חברת בנייה שכרה קבלן עבודות עפר לצורך ביצוע חפירות, הקבלן פינה את העפר, והניח אותו במגרש סמוך בבעלות אדם מסוים, לאחר מכן המגרש נקנה על ידי חברה, שגילתה את החול שהמגרש היה מלא בו. היא תבעה את עלות הפינוי בסך 66,000 ש"ח. לטענתה התובעת היא אחראית על הקבלן ועל נזקיו.

התובעת היא חברה שעוסקת בהקמת אתרי אינטרנט, וקידומם, היא התבקשה על ידי הנתבעת שהיא חברת תיירות ונופש להקים עבורה אתר אינטרנט, לאחר שעבדה, היא תובעת את שכרה, לטענת הנתבעת האתר לא הוקם לפי החוזה, וחסרים בו דברים.

הנתבע חתם על חוזה שכירות מול אדם שאינו צד בבית הדין, לאחר זמן מה המשכיר מכר את הדירה, לאחר תקופת מגורים מסוימת, הם ביקשו מהנתבעים לצאת מהדירה, אך הם לא יצאו. הם תובעים קנסות על איחור בסך 40,300$, לדברי הנתבע, גם אם לא מגיע לו לגור בתקופה זו, הרי שהקנס מוגדר כאסמכתא ואינו חייב לשלמו, כמו כן בחלק מהזמן התובע כלל לא רצה שהוא יתפנה

מנהל עסק ובעל עסק הסתכסכו ביניהם, בית הדין הציע לצדדים שהעסק יעבור לאחד הצדדים, וקבע את הדרך שבה העסק יעבור.

התובעים קנו דירה בפרויקט בנייה, והם תובעים פיצוי מהחברה שמכרה להם, עבור איחור במסירה וכמו כן עבור זה שהם התחייבו שהאנשים שבפרויקט יהיו מציבור מסוים. כמו כן הם תובעים את השלמת הבנייה ועל הוצאות שונות שנגרמו להם עקב האיחור במסירה.

התובע הוא עו"ד שעבד בהקמת חברה עבור שותפים, הוא תובע את שכרו בסך 7,211 ש"ח לטענת הנתבע הוא חושב ששותפו צריך לשלם את השכר.

הצדדים חתמו על הסכם לפיו משכירת השטח תספק מים לשוכר, למרות זאת היא לא סיפקה לו מים בזמן מסוים, לטענת הנתבעת לא היה מספיק מים לספק לתובע ולכן היא לא סיפקה לו.

הקדש - שכונה לעניים בירושלים, שהוקדש ע"י נדיבים לפני כ120 שנה בבית דין מוסלמי. 6 שנים אח"כ, הוקדש בית מתוך הקדש לטובת נהנים מסויימים, ושכעת הבית נחרב עד היסוד, ומפאת שרק הבית הוקדש ולא הקרקע, ההקדש השני בטל לגמרי (גם ע"פ החוק העותמאני, להבדיל). לאחר שנים, נאמני ההקדש (הראשון) כנראה העלימו את שטר ההקדש הראשון, ורשמו בב"ד מחוזי על שמם ולניהולם את ההקדש של כל השכונה, אבל עשו זאת ע"פ השטר השני.
כעת, הנאמנים תובעים את החזרת הדירות לידיהם, והנתבעים באים לשאול האם הם צריכים להחזיר להם, או לצאצאים של הנאמנים המקוריים, שהם הבעלים האמיתיים של ההקדש.
טענת התובעים: סו"ס מה שאנו עושים זה גם הקדש לעניים, שזו המטרה הראשונה לשמה הוקם ההקדש.

התובע המציא פטנט לגלילת ספר תורה, ומכר זכות (ייצור ו) שיווק הפטנט לקונה. ההסכם היה לחצי שנה תמורת 75000 ₪, ואח"כ אפשרות להארכה לשנתיים תמורת 75000 ₪ + 300 על כל מתקן שמוכר. הקונה העסיק את הממציא בשיווק הפטנט, אך אחר תשעה חודשים הפסיק את העסקתו, עקב מיעוט רווחים ובעיות שהתגלו במוצר שגרמו לחוסר שביעות רצון של הלקוחות, והפסדים שנגרמו לו מזה. מכאן החלו תביעות הדדיות. בין טענות המוכר, שהקונה שילם לו רק 115000 מתוך 150000, הקונה טוען ששילם הכל. מלבד זה יש בניהם תביעות ממונית נוספות.
הקונה מצידו טוען שהיה כאן מקח טעות, והמוכר טוען שהקונה הפר את ההסכם והוא בטל. כמו"כ יש ויכוח מי צריך לתת אחריות על מוצר.

הנתבע עבד כמנהל מכולת במשך כשנה. התובע טוען שהנתבע גנב מכספי החנות וכן שלקח מוצרים בלא לשלם עליהם. הנתבע מכחיש את העובדות ותובע את משכורתו האחרונה שלא שולמה לו.