התובע- סוחר יודאיקה מכר סחורה בסך 30,700 ש"ח לסוחר נוצרי מקליפורניה. התובע חשש לקבל מהקונה שיק מחשבון הבנק שלו שכן לא הכירו לכן נתן לו הקונה שיק שקיבל מהנתבע על סך 27,870 ש"ח ואת היתרה קיבל במזומנים. באותו יום, התובע איבד את השיק. בתחילה הוא לא זכר מי הוא בעל חשבון הבנק וגם כשנזכר בשם מסוים שכתובתו ברמת גן הוא חיפש במדריך הטלפון ולא מצא וכמעט התייאש כלשונו. לאחר שבועיים הוא הגיע לכתובת שזכר , התברר לו שמדובר בחנות למוצרי חשמל וכך הוא הגיע לנתבע. הנתבע הודה שנתן שיק לסוחר מקליפורניה. בתחילה הסכים הנתבע להחליף את השיק אולם כשבא התובע לקבל את השיק התחמק הנתבע ולאחר זמן הודיע לו שהחליט שאינו צריך לתת לתובע שיק. הנתבע טוען שהשיק נרשם לפקודת אותו סוחר וחושש שמא התובע ראה את השיק אצל הקונה. הוא אינו מכיר את הסוחר ואין לו קשר עמו אך הוא חושש שמא השיק ברשותו של הקונה או שמא העבירו לסוחר אחר. על שאלת התובע איך יתכן שקנה סחורה מאדם לא מוכר ענה הנתבע שבעסק כשלו לפעמין קונים סחורה מוכרת מאדם לא מוכר. התובע טוען שאלו טענות סרק וכל עניינו של הנתבע הוא להרויח את הסכום הנ"ל . כמו כן,קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי תאריך השיק, התובע טוען שהשיק היה ליום נתינתו ואילו הנתבע טוען שתאריכו היה 15.7.97.

במכללה לצילום משאילים לתלמידים ציוד לצילום ובכללו מצלמות. תלמיד שאל מצלמה מהמכללה. התלמיד העמיד את המצלמה על הסטנד שלה ותוך כדי כיוונה המצלמה נפלה ונשברה. עלות הנזק 3500 ש"ח אולם המכללה מבוטחת על נזקים מעין אלו ועלות ההשתתפות העצמית היא 1000 ש"ח. לטענת הנהלת המכללה על התלמיד להשתתף לפחות בעלות ההשתתפות העצמית שזה הנזק הישיר למכללה. התלמיד טוען שהמצלמה נפלה שלא בפשיעתו שכן מלכתחילה היתה בעיה בחיבור המצלמה לסטנד כיוון שהסטנד היה פגום וזו הסיבה שגרמה לנפילת המצלמה. התלמיד מציין גם שנודע לו, לאחר המקרה, על תלונה של תלמיד אחר על אי תקינות הסטנד. הנהלת המכללה טוענת שהנפילה נבעה מחוסר זהירות של התלמיד, לטענתה אם התלמיד רואה שהסטנד אינו תקין אל לו לחבר את המצלמה לסטנד. התלמיד טוען שאת אי תקינות הסטנד ניתן לגלות רק לאחר נסיון החיבור של המצלמה אליו ובנסיון זה נפלה המצלמה ונשברה.

חברה תובעת עובד שלה לשעבר שלטענתה גרם לנזקים לחברה בזדון. העובד מכחיש את כל הטענות מכל וכל.

קונה דירה נתן לקבלן שיק בשקלים לפי ערך השער היציג ביום הנתינה. השיק חזר ללא כיסוי. הקבלן תבע את הקונה והקונה אמר שתוך שבוע ידאג לכיסוי ההמחאה. הקבלן סירב וביקש שיביא לאלתר לפי השער יציג באותו יום. בין לבין חל פיחות בשער הדולאר בכעשרה אחוזים. הקונה טוען שחייב לשלם רק בשקלים כפי הכתוב בשיק הואיל ואת החוב הדולארי פרע בשיק וכעת יש עליו רק חוב בשקלים כתוצאה מהשיק שחזר ואילו הקבלן טוען שעל הקונה לשלם לפי השער היציג ביום התשלום.

על פי החוזה שבין קונה הדירה לקבלן עליו לשלם בתאריך מסוים סך שקלים צמוד לשער היציג. הקבלן ידע שסכום זה אמור להיות משולם מהמשכנתא של הקונה. הקונה קיבל את המשכנתא מספר ימים לפני מועד הפרעון שבחוזה. הקונה פנה אל הקבלן עם השיק הבנקאי אך הואיל ובאותה תקופה היו תנודות גדולות בשער הדולאר סירב הקבלן לקבל את השיק. הקונה פנה למנהל המכירות של הקבלן והלה שלא ידע שלא הגיע זמן הפרעון ושהקבלן סירב לקבל את השיק נטל את השיק והוציא לקונה קבלה לפי שער הדולאר של אותו יום. הקבלן לאחר מספר שעות צלצל לקונה והודיעו שיכול לבוא לקחת את השיק כיוון שאינו רוצה לקבלו לפני הזמן. כמו כן, הקבלן הפקיד את השיק רק שלושה ימים מאוחר יותר ממה שנקבע בחוזה.

ראובן חפץ לקנות דירה ותוך כדי הברור אצל הקבלן עליה ענה לו הקבל ששטח הדירה הוא כ110 מ"ר נטו. לאחר מכן סוכמו בין ראובן לקבלן פרטי המכירה וכן נערך ביניהם חוזה. ראובן הביא את תוכנית הדירה לאדריכל שהעמידו על כך ששטח הדירה הוא 105 מ"ר נטו. ראובן חפץ לבטל את המקח בטענה של אונאה במידה במשקל ומנין והקבלן מודה שאמר לקונה ששטח הדירה הוא כ110 מ"ר אך לדבריו הדבר נבע מטעות. כמו כן מציין הקבלן שראובן קיבל את תוכניות הדירה וראה את הדירה כך שיכל לחשב את שטח הדירה בעצמו ולא להסתמך עליו.

רכב השייך לקייטרינג הושאל לחבר בגרעין שנסע נסיעה לצרכי הגרעין, כשחזר היה ברכב נזק של 9,500 ₪, ובעל הקייטרינג תובע את הנזק. הקייטרינג שייך גם הוא לגרעין, אמנם הוא מתנהל כגוף בפני עצמו.
לטענת הנתבע הוא נסע בהתנדבות לצרכי הגרעין, והביא לא' לסוע על הרכב, לאחר כמה זמן נדלקו נורות אזהרה ברכב אך הם המשיכו לסוע כי חשבו שמדובר רק בכבל גז, רק בדרך חזרה החליטו לעצור ולהזמין גרר.

ראובן לוה מקופת גמ"ח 1000$, להבטחת החזר החוב הפקיד שיק פתוח. לאחר מספר חודשים החזיר לשמעון גבאי הגמ"ח את ההלואה וקיבל את שטר ההלואה, לטענתו שמעון הבטיחו שתוך מספר ימים הוא יחזיר לו את השיק או יקרע אותו. לאחר מספר ימים בא ראובן לקחת את השיק ושמעון סירב לתנו לו בטענה שלוי גבאי הגמ"ח השני טוען שראובן ערב עבור הלואה שלקח יהודה. מטענות הצדדים עולה שכחודש לפני מועד הפרעון של ראובן פנה ראובן ללוי בבקשה שילוה ליהודה קרוב משפחתו 700$. לוי הסכים להלוות סכום זה בתנאי שראובן יהיה ערב לו. ראובן טוען שאמר שלא יהיו בעיות. ולוי טוען שהוא הוסיף ואמר לראובן שהוא ערב קבלן. ראובן טוען שלא שמע שלוי אמר לו כך. כשיהודה בא ללוות את הכסף הביא עמו שטר ועליו חתומים שני ערבים כשראובן אינו אחד מן הערבים. לדברי לוי אף שלא הכיר את הערבים סמך על הבטחתו של ראובן שהוא ערב והלוה ליהודה. לאחר מספר ימים כשפגש לוי את ראובן אמר לו שהלוה ליהודה על סמך ערבותו וראובן התכחש לערבותו. כעת תובע ראובן מלוי שיחזיר לו את השיק. לדברי ראובן הוא אינו ערב על ההלואה ליהודה אלא החתומים על השטר והראיה שלוי לא תבע שחתימתו תהיה על שטר ההלואה מכאן שגם לוי הבין שהוא לא הערב. בנוסף, מועד פרעון ההלואה ליהודה הוא רק בעוד מספר חודשים ואין סיבה מוצדקת להחזיק שיק שלו בעבור ערבותו שכן אין נהוג לקחת שיק מהערב. לוי טוען שסמך רק על ראובן והואיל וראובן התכחש לערבותו נאלץ להחזיק את השיק להבטחת ערבותו של ראובן. ומה שלא ביקש את חתימת ראובן על השטר, זה מפני שסמך על ראובן ולא שיער שיטען שהוא אינו הערב.

חברת התובע ניהלה הליכים כנגד הנתבע, שהיה חייב לה חוב שתפח בגלל הצמדה וריבית. בשנת תשע"ד הנתבע פרסם פרסומים שונים כנגד התובע, בני משפחתו ועו"ד החברה, במסגרת זו פורסמו פשקווילים רבים, בכמה מקומות ובהם כינויי גנאי, יחד עם הצגות עובדות חד צדדיות.
בית הדין הוציא צו ביניים שעל הנתבע לחדול מפרסום, אך הנתבע עבר על הדברים ותלה כרזות על ביתו, הנתבע הסיר את הכרוזת רק לאחר זמן רב ואזהרה נוספת.
התובע דורש סכום של 40,000 ₪ כפיצוי על לשון הרע, וכמו כן הוא תובע 10,000 ₪ על הפרת צו המניעה, ועוד 20,000 ₪ על הפרה נוספת.
לטענת הנתבע מותר לו לפרסם כדברים הללו על התובע, זאת משום שהוא פנה לערכאות ולא לבית דין, והוא אינו אדם כשר.
לטענת התובע יש קשר בין הנתבעת לבין הפרסומים, ואילו לטענת הנתבעת אין היא קשורה לפרסומים הללו.

ראובן התובע רכש שטיח משמעון הנתבע. שמעון הוא בעל חנות שטיחים שרוכש את שטיחיו אצל יבואן. לטענת התובע לאחר כשנה וחצי התגלו כתמים במספר מקומות לאחר כשנה וחצי כאשר נשפכה כמות גדולה של מים על השטיח נוצר כתם אדום גדול במקום הרטיבות. התובע הגיע לנתבע לאחר מספר חודשים מזמן הוצרות הכתם (כשנתיים ו9 חדשים מהקניה). לדבריו העיכוב נבע מהזנחה בטיפול. הנתבע ענה לתובע שבמידה והשטיח פגום כספו יוחזר והציע להשאיר את השטיח לבדיקה במקום. הנתבע ערך בדיקות על ידי שפיכת מים, אך הוא הגיע למסקנה שהכתם נגרם משפיכת אקונומיקה על השטיח. הנתבע הציע לתובע לקחת את השטיח לבדיקה במכון התקנים. תוצאות הבדיקה הראו שהחוט הבורדו בשטיח הוא בדרגת עמידות נמוכה למים. לאור ממצאי הבדיקה תובע התובע להחזיר את המקח מדין מום במקח ולקבל את כספו בחזרה צמוד לדולאר. וכן תובע את עלות הבדיקה במכון התקנים כולל הוצאות ההובלה בסך 558 ש"ח.
הנתבע משיב שעל פי הבדיקות שעשה השטיח כולו עמיד למים והוא עומד על כך שכנראה נשפכה אקונומיקה על השטיח. באשר לתוצאות הבדיקה של מכון התקנים הנתבע מציג אישור שהשטיח עמד בתקן של מכון התקנים. עוד טוען הנתבע שהאחריות על השטיח היא לשנתייים בלבד והואיל והנתבע פנה אליו מספר חדשים אחרי השנתיים פגה האחריות והוא אינו אחראי יותר לשטיח. בנוסף, אם הנתבע היה פונה לנתבע בתוך השנתיים היה הנתבע פונה ליבואן ומקבל את כספו בחזרה והתובע בכך שהתעכב גרם לכך שהאחריות תפוג. מכיוון שכך, טוען הנתבע שאין לחייבו בתשלום מלוא מחיר השטיח אלא רק בפיצוי כספי שכן התובע השתמש בשטיח שנתיים וכן מאחר שאין לתובע למי להחזיר את השטיח. עוד מבקש הנתבע להביא את השטיח לבית הדין ולהוכיח על ידי שפיכת מים שצבע השטיח עמיד למים ולכן הכתם נגרם על ידי אקונומיקה או חומר כימי אחר.