המשך לפסק דין תביעת שכר טוען רבני שהתחיל בעבודה

השלמה לפסק הדין

לפסק הדין הראשון - לחץ כאן

מסקנת פסק הדין מיום ט' באדר תשפ"ה

בפסק דין הנ"ל נקבע:

לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק כדלהלן:

מאחר שהנתבע עדיין זקוק לייצוג משפטי, והתובע מוכן להמשיך לייצג אותו, בית הדין מעניק לנתבע שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה: לשלם לתובע סך של 16,000 ש"ח נוספים (בנוסף ל4000 ש"ח שכבר שילם לתובע) ולסיים את ההתקשרות לחלוטין.

אפשרות שנייה: להסכים להמשך הייצוג על ידי התובע למשך השנתיים הקרובות. במקרה זה, על הנתבע לשלם כעת סך של 11,000 ש"ח (כפי שנכתב בהתכתבות בין הצדדים, בה התובע דרש 15,000 ש"ח על תחילת העבודה, בניכוי 4,000 ש"ח ששולמו כבר), ולהשלים את יתרת הסכום בסך 21,000 ש"ח במשך השנתיים שסוכמו בחוזה. כאשר התשלום השני בסך 10,000 ש"ח יהיה בתום שנה מחתימת החוזה ויתר הסכום בסך 11,000 יהיה בסיום החוזה בסוף השנתיים, אא"כ יסתיים הדיון בפשרה תוך עשרה חודשים, שאז יורד החיוב ב10,000שקל.

על הנתבע להודיע לבית הדין תוך 5 ימים, באיזה אפשרות הוא בחר.

סיכום הטענות החדשות

הנתבע הודיע (באיחור) שהוא בוחר באפשרות השנייה. בשלב זה אירעה מחלוקת נוספת בין התובע לבין הנתבע. הנתבע דרש לקבל חשבונית מס מהתובע כתנאי לתשלום, ואילו התובע טען שהסיכום ביניהם היה על תשלום במזומן ללא חשבונית, ושאם מדובר בהוצאת חשבונית, יש להשית על הנתבע בנוסף לסכום התשלום גם את ההוצאות הנלוות (מע"מ ומס הכנסה) שיהיו לו.

תשובת בית הדין

בית הדין דוחה על הסף את טענתו זו של התובע.

על פי ההלכה והחוק, חובתו של כל בעל מקצוע לתת חשבונית מס או קבלה (בתלות אם הוא עוסק מורשה או פטור) עבור כל תשלום שהוא מקבל. מכיוון שיש כאן צד שלישי (המדינה) שהוא הנהנה ממתן החשבונית או הקבלה, הרי שלא יועיל סיכום שבין הצדדים על כך. בית הדין אינו יכול ואינו רוצה לשתף פעולה במעבר על איסור הלכתי חמור שהוא גם עבירה פלילית של העלמת מס, והוא מתפלא על התובע (שיש לו גם הסמכה כעו"ד, ומן הסתם הוא מכיר את חוקי המדינה), שמוכן להעלות טענות כאלו (ועל כגון דא יש מקום לומר בדרך ההשאלה "אין אדם משים עצמו רשע", ואיננו מאמינים שכך אכן סוכם. אולם כאמור, גם אם כך סוכם, אין הסיכום מועיל).

הטענה היחידה שניתן לטעון כנגד זה, היא שהסיכום על המחיר אינו כולל מע"מ, ושעל הנתבע להוסיף את המע"מ בסך 18%.

אולם כנגד טענה זו, עומד בפנינו החוזה המפורש שנחתם בין הצדדים, ובו מופיע מחיר העסקה, ללא ציון שהוא אינו כולל מע"מ. "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל כן על התובע להוכיח שסכום זה אינו כולל את המע"מ.

אולם אף אם התובע יביא ראיה שהיה סיכום מוקדם בין הצדדים שהמחיר אינו כולל את המע"מ, באופן פשוט, ברגע חתימת החוזה התבטלו כל הסיכומים המוקדמים ואין לנו אלא מה שכתוב בחוזה (אלא אם כן הדברים נאמרו בפירוש ומגובים בראיה ברורה, שהיה סיכום נוסף ואחר אחרי החתימה על החוזה).

על פי החוק, מחיר שמצוין סתם (מבלי לציין בפירוש שהוא אינו כולל מע"מ), כולל בתוכו גם את המע"מ, ולא ניתן לתבוע מע"מ על גביו. אפילו ללא החוק (שיש לקבלו הן מכוח "דינא דמלכותא דינא" והן מכוח "מנהג המדינה"), פשוט שסתם סיכום כספי כולל בתוכו את כל החיובים הכספיים בעניין, ולא ניתן לדרוש אחר כך תשלומים נוספים על אותה תמורה שסוכמה בחוזה.

נדגיש שהעיקרון ההלכתי המנחה בעניין פרשנות התחייבויות כספיות הוא ללכת אחר מנהג המקום. כפי שאיתא בגמ' כתובות בדף קי:

"תנו רבנן, המוציא שטר-חוב על חבירו, כתוב בו בבל - מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל."

על בסיס עיקרון זה, יש לקבוע את פרשנות החוזה בהתאם למנהג המקום בעניין ציון מחירים. המקובל בשוק ולפי החוק, הוא שלמעט תחומים מסויימים, נהוג לומר מחיר הכולל את תשלום המע"מ. יתרה מזאת, גם במקרים בהם מציינים מחיר ללא מע"מ, הדבר נעשה במפורש, כלומר שמציינים שהמחיר לא כולל את תשלום המע"מ.

בעניינינו, לא צוין בחוזה כי המחיר אינו כולל מע"מ, ולכן יש להניח שהמחיר הנקוב כולל את המע"מ.

 אין הוכחה לאונאה במחיר

התובע טען כי בהנחה שהוא יצטרך לשלם את המע"מ מהמחיר שסוכם, המחיר אינו ריאלי והדבר מהווה אונאה של יותר משתות. אולם טענה זו אין לקבלה מכמה טעמים:

טענת אונאה צריכה להיות מוכחת ביחס למחירי השוק הרגילים. בנוסף, במקרה דנן, מדובר בהסכם לייצוג משפטי למשך שנתיים כאשר היקף העבודה והשירותים המשפטיים אינו ידוע מראש. אין דרך לאמוד אם מדובר באונאה או לא.

על כן, על התובע לספק חשבונית מס כחוק כנגד התשלום כפי שנקבע בפסק הדין המקורי, ואין לחייב את הנתבע בתשלום נוסף מעבר לכך.

טענת המע"מ הינה בגדר "חוזר וטוען" שאינה מתקבלת

עוד נציין שהתובע מעולם לא העלה את טענת המע"מ במהלך ההליך המשפטי - לא בכתב התביעה שהגיש, ולא במהלך הדיון שנערך בעל פה.

התובע ציין סכום תביעה מוגדר וחזר עליו מספר פעמים במהלך הדיון. בשום שלב לא הזכיר כי סכום זה אינו כולל מע"מ או שקיימת הסכמה כלשהי בין הצדדים בנושא זה. רק לאחר מתן פסק הדין העלה התובע לראשונה את טענת המע"מ, וממילא יש כאן דין "חוזר וטוען". לעניין זה יפים דברי השולחן ערוך, חושן משפט, הלכות טוען ונטען, סימן פ סעיף ב:

יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש.

אמנם יש שחלקו והתירו נתינת אמתלא במקרים מסוימים, אך זאת רק תוך כדי הדיון עצמו, בטרם ניתן פסק הדין. אולם במקרה שלנו, בו התובע נקט בסכום מוגדר בכתב התביעה שלו וחזר וטען עליו לאחר מתן פסק הדין, ודאי שיש בהעלאת טענות חדשות משום "חוזר וטוען", ואין מקבלים טענות אלו בשום אופן.

האם יש תוקף לתנאי שלא לתת קבלה?

דעת דיין א ודיין ב

לבסוף, עלינו לבחון האם תנאי בין הצדדים שלא לספק קבלה על העסקה הינו תנאי בר-תוקף. כי אם אכן יוכיח התובע שהיה תנאי כזה, אין הדבר מסתיים בכך, אלא יש לבחון את חוקיות ותוקף התנאי עצמו.

ההלכה קובעת כי "המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון - תנאו קיים", כדעת רבי יהודה (כתובות נו ע"א). אולם עיקרון זה מוגבל למקרים בהם אדם מוחל על זכות ממונית המוקנית לו, כגון "על מנת שאין לך עלי אונאה", שבו הקונה מוחל על זכותו לתבוע אונאה.

במקרה שלפנינו, יש להבחין הבחנה מהותית - החובה להנפיק קבלה אינה זכות אישית של הקונה בלבד אלא מהווה חובה חוקית כלפי רשויות המס. הצדדים אינם יכולים להתנות על זכויות וחובות של צד שלישי, ובפרט לא על זכויות הציבור והמדינה לגביית מס כדין.

בניגוד ל"אין לך עלי אונאה" שהוא ויתור על זכות אישית, הסכמה לאי-מתן קבלה היא למעשה שותפות לעקיפת חובה חוקית והימנעות מתשלום מס. אין תוקף למחילה על זכות של אחרים, ובוודאי לא על זכויות הציבור.

לפיכך, אף אם יוכח שהיה תנאי בין הצדדים שלא לספק קבלה, תנאי זה בטל מעיקרו שכן הוא נוגד את הסדר הציבורי ואת חוקי המס. הנתבע רשאי לדרוש קבלה כדין, וחובתו של העוסק להנפיקה, ללא קשר להסכמות קודמות בין הצדדים בעניין זה.

דעת דיין ג

אני מסכים לדעת חברי כי הסך האמור בחוזה כולל גם מע"מ, ואין התובע זכאי לדרוש תוספת. אבל אם יוכיח התובע שהיה הסכם בין הצדדים שהנתבע ישלם במזומן ללא קבלה רשמית - אמנם ההסכם הוא בלתי חוקי ואין לו תוקף (אין הנתבע יכול לותר על חוב שמגיע לצד שלישי, היינו המדינה), אבל הנתבע עצמו ויתר על זכותו לדרוש קבלה, וזאת כדי לקבל הנחה, ולכן הוא אינו יכול לסרב לשלם ללא קבלה. יש גם להזכיר כי ארבעת אלפים ש"ח הוא שילם בזמנו, ללא קבלה רשמית. אכן, גם אחרי שישלם, מוטלת החובה על התובע לשלם מע"מ לקופת המדינה, אבל זו חובה של התובע, ולא של הנתבע בנסיבות אלו.  

החלטת בית הדין

לפיכך, ומכל הטעמים שפורטו לעיל ובפסקים הקודמים, על התובע לספק חשבונית מס כחוק כנגד התשלום כפי שנקבע בפסק הדין המקורי, ואין לחייב את הנתבע בתשלום נוסף עבור מע"מ מעבר לסכום שנפסק.

לכן בית הדין פוסק, שזכותו של הנתבע להתנות את מתן התשלום בקבלת חשבונית מס, ואין לו צורך לשלם סכומי כסף מעבר לאמור בפסק הדין.

בית הדין מוסיף ומבהיר, כי לנתבע יש זכות מלאה לדרוש קבלה על כל סכום שהוא שילם לתובע. זכות זו היא זכות בסיסית של כל משלם, מעוגנת בחוק, ואינה ניתנת לויתור או להתניה. אף אם נטען שהיה תנאי בין הצדדים לוותר על קבלה, תנאי שכזה אינו תקף מאחר שהוא נוגד את הסדר הציבורי וחובות המס החלות על כל עסקה במדינה.

עם זאת, בית הדין רואה לנכון להוסיף המלצה לצדדים: מאחר שהתובע והנתבע החליטו להמשיך לעבוד יחד בשנתיים הקרובות, כאשר התובע מייצג בנאמנה את הנתבע, בית הדין ממליץ לצדדים לשאוף לגשר על הפערים ביניהם, להפסיק את הדיבור הפוגעני או המאיים ולמצוא דרך להשכין שלום. יחסים תקינים בשנים הקרובות יועילו לשני הצדדים, ויאפשרו שיתוף פעולה פורה ומוצלח.

כבר לימדונו חז"ל בגודל מעלת השלום, שנאמר: "בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד, טו), ואמרו חכמים (דברים רבה [וילנא] ה, טו): "ראה מה חביב השלום, כשבקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכן בו אלא השלום, מנין? שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' (תהלים כט, יא)".

נחתם היום כ"ז בניסן תשפ"ה

הרב אריה כץ הרב איתמר ורהפטיג הרב תנחום גולד

דיין אב"ד דיין

להערה שהתקבלה על הפסק ותשובת הדיינים, לחץ