התובע עבד כשכיר בעסק של הנתבע תמורת 6,900 ₪, בשלב כלשהו החליט המעסיק להחליף את עובדת הנקיון והציע לתובע לעבוד במקביל לעבודתו גם בנקיון, תמורת תוספת של 800 ₪, לאחר זמן מה בו התובע לא היה מרוצה מהנקיון, הוא הודיע לעובד - התובע כי עליו לעמוד ברשימת דרישות, ואם לא יעמוד בהם הוא יעביר את הנקיון למישהו אחר. בתגובה ענה התובע כי הוא מנקה בכמות השעות שהוגדרה לצורך כך, ואם התובע יוריד את רמת שכרו הוא יראה בכך 'הרעת תנאים' והוא יתפטר. בסופו של דבר הוא אכן התפטר מהעסק.
התובע דורש פיצויי פיטורין בסכום של משכורת חודשית לכל שנה, וסך הכל 24,503 ₪, כמו כן הוא דורש לקבל מכתב פיטורין.
לטענת הנתבע יש לראות בעבודת התובע עבודה קבלנית נפרדת, למרות ששולמה בתלוש אחד. ורשימת הדרישות היא רק פירוט של מה שהיה צריך גם קודם. כמו כן לא היה לו עניין לפטר אותו מהעסק, לכן אין הגיון לתת לו מכתב פיטורין או פיצויים על כך.

התובעים שכרו דירה מהנתבעים ובחוזה השכירות נאמר כי החוזה הוא ל-14 חודשים, והשוכרים יכולים להודיע עד לתאריך י' בתמוז אם הם מעוניינים בתקופת שכירות נוספת.
מוסכם שהמשכיר - הנתבע אמר שמעולם לא מנע משוכר להמשיך להתגורר בדירה.
לטענת התובעים יש להכריח את המשכיר - הנתבע להמשיך את השכירות, לטענת הנתבע לא היתה התחייבות להשכיר לשנה נוספת, וכעת הם רוצים להעביר את הדירה לבתם.

בית מדרש חתם על חוזה שכירות ובו סעיף המאפשר לו לצאת לפני הזמן בחוזה בהתראה של שלושה חודשים מראש. לאחר זמן חבר הנהלה של בית המדרש שלח למשכיר מכתב שבעוד שלושה חודשים הוא רוצה לסיים את השכירות. לאחר חודש אותו חבר הנהלה כתב שהוא חוזר בו ורצונו לממש את השכירות עד התאריך המקורי. המשכיר דורש את פינוי המושכר בתאריך המוזכר במכתב הראשון או הכפלת דמי השכירות. השוכר טוען שחבר ההנהלה לא היה מוסמך לשלוח את המכתב.

ראובן ושמעון הקימו חברה של רכיבים למחשבים. כל אחד השקיע סכום שוה וסוכם כי חלוקת הרוחים תהיה באופן שוה. עקב קשיים הוצרכו הצדדים להשקיע סכום נוסף בחברה. סוכם כי ראובן ישקיע מחצית מהסכום מיד ואילו שמעון ישקיע לאחר שמונה חדשים. בין לבין חל שפור גדול במצב החברה כך ששמעון לא ראה צורך להשקיע את אשר התחייב.
לטענת ראובן כשתבע את שמעון להשקיע כאשר סוכם ענה שמעון שכעת אין צורך וגם אין לו כעת כסף ומבחינתו הוא יכול למשוך את הכסף שהשקיע בתוספת ריבית והצמדה. לדבריו, לא משך את הכסף מפני שהבין שאם כספו מושקע בחברה בחלק גדול יותר הרי שגם חלקו בריוח יגדל.
שמעון טוען שהבנה זו מנוגדת להסכם הכתוב שבין הצדדים.
לאחר מספר חדשים נמכרה החברה בריוח גדול, עיקר הריוח לא מנכסי החברה אלא מהמוניטין שלה. ראובן טוען כי הואיל והשקיע בחברה קרוב לשני שליש עליו לקבל בריוח כפי השקעתו היחסית.
שמעון טוען כי הסכום שניתן הוא כהלואה שניתנה על ידי אחד השותפים ואין בה כדי לשנות את עצם הבעלות המשותפת והשוה שבין השותפים כפי שמשתקף בהסכם שביניהם.

אישה נתבעה לדין על ידי אישה אחרת. בעלה של הנתבעת הופיע לדין יחד עם אשתו. התובעת אינה חפצה בנוכחות הבעל.

הנתבע רוצה ללכת לבית דין אחר באותה עיר.

קונה דירה מצא שבאחד הקירות לא הותקן בידוד, הקונה תובע שהמוכר יתקן את הליקוי. המוכר טוען שהקונה ידע שהדירה נבנתה בצורה מאולתרת ולא חוקית ולכן היה עליו לברר את איכות הדירה. בנוסף טוען המוכר כי יש סעיף בחוזה המכירה שהלוקח בדק את הדירה. המוכר מוכן לבטל את המכר.

התובע הלווה לנתבע (מוסד ציבורי) סכום כסף. הנתבע החזיר באיחור חלק מההלוואה והתנה החזרת סכום נוסף במחילה על חלק מהסכום. התובע מסר מודעה בפני בית דין שאינו מוחל ואמר לנתבע שמוחל. בסופו של דבר לא שולם כל הסכום שהתחייב הנתבע לשלם והתובע תובעו יחד עם הסכום עליו "מחל".

ראובן שכר דירה יחד עם שמעון. הדירה רשומה על שם ראובן ועל כן הוא החייב הבלעדי בדמי הארנונה. בחוזה השכירות של שמעון שמעון התחייב בדמי חצי הארנונה. ראובן קיזז סכום זה מדמי השכירות. המשכיר תובע מראובן את דמי השכירות שהחסיר וטוען כי על ראובן להתחשבן עם שמעון. בנוסף תובע להוציא את ראובן מהדירה כיוון שלא עמד בתשלום דמי השכירות. ראובן טוען כי אין לו דבר עם שמעון וכי תשלום זה הוא באחריות המשכיר.

התובע שידך את בנו עם בתו של הנתבע. לאחר שנקבע מועד לחתונה ושכרו אולם בוטל השידוך עקב מחלוקת. הצדדים מאשימים איש את רעהו בביטול השידוך. התובע תובע מתנות שנתן לכלה והנתבע תובע הוצאות סעודת האירוסין.