בס"ד


מס. סידורי:13304

תביעה בזכויות דייר מוגן (ללא דמ"פ)

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הנתבעת היאעמותה חינוכית ששכרה דירה בזכויות של דייר מוגן, במשך השנים היודין ודברים בין השוכר למשכיר שסוכמו בחוזים שונים.
המשכיר מכר את הבניין עם הזכויות, והדיירים המוגנים לתובע. התובע טוען שהמחזיק בדירה אינו מכח השוכרים המוגנים ולכן אליו לפנותה. יש דיון סביב מסמך שמאשש את טענת התובע. דלפי חוות געת מומחה גרפולוג הינו מזוייף.
פסק הדין:
לשוכר זכויות של דייר מוגן, אך המשכיר יכול לשפץ ואף להרחיב את הדירה, ולצורך זה בידו להוציא את השוכר מהדירה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 222-נה

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 


פס״ד בתביעת זכויות ”דייר מוגן”

נושא הדיון

התובע הוא בעל בית שהושכר ע״י בעליו הקודמים בשכירות מוגנת - ללא תשלום דמי מפתח - למרכז חינוכי עפ״י הסכם שעשו ביניהם בשנת 55, ועפ״י הסכם להארכת החוזה משנת 60. בהסכם התחייב השוכר שלא להשכיר את הבית לאחר ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות בכתב מהמשכיר, ואם עבר השוכר על תנאי זה או קלקל את הבית ע״י שימוש או הזנחה, זו היא הפרת חוזה והרשות ביד המשכיר לדרוש את פינוי הדירה מיד. על ההסכם משנת 55 חתמו המשכירים מר ב׳ ומר פ׳, ומצד המרכז החינוכי חתם מר ג׳ (וכנראה עוד אחד שחתימתו נמחקה ומקומה ריק). על ההסכם משנת 60 חתמו כל הנ״ל בתוספת חתימת ב״כ נוטריוני של הרב מ׳ מצד השוכרים. בשנת 72 תבע המשכיר העלאת דמי השכירות והצדדים התדיינו בבית המשפט לשכירות והגיעו לידי הסכמה עליה חתמו הצדדים. כחדשיים לאחר מכן היו חילופי מכתבים בין המשכיר מר פ׳ לבין מר ג׳ נציג המרכז החינוכי ובהם תבע המשכיר לשלם לו דמי מפתח בגלל העברת הדירה לרשת החינוכית של הרב מ׳ בלי הסכמתו, ומר ג׳ השיב שעפ״י חלוקת התפקידים במשרד המרכז החינוכי נמסר הטיפול בקשר לדירה להרב מ׳ הממונה על עניני הגנים מטעמם, ושהדבר תואם עם ההסכמים שנחתמו ביניהם.

בשנת 82 נמכר הבנין לתובע - שהתגורר בחו״ל - ובחוזה נאמר שהבנין מכיל 5 דירות תפוסות ע״י דיירים מוגנים, ושהנכס נקי מכל תביעת זכות כלשהיא פרט לזכויות וחובות הדיירים המוגנים. אביו של הקונה שגר בירושלים קבל את תשלומי השכירות ע״י משרדו של הרב מ׳ וכתב עליהם קבלות. בשנת 92 הורה התובע לאביו להפסיק לקבל את תשלומי השכירות מהרב מ׳ והחל בהליכים לפנות את הגן מהבית, מאחר שלדעתו אין עוד תוקף להסכם השכירות עם המרכז החינוכי, מכיון שהגן שפועל בבית אינו שייך למרכז החינוכי אלא לרשת חינוכית של הרב מ׳.

התובע טוען שקנה את הבית מבעה״ב הראשון מתוך ידיעה שהשוכר הוא המרכז החינוכי, ולא הרשת החינוכית. על חילופי המכתבים משנת 72 לא ידע בזמן הרכישה והם נמסרו לו ע״י העו״ד שטיפל ברכישה מאוחר יותר.

