הטעם שהבת אינה יורשת

לשאלה שנשאלה בהמשך לתשובה זו - לחץ

מה הטעם שאין הבת יורשת

"אבינו נפטר ולא השאיר צואה. מדוע אנו הבנות אינן יורשות, הרי ללא ספק אנו קרובים לאבינו כבנים, ובודאי רצונו שנירש שוה בשוה עם האחים. ומדוע על פי התורה הבת אינה יורשת.

תשובה

הבן הוא כעצם מעצמיו של אביו, וכשהבן יורש את נכסי האב הרי זה כאילו שהמת עומד בנכסיו, ונחת רוח היא לו.

ביאור התשובה:

המקור שבת אינה יורשת

ז"ל הכתוב בפרשת נחלות (במדבר פרק כז, ח-יא) "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". ולמדו חז"ל (בבא בתרא ק"י, ב) מלשון הכתוב "וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ", שאין להעביר את נחלתו לבתו אלא אם אין לו בן. ואפילו אם בנו מת בחייו, זרע הבן יורש את זקנו שמת, אבל אם אין לבן שמת זרע – יורשת הבת. וכן פסק המחבר (חושן משפט נחלות סימן רעו, א).

דין ירושת הבת בגויים

והנה דיני ירושה על פי התורה אינן רק בישראל, אלא גם גוי יורש מהתורה (קידושין יז, ב). לאור זה יש לבאר, האם דין הבת שאינה יורשת מיוחד בדיני ישראל, או שעל פי התורה גם בירושת גויים אין הבת יורשת כשיש בן. והנה, ביבמות (סב, א) אמרו ש'גויים אינם בני נחלה'. והוקשה לרש"י, הרי גוי יורש את אביו מהתורה (קידושין יז, ב), לפיכך פירש רש"י וז"ל:

"בנכריותן - לאו בני דין נחלה נינהו. דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו כדאמרינן בקדושין (דף יז:) עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה" עכ"ל.

הנה מפורש ברש"י שעל פי התורה בירושת הגויים בת יורשת כבן. 

אבל הרמב"ם בדיני נחלות (ו, ט) כתב וז"ל: "העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם" ע"כ. מבואר ברמב"ם שמהתורה יש בגוי רק ירושה אחת - שהבן יורש את אביו, אבל כשאין לו בן, אין דין תורה מי ירש את נכסיו, ויש להם לירש כפי מנהגם. והטעם מבואר במגיד משנה (שם) מפני שלא מצאנו בתלמוד דיני ירושה של גויים, אלא שהבן יורש את אביו בלבד בקידושין (שם). ולפי שיטת הרמב"ם, מה שאמרו (יבמות, שם) שהגויים אינם בני נחלה, היינו בדין ירושת שאר קרובים מלבד ירושת הבן.

דין עבד עברי שמת אדוניו

ולא רק בירושה מצאנו שרק הבן עומד במקום אביו, אלא בהרבה ענינים בתורה. דהנה עבד עברי אינו נמכר אלא לשש שנים, ואם מת אדוניו בתוך שש השנים, למדו חז"ל בקידושין (יז, ב) שאם האדון הניח בן עובד העבד את הבן עד גמר שש השנים, אבל אם לא הניח בן אפילו הניח בת, אינו עובד את הבת, אלא יוצא לחירות בתוך שש שנים. אבל הנמכר לגוי, אפילו אם הניח בן, אין העבד עברי עובד את הבן. וכן פסק הרמב"ם (עבדים ב, יב). וצריך טעם, מדוע אין האדון עובד את הבת, והרי הבת יורשת את אביה כשאין בן. וכן יש לתמוה, מדוע אם היה האדון גוי ומת האדון, אין העבד עובד את בנו, והרי הבן יורש את אביו הגוי כמבואר לעיל.

