הנתבע אכסן חפצים השייכים לעסק שאותו הוא מנהל במחסן השייך לנתבע, התשלום נקבע לפי נפח האכסון, לאחר זמן הוא גילה שנפח האכסון לא נוצל בצורה מיטבית, ולטענתו נאמר לו שיחייבו אותו רק על פי נפח הציוד שלו בפועל. לכן לדעתו הוא צריך לשלם סכום נמוך יותר על האכסון, בהסכמת הצדדים התובע לא שילם על האכסון, עד לבירור בפני בית הדין. התובע טוען כי החפצים סודרו על ידי המוביל של הנתבע. אחרי שהנתבע הביא אותו לבית דין, הוא תובע שכירות לחודשיים לפי ערך גבוה, ולא לפי הערך שסוכם, על סך 7,728 ₪.

בחוזה שכירות נכתב כי קיימת אופציה להארכת השכירות ב"שלושה חודשים נוספים מתחדשים", לטענת השוכר עומדת לו הזכות לחדש את החוזה לשלושה חודשים מתחדשים, אך לטענת המשכיר הדבר לא יתכן שכן זה מקנה לשוכר זכות קניינית.
כמו כן התובע - המשכיר טוען שנגרמו נזקים רבים לדירה מצד השוכר, והשוכר הפר את החוזה כיון שהשוכרת היא רק ע' ואילו בפועל גרו במושכר כל בני משפחתה, המשכיר תובע יציאה מיידית של השוכר, ותשלום שכר דירה על החודשים שעליהם לא שולם.
מנגד הנתבעים דורשים פיצויים על הפסד חנייה על תיקונים ואכסנת חפצים בסך כ- 42,000 ₪.

נזילה מקומה עליונה גרמה לקצר חשמלי במכונת הכביסה של השכן מהקומה התחתונה, השכן מהקומה התחתונה תובע את השכן מהקומה העליונה על הנזקים בסך 1,000 ש"ח, על סמך חוו"ד של הטכנאי שהקלקול נגרם מהקומה העליונה. לטענת הנתבעים אין קשר בין הרטיבות לנזק למכונת הכביסה.

אדם קנה דירה וכעת הוא תובע מהמוכר סכום של 3,600 ₪ כפיצוי על כך שבדירה נמצאה רטיבות שלא דווחה מראש, מנגד הנתבע תובע כתביעת קיזוז פיצוי על איחור בתשלומים.

התובעות הם חברות שבבעלותן חניון תת קרקעי בבני ברק, הנתבעים רכשו שני מקומות חנייה בחניון, בהסכם נאמר שהשטח הנמכר יעודו לחנייה בלבד, אך בעל פה הנתבעים אמרו להם שהם ישתמשו בשטח למחסן.
לאחר הרכישה הנתבעים פתחו במחסן חנות בגדים, והביאו את הסחורה דרך החניון העליון.
בחניון התחתון היו מושכרים מקומות חנייה, אך כעבור זמן שוכרים אלו עזבו ורק הנתבעים השתמשו בחניון התחתון, הנתבעים התקינו מחסומים בחניון התחתון, והם נשברו מדי פעם.
תביעת התובעות הוא א. תיקון לנזק לשער העליון שנגרם על ידי ספק בסך 9,550 ₪. ב. צו מניעה מהנתבעים להשתמש במחסן לצורך מכירות. ג. למנוע מהנתבעים והספקים שלהם, להשתמש בקומת המחסנים התחתונה. ד. לחייב את הנתבעים בדמי וועד בסך 10$ לחודש.
לטענת הנתבעים:
א. שער הכניסה ניזוק על ידי אדם שלא קשור להם. ב. היה ברור לתובעות שהם ישתמשו במחסן בתור חנות, ואם היו חושבים שלא יוכלו להשתמש לא היו רוכשים אותו מלכתחילה. הלכלוך בחניון לא מגיע מהם. ד. הם מנקים על חשבונם, ואינם חייבים בדמי וועד, החשמל הוא פרטי שלהם, והשימוש בחניון העליון נעשה בהסכמת בעלי החנייה.
הנתבעים תובעים תביעה נגדית, כי לטענתם הובטחה להם קבלה על רכישת 'חנות' שהיתה נותנת להם החזר למע"מ בסך 3,600$, אותו הם תובעים. ופיצוי על הנזק שנגרם לידה של הנתבעת בגלל סחיבת סחורה, בעקבות חסימת החניון.

התובע הוא עורך דין, וייצג את הנתבע בהליכים רבים, וכן נתן לו ייעוץ משפטי, הנתבע לא שילם לו, התובע חשב שהוא לא משלם לעורכי דין, אך התברר לו כי לעורכי דין אחרים הנתבע שילם, אך לטענתו היתה ביניהם הסכמה שהתובע יעבוד ללא תשלום ותמורת אחוז מהכספים שיתקבלו, וכמו כן הוא ייצג אותו באופן לקוי. הוא תבע בהתחלה בבית משפט 122 אלף שח, אך בבית הדין הוא הקטין את התביעה ל-81 אלף בלבד. לטענת הנתבע התובע ידע שאין לו כסף לשלם לו, ובכמה מההליכים הוא קיבל אחוזים מהסכומים שהתקבלו בעקבות התביעה. בין התובע לנתבע ישנם מחלוקות רבות בקשר לגובה שכר הטירחה שהובטח לתובע בתיקים שבהם הוא קיבל תשלום, ובתיקים שבהם לא קיבל תשלום. הנתבע לא הגיב לחלק גדול מטענות התובע.

אשה חיפשה דירה לקנייה, ופנתה למתווך שאיתו חתמה על חוזה, לאחר זמן מה היא עבדה עם מתווכים נוספים - שני, שהם עזרו לה גם למכור את דירתה הקודמת, הנתבעת מסרבת לשלם למתווך הראשון דמי תיווך, משום שלטענתה המתווך העיקרי בעיסקה הוא המתווך השני. התובע תובע 2 אחוזים מהעיסקה שהם 33,000 ₪ בתוספת מע"מ, ועוד תביעות על עגמת נפש והוצאות משפט בסך 17,650 ₪ לטענתו הוא זה שהביא את המתווכים הנוספים לעזור לקונה במכירת דירתה.

בזמן מלחמת המפרץ שבתו מוסדות הלימודים על פי פקודה של הג"א. הדיון מתייחס לגני ילדים והסעות שממומנים על ידי ההורים. האם ההורים חייבים לשלם עבור הזמן שהגנים לא פעלו? מה הדין לגבי ההסעות שרק חלקם התבצע, על כמה צריך לשלם?

אשה הגישה תביעת גרושין לבית הדין הרבני. הצדדים הסכימו לבוררות בקנין סודר. בפסק הבוררות נקבע בסעיף אחד שהבעל ישלם לאשה סך מסוים למזונותיה, ובסעיף אחר נפסק שאם הבעל לא יסכים לגרש את האשה תוך שלושה חדשים מתביעת הגט הוא יחוייב לשלם לה 20000$. האם הסעיף השני שאינו בר ביצוע משום שיש בו כפיה לגט מבטל את פסק הבוררות כולל סעיף המזונות הנ"ל?

התובעת עבדה בחברה לשירותי מחשוב, כשהייתה בחודש הרביעי להריונה, לאחר כארבעה חודשים יצאה התובעת לחופשת לידה, ושבה כעבור כשלושה חודשים, כשלושה חודשים לאחר החזרה לעבודה, פוטרה על ידי מנכ"ל החברה. כשבועיים לאחר קבלת מכתב הפיטורין הודיעה התובעת להנהלת החברה כי נודע לה שהיא בהריון ונאסר עליהם לפטרה. כשנודע שהעובדת בהריון הוגשה בקשה למשרד התמ"ת לאישור הפיטורין, ונקבע דיון שהתקיים בסופו של דבר כחודשיים לאחר הגשת מכתב הפיטורין, משרד התמ"ת אישר את הפיטורין.
כחודש לפני אישור הפיטורין התחילה העובדת לעבוד בחברה אחרת ובשכר גבוה יותר מהשכר שאותו קיבלה מהנתבעת.
העובדת הודיעה למשרד התמ"ת שהפיטורין נעשו בהסכמה, לטענתה זאת רק על מנת להגן על הנתבעת - החברה מפני חובה פלילית.
היא תובעת את שכרה מיום הפיטורין עד ליום קבלת האישור במשרד התמ"ת. כמו כן היא תובעת פיצויי פיטורין, והפרשות לפנסייה.
לטענת הנתבעת היא מתכוונת לערער על החלטת משרד התמ"ת, ובנוסף לא מגיע לעובדת שכר כפול בזמן שעבדה בחברה אחרת.