הנתבע מציג את ההסכם משנת 72 שנעשה בעקבות הדיון בביהמ״ש לשכירות, ובין השיטין נכתב גם שמה של הרשת החינוכית בתור שוכר, ובצידה חתימות הצדדים. לטענת הרב מ׳, המשכיר עמד על כך שהרב מ׳ יוסיף את חתימתו על ההסכם גם בשם הרשת החינוכית, והוא זוכר שהשתבח בכך שבדירה שלו מצוי מקום חינוכי כזה. הרב מ׳ מצהיר בבית הדין שזכור לו בהחלט מי הוסיף את הכיתוב בין השיטין, וכי התוספת נחתמה ע״י שני הצדדים ולא זוייפה. לטענתו הן המרכז החינוכי והן הרשת החינוכית הם בני אותה ״משפחה של אותו אב״, והוא זה שקבל את ניהול הענינים מטעם המרכז החינוכי והוא גם זה שממשיך לנהל אותם תחת השם של הרשת החינוכית, ואין בכך כל העברת בעלות המחייבת בתשלום דמי מפתח לבעלים. על הצגת מכתבים ע״י התובע מאחד ממנהלי המרכז החינוכי שהשיב בזמנו למר פ׳ שלא היתה העברת בעלות על הגן, משיב הרב מ' שהתובע אינו מייצג את המרכז החינוכי, ואם יש למרכז החינוכי תביעות בקשר למקום, הוא יודע את הכתובת שלו.

התובע טוען שהמסמך משנת 72 מזוייף, והתוספת נכתבה במועד מאוחר יותר והחתימה שבצידה אינה של המשכיר. כראיה הוא מציג לבית הדין את אותו מסמך ללא אותה תוספת, והנתבע טוען שהמסמך שמציג התובע הוא אותו מסמך עצמו עם התוספת אלא שהתוספת נמחקה ע״י טיפקס. כראיה הוא מציין כמה שיירי אותיות שנשארו במסמך ה״נקי״ מהמסמך הקודם. בהסכמת הצדדים נמסרו המסמכים לבדיקה של גרפולוג מטעם ביה״ד, והוא אישר את טענת הנתבע. כעבור זמן מצא התובע מסמך דומה ללא התוספת, עם חתימה נוספת של עו״ד שאישר את חתימתו. הנתבע טוען שכנראה נכתבו כמה מסמכים זהים, והתוספת נכתבה רק במקצתם.

כמה שבועות לפני הדיון הראשון נכנס התובע למקום עם חפציו, והנתבע מסר אותו למשטרה שעצרה אותו למשך לילה שלם עד שהשתחרר באמצעות עו״ד ששכר לשם כך.

התובע טוען שזכות השוכר על הדירה נובעת מכח חוק ״הגנת הדייר״ שהוא לדעתו חוק של גזל, שנועד להגן על שוכרי הבתים לאחר מלחמת העולם לבל ייזרקו לרחוב בגלל המחסור בדירות להשכרה, לדעתו, כיום שקיימות דירות חילופיות רבות אין עוד טעם בהגנה זו. הוא מוסיף שהנתבעת היא האחרונה מבין שוכרי הבנין שנותרה בו, והימצאותה בדירה מונעת ממנו לשפץ את המיבנה באופן יסודי כפי שמתכנן לעשות, דבר שגורם לו נזק רב. התובע מוסיף שגם אם לשוכר הראשון עומדת הזכות של חוק הגנת הדייר, לנתבעת שבאה במקומו אין כל זכות על המקום, מכיון שעפ״י החוזה היה על השוכר הראשון לקבל הסכמה בכתב מהמשכיר כדי להעביר את הדירה לנתבעת, דבר שלא נעשה מעולם, וע״כ יש לחייב אותה בדמי שכירות עפ״י הערכת שמאי עבור כל השנים שהשתמשה במקום שלא בזכות ההסכם עם השוכר הראשון. לחילופין - אם ייפסק שיש לנתבעת זכות שוכר במקום מכח החוזה שנעשה עם השוכר הראשון - הוא טוען שהימצאותה של הנתבעת במקום מפריע לו לפתח את הבנין כולו, והוא מוכן להציע לה דירה חילופית במקום אחר. עוד הוא טוען שכיום המשכיר הוא המוחזק בדירה מפני שהחפצים שלו נמצאים בתוכה ולא של הנתבעת.

כמו כן תובע פיצוי עבור הנזק שנגרם לו בלילה של המעצר ע״י המסירה של הנתבע.

טענה מיקדמית

ב״כ הנתבעת מבקש לחייב את הצדדים בהפקדת ערבות לקיום פס״ד שיינתן ע״י בית הדין, כדי למנוע דיון סרק בבית הדין מכיון שעפ״י חוק הבוררות אין סמכות לבוררים לדון בענין חוק הגנת הדייר, ופסק הדין עלול להתבטל ע״י הערכאות.

ב״כ התובע משיב שהצדדים הם יראים ושלמים ואין חשש שינסו לבטל את הפסק דין ע״י הערכאות.

פס״ד מיקדמי

על הצדדים להפקיד צ׳קים עם הרשאה לביה״ד לעשות בהם שימוש בעת הצורך כראות עיניהם.

פסק דין

לאחר קבלת יעוץ משפטי קובע בית הדין שיש לנתבעת זכות של דייר מוגן בדירה האמורה, אך מותר לתובע להרוס את הבנין ולבנותו מחדש ולמסור לנתבעת את הדירה.

נקבע זמן לביצוע פסק הדין.

התפתחות מפתיעה בתיק

לאחר מתן פסק הדין, נקט התובע בצעד יוצא דופן בפנותו לביהמ״ש ע״מ לבטל את פסק הדין בטענות שונות, ובהן גם הטענה על חוסר סמכות לדון בענין חוק הגנת הדייר. וביהמ״ש דחה את הבקשה. הנתבעת בקשה לממש את הערבות שהפקיד התובע בביה״ד על מקרה שכזה, וכן להכריז על התובע כמי שלא ציית דינא.

בית הדין דן בבקשה.

השאלות לדיון

א. האם יש תוקף בדין תורה לזכויות שוכר מכח חוק הגנת הדייר.

ב. שוכר שהתחייב לא להשכיר את הבית לאחר ולא להעביר את החוזה ע״ש אחר, האם כלולה בהתחייבותו זו גם שלא להכניס דיירים אחרים לבית מבלי להשכיר להם את הבית תמורת דמי שכירות, ומבלי להעביר את החוזה על שמם.

ג. עמותה ציבורית שמנהליה שכרו דירה, האם השוכר היא העמותה או כל אחד ממנהלי העמותה.

ד. בעל דין שמציג מסמך מזוייף לבית הדין כדי להטות את הדין לטובתו, האם הוחזק כפרן.

ה. מה ערכה של בדיקה גרפולוגית בהלכה.

תשובה

א. תוקף חוק להגנת הדייר

ראשית יש להקדים ולומר שגם לחזו״א שכתב בחו״מ ליקוטים סי׳ טז אות ב שבארצנו שמקיימים פסק בוררות יש לדון בבית הדין בעניני מכירת דירות ומקרקעין עפ״י דין תורה, אין כלל זה אמור בנידון דידן שעיקרו נוגע לחוק הגנת הדייר שאינו נתון להכרעת בוררות כל שהיא, וע״כ יש לבחון את הענין גם עפ״י אמת המידה של החוק, מלבד בחינתו עפ״י דין תורה.

נחלקו הראשונים האם דינא דמלכותא דינא נאמר דוקא בעניני מיסים וכדומה שנתהוו ע״י המלכות או הממשלה לטובת המלכות או הממשלה, או גם בשאר תקנות לטובת חלקי האוכלוסים, ולאו דוקא במה שנוגע למלכות. עי׳ רמב״ן ב״ב נה א ורשב״א ור״ן גיטין י א ומ״מ מלוה ולוה פכ״ז ה״א וריב״ש סי׳ רג ומהרי״ק סי׳ קפז וש״ג ב״ב פ״ג, ועוד, שהביאו בזה את השיטות החולקות, ועי׳ מ״מ שם שהוכיח שדעת הרמב״ם ורוב גאונים שדינא דמלכותא דינא נאמר רק בענינים הנוגעים למלוכה ולא בענינים הנוגעים לתושבים עצמם. ועי׳ רמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ קנד סעי׳ יח וש״ך חו״מ סי׳ עג ס״ק לט ושו״ת חת״ס חו״מ סי׳ מד, ועוד.