דין יעוד ומקדיש שדה אחוזה

ועוד מצאנו בתורה שרק הבן עומד במקום אביו. דהנה על פי התורה אמה העבריה חייב האדון לשאת אותה לאשה, או לתת אותה לבנו. אבל דוקא לבנו ולא למישהו אחר מבני המשפחה, כמבואר בכתוב (שמות פרק כא, ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ, וכן מבואר בקידושין (יז, א) וברמב"ם עבדים (ד, ז). 

וכן בדין מקדיש שדה אחוזה, מבואר במשנה בערכין (פ"ז מ"ג) שהבן עומד תחת אביו שיכול לפדות הקרקע, כמבואר ברמב"ם (הלכות ערכין וחרמין פרק ד, יט-כ). ודוקא אם הבן גאל את השדה אינה יוצאת לכהנים, אבל אם הבת גאלה יוצאה ביובל לכהנים. וכן בכל התורה כולה, רק הבן עומד במקום אביו, לענין יחס כהונה לויה ושבטים. וצריך טעם בכל זה.

שני סוגי קורבה

ולאחר שהתבאר לנו שהבן עומד במקום אביו ולא הבת, צריך טעם מדוע באמת אין הבת יורשת ועומדת במקום הבן, והרי הבת קרובה לאביה כמו הבן. [וביותר יש להפליא, שמבואר בחז"ל שהבת קרובה לאביה עוד יותר מהבן, ודרגתו הרוחנית של האב עוברת לבת כמבואר במשך חכמה בתחילת פרשת תזריע (ויקרא יב, ב. ד"ה אשה)].

אבל ביאור עומק הדבר גילה לנו הגאון הגדול רבי יוסף ראזין זצ"ל הנודע בכינויו: הרוגצ'ובר, בספרו בצפנת פענח (סימן שי"ג), ועומק דבריו הם, שישנם שני סוגי ירושה: א. היורש עומד תחת המוריש, וכאילו המוריש קיים, והוא עצם מעצמיו. ב. ירושה לקרוב משפחה. כלומר ישנם קרובים שקורבתם למוריש גדולה כל כך שהם ממש עצם מעצמיו של המוריש, ואינם רק קרובים בלבד, אלא ממש כחלק מהמוריש ועומדים תחתיו. וישנם קרובים שאינם עצם מעצמיו, והקשר בינם למוריש הוא קורבה בלבד, וגילתה לנו התורה שרק הבן נחשב לעצם מעצמיו של האב, אבל הבת אינה כעצם מעצמיו של אביה, אלא שהיא קרובה לו ככל הקרובים.

ולאחר ביאור עמוק זה יתבאר לפנינו היטב עומק דיני ירושה על פי התורה, שהנה כשמת האדם, בודאי שיש לעשות נחת רוח למת שקנה את נכסיו ולא להעביר ממנו את נכסיו לאחרים, לכן הבן יורש את אביו ולא הבת, כי ירושת הבן אינה העברה של הנחלה לקרוב, אלא הבן ממש עומד תחת אביו כעצם מעצמיו. ובזה מבואר מדוע הבן ממשיך לעבוד את העבד עברי, כי הוא ממש כאילו שהאב קיים, ולכן הבן מיעדת את האמה העבריה, ולכן בשדה אחוזה יכול לגאול את השדה.

ועל פי זה מבאר הצפנת פענח מדוע בירושת גוי לפי שיטת רש"י הבן והבת שוים, כיון שרק בבני ישראל הבן הוא עצם מעצמיו של אביו ולא אצל הגויים. ובזה מבואר מדוע עבד עברי שנמכר לגוי אינו עובד את הבן, כי בן הגוי אינו עצם מעצמיו. [ונראה שאפילו לשיטת הרמב"ם שסובר שירושת הבן אצל גוי מהתורה, ושאר יורשים על פי המנהג, אינו חולק על עצם הדבר שרק בישראל הבן הוא עצם מעצמיו, כמבואר בצפנת פענח, אלא שהתורה לא נתנה דין ירושה רק לבן הגוי, ולשאר יורשים הניחה לנהוג כמנהגם, כי הבן קרוב ביותר לאב].

ואף על פי שלשונו קצר מאוד, ראינו להביא את לשונו, וז"ל:

"ועיקר הגדר, דגבי ישראל אמרינן דהיורש הוא כמו עצם, בגדר כרעי דאבוה (עירובין ע, ותוס' יבמות, ג) ורשב"ם ב"ב (דף מ"ב ודף מ"ה) וכ"מ, ולכן בן הוי עצם, אבל גבי בן נח ליכא עצם, משום דעצם לא משתנה, וגבי בן נח יש שינוי, דאם מתגייר פקע האב, כמבואר קידושין (דף י"ז ע"ב וביבמות דף ס"ב וצ"ח) וכ"מ בזה, לכך רק מחמת קורבה, ובזה בן ובת שוין, ועיי' ב"ב (דף ק"ו וד"ף ק"ח ע"ב ועי' כתובות דף צ') ואכמ"ל. ולכך מבואר בתוספתא ב"ק פ"י דגזל העכו"ם ונשבע לא מהני חזרה ליורשין, משום דגבי כה"ג צריך רק לעצם חזרה, וגבי בן נח היורש לא עצם רק קורבא, עכ"פ ע"פ דין תורה רק הזכרים ולא מהני דינא דמלכותא דינא כלל" עכ"ל.

מדוע מי שאינו מניח בן ה' מלא עליו עברה

ובזה מובן היטב לשון התורה (במדבר פרק כז, ח-יא) "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". הנה בירושת הבת, כשאין בן, כתוב בתורה שהיא העברת נחלה שלא נשארת הנחלה כאילו תחת המת, אלא עוברת ממנו לבתו.

על זה יש לבאר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא קטז, א): "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו - הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה". כלומר, שכיון שלא זכה שיהיה לו בן ליורשו, סימן הוא שה' מלא עליו כעס. ואע"פ שהניח בת. ולכאורה הדבר צריך ביאור מדוע, מי שהניח בת הקב"ה מלא עליו עברה, אבל לאור מבואר שרק הבן נחשב כעומד במקום אביו וממשיכו, וכאילו האב בעצמו קיים. הדבר מבואר שרק בן הוא עצם מעצמיו. ומי שלא זכה שבן יורשו אינו זוכה להעמיד בנכסיו עצם מעצמיו.

יום כ"ד בטבת, יום טוב בדין ירושת הבת

וכיון שענין ירושת הבת עמוק מאוד, ומי שאינו מאמין בדברי חז"ל בהבדל שיש בין בן שהוא עצם מאביו ובת שהיא קרובה לאביו, יתמה מאוד על היחס של התורה לירושת הבת, לפיכך מאז ומתמיד היו טוענים נגד ישראל בדין ירושת הבת. ומובא בגמרא בבא בתרא (קטז, א) שהצדוקים היו נוהגים לחלק ירושת הבת והבן שוים, והיו מקניטים את ישראל בדין זה, עד שלבסוף נצחום וחזר הדין להיות שהבת אינה יורשת, ומחמת חשיבות הדבר שזכו ישראל להעמיד הדת על תילה, עשו אותו היום יום טוב, והוא יום כ"ד בטבת, שכך מפורש במגילת תענית שאין להתענות ביום זה, כיון שיום טוב הוא שהעמידו הדת על תילה, שהיו אומרים תירש הבת עם הבן וניצוחם ועשו אותו היום יום טוב.

אפילו נשיא אין יכול לתקן שהבת תירש

מובא בגמרא בבבא בתרא (שם) וז"ל

"אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש בת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינן אלא מעשה צדוקין, דתניא בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא שהיו צדוקין אומרין תירש הבת עם בת הבן כו'". ע"כ.

ויש לתמוה איך יתכן שנשיא בישראל יבוא לטעות בדין ירושת הבת שיורשת עם הבן.

ומפרשים התוס' (שם) שכונת חז"ל לומר, שאף על פי שלפעמים יש כח ביד הנשיא לעשות תקנה בדיני ממונות, מכל מקