשו"ע סי' (של"ג) דבאופן שרק סיכמו בדיבור על העבודה שלא היה קנין, וחזרו בהם הדין הוא דיש להם רק תערומת שהם לא היו יכולים להשכיר עצמם, והפועלים אינם יכולים לתבוע דזה רק דברים בעלמא, והסמ"ע (סק"א) כתב דנחשב למחוסר אמנה לשיטת הרמ"א (סי' ר"ד י"א) דגם בתרי תרעי דהיינו שמצא יותר בזול ויש לו תועלת החזרה אפ"ה הוא נחשב למחוסר אמנה, וכן מסיק הרמ"א לדינא, אבל לשיטה הראשונה שם ברמ"א דאם חוזר כיון דיש תועלת בזה לא נחשב מחוסר אמנה. ולכן שחוזר בו מחמת שמצא מחיר זול וכדו' זה לא נחשב מחוסר אמנה, אבל אם הפועלים היו יכולים להשכיר עצמם לבע"ב אחר, וכעת אין להם להשכיר עצמם, הדין הוא דמשלם כפועל בטל, אבל אם הלכו לעבודה שזה קנין [לשיטת השו"ע שמקורו זה משיטת ר"ת (בב"מ מח.) ויש הרבה מה להאריך בדברי הראשונים שם חלקו על שיטת ר"ת], דגם אם אתמול לא היה להם להשכיר עצמם חייב הבעה"ב לשלם לפועלים, אבל אם מצאו עבודה אחרת או שאפי' מצאו עבודה בפחות הדין דמשלם ההפרש ממה שהיו מרויחים מאתמול, אבל אם היה אונס לבעה"ב שלא הוי ליה למידע הבעה"ב פטור מלשלם.

הטעם דבאופן דהיה הפסד לפועל חייב לשלם גם שלא הי' קנין

ב. התוס' שם (ע"ו: ד"ה אין להם) הקשה וז"ל

קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק ק.) א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום, וי"ל דמיירי שחוזר בו עוד ימצאו להשתכר, ומ"מ יש עליו תערומת שעתה לא ימצא אלא ע"י טורח,

המבואר דדעת התוס' שהחיוב של הבע"ב לשלם לפועלים שאין להם מקום אחר לעבוד זהו משום דינא דגרמי דקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, וכן שיטת הרא"ש (סי' ב').

הקצוה"ח (סי' של"ג סק"א) הק' בשם בנו דמה בכך דעל ידו נתבטלו ממלאכת אותו היום הרי זה רק מניעת ריוח, וקי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור, וכן אם נעל חנותו של חבירו אינו חייב לשלם לו אע"פ שעל ידו נתבטל אותו היום, וא"כ הכא אף למאן דדאין דינא דגרמי וזה ששכרם אמר להם לבא אצלו הוי כמי שנעל דלת חנותם ולא נתן להם לעשות מלאכתם, מ"מ אינו אלא מבטל כיסם ופטור לשלם להם, ומדוע כתבו התוס' והרא"ש שחייב להם משום דינא דגרמי, וכתב שמטעם זה הראשונים חלקו על התוס' והרא"ש, ונתנו טעמים אחרים לחיובו של בעה"ב.

וכבר קדמו לקושיית הקצוה"ח בפלפולא חריפתא (אות ד') שהקשה כן, ותי' וז"ל דהכא היה מוצא בודאי מי שישכירו, משא"כ התם כי נמי חצר קיימא לאגרא דלמא לא אשכח מאן דמוגר דהרבה עיכובים יש לשכור חצר, אבל פועל מי שצריך לפועל שוכר לכל פועל שימצא לשכור, היינו שהטעם במבטל כיסו שפטור הוא משום דלא הוי ודאי היזק שאולי בלא"ה לא היה מרויח המעות ואין זה ברי היזקא, אבל בדבר שודאי היה מגיע לו ריוח ומונעו ממנו חייב, והלכך המונע מחבירו להשכיר עצמו לפועל הוי היזק ודאי, וחייב הבעה"ב לשלם.

המבטל כיסו של חבירו בברי היזקא נחלקו הפוסקים האם גם בזה פטור

ג. והנה דין זה שבברי היזקא גם המבטל כיסו של חבירו חייב, נחלקו בזה גדולי הפוסקים, דהמחנה אפרים (פי"א מהל' גזילה) סבר שמבטל פועל ממלאכתו זה לא כמו המבטל כיסו דזה לאו ברי היזקא, משא"כ במבטל פועל זה ברי היזקא, וכן בשו"ת משאת בנימין (סי' כ"ח) דדן שם במבטל כיסו של חבירו כתב שם בא"ד נראה דשאני נדון דידן וכו' וכמאן דמנח בכיסיה דמי כמו שבא בשאלה ולהכי לאו מניעת ריוח הוא אלא ממוניה ממש מחסרו, וכעי"ז כתב בשו"ת חות יאיר (סי' קנ"א, הובא בקצוה"ח ש"י סק"א), וכן בערוך השולחן (רצ"ב כ') דמביא שם הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו, וכתב שם בסו"ד אבל אם ההפסד ברור חייב ג"כ לשלם דהוי כגרמי, וכן בשו"ת שואל ומשיב (תליתאי ח"ב סי' קמ"ו).

לעומת זה מצינו פוסקים שחלקו וסברו שאף בברי היזקא כשמונע רווח ודאי וברור, אין לחייבו מדינא דגרמי, בספר קול בן לוי (דרוש א', הרעק"א בגליון על השו"ע של"ג ב' ציין לזה) הביא שו"ת מהר"ם פדאווה (סי' ס"ב) שכתב בפירוש דמניעת ריוח לא נחשב לדינא דגרמי, ובשו"ת מהר"ש הלוי (ל"ט) שדן על מעשה שהיה שאחד גרם לחברו הפסד הרוחה, הביא בשם רבו דפטור וז"ל: דזה אינו נקרא מזיק, דכדי שיקרא מזיק צריך שיגרום נזק לממון חברו שכבר הוא בידו לחבירו, אבל מי שגרם שחבירו לא ירויח אינו נקרא מזיק, וכן באמרי בינה (הלוואה סי' ל"ט), וכן בשו"ת בית אפרים (חו"מ כ"ו) מוכיח זאת מהש"ך (רצ"ב סקט"ז) דהביא יש"ש דאפי' תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו של חבירו לא הוי אלא גרמא, המבואר במפורש מדבריו דמבטל כיסו דזה דין גרמא זה גם בריוח ברור, ובקול בן לוי סיים וז"ל המורם מכל האמור דמידי פלוגתא לא יצאנו, והעיקר כדברי התוס' והרא"ש דמחייבי משום דינא דגרמי אף דהוי מניעת ריוח.

אמנם זאת יש לציין דגם לשיטות דסוברים שמבטל כיסו של חבירו פטור, מ"מ אם רוצה לצאת ידי שמים חייב לשלם, כדאיתא בשער משפט (סי' שי"ב סק"ב) וז"ל דגרמא בנזיקין פטור אבל אסור ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם ומשמתינן אותו עבור כך, דכל הגרמות משמתין עד דמסלק היזקא, וכן פסק בשו"ת הרידב"ז (ח"א סי' פ"ד), וכן נפסק בשו"ת אבני נזר (יור"ד קל"ג קל"ד) ודן שם אם מועיל תפיסה בכה"ג, והב"ח (בסי' ל"ח סעי' י"ח) כתב דעבירה היא בידו ובכלל גזל את חבירו הוי, דאפסדיה ממון בגרמתו.

האם ביטול שכר פועל נחשב כנזק ממש

ד. במלא הרועים (ערך שכירות פועלים סק"א) מבאר מאי דבע"ב חייב אף במניעת ריוח וז"ל

לא ברירא לי דהרי זה חייו של הפועל ואליו הוא נושא את נפשו ואם לא ישכיר עצמו יום או יומים ימות ברעב ואין לך היזק גדול מזה, ותמצא שהחמירה התורה בשכירות פועלים יותר מכל חוב שבעולם שעוברים עליו בבל תלין והיינו מטעם דאליו הוא נושא נפשו ואיך נחשיב זה למניעת ריוח הלא יום זה אינו חוזר והולך וחסר פרנסת יומו, לכן נראה כמו שאר הראשונים דמיירי כשלא מצאו אמש מקום להשתכר, או שגם עכשיו מוצאים מקום להשתכר ולכך אין להם תרעומת כיון דלא הפסידו כלום, המבואר מזה דפועל שעובד בשביל לכלכל את ביתו, ושמונעים ממנו לעבוד זה לא נחשב כמבטל כיסו רק כמזיק ממש, וכן מבואר בערוך השולחן (של"ג סעי' ב') וז"ל ואין זה ענין למבטל כסו של חבירו דפטור, דעסק הגוף שאני, והביאור בזה ג"כ כנ"ל שכיון שזה לפרנס ולכלכל ביתו, נחשב מעשה בגוף הניזוק.

מח' הרמב"ם והראב"ד במוציא הוצאות והשני חזר בו האם משלם הוצאות

ה. הרמב"ם (פ"ו מהל' זכיה ומתנה הכ"ד) וז"ל

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם,

והראב"ד השיג עליו וז"ל

א"א איני משוה עם רבותיו בזה שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה פטור עכ"ל,

המבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד באופן שסמך על השני והוציא הוצאות, לרמב"ם חייב על כל ההוצאות, ולראב"ד מוכיח ממוכר זרעו גינה ולא צמחו אינו משלם לו ההוצאוה והוכיח מזה דכל הוצאה שאדם עושה אפי' שנגרם מהשני, אבל כיון שעשה זאת מעצמו לא יכול לחייב את השני.

ואם כנים הדברים נראה ששיטת התוס' דבעה"ב שביטל פועלים חייב מדינא דגרמי זהו רק לשיטת הרמב"ם דמוציא הוצאות והשני חזר בו דחייב, אבל לשיטת הראב"ד דבמקום שההפסד נגרם מהאדם עצמו הדין דאינו חייב לשלם, ולכן בפועלים שהם בעצמם לא נשכרו לבעה"ב אחר, אפי' שזה בגלל הבעה"ב ששכר אותם, לראב"ד אינו חייב לשלם.

אבל שמעיינים בתשו' רעק"א (ח"א סי' קל"ד) נראה דגם לשיטת הראב"ד בשכירות פועלים יתחייב לשלם, דמביא שם סמ"ע (סי' ל"ט סקמ"ו) במלוה שאמר ללוה עשה לך שט"ח ואלוה לך, ואח"כ חזר המלוה, דצריך לשלם דמי שכר הסופר שהוציא מחמת גרמי, שזהו תליא במח' הרמב"ם והראב"ד, וממילא יקשה ע"ז קושיית הראב"ד מזרעונים דהמוכר אינו צריך לשלם יציאותיו, ומחדש הרעק"א דדוקא בזרעונים, וכן בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה, רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע, בזה ס"ל הראב"ד דא"צ להחזיר ההוצאות, משא"כ בסמ"ע שהמלוה אמר שיעשה שטר ועשה על פיו, בזה חייב לשלם ההוצאות לכו"ע, דבזה הראב"ד גם יודה דבאופן שאמר בפירוש שיוציא הוצאות חייב לשלם, (כדנפסק בשו"ע סי' י"ד ה' באמר לו לך ואני אבוא אחריך חייב לשלם) וא"כ בנדון דידן דהבעה"ב הזמין הפועלים לעשות אצלו מלאכתו, נחשב שאמר במפורש שלא ישכירו עצמם לאחרים ובזה גם לראב"ד חייב לשלם לו ההוצאות.

אמנם בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קצ"ח) אחר הביא דברי רעק"א שהיכי שהבטיחו בדיבור לכו"ע חייב לשלם לו ההוצאות, הביא שבמהרי"ק (שורש קל"ג) מפורש להיפך בדין ראובן שהבטיח לשמעון להשתדל עבורו עסק בחנם בלא שכר סרסור ואחר שהוציא שמעון הוצאות חזר בו ראובן, ורוצה שכר, והשיב שביד ראובן לחזור בו ואף שכבר הוציא שמעון מעותיו על סמך הבטחתו איהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתא דילמא הדר בי' ראובן מהבטחתו כיו שנעשה בלא קנין, המוכח דלא כרעק"א.