ונפ״מ בין השיטות בנידון דידן. חוק הגנת הדייר מקורו בחוק שנחקק באירופה לאחר מלחמת העולם השניה, וכמו שהביאו בשו״ת אמרי יושר לר״מ אריק ח״ב סי׳ קנב אות ב וחבצלת השרון חו״מ סי׳ ח ומהד״ת סי׳ פו ודובב מישרים סי׳ עו ומנחת יצחק ח״ב סי׳ פו, שהיתה שעת מלחמה והיה לחץ ודוחק גדול, וכדי שלא יהיו בני אדם מושלכים בחוצות תיקנו תקנה לזכות השוכרים. הנה לראשונים הסוברים שדינא דמלכותא דינא נאמר גם בתקנה שהיא לטובת התושבים ולאו לוקא לטובת המלוכה או הממשלה, שייך גם בזה דינא דמלכותא דינא, אבל לסוברים שדינא דמלכותא דינא נאמר דוקא בתקנה לטובת המלוכה והממשלה, חוק זה אינו כזה.

וכיון שהדבר תלוי במחלוקת גדולה בין הראשונים והמחלוקת היא בתקנה, דינה לכאורה כספק בדרבנן, ויש לפסוק בשאלה זו עפ״י עיקר הדין כמש״כ משל״מ מלוה ולוה פכ״א, אלא שדבר זה גופא אינו ברור, האם ספק כזה שנובע ממחלוקת הפוסקים דינו כספק במציאות או לא, עי׳ קצוה״ח סי׳ קג, וגם לא ברור מי נקרא המוחזק, המשכיר שהוא בעל הבית, או השוכר, עי׳ משל״מ שכירות פ״ז שהשוכר נקרא מוחזק, ובמשל״מ טו״נ פט״ו חזר בו וכתב שהמשכיר נקרא מוחזק, ועי׳ תשורת שי ח״א סי׳ תקסג עפ״י נתה״מ בכללי תפיסה שהשוכר נקרא מוחזק. והאריכו בזה האחרונים הנ״ל, הדובב מישרים הכריע שלפי רוב פוסקים נאמר גם בזה דינא דמלכותא דינא, והדעה החולקת דעה יחדיאה היא, ואין המוחזק יכול לומר קים לי כדעה יחידאה. ותמה עליו במנחת יצחק שם שאין זו דעה יחידאה כלל, ודעתו נוטה שיש לילך בזה אחר המוחזק.

אך חבצלת השרון שם הכריע שכיון שהוא ספק בתקנה מעמידים על הדין, ואין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא כיון שחוק זה הוא: 

"עוול גדול נגד בעלי הבתים שמתקיים בהם שורך טבוח וגו׳ וזרים שולטים ברכושם ואין להם מושיע, וגם לשוכרים אין זו תקנה רק לשוכרים הישנים, אבל הרי בכל יום מתרבים אנשים חלשים שצריכים לשכור דירות ולהם התקנה קלקלה שעי״ז מתיקרים הדירות ביותר ואין למצוא דירה, ובפרט שידוע שעיקר התקנת החוק הזה בא ע״י איזה נבחרים חופשיים שיש בהם דיעות ושיטות הקומניסטן וסוציאליסטן ללחוץ את העשירים ולקחת ממונם, שכל אלו השיטות הן נגד דעת תורה, וחלילה לומר בזה שזה יהיה מיקרי דין גמור עפ״י דין תוה״ק, ואף שכבר נהגו כן אין זה מנהג וותיקין וכו׳".

ב. הכנסת שוכרים נוספים על ידי השוכר

פסק הרמב״ם שכנים פ״ה ה״ט:

"המשכיר ביתו לבעל בית אחד, ואח״כ הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה, הרי המשכיר מעכב עליו". 

וכתב המ״מ שהטעם הוא לפי שגוף הבית למשכיר, אלא שמ״מ נראה דכשרוצה לסמוך על שולחנו אדם אחד שהרשות בידו, ואין משכיר יכול לעכב עליו, דסתם שוכר בית לו ולנטפלים עמו הוא שוכר. ע״כ. ועי׳ פס״ד ירושלים לדיני ממונות כרך א עמ׳ מז בביאור מחלוקת הרמב״ם והראב״ד שם.

ומשמע מלשון הרמב״ם שאמנם זכותו של המשכיר לעכב על השוכר שלא להכניס עמו קרוביו או מיודעיו, ולאו דוקא בתורת שכירות, ואם עיכב עליו אסור לשוכר לעשות כן, מ״מ בלא עיכוב בעה״ב אין זו הפרת חוזה, ואם ידע בעה״ב מהכנסת הקרובים והמיודעים ושתק, לא עבר השוכר בשום איסור, ובודאי שהחוזה לא בטל.

ובנידון דידן שנכתב מפורש בחוזה שהשוכר מתחייב שלא להשכיר את הבית לאחר בלי רשות המשכיר, אע״פ שלא נאמר שאסור לו להביא עמו קרוביו ומיודעיו לשכון עמו כאחד בבית בלא להשכיר להם, מ״מ כבר כתב הרמב״ם שהמשכיר מעכב עליו, וכמש״כ המ״מ לפי שגוף הבית למשכיר, ולפיכך זכותו של בעה״ב לעכב על השוכר שלא יכניס ילדים של גן אחר גם לא ע״י השכרה להם.

אמנם מכיון שבנידון דידן מוכח מתוספת החתימה של הרב פ׳ עם החותמת של הרשת החינוכית בהסכם שנעשה עם בעל הבית, וכן מחילופי המכתבים שהיו למשכיר הראשון מר פ׳ עם מר ג׳ מהמרכז החינוכי בשנת 72, מכל זה מוכח שבעה״ב ידע על השינוי שנעשה בדירה, ושהרב מ׳ שהיה אחד החותמים בשם השוכרים נתמנה ע״י המרכז החינוכי לטפל בגן, וגם התובע שקנה את הבית מהבעה״ב הראשון המשיך לקבל דמי שכירות ממשרדו של הרב מ׳ במשך 10 שנים, ובכך גילה דעתו שאינו ״מעכב עליו״, ושוב אינו זכאי היום לטעון שהחוזה מבוטל בגלל כך.

ומה שטוען התובע שרכש את הבית מבעה״ב הראשון על דעת זה שהשוכר הוא המרכז החינוכי ולא מהרשת החינוכית, אין זו תביעה על הנתבע אלא על בעה״ב הראשון שלא גילה לו את האמת.

ג. עמותה או חברה כיישות עצמאית לתביעה

עי׳ פד״ר כרך י עמ׳ 293 ממו״ר הגר״ח צימבליסט שליט״א שלא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא על אנשים חיים, ואם יש שט״ח על החברה פירושו של דבר על בעלי החברה (חוץ מזה שאין לגבות משאר נכסים שלהם כי אם מן הנכסים של החברה, שזהו פירושו של ״בע״מ״) וכו׳. ודפח״ח.

ואף בנידון דידן שהשוכרים של הדירה היו נציגי עמותה ציבורית, שאחד מהם הוא הרב מ׳, שנתמנה ע״י המרכז החינוכי כמטפל במקום, ואף היה אחד החותמים על הסכם השכירות, הם הם המייצגים את העמותה לכל דין. ומה שטוען התובע ששינוי שם העמותה מחייב את העמותה החדשה בתשלום דמי מפתח, דבר זה לא הוכח עפ״י ד״ת, וכמו שטען ב״כ הנתבע שאין זה מתקבל על הדעת, כשם שפשוט ששוכר ששינה שמו לא יחוייב בדמי מפתח על שמו החדש.

לפיכך נראה שיש לנתבעת זכות של דייר מוגן בדירה, וכך כתב לנו בחוו״ד משפטית היועץ המשפטי של ביה״ד עו״ד ד. קירשנבוים. אך כדי למנוע נזק רב לבעל הבית המעונין לשפץ את הבנין מיסודו והימצאותה של הנתבעת בדירה מפריע לו לכך, יש להתחשב בו ולהרשותו להרוס את הבנין ולבנותו מחדש, ואח״כ ימסור לתובע את הדירה שלו.

