טלית שהוחלפה, האם ניתן להשתמש ולברך עליה?

לשאלות והערות על פסק דין זה לחץ.

הנידון

"בשבת הנחתי את הטלית עם שלי במקום מסויים. כשחזרתי הבחנתי בטלית אחרת במקום הטלית שלי. המתנתי זמן רב עד שכולם גמרו להתפלל, ולא הגיע אף אחד לקחת את הטלית. לא היה לי ספק שהלה החליף עמי את טליתו בטעות, כי טליתו דומה מאוד לטלית שלי, והיות ועל הטלית שלי יש מספר טלפון ושמי, לא היה לי ספק שלאחר השבת הלה יתקשר אלי. לצערי הלה לא התקשר, ונפשי בשאלתי, האם אני יכול להשתמש בטלית הזו תחת הטלית שלי, והאם אפשר גם לברך על הטלית".

תשובה

אתה יכול להשתמש בטלית. אבל יש קצת ספק אם אפשר לברכך עליה. ולמעשה אפשר לסמוך על שו"ע הרב והמגן אברהם, ואתה יכול לעשות ברכה.

ביאור התשובה:

נתחלפו כליו בבית המשתה לא ישתמש בהם 

לכאורה היא הלכה מפורשת בבבא בתרא (מו, א)

"נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו",

וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה ו, ו) והמחבר חושן משפט (סימן קלו, ב). ובאמת לכאורה הוא פשיטא, שהרי הבגד שמוצא תחת בגדו אינו שלו, ומאיזה טעם יש להתיר לו להשתמש בו, ואין לומר דהוה אמינא שהלה התייאש, שהרי אבידה שיש בה סימן היא, ואפילו עבר זמן רב, הוי יאוש שלא מדעת, שהרי נטלו לפני שהתייאש הלה. ובאמת המעיין בסוגיא יראה שעיקר החידוש הוא רישא דברייתא, דקתני (שם):

"ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן, הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו".

והש"ס פריך "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא" ונושא ונותן לפרש טעמא דרישא שאמרינן שהאומן מכרה לו, עיין שם עומק הסוגיא, ואין דין מכירה שייך בנידון דידן. מכל מקום לכאורה סיפא דברייתא רק אגב רישא קתני, שדוקא באומן יכול להשתמש ולא בבית האבל ובבית המשתה.

חידוש הטורי זהב שאם נתחלפו ועבר זמן והתיאש מותר

והנה תרומת הדשן (סימן שיט) פסק בדין כובסת גויה שנתנו לה ראובן ושמעון בגדים לכיבוס, והחזירה לראובן בגד של שמעון, ובא שמעון אצל ראובן ותובע את בגדו, וראובן טוען שחסר לו בגד, ושמעון טוען שלא קיבל את בגד ראובן בטעות אלא הכובסת לא החזירה את כל הבגדים, ותובע מראובן שיחזיר לו את בגדו. ופסק בתרומת הדשן, שאין ראובן יכול לעכב בידו בגדו של שמעון שאינו שלו, אם שמעון נותן בו סימנים, ומוכיח זאת מהברייתא הנ"ל, דקתני שנוטל את שלו, ואינו יכול להשתמש בבגד שהוחלף לו.

וכתב הטורי זהב בחושן משפט (סימן קלו, ב) שדוקא אם בא שמעון לתבוע את שלו, אז ראובן אינו יכול להשתמש בבגד שמעון, או שלא עברו ימים רבים, וחוששים שהלה לא התייאש, אבל אם ברור לנו שהלה התייאש ולא בא לתבוע את בגדו, מותר להשתמש בבגד של שמעון. וז"ל הטורי זהב:

"נראה, במי שנתנה לו הכובסת סדין אחר תחת שלו ואינו יודע של מי הוא, ועל ידי זה הוא מונח ימים רבים אצלו עד זמן שאי אפשר לבני אדם שלא יחקור אחר שלו, ודאי מתיאש ממנו, והכובסת סילקה אותן אחרים. ובתרומת הדשן סימן שי"ט [הנ"ל] לא מיירי אלא בשנים באים לפנינו וטוענים בעדו שיחזיר לו, מה שאין כן באם לא בא שום אדם וצועק על סדין שלו אמרינן ודאי סילקה הכובסת אותו - כל שנשתהא שם כמו שכתבתי" עכ"ל.

ומבאר בקצות החושן (שם, ס"ק ב) שכונת הטורי זהב להתיר להשתמש מחמת שני טעמים: א. כיון שעברו הרבה ימים ודאי התיאש הלה מהבגדים, ויאוש ושינוי רשות קונה. ב. ודאי נתנה הכובסת לבעל הבגד בגד אחר או תשלום עבור הבגד שבטעות נתנה לו, לפיכך נקנה שלו, ואינו צריך להחזירו ויכול להשתמש בו.

תמיהת קצות החושן וביאור הנתיבות

ובקצות החושן תמה על הטורי זהב על שני הטעמים: א. על מה שכתב שקנה ביאוש ושינוי רשות, הקשה שאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא אם כן קדם היאוש לשינוי הרשות, אבל אם קדם שינוי רשות ליאוש, אין קונה ביאוש הבא לאחר מכן, כמבואר ברמ"א (חושן משפט רמ"א סימן רנ"ו, ג). ב. ומה שכתב שמסתמא נתנה להוא לנאבד עבור הבגד, מכל מקום אם הבגד קיים חייב להחזירו לבעליו, כמבואר בפרק המפקיד (בבא מציעא לה, א), ואינו יכול ליטלו לעצמו. ועוד הקשה, דמנלן ששילמה לו עבור הבגד. לפיכך פסק שלעולם בגד שקיבל מהכובסת אסור להשתמש בו אפילו לאחר זמן רב. ובנתיבות המשפט (שם, ב) מיישב קושיית הקצות שהטורי זהב איירי באופן שיש כובסת אחת לכל בני העיר, ואם לא היתה משלמת לההוא, היה נשמע בעיר ענין זה, לפיכך בודאי שילמה. ומה שתמה שהשינוי רשות לפני יאוש, מבאר הנתיבות שאם לא היה זמן רב תחת יד הכובסת היה נשמע בעיר, לפיכך בודאי הוא זמן רב תחת יד הכובסת, ונעשה יאוש לפני שינוי רשות.

הנראה לעניות דעתי בזה

ונראה לעניות דעתי בזה, דהנה יש לדקדק בלשון הברייתא דקתני "הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו", דהנה המילים עד שיבוא כו' משמע שדין השתמשות תלוי עד שיבוא הלה כו', והוא תימה, שהרי הם שני ענינים שונים: א. איסור השתמשות בבגד שאינו שלו. ב. אם יבוא האחר ויתן סימנים יקבל את הבגד שלו בסימנים, ומה ענין זה לזה, הוה למיתני 'הרי זה לא ישתמש בהן. ואם יבא הלה ויתן סימנים, יטול את שלו'. לפיכך נראה שחידוש גדול באה הברייתא ללמדנו, שלא ישתמש בהם מיד, ויורה היתר לעצמו שהלה מסכים שישתמש, אומרת הברייתא שאסור להשתמש, "עד שיבוא הלה ויטול את שלו", כלומר שיעור זמן שהלה יכול לבוא וליטול את שלו, שמא הלה שהחליף בגדיו עמו אינו מסכים שישתמש בבגדו, אלא דעתו לחזור אליו ולהחליפו, אבל אם עבר זמן ובודאי הלה לא יבוא עוד, יכול להשתמש בבגד, והטעם שמותר להשתמש בבגד של האחר, כיון שהלה ניחא ליה בזה, שגם הוא משתמש בבגדו, ואין דין זה דומה כלל וכלל לדין אבידה שיש בה סימן שיאוש לא מהני, דאבידה שאבדה ממנו אינו מקבל שום תמורה עבור היאוש, לפיכך אינו מתיאש, ולעולם לא ניחא ליה לאבד ממונו, וניחא ליה שהלה ישמור לו את בגדו עד שיחזיר לו, ואם מתיאש, זה רק בעל כורחו, לפיכך לא חל יאוש לאחר שהלה נטל החפץ, אבל הכא אין זה דומה כלל, שהרי מקבל תמורה עבור השתמשות הלה בבגדו, כי גם הוא רוצה להשתמש בבגד שהחליף בטעות, לפיכך אם עבר זמן ניכר שבודאי לא יבוא, מותר להשתמש בבגד, כי הלה ניחא ליה בזה.

ביאור שיטת הטורי זהב

ועל פי זה יש לבאר כונת הטורי זהב, דמה שכתב "ודאי מתיאש ממנו, והכובסת סילקה אותן אחרים", אין כונתו לדין יאוש באבדה, אלא לשון מושאל קאמר, כלומר, כיון שבודאי סילקה אותו באחר, ניחא ליה שהלה ישתמש בבגד שלו כדי שיוכל הוא להשתמש בבגד שסילקה אותו בו, שהרי התיאש מלמצוא את הבגד שלו ולהחליפו, ואין לזה כל שייכות לדין יאוש ושינוי רשות. ובזה מיושב היטב תמיהת קצות החושן ונתיבות המשפט על הטורי זהב, דאין דין זה דומה כלל לדינא דאבידה ולא קשיא מידי על הטורי זהב.

וכן היא שיטת הפתחי חושן

ולאחר שכתבתי זאת, מצאתי בפתחי חושן (חלק ב דיני אבדה, פרק ד, הערה מה) שכתב ממש כדברינו, ומפרש גם שיטת הטורי זהב כן, ומביא ראיה ליסוד זה מדברי התוס' שכתבו (בבא בתרא מו, א בד"ה וכי) שאסור להשתמש בכלים שהוחלף, מפני שסופו לחזור ולתבוע את שלו, ומשמע שאם אין סופו לבוא ולתבוע את שלו מותר להשתמש, והטעם, מפני שבודאי מתרצה חבירו בהחלפה זו, וזה ממש כדברינו בס"ד.

דין הוחלף לבגד דומה מאוד

וכתב עוד בפתחי חושן (שם) וז"ל

"נראה שכל זה כשמסתמא נודע לבעלים על הטעות, ושייך לומר שנתרצה בחליפין, אבל כשהחפצים זהים מאוד, שיתכן שלא נודע לו כלל שיש כאן חילופין, אף על פי שכשיתברר לו יתרצה בזה, כל זמן שלא נודע לו לא מחל על השימוש בחפץ שלו, והרי זה כעין יאוש שלא מדעת" עכ"ל.

ולדבריו מי שהוחלף לו בגד זהה מאוד אסור להשתמש בו לעולם מחשש שלה לא הבחין עוד שבגדו הוחלף. ובנידון דידן שיש מספר טלפון, נראה ברור שהלה לא הבחין בחליפין, ולפי זה לפתחי חושן אסור להשתמש בטלית זו. אבל לאור המבואר, יש לומר שאין דומה ליאוש שלא מדעת, כיון שמקבל תמורה. ואף על פי שדין יאוש שלא מדעת הוא גם בדין הקנאה ולאו דוקא באבידה, כמבואר בבבא מציעא (כא, א) מכל מקום בדבר שאנן סהדי שניחא ליה, הכל מודים שאפילו לאביי מותר להשתמש בזה, והכא הרי רוצה להשתמש בבגד שקיבל תמורת בגד חבירו, וכתב בקצות החושן (סימן רסב ס"ק א) שבדבר מצוה שבודאי ניחא ליה, אפילו לאביי אמרינן שמהני, והוא הדין בזה נמי, כיון שמקבל תמורה פשיטא ופשיטא שניחא ליה, שהרי רוצה להשתמש בחפץ לעצמו.

דינים העולים

ולמעשה מי שהוחלף לו בגד או טלית: א. צריך לחקור היטב וישער בדעתו שבאמת הוחלף החפץ, וימתין זמן מה עד שבודאי הלה הרגיש בהחלפה, ויחקור וידרוש בדבר, ויפרסם ברבים שהוחלף לו בגד עם אחר. ואם לא מצא ועבר זמן רב שכבר ניכר שהלה כבר לא יבוא להחליפו, רק אז מותר להשתמש. ב. ומכל מקום, בכל זמן שיבוא הלה ויתן סימן מובהק ששלו הוא, חייב להחזיר לו, ולא מהני יאוש, כיון שנטל לפני יאוש ויש בזה סימן, ואפילו אם אינו מחזיר לו את הבגד שהוחלף, פסק התרומת הדשן (סימן שי"ט) שאם נותן סימן חייב להחזיר, וכן פסק המחבר (שם). 

בנידון דידן- דין ברכה

אם חקרת הרבה זמן בודאי ניחא לההוא ומותר להשתמש בטלית.  אבל לענין דין ברכה יש לדון בזה, דהרי על טלית שאולה אסור לברך, ואפילו שאמרנו שניחא ליה, לא מוכרח שנקנה לגמרי לעשות על זה ברכה, ופסק בסידור דרך החיים (דין טלית שאולה אות ד) שמי שלקח טלית חבירו, אף על פי דניחא ליה שיעשה בה מצוה אינו יכול לברך. ונראה דבדין טלית שהוחלף יכול לברך שהרי הלה שנטל טלית האחר בודאי רוצה לברך על שלו, אם כן בודאי הוא מקנהו לו לגמרי כדי לעשות עליה ברכה, ועוד יש לסמוך לזה את שיטת שו"ע הרב דפוסק שבטלית שאולה אם רוצה לברך יכול לברך עליה, וכל זה אם בודאי חבירו יודע שהחליף הטלית, אבל בנידון דידך ודאי אינו יודע שהרי יש שם וטלפון על הטלית, ואף על פי שמותר להשתמש מהטעם המבואר לעיל, אבל לענין ברכה על טלית, צריך הקנאה ממש, לפיכך לענין ברכה צ"ע. מכל מקום אפשר לסמוך על שו"ע הרב ועל המגן אברהם (אור"ח סימן יד ס"ק ח) שפסק שיכול לעשות ברכה בטלית שאולה ללא ידעת הבעלים.

לשאלות והערות על פסק דין זה לחץ.