הנתבע פנה אל התובע בבקשה שייצר לו בתים לתפילין באיכות גבוהה, נחתם חוזה שבו התובע מתבקש לייצר כל חודש במשך עשרה חודשים, בפועל לאחר ארבעה חודשים הנתבע הפסיק את אספקת התפילין ביוזמתו, משום שלטענתו התפילין היו באיכות גרועה, לטענת התובע התפילין היו באיכות לפי החוזה, אף שהיו באיכות בינונית.

ראובן הנו בעל עסק שנקלע לקשיים. הוא נתן לשמעון אחד הנושים בו מספר שיקים שקיבל מלקוחות. בין השיקים היה שיק של לוי על סכום של 50000 ש"ח. כשהפקיד שמעון את השיק של לוי,השיק לא כובד מאחר שבוטל על ידי לוי. שמעון פנה ללוי שטען שהשיק ניתן לראובן כשיק בטחון להבטחת תשלום הסחורה וכל התשלומים כובדו ולכן אין לו חוב לראובן כך שאין מקום למימוש שיק הבטחון.ראובן אישר את טענת לוי, אך כעת אינו יכול לתת לשמעון כסף אחר בתמורה (וספק אם יוכל לתת בעתיד הקרוב).
שמעון טוען כי על השיק לא נכתב שהוא שיק בטחון ולכן מבקש רשות לפנות להוצאה לפעל על מנת לגבות את השיק מלוי.

התובע גר בשכירות בדירת הנתבע. התובע טוען שהנתבע לא תקן ליקויים עליהם היה אחראי מתוקף חוזה השכירות והוא נאלץ לתקנם בעצמו, על כן התובע תובע את דמי התיקונים הוצאות ייעוץ משפטי שלקח, הפסד ימי עבודה ועוגמת נפש. הנתבע טוען שהבית מבוטח וכי התובע פשע בכך שתקן את הליקויים בעצמו למרות שידע על הביטוח. הצדדים חלוקים בפירוש החוזה בו כתוב מחד שהשוכר ראה את המושכר ואין לו טענות עליו ומאידך שהמשכיר אחראי לתקן ליקויים.

משפחת א' נרשמה לפרויקט קודם והיתה לה זכות קדימה על פי הקריטריונים שהיו בפרויקט הקודם. הפרויקט לא יצא אל הפועל והמזכירות שהתחלפה בינתיים שינתה את הקריטריונים והוציאה מכרז חדש. משפחת א' תובעת לקבל זכות קדימה כיוון שנרשמה לפרויקט הקודם. המזכירות טוענת שמדובר בפרויקט חדש עם קריטריונים חדשים וכי אין למשפחת א' זכות קדימה.

התובעת נתנה לנתבע את הסכמתה לבניית חומה בין חצרותיהם לפני שנים רבות. הנתבע בנה חומה עבה על שטחה של התובעת. לצורך הריסת החומה יש צורך בבאגר שיגרום נזק לחצר בה יעבור. התובעת דורשת שהתובע ישא בעלויות הריסת החומה ובניית חומה חדשה ושהבאגר יעבור דרך חצרו. הנתבע טוען שלא ידע שהשטח לא שלו וכי נהג בתום לב, הנתבע טוען כי נשא לבדו בעלויות בניית החומה וכי אין סיבה שיישא בהוצאות הריסתה ובנייתה מחדש אך הוא נותן את הסכמתו שהתובעת תעשה זאת בתנאי שתתחייב לשאת בנזקים לצנרת הביוב אם יהיו.

הורי האיש והורי האשה נתנו כל אחד לבני הזוג 30,000 דולר על מנת לקנות דירה, בנוסף אבי האשה הוסיף 70,000 דולר להשלמת התשלום, והצדדים חלוקים אם הסכום ניתן כהלוואה או כמתנה.

התובע עבד כמרצה אצל הנתבעת. בתחילת השנה השניה סכמו הצדדים בעל פה על שכר מסוים. בהמשך אמרה התובעת לנתבע כמה פעמים שהשכר יהיה במתכונת שונה ועל פי החוזה ובקשה ממנו כמה פעמים לחתום על החוזה. התובע לא חתם על החוזה. הנתבעת נתנה למרצה מקדמה על שכרו. התובע תובע את הפרשי השכר בין ההסכם בעל פה לכתוב בחוזה. הנתבעת טוענת כי אינה חייבת אלא כסכום הכתוב בחוזה וכי הרצאות המרצה כבר אינן רווחיות ואדרבה, הן מפסידות.

התובע קנה דירה מקבלן "על הנייר" לפי התרשים שעליו הם חתומים מגיע לקונה עוד מטר וחצי בסלון, לטענת הקבלן הנתבע מדובר על טעו תבמציאות.

הצדדים הסכימו על התחייבויות מסוימות עבור נישואי ילדיהם והתעוררו מחלוקות בנוגע לנושאים הבאים. אבי החתן דורש לצמצם בהוצאות החתונה על מנת שישאר לזוג מהסכום הקצוב עליו הסכימו ההורים לכיסוי הוצאות השכירות של השנה הראשונה בעוד שאבי הכלה טוען שהצמצום מוגזם ואינו מתאים לאורח החיים שלו ושל אורחיו שלהערכתו יתנו את רוב המתנות. בנוסף התעורר ויכוח בנוגע למתנות שיתקבלו בחתונה, אבי החתן דורש שהמתנות יהיו לזוג המתחתן ואילו אבי הכלה דורש שהמתנות יהיו להורים לכיסוי הוצאות החתונה.

התובע הזמין קופסאות להגדה של פסח ומגילות מהנתבע על מנת לשווקם בחו"ל, ובסופו של דבר נתגלו בהם פגמים לאחר שהתובע שלחם לחו"ל, והתובע הפסיד עליהם כ- 20 אלף דולר, הנתבע טוען שהוא אינו אחראי להפסדי התובע, המזמין הוסיף שהוא חתם על הסכם פשרה והנתבע מחויב בו.