ד. הוחזק שקרן בבית הדין האם הוחזק כופר בכל התיק

בגמ׳ ב״ב לב א וב: 

"ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, א״ל מינך זבינתה והא שטרא, א״ל שטרא זייפא הוא, גחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הו״ל ואירכס, ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו, אמר רבה מה לי לשקר, אי בעי א״ל שטרא מעליא הוא, א״ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא". 

וכתב ביד רמה שם אות מז שאין לפרש שטר זייפא מזוייף ממש, מכמה טעמים, והטעם האחרון שכיון דטרח וזייף שטרא להימוניה, כ״ש דמזייף טענתיה להימניה. וכ״כ רשב״ם שם בשם ר״ח, אך יש ראשונים מפרשים זייפא ממש, שזייף חתימת העדים יפה וטועים העדים כסבורים חתימת ידיהם היא ומקיימים את השטר, הלכך מצי לקיים את השטר ולומר שטרא מעליא הוא, עי׳ רשב״ם שם, וכ״פ הרמב״ם טו״נ פט״ו ה״ט. ולשיטתם צ״ל שאע״פ שטרח לזייף ראיה, אינו נעשה בכך כפרן לטענתו, ואם יש לו מיגו או ראיה אחרת, נאמן, אם לפי שאינו נעשה מוחזק כפרן אלא עפ״י עדים ולא עפ״י עצמו, וכדעת הרא״ש ב״ב פ״ג סי׳ כט ומ״מ טו״נ פ״ו ה״ג ובעה״ת שי״ב ח״א סי׳ ג וה (ועי׳ קצוה״ח סי׳ עט ס״ק י בשם מהרי״ט ושהביא ראיה מב״ב ו א), או שאף לדעת הסוברים שהוחזק כפרן עפ״י עצמו, עי׳ רא״ש ב״ב שם וגדו״ת שם בדעת רשב״ם, מ״מ לא הוחזק כפרן לאותו ממון, וכמו שאמרו בב״מ יז א שהוחזק כפרן היינו לאותו ממון לאותה שבועה ולאותה איצטלא. וכתב הגמי״י טו״נ פ״ו ה״א בשם ר״ה גאון שגם אם הוחזק כפרן לממון אחד, לממון אחר נאמן הוא כשאר כל אדם, וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ עט סעי׳ ה, ועיי״ש בש״ך ס״ק טו שאפי׳ הוציא התובע כמה שטרות שמקצתן היו גנובים מהנתבע, לא הוחזק עליהן כפרן, שה״ז ממון אחר. ובנידון דידן שהתובע הציג ע״י ב״כ מסמך מזוייף לבי״ד כדי להטות את הדין לטובתו, הגם שהתברר ע״י בדיקת הגרופולוג שהוא שקר, ולא הודה ע״כ מעצמו, מ״מ נראה שלא נעשה כפרן לטענותיו, שה״ז כמי שהוחזק כפרן לממון אחר.

ה. נאמנות גרפולוג לטיב המסמך

בש״ך חו״מ סי׳ מו ס״ק יב הביא בשם רי״ו נ״ב ח״ח שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כת״י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כתב ידם, אם צריך קיום אחר או לא. והקשה בתומים שם ס״ק ו מה יועיל קיום אחר, והרי תרי כמאה. ותירץ בנתה״מ שם ס״ק ז עפ״י תוס׳ יבמות ריש פרק האשה שבדבר הנראה וידוע לכל העולם, כמו בהכרת איש עפ״י טביעות עין, לא אמרינן תרי כמאה, וכתב הנתה״מ שה״ה בהכרת הכתב בטביעות עין, דמה הפרש יש בטב״ע דהכרת איש או הכרת הכתב בטב״ע, ובודאי אזלינן בתר רוב העולם ורוב דעות. ועוד כתב שם לדחות קושית התומים דהא אפשר ששינו כתבם, דמיירי שמעידים שאי אפשר להם לכתוב כתב כזה, כגון שהכתב שבשטר של סופר מהיר. ובהגהות אמרי ברוך בגליון השו״ע שם, ואמרי בינה דיני הלואה סי׳ לא חולקים על הנתה״מ במש״כ שבקיום החתימות הולכים אחר רוב דעות, ודחו הראיה מהכרת איש בטב״ע שהוא דבר שאינו צריך עדות, משא״כ קיום שטר שהוא ע״י עדות מה לי תרי מה לי מאה. ועי׳ אוצה״פ אבהע״ז ח״ה סי׳ קפד אות ל.

מבואר מדברי הנתה״מ שזיהוי כתב אינו בגדר עדות אלא בגדר דעה של סבירות עפ״י טביעות עין (וכ״נ בדעת קצוה״ח שם ס״ק ח שהכרת חתימות ע״י דימוי חתימה לחתימה אינה טביעות עין אלא סימנים ואינו אלא מדרבנן, ולא כבית אפרים אבהע״ז סי׳ ח ושו״ת תפארת צבי יו״ד תשו׳ מז אות ה), ויתכן אף לזהות כתב על פי מהירות הסופר, כלומר לחצי כתיבה ומשיכות הקולמוס. ואף האמרי ברוך אינו חולק על הנתה״מ בזה אלא רק במה שנוגע לקיום שטרות שלדעתו אינו בגדר דעה של סבירות בלבד אלא הוא מתורת עדות, אבל עצם הכרת כתב אינה אחרת מהכרת איש בטביעות עין, וכדברי הנתה״מ. וגם לדעת התומים שמצוי שהכתב משתנה מסיבה כל שהיא, וע״כ כשעדי השטר אומרים כתב ידינו הוא זה אין עדים אחרים יכולים להכחישם, מ״מ כשעדי השטר אינם לפנינו ויש הכחשה בין עדים אחרים, גם התומים יודה לנתה״מ שהולכים אחר רוב דעות, כיון שאז ההכרה היא בגדר דעה של סבירות, וגם התומים יודה שיש אפשרות לזהות כתב עפ״י מהירות כתיבת הסופר, וכדברי הנתה״מ.

ובנידון דידן שהנתבע הציג מסמך עם תוספות בין השיטין, והתובע הציג מסמך נגדי כשהוא ״נקי״ מאותן תוספות בין השיטין, וכל צד טען שהמסמך שלו נכון ושל חבירו מזוייף, הוחלט ע״י בית הדין למסור את המסמכים לבדיקת גרפולוג מומחה, והוא מסר את תוצאות בדיקתו ולפיהן המסמך ה״נקי״ שהציג התובע הוא מזוייף, כלומר שבמקורו הוא אותו מסמך שהוצג ע״י הנתבע, אלא שנמחקו בו התוספות שבין השיטין, ואילו על המסמך שהציג הנתבע אומר המומחה שהחתימות בראשי תיבות המופיעות בין השיטין מתאימות לחתימות אחרות של אותם אנשים עליהם טוען הנתבע שהם החותמים על המסמך, וזה על סמך השוואת לחצי הכתב ומשיכת הקולמוס. וב״כ התובע מלגלג על דבריו וטוען שהשוואת כתב על סמך לחצי כתב ומשיכת קולמוס אין בה ממש, וכי היה על המומחה לבדוק את הכתב והניר בבדיקות מדעיות של גיל הדיו והניר ועוד כיו״ב.

ונראה על פי הנתה״מ הנ״ל שבדיקת כתב ע״י גרפולוג מתקבלת על סמך השוואת כתבים גם על סמך בדיקת מהירות הכתיבה, והיינו לחצי הכתב ומשיכת הקולמוס, ולא נזכר בנתה״מ שצריך לבדוק גם את גיל הדיו והניר וכל מיני בדיקות אחרות, בשיטות מדעיות שמתחדשות ובאות לעולם. ובדיקה זו אינה בגדר עדות אלא בגדר דעה של הסתברות, וגם האמרי ברוך מודה בקיומה כשהיא אינה לצורך קיום שטרות.


 






תגיות