התובע והנתבע (אחיין ודוד) רכשו מגרש, ורשמו אותו על שמם ועל שם שלושה אנשים נוספים, הם חתמו ביניהם הסכם פנימי. על פי ההסכם התובע וקונה רשום נוסף יקימו חברה יזמית, שתבנה בנין דירות, הנתבע (הדוד) ילווה כסף לחברה של התובע (האחיין) בריבית שנתית של 7%, לצורך בטוחה לכספי ההלוואה תרשם על שמו אחת מהדירות בבנין, שיהיה לנתבע עליה 'זכות ראשונים'.
את התשלום הראשון בסך 1,900,000 ₪ שילמו התובע והקונה הנוסף מכיסם, לקראת סוף 2014 הם נדרשו לשלם תשלום נוסף בסך 1,000,000 ₪, כשתאריך התשלום היה 1.1.15, התובע ביקשה מהנתבע לממש את חלקו בהסכם ולהלוות לו 1,000,000 ₪, הנתבע הסכים והלווה לו את הסכום בריבית הנזכרת עם היתר עיסקה. לאחר שהתגלתה בעייה תכנונית במגרש, באיזור מרץ 15' התובע רצה להחזיר לנתבע את ההלוואה, הנתבע סירב לבקשה, אך אחרי חג הפסח הסכים להפחית את גובה הריבית על מחצית הסכום.
לדברי התובע הוא רוצה להשיב את ההלוואה, ואילו לטענת הנתבע הכסף ניתן בתמורה לנכס, והוא מעוניין לקבל את הנכס, ואת ההלוואה בתוספת סכום הריבית רק כשהבניין ייבנה.

אשה קנתה במרכול ונפלה בכבש היציאה מהחנות בעת שיצאה ממנה, שברה את הקרסול, נותחה ואושפזה שלושה ימים, לאחר מכן נאסר עליה לדרוך על הרגל במשך כתריסר שבועות, ועוד חמישה חודשים של פיזותרפיה, עד היום הרגל לא מתפקדת כיאות, תובעת את המרכול תביעת פיצויים בסך 576,000 ש"ח, לטענתה שיפוע הכבש היה מסוכן, וכמו כן בעת ניקוי המרכול הושאר שם חול, לכן יש לכבש דין בור.
לטענת הנתבע כיון שהוא רק שוכר אין לו אחריות על הכבש, כמו כן אם אדם מעולם לא נפגע מהכבש, והתובעת עצמה עברה עליו פעמים רבות, לא ניתן להגדירו כבור, כמו כן כיון שהתובעת מרצונה דרכה על הבור, לא ניתן לחייב, כמו כן טענת החול לא נטענה באופן וודאי ואין להוציא על ידה ממון.

התובע רכש רכב מסוג מזדה 5, לאחר זמן הסתבר לו שהרכב היה בבעלות חברה ולכן הוא תובע את ההפרש בין המחיר ששולם לבין המחירון האמיתי של הרכב, לטענתו בזמן שקנה את הרכב שאל את המוכר אם הרכב היה בבעלות חברה, והמוכר השיב שלא, לכן הוא דורש את הפרש המחירים בסך 5,560 ₪.
הנתבע טוען שהרכב היה באיכות מעולה, והוא לא היה מסכים לשום הפחתה במחיר, כמו כן התובע ביצע בדיקות רבות לרכב, ועליו היתה האחריות לבדוק שהרכב היה בעבר רכב חברה. כמו כן הוא הציע ומציע לתובע להחזיר את הרכב תמורת התשלום, ולנכות מזה דמי שכירות של החודשים שחלפו.

בית הדין אינו מקבל פניות לדין תורה, לאחר שבית המשפט כבר פסק בה את דינו, אלא אם כן יפנו אליה שני הצדדים בהסכמה.

התובע שוכר מבנה של 220 מ"ר בישוב במשך כ- 20 שנה, בשנת 2013, המחיר עלה בצורה חדה, מ- 8.5 ₪ למ"ר, ל- 14 ₪ למ"ר, ולאחר כשנה בוטלה הנחה של 50% על מחצית המבנה.
לטענת התובע, לא ניתן להעלות את שכר הדירה בשיעור דרמטי כל כך, בלי משא ומתן איתו מה גם שרמת מחירי השכירות במבנים בישובים באותו איזור נמוכים יותר. כמו כן לטענתו לא ניתן לבטל את ההנחה על מחצית המבנה. לכן הוא מבקש מבית הדין להורות שלא להעלות את שכר הדירה.
לטענת הנתבעים באסיפת החברים שבה נידון התקציב התובע היה נוכח, והיה יכול להעלות את טענותיו, כמו כן מחיר שכירות בישובים סמוכים הוא גבוה יותר ממחיר השכירות לאחר ההעלאה. לגבי ההנחה שניתנה על חלק מהשטח הם טוענים כי ההנחה ניתנה במסגרת עידוד יזמות, וההנחה נפסקה לכל מי שניתנה.

תובע מס' 1 הלוה לנתבעים בשנת 07' 200,000 דולר, בריבית של 12% שנתי ההלוואה חולקה כשחלק מסכום ההלוואה נרשם על שם בנו של התובע 1, שהוא תובע 2, הנתבעים שילמו עד שנת 09' את תשלומי הריבית בסך 2,000$ לחודש, לאחר זמן זה הם שילמו רק 1,000$ לחודש, ולאחר מכן הפסיקו לשלם, סך הכל הנתבעים שילמו 98,000$, התובע דורש השלמה של הריביות עד סוף שנת 13', בסך 56,000$, ובנוסף החזרת קרן ההלוואה בסך 200,000$
לטענת הנתבעים מועד הפרעון של ההלוואה טרם הגיע, כיון שהעסק טרם נמכר, כמו כן לא נחתם היתר עיסקה על ההלוואה. לכן לדעתו את סכומי ההחזר ששולמו יש לזקוף עבור הקרן, וביתרה יש לחייב את הנתבע.
התובעים טוענים שנחתם היתר עיסקה. ושמועד פרעון ההלוואה הגיע.

הנתבע הפעיל עסק למכירת מזון מהיר בירושלים, תובע עבד בעסק בעבר, והנתבע הציע לו לקנות את העסק בסכום של 100,000 ₪, התובע חתם על חוזה ובשעת חתימת החוזה שילם סך של 25,000 ₪, למרות שידע בשעת חתימת החוזה שאין לעסק רשיון, משבא התובע לחתום על חוזה שכירות עם בעל המקום הסתבר להם שלמקום הוצא צו סגירה, ויש בעייה עם הארובה ובעיות נוספות, הם סירבו להמשיך עם החוזה. הנתבע החזיר באותו מעמד לידו של התובע 12,500 ₪ נחתם חוזה חדש שבו נאמר שאם הנתבע יצליח לפתור את הבעיות שהיו בחוזה הראשון הרי שיש תוקף לחוזה הראשון. לאחר כחודש וחצי התובע הצליח להשיג אישור מהעירייה לגבי הארובה, התובע טען שבנקודת זמן זו הוא כבר לא מחוייב לחוזה, לכן הוא תובע שהתובע ישיב לו את הכספים שבידו, וכמו כן יפצה אותו על ביטול החוזה.
הנתבע טוען שהוא לא ידע מצווי העירייה שהוצאו נגדו, וגם אם לא עמד בחוזה הראשון, הרי שהוא עמד בחוזה השני שנחתם.
הנתבע אומר שלארובה עמדו שלוש אפשרויות תיקון: א. מערכת שעלותה 28,000 שח, ב. תשלום 15,000 ₪ למאכער שיסדיר את האישור בעירייה. ג. לקבל אישור בוועדת חריגים בעירייה. לבסוף הוא הצליח לקבל אישור בוועדת חריגים, לכן הוא עמד בחוזה, וגם התובע הבין את זה, ולכן הציע לאתר אדם אחר שיקנה את העסק.
התובע דוחה את דבריו באומרו שההצעות לא היו ישימות בפועל, וכמו כן הצו האוסר את מכירת העסק לא התבטל, לכן המכירה דינה להתבטל.