שיטת הקצוה"ח דסיבת החיוב דבעה"ב דחוזר חייב הוא משום שבת

ו. הקצוה"ח מיישב על קושיית בנו דמ"ש בביטל פועלים דאם היו להם להשתכר ועתה אין להם חייב לשלם, לבין כל מבטל כיסו של חבירו, י"ל דשאני נזקי אדם מנקי ממון, דכל מאי דאמרינן דמבטל כיסו ומניעת ריוח פטור זהו רק בנזקי ממון היינו שמזיק לממונו של אדם, אבל כשמזיק גופו של אדם שמונע שלא יוכל לעשות מלאכה זה בכלל "שבת" שחייבה התורה למזיק אדם, וזה אחד מהד' דברים דהתורה חייבה באדם המזיק אדם, וזהו שבת דחייב לשלם מה שנתבטל ממלאכה אפי' שהרי זה רק גרמא, דחייב גם שלא במקום נזק, כדאיתא בגמ' (ב"ק פה:) דהדקיה באינדורנא, ונפסק בשו"ע (סי' ת"כ סעי' י"א) הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן אלא שבת בלבד, אבל באדם שהזיק ממון התורה לא חייבה "שבת" ולכן במבטל כיסו של חבירו או נועל חנות חבירו פטור, אבל בעה"ב שחזר בפועלים אין זה כנועל חנות חבירו אלא כנועל הפועל בעצמו בבית שחייב מדין שבת דהוי נזקי אדם, ולר"מ דדאין דינא דגרמי הוי כגרמי דשבת וחייב עלה.

שכר פועל עם בהמות האם דנים שבת על הבהמות

ז. ולפי"ז כתב (הקצות) לדינא שאם שכר פועל עם בהמות וחזר בו לפני שהתחיל במלאכה וכעת אינם מוצאים להשכיר, חייב רק על ביטול שכר הפועל, ואינו חייב על ביטול הבהמות ממלאכתם שנחשב רק ממבטל כיסו של חבירו, ובמזיק ממון פטור, [וכן מבואר בתרוה"ד (סי' שי"ח) במי ששכר פועל עם סוס, ולאחר שגמר פעולתו נודע לו שנתאנה, והעלה דמשערין השכר לפועל לבד והשכר לסוס לבדו].

אמנם במחנה אפרים (פי"א מהל' גזילה) מבאר דהחיוב לשלם זה משום שבת כדברי הקצוה"ח, רק חולק על שיטתו דבאם שכר פועל עם הבהמות, חייב על האדם ופטור על הבהמות דזהו מבטל כיסו, וחולק וס"ל וז"ל ואע"ג דאינו אלא שבת איכא למימר דהתם שבת אדם קאחשיב כולו כיון שזה אומנותו של זה, ודמי לאומן שע"י כליו מתקן מלאכתו, וה"ה נמי זה הפועל על ידי הבהמה מתקן מלאכתו והכל שכר אדם קא חשיב.

הנתיבות חולק על שיטת הקצות

הנתיבות לא ניחא ליה עם שיטת הקצות בזה וז"ל דהא אילו הדקיה באנדרוניא על חצי יום, ודאי דאינו צריך לשלם מה שהזיקו במה שאינו יכול להשכירו על חצי יום האחר, ואין משלם לו רק הזמן שסגרו, ובפועל שהשכיר עצמו משלם לו בעד כל היום. אלא ודאי דאין זה בדין שבת, דכל שלא נתכוין להזיק אינו משלם לו ארבעה דברים, המבואר מדבריו דיש ב' טענות נגד הקצות א' שמצד חיוב שבת אינו חייב רק על הזמן שסגרו, ולא על שאר הזמן שהתבטל, ב' שכל מאי דחייב בד' דברים זה רק בנתכוין להזיק, ובבעה"ב החוזר בו לא התכוין להזיק, ואי אפשר לחייבו.

ועוד מה שיש לעיין בזה לשיטת הקצות שמבאר דהסיבה לחייב בעה"ב שחוזר בו זה מדין שבת, דהרי בשו"ע (סי' א' סעי' ב') נחלקו המחבר והרמ"א אם בזמן הזה גובים שבת דלמחבר גובים שבת, ולרמ"א לא גובים שבת, ולפי הרמ"א אי אפשר לחייב בעה"ב שחוזר בו דזהו מדין שבת, וזה דבר תמוה דכל הדין שחייב הבעה"ב החוזר בו לשלם לפועלים זה רק למחבר ולא לפי הרמ"א, וצ"ע.

שיטת הראשונים דהחיוב משום דבר האבד

ח. הראשונים (רשב"א ריטב"א רמב"ן נימוק"י) ס"ל דמאי דחייב הבעה"ב לשלם שחזר בו דזהו דבר האבד וכלשון הנימוק"י (מו. בדפי הרי"ף) כל שעכבן והפסידן שכירות אותו יום חייב בעה"ב דהא דבר האבד הוה להם, דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבע"ב בדבר האבד כדתנן במתני' ה"נ בעה"ב מחייב להו לפועלים, ומבואר ברעק"א (דרוש וחידוש ב"מ ע"ו) דזהנו תקנת חכמים שהבעה"ב שחזר בו חייב לשלם שכרם זהו מתקנת חכמים.

בנתיבות (סק"ג) דחק לפרש כן גם בתוס' שאין כוונתם משום דינא דגרמי רק דזהו תקנת חכמים שבדבר האבד בעה"ב החוזר בו נחשב שהזיקו בידים, וזהו חידוש שחייב בדבר האבד גם בלא קנין שהרי עוד לא התחיל במלאכה שאפשר להחשיב זאת כקנין.

ט. הק' המהר"ם שי"ף (ב"מ עו: בתוס' ד"ה אין להם) על הסברא שחייב משום דבר האבד, דהרי בדבר האבד מבואר שרק יכול הבעה"ב להיות שוכר עליהן או מטען, אבל לא מבואר שם שחייב הבע"ב לשלם שכר לפועלים.

ותירץ בקצוה"ח דשאני חיוב פועלים ההחיוב של בעה"ב, שהפועלים לא קבלו עליהם תשלומים רק הפועלים התחייבו לעשות את הפעולה לבעה"ב, ואם יש דבר האבד כופים אותם לעשות את הפעולה, והדרך לכפות זה שוכר עליהם או מטען, משא"כ חיוב הבע"ב לפועלים זה לשלם להם שכרם כפי שסיכם, ולכן בדבר האבד חייב לקים התנאי ולשלם לפועלים.

אבל בנתיבות (סק"ג) תי' וז"ל ולפענ"ד ל"ק כלל, דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאוריתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל, או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זל"ז להשלים ההיזק עד כדי שכרן ועל תקנ"ח ואומדנא שלהם אין להקשות כלל, ומוכיח דזהו רק מתקנ"ח דהא ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו וחזר בו הלוקח, אף שהפסיד הסוחר ע"י זה אפ"ה פטור וכאן חייב אלא ודאי דתקנת חכמים הוא בפועל.

והערך שי (סעיף ח') ציין לתש' פנים מאירות (ח"א סי' פ"ב הובא בפתחי תשובה סי' רצ"ב סק"ה) בעיכב ברזל של סוחר ועי"ז הפסיד הסוחר שלא מכר בזמן היריד, ופסק שם שחייב לשלם מדינא דגרמי, המבואר דלא כנתיבות דסובר שלא מצינו שחייבם בכה"ג משום גרמי זולת בשוכר את הפועלים שזה תקנת חכמים, אמנם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג נ"ו) הביא הפנים מאירות, וחולק וס"ל דזהו רק גרמא דפטור, וכן במשפט שלום (סי ר' ז') האריך בענין זה.

שיטת הריטב"א דהחיוב לשלם הוא משום ערבות

י. איתא בגמ' (ב"מ עג:) אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפוט, המבואר בגמ' דשלח את חבירו שיקנה לו סחורה במקום הזול וכוונתו למכרה ולהרויח, ולא קנה, סובר רב חמא דחייב לשלם את מה שהי' יכול להרויח.

והקשו הראשונים למה חייב רב חמא לשלם, דהרי הדין בהמבטל כיסו של חבירו דפטור, שהרי רק מנע ממנו להרויח, ומת' הריטב"א (החדשים בתי' ב') וז"ל

ומורי הרב תי' דהכא אע"פ שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו, ואלמלא הוא היה לוקח בעצמו ע"י עצמו או ע"י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב,

הביאור בדבריו דכיון שסמך עליו ועל פיו לא קנה את היין, לכן נחשב דהשליח נתחייב דהרי סמך עליו שיקנה, ומתחייב בההיא הנאה שסמך עליו, וזהו מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין לקמן שחייבין לשלם לבע"ה מה שמפסיד כשחזרו בהם, או שבע"ב חייב לשלם להם מה שמפסידן, דכיון שסמכו זה ע"ז נתחייבו זה לזה במה שיפסידו, וזהו דין גדול.

המבואר מהריטב"א שכיון שחבירו סמך עליו שיקנה עבורו סחורה הרי מתחייב בזה לשלם גם על מניעת הריוח, כמו דין ערב דמתחייב למלוה בהנאה שסמך עליו והוציא מעות על פיו, כך ג"כ שגרם לחבירו מניעת ריוח שסמך על הבטחתו הדין שמתחייב לשלם לו, ובזה ביאר ענין של שכירות פועלים שחייב בדבר האבוד שכיון שסמכו על הבעה"ב ולכן לא השכירו עצמם לבעה"ב אחר חייב מדין ערבות, וכן כתב הריטב"א בריש פ' האומנין (ב"מ עה: ד"ה להביא) בא"ד וז"ל והטעם בתשלומין אלו הוא ממה שאמרנו למעלה דכל שהבטיח לחבירו וסמך חבירו עליו, ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד חייב לשלם לו אם פשע בדבר.

החתם סופר והנתיבות פסקו כריטב"א

יא. בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קע"ח) וז"ל

ונראה דלדינא לא יחלוק אדם הריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל וכו' ולבסוף מסיק וז"ל הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי' יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם ולפע"ד כל הפוסקי' מודים לו מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי' וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ"פ עכ"ל,

היינו דבעקרון סבר כריטב"א רק כיון דלא מצא כן עוד בפוסקים יראה לפשר בדבר זה.

הנתיבות (בסי' קפ"ג סק"א, קע"ו סקל"ח, ש"ד סק"ב, ש"ו סק"ו) הביא דברי הריטב"א וכתב (בסי' ש"ו ו') ולפ"ז נראה בשכירות פועלים דהדין בדבר האבוד של ממון שמשלמין שחזרו בהם כמבואר (בסי' של"ג ו' בהג"ה), נראה דמחויבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהי' יכול להרויח כמ"ש הראב"ד, דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח, המבואר מהנתיבות וכן מהחת"ס דפסקו כריטב"א דהחיוב הוא משום ערבות.

הרעק"א כתב מסברא דנפשיה דחייב כיון דסמכו הפועלים על הבעה"ב

יב. בחידושי רעק"א (ב"מ עו: ד"ה ושרש בסופו)

ובעקר דינא דגרמי שכתבו התוס' והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי, דלכאורה פלוגתא אי דנין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך, אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על פי דיברו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את הבע"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב וצ"ע,

המבואר דכתב סברא מנפשיה שכיון שע"פ דיברו סמך עליו זהו כמו זרוק מנה לים, ותמה על הראשונים שדחקו לפרש משום דינא דגרמי, ולא מהטעם דמתחייב כיון דסמך על דיבורו.

השיטות דחולקים על הריטב"א

יג. הראשונים (הריטב"א בת' א', רא"ש רמב"ן נימוק"י) בסוגיא דזולשפוט דרב חמא חייב שם את ההפסד שהיה יכולים להרויח, דהקשו מ"ש מהמבטל כיסו של חבירו דפטור, תירצו דאיירי שהתנה שם להדיא שמסר לו המעות שישלם אם לא יקנה, ומפורש שאם לא קבלו עליהם לשלם אין חייב השליח לשלם את ההפסד, ע"כ דלא סבירא להו שחייב משום ערב.

במשפט שלום (קע"ו י"ד) הביא מראה פנים על הירושלמי דכתב על הריטב"א וז"ל

ולא מצאתי לו חבר לסברא זו וכל הפוסקים סתמו דבריהם בדין זה וכתבו שאין לו עליו אלא תערומת,

וכן פסק לדינא בשו"ת בית מאיר (סי' י'), ובדברי מלכיאל (ח"ה סי רכ"ב) אחר שהביא שיטת הריטב"א וז"ל

מ"מ לענ"ד ז"א להלכה כי בכל הראשונים לא נמצא מפורש שחייב והיינו משום דאף שרואים שמי שקנה סחורה זו הרויח מ"מ אפשר ששלו היה אבד או נשרף,

המבאר דכיון שאמנם הי' יכול להרויח אבל זה לא בבירור ודאי דאי אפשר לחייבו, והחזו"א (ב"ק סי' כ"ב א') הביא שם דהראשונים חלקו על הריטב"א וסברו שאין חיוב ערב גם למחייבין בזרוק מנה לים משום ערב י"ל דהכא במבטל כיסו ליכא משום ערב, והנראה דהביאור בזה שבזרוק מנה לים יש כסף מסוים שזורק וע"ז נהיה ערב, משא"כ במבטל כיסו אין כסף מסוים שע"ז נהיה ערב, רק כסף שיכול להרויח וע"ז ס"ל שאין חיוב ערב ג"כ דלא כנתיבות.

