התובע שימש כמורה בתלמוד תורה בשנות הלימודים תשנ'-תשנב'. התלמוד תורה היה עד לשנת תשנב' בבעלות המושב ולאחר מכן החל להיות עצמאי. התובע טוען שעם סיום עבודתו נוכו ממשכורתו סכומים לללא הצדקה. כמו כן תובע תוספת של 5% עבור 14 חדשים שהיו צריכים להוסיף על משכורתו כפי שנהגה ההנהלה הקודמת של התלמוד תורה. בנוסף הוא תובע על כך שהעבירו לו לקרנות ההשתלמות רק 10% במקום 12.6%. הנתבעים טוענים שהסכומים שנוכו נוכו משתי סיבות: א. הפרש שכר בין מורה בכיר למורה בעל תואר BA. ב. הפרש שכר בין מורה ששרת שרות סדיר בצה"ל למורה שלא שרת.
ביחס לסיבה הראשונה טוענים הנתבעים שהתובע הציג מסמך שמאשר שהוא בעל תואר BA רק בחשון תשנב' ולכן ניכו לו את הפרש השכר עד ליום האישור בפועל. התובע טוען שהיו לו את כל נקודות הזיכוי הדרושות לBA כבר מהיום בו החל בעבודתו אף שבפועל לא היה בידו אישור ממשרד החינוך. ההנהלה לא ביקשה ממנו להציג אישור ואם היו מבקשים היה ממציאו לאלתר. היות והת"ת הוא פרטי הוא לא נזקק לאישור בפועל והוא הסתפק בהצהרתו. לענין הסיבה השניה הנתבעים טוענים שלא הובטח לתובע להוסיף 5% על שכרו. התובע מאשר שלא הובטח לו אך בפועל ניכו משכרו 5% ולכן היה ברור שיתנו לו תוספת של 5% והדבר מחייב גם את ההנהלה החדשה. הנתבעים טוענים שאף אם הוחזר לו 10% זה לא מחייב אותם, אין מנהג מדינה מחייב להפריש לעובדים תוספת של 5% לקופת גמל. לענין קרן ההשתלמות הנתבעים טוענים שמוסד פרטי אינו יכול להפקיד אלא בקרן השתלמות של 10% שתנאיה שונים.

יזם חיפש משקיע להקמת מפעל נייר. התובע ששימש כרו"ח של היזם חיפש משקיע עבורו. הוא פגש את עו"ד ל' שהציע את הנתבע. בין היזם למשקיע התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ל' שבה נכח גם התובע ובה חתמו הנתבע והיזם על חוזה שותפות. התובע טוען שבשלב האמצע והסוף של העיסקה הוא היה המתווך הבלעדי ועל כן הוא זכאי לשני שליש מדמי התיווך. הנתבע טוען שהתובע סיפק לו אינפורמציה בלבד וזה היה בשליחות של היזם. כל נושא העיסקה היה במשא ומתן ישיר בינו ליזם. המתווך היחיד מצדו היה עו"ד ל' שכבר קיבל את דמי התיווך. כמו כן, טוען הנתבע שאם כדברי התובע מדוע תובע את דמי התיווך רק לאחר כשבע שנים.

התובע והנתבע באו לעזור באחת הגבעות, ברשות התובע היה רכב שבבעלות קרן סיוע שהקים, הנתבע ביקש לנהוג על הרכב, והסתבר לתובע שהנתבע נוהג ללא רשיון, וגם אינו מיומן בנהיגה, אך הוא הרשה לו להמשיך לסוע.
הנהג גרם לתאונה ולנזקים לרכב בסך 3000 שח מתוכם הוא שילם כבר 2000, אך לאחר מכן חזר בו וסבר שהאחריות על הנזק היא על התובע.

התובע בעל חברה קבלנית לחפירות עפר הוזמן על ידי הנתבע לבצע אצלו חפירות במגרש על מנת להכשיר את הקרקע לבנייה עתידית, הנתבע שהיה הקבלן של עצמו, רצה להשתמש בשיטה מסויימת ולצורך כך הוא ביקש מהתובע שיחפור עבורו, לא הוזמן מודד לפני החפירה, והתובע חפר כמטר וחצי יותר מהמתבקש, והנתבע סירב לשלם לתובע בטענה שהוא חפר עמוק מהרצוי, וכתוצאה מכך נגרמו לנתבע נזקים, שכן הוא לא יכל לבנות לפי שיטת הבנייה שהוא רצה.
התובע טוען שהיה נכון לתקן את החפירה ולהחזיר את החומר שנחפר ולכן הוא תובע 53,000 ₪ בתוספת מע"מ הצמדה ריבית והוצאות משפט וסך הכל 94,644 ש"ח.
הנתבע תבע תביעה נגדית וטען שעל התובע לפצותו גם עבור שינוי תוכניות, ובניית קיר תמך, וסך הכל הוא תובע 338,250 ₪ לא כולל הוצאות משפט ועגמת נפש.

הנתבע העסיק את התובע כקבלן משנה בהכנות למזגנים באתר בנייה, הנתבע היה מודיע לתובע שעליו להתייצב מספר ימים לפני, אך, בשלב מסויים הנתבע החליט להביא פועלים אחרים לסיים את המלאכה, לטענת התובע יש בכך הפרת חוזה, והנתבע צריך להשלים את מלוא התשלום למרות שהם לא עבדו באופן מלא.
בין הצדדים ישנה מחלוקת על השכר המובטח לתובע. וכמו כן על כל מיני תוספות שהובטחו להם לטענתם.
לטענת הנתבע הוא ניסה להשיג את התובע מספר פעמים והוא לא ענה לו.