התובעת היא חברה העוסקת בחקלאות והמים המיועדים לחברה, עוברים דרך הנתבעת - הישוב, בקיץ תשס"ז הכפילו את לחץ המים המסופקים לנתבעת (הישוב), התובע לא נודע על כך, וזמן קצר לפני הגדלת הלחץ הוא שתל גפנים בעלות של כ- 1,000,000 ₪, הוא השקה אותם למרות שידע שייגרם נזק לצנרת בגלל הגדלת הלחץ, כתוצאה מזה נגרם לו נזק לצנרת, בסך 30 אלף ₪, כמו כן הישוב חייב אותו על המים הרבים שאבדו בעקבות הפיצוץ.
החקלאי כעת תובע את הישוב על תשלום חשבון המים ועל הצנרת. זאת משום שלטענתו הישוב היה צריך להודיע לו מראש, כשקיבל הודעה מחברת המים מקורות.
אחרי תיווך של אדם ג', הם החליטו שהמועצה תשא בחצי מעלות הנזק, ולכן הוא דורש סך הכל 15,000 ₪ ועוד ריבית והצמדה.
לטענת הנתבעת הם רק 'צינור' של חברת מקורות להעברת המים, וכמו כן הם לא קיבלו הודעה מחברת מקורות על הגדלת לחץ המים, שנעשתה בכלל לטובת החקלאים, אין להם חיוב בהצעת הפשרה של אדם ג'.
אדם ג' העיד וטען שהסיכום הסופי היה אחרי תיאום עם המועצה.

התובעת מטפלת בהחזרי מס מרשויות המס, והיא טיפלה בעניינו של הנתבע שנים רבות, בשנת 2009 הנתבע הפך להיות עצמאי ושכר יועץ מס שיטפל בכל ענייני המיסוי, אך התובעת המשיכה לטפל בעניין החזרי המס, הפרוצדורה ארכה זמן רב, אך בסופו של דבר הנתבע קיבל החזר בשיעור של 17,943 ₪.
לטענת התובעת העיכוב נבע מההתנהלות מול יועץ המס של הנתבע, והיא תובעת את העמלה שנחתמה בחוזה ביניהם בסך 25% ללא מע"מ - 4,410 ₪, כמו כן היא רוצה להמשיך את ההליך מול רשויות המס, משום שלטענתה ניתן להשיג החזרי מס נוספים, במידה והנתבע מסרב, היא תובעת כפיצוי 1,500 ₪ נוספים, היא תובעת גם 320 ₪ עבור הוצאות עו"ד (מכתב) ו- 1,500 ₪ קנס על פי ההסכם, ועוד 2,000 ₪ על הטירחה והוצאות המשפט, וסך הכל 9,730 ₪.
לטענת הנתבע, אין חוזה חתום לשנת 2009, כמו כן בשנים שבאו לאחר 2009 היא טיפלה בענייניו וגרמה לו לעיכובים בקבלת החזרי המס, ואף נגרם לו נזק בכך שעוקלו חשבונותיו. הוא העביר את הטיפול ליועץ המס שלו, שטען שהטיפול של התובעת היה רשלני.

הדיון נסוב אודות מקום הדיון בסכסוך שבין ישוב בבנימין הרוצה לקיים את התביעה בבית הדין 'ארץ חמדה גזית' שבבנימין לבין הנתבע תושב הישוב הרוצה לקיים את הדיון בבית הדין דיני ממונות של הרב לוין.