שיטת המרדכי דקבל עליו לשלם בגרמא חייב

יד. המרדכי (ב"ק סי' קט"ו) הביא בשם רבינו יקיר וז"ל

ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו ההפסד שהוא חייב, וכן השוכר חמרים ופועלים וגרם להם להפסיד שכרם במקום אחר הואיל וקבל עליו לשלם חייב, דכולם גרמות נינהו ואי לאו שקיבל עליו היה פטור לדברי הכל.

המבואר מדבריו דמאי דבע"ב מתחייב לשלם זה מדין שהתחייב לשלם גרמא, וצ"ע איך יכול להתחייב בדיבור לבד ללא שום מעשה קנין, אבל איני מאריך בזה דכיון דהמחנ"א (שומרים סי' ח', שכירות סי' י', שכירות פועלים סי' ז') סבר דהמרדכי והריטב"א [דחיוב ערבות] טעם אחד, וכן דרוב הראשונים לא ס"ל כמרדכי [ויש לי בזה אריכות גדולה ובעז"ה במקום אחר אבאר].

נפק"מ להלכה בין השיטות

טו. ביארנו עד עתה ג' סיבות לחייב הבעה"ב שחזר בו מה דהפסיד לפועלים א. שיטת התוס' והרא"ש דזהו מדיני דגרמי דזה מהל' נזיקין, ב. שאר הראשונים ס"ל דסיבת החיוב מדין דבר האבד דזה מדין שכירות פועלים, ג. שיטת הריטב"א מדין ערב, ונבאר הנפק"מ לדינא בין כל השיטות.

הרעק"א (דו"ח ב"מ ע"ו) כתב דהנפק"מ בין אם סיבת החיוב זהו דינא דגרמי לבין אם סיבת החיוב זה משום דבר האבד, אם בשעה שחזר בו יכולים הי' להשכיר עצמם, וגם עתה יכולים להשכיר את עצמם רק השער ירד, ממילא יוצא שמפסידים את הירידת שער, לטעם שסיבת החיוב זהו מדינא דגרמי, רק שביטל את הפועלים לא הי' להם היזק כיון שהם מוצאים עתה להשתכר, רק ירד השער זה הדין הוא דמהשמים אפסידהו, אבל לסוברים שסיבת החיוב זה משום דבר האבד חייב, דכיון דבגרמתו שחזר בו נגרם לפועלים הפסד וזאת חייב לשלם.

החזו"א (ב"ק סי' כג' סק' לו') כותב שהנפק"מ בין אם זה דינא דגרמי או שזה חיוב ערב זה דלשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דהחיוב הוא מדינא דגרמי א. לא גובין מהיורשים ב. יכול לשלם בסובין ג. אין ע"ז בל תלין, משא"כ לריטב"א דזהו חיוב מדין ערב א. גובין מהיורשים ב. אינו יכול לשלם בסובין ג. יש חיוב דבל תלין.

וכן אם הבע"ב היה שוגג בחזרתו, לטעם דהחיוב הוא משום דינא דגרמי ע"פ שיטת הש"ך (שפ"ו סק"א) שסובר שחיוב גרמי זה קנס ממילא בשוגג פטור, אבל אם החיוב משום דבר האבד לא מצינו בזה פטור של שוגג.

העולה לדינא

טז. הקצות הביא תשו' מהר"ם רוטנברג (ד' פראג סי' תתכ"א) שכתב וז"ל דין הוא דדינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו על ידי גרמתו, אבל מקום שהיה יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, המבואר דשיטתו דגם אם הפועלים היו מוצאים להשתכר והיום לא מצאו פטור דמשום דאינו היזק אלא מניעת ריוח, והקצות כתב שם ולדינא צ"ע דכיון דדעת המהר"ם דפטור בפועלים אפילו הפסידו מלאכתן, וידו דנפיש חיליה דמהר"ם להוציא ממון, ומסיק נראה דמספיקא לא מוצאים ממון, היינו דסבר דהבעה"ב שמוחזק בממון יכול לומר קים לי כשיטת המהר"ם.

אבל לדינא נראה שקשה לומר כדברי הקצוה"ח שיוכל הבע"ב לטעון קים לי כמהר"ם דפוטר, דהתהלה לדוד הביא הקצוה"ח שכתב דהוי ספיקא דדינא ולא מפקינן ממונא, וכותב ע"ז דלענ"ד אינו נראה כלל דהוי קים לי נגד דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטוש"ע ודעת המהר"ם היא דעת יחידאה.

ויש עוד להוסיף דהמחנה אפרים (שכירות פועלים סי' ד') הביא תשו' אחרת מהמהר"ם (דפוס קרימונה סי' קכ"ב, וסי' רצ"ב) וז"ל

נראה אם הקהל שכרו חזן לג' שנים ולאחר זמן חזרו, אם מתחילה החזן מוצא להשתכר במקום אחר ועכשיו אינו מוצא להשתכר אחר שהטעהו ועליהו סמך וגרמו לו הפסד נותנין לו כל שכרו כפועל בטל,

וכן המרדכי (ב"מ שמ"ב) הביאו, דמבואר בדבריו בפירוש דחייב הבעה"ב לשלם מדינא דגרמי, וכן מדברי המשפט שלום, ושו"ת בית מאיר, דברי מלכיאל והחזו"א, דהובא לעיל דפסקו להלכה דלא כריטב"א, ומחייבים את הבעה"ב לשלם,

שיעור שכר בטלה למעשה

יז. הט"ז (סי' של"ג א') מצאתי בקובץ ישן וז"ל כ' בהג"ה היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות, וכן נמצא בתשו' רש"י וכן מייתי הר"ח א"ז בשם רבינו חננאל, אבל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקפ"ז) לא נראה כן דנשאל שם במי ששכר צורף או צבע ששכירותם רבה משכירות סופר, ולאחר כמה ימים שהתחיל מלאכתו חזר בו, ודן שם כמה צריך לשלם, ומסיק ששנינו נותן לו שכרו משלם, והכוונה שפוחתין קצת משכר כפועל בטל, אבל אם הוא אדם חזק שמצטער בעמידתו בטל הויה ליה כאוכלסי דמחוזא ונוטל שכרו משלם.

אבל שיטת הקצות (סי' שט"ז סק"א) סובר דבשכר פועלים והבעה"ב רוצה לחזור בו, היכא דיכול לקיים השכירות, ואין לו אונס הדין הוא דמשלם שכרו משלם, אבל מכל מקום לענין הלכה למעשה צריך לבדוק כל דבר לגופו האם הפועלים ניחא ליה בבטלתו, או שלא ניחא ליה בזה כיון דצריכים לפרנס את ביתם רוצים בעבודתם, וזה צריך לשקול היטב שדנים בדבר זה האם באמת הפועל היה מוכן לא לעבוד ולקבל פחות משכרו, שהרי אדם לא מוכן לישב בטל, וכן שצריך לפרנס ולכלכל את ביתו, ושמעתי מכמה דיינים שהמנהג בזה בד"כ לפשר ולהוריד קצת מהשכר המלא.

תבנא לדינא

א.       באופן שהזמין את הפועל היה מעשה קנין, הדין דאם הבעה"ב חוזר בו (ללא סיבת אונס), גם אם בשעה שהשכירו לא היה מוצא להשתכר חייב לשלם, על הזמן שלא מוצא כפועל בטל, אבל אם מצא עבודה ביותר זול הדין הוא דהבעה"ב משלים את ההפרש.

ב.       אבל באופן שלא היה מעשה קנין, וחזר בו הבעה"ב אם מאתמול כבר לא הי' לו עבודה ובזה שחזר בו לא הפסידו, אינו צריך לשלם, רק לפי שיטה א' דגם שיש סיבה לחזור נחשב למחוסר אמנה.

ג.        אבל אם שהזמין הפועל היה יכול למצא עבודה אחרת, ובגלל שסמך על הבעה"ב לא לקח עבודה אחרת, וכעת אין לו עבודה, הדין הוא דהבעה"ב משלם שכר בטלה, ויעוין בפנים התשובה הסיבות לחיוב.

ד.       אבל אם לבעה"ב הי' לו סיבה לביטול דלא הוי למידע קודם, הדין דנחשב אנוס ופטור מלשלם לפועל את שכרו.

ה.      כשמשלמים שכר בטלה, לט"ז זה חצי מהשכירות, לתשו' הרשב"א מנכים קצת ממחיר הרגיל, אבל לשיטת הקצות רק באופן שהיה אונס לבעה"ב רק אז מנכים לו כפועל בטל, אבל אם לא היה אונס לבע"ב, משלם שכר רגיל, ומנהג בתי הדין שמפשרים ומורידים קצת מהשכר, ויש לבדוק כל דבר לגופו של ענין.