התובע השכיר דירה לנתבעים לשנה וחצי, כשלושה חודשים לפני סיום החוזה, השוכרים עזבו את הדירה, לטענת התובע על פי החוזה זכותם להודיע מראש על עזיבתם 60 יום לפני, ולכן עליהם לשלם 60 יום לאחר ההודעה את סכומי השכירות והארנונה לפי החוזה.
לטענת הנתבעים הם עזבו את הדירה משום שקירות הדירה התמלאו בעובש שהתפשט לחפצים שהיו בדירה באותה העת, ולמחלות לאשה שהיתה בהריון באותה העת. זאת למרות שהם ניסו לטפל בעובש באקונמיקה ובחומץ ועל ידי הפעלת מזגן נוסף בדירה. בעל הבית ראה את העובש ולא תיקן ודבר זה מהווה הפרה יסודית.
הסיבה שהם עזבו רק בשנה השנייה היא משום שהחורף היה חזק יותר והבעייה היתה חריפה יותר.
לטענת התובע הוא ידע על בעיית העובש, אך חשב שהיא נפתרת עם אוורור מתאים.

עובד שעבד בחברה ופוטר תובע פיצויי פיטורין גם עבור העמלות שקיבל. המעביד טוען שהעובד אינו זכאי לפיצויי פיטורין על העמלות מכמה סיבות: א. בתשלום הפיצויים נלקחו בחשבון ההוצאות, ב. הנתבע קיבל כבר את הפיצויים בתוך משכורתו או ויתר עליהם. ג. התובע קיבל בונוסים כעצמאי ולא כשכיר. ד. תשלומי פיצויים על בונוסים נפסקו בחוק רק לאחר זמן עריכת ההסכם בין הצדדים. התובע מכחיש שויתר או קיבל פיצויים, הקבלות שנתן עבור הבונוסים היו משיקולי מיסים ולא שינו את מעמדו כשכיר, מה שמחייב זה סעיף 9 לתקנות פיצויי פיטורין שנחקק בשנת תשכ"ד ולא פסק הדין ב93.

ספר תורה שהוכנס לבית הכנסת על ידי יעקב ז"ל וראובן בנו ז"ל לעילוי נשמת אשתו ובנו השני. אלמנתו של ראובן תובעת שהס"ת שניתן לדבריה כפקדון יוחזר לרשותה על מנת שתוכל להפקידו או למכרו. גבאי בית הכנסת טוען שאינו זוכר אם ספר התורה ניתן במתנה או כפקדון. כראיה לכך שלא היה זה פקדון הוא מביא את העדר שטר פקדון כמקובל במקרה של פקדון.שני הצדדים הסכימו לקבל את עדותו של רב בית הכנסת באותה תקופה. עוד טוענים הנתבעים שיש יורשים נוספים לבעלי הספר תורה וללא צרופם לתביעה הם יכולים לסרב לענות לתביעה. בנוסף, אם הס"ת שייך לתובעת עליה לשלם 500$ עבור תקון שנעשה לס"ת לפני כמה שנים.
התובעת הציגה את צואותיהם של יעקב ושל ראובן שבהן מוריש יעקב את כל נכסיו לראובן וראובן מוריש את כל נכסיו לה. באשר לדמי תיקון הס"ת טוענת התובעת שיביאו הנתבעים ראיה לתביעתם.
רב בית הכנסת בדבריו לא נתן עדות על מעמדו של הס"ת בשעת הכנסתו לבית הכנסת.

הנתבע פנה לתובע על מנת למחזר הלוואת משכנתא ולחסוך בתשלומי ההחזר שלה, התובע טען שהגיע למסקנה שיש אפשרות לחסוך בתשלומי המשכנתא, נחתם ביניהם הסכם לביצוע ייעוץ תמורת 4,000 ₪. הוסכם שאם המיחזור לא יצא לפועל בגלל סירוב הבנק, או שהחסכון יהיה פחות מ-20% מסכום המשכנתא לא ישולם שכר ייעוץ.
היועץ השיג עבורו הצעה מבנק המזרחי, אך הנתבע סירב לפעול לפיה, הנתבע פעל בעצמו בבנק, והבנק הסכים לתת לו הנחה גדולה יותר.
התובע תובע את שכרו שכן לדעתו הוא עמד בהסכם.
הנתבע טוען שהתובע לא הצליח להשיג את החסכון שעליו התחייב, כמו כן הוא המליץ לו על בנק שלא היה יעיל. לטענתו עבודת התובע לא עזרה לו, ולהיפך במו"מ שניהל בעצמו השיג תנאים טובים יותר. הוא תובע בחזרה סכומי כסף שהוציא על מקדמות ושעות עבודה שבזבז.

אשה שהיתה נשואה לראובן בזיווג שני ובצואתו נאמר שלאשתו זו יש זכות מגורים בדירה עד אחרית ימיה. האלמנה תובעת מיורשי ראובן שיתקנו מספר תיקונים בדירה וכן את עלות החלפת דלת הכניסה לפלדלת והתקנת סורגים לדירה שעשתה כתוצאה מפריצה שהיתה בה.הנתבעים מתנגדים וטוענים שלאלמנה יש זכות מגורים אך אין זכותה כשל שוכר ואין מחובתם לשאת בהוצאות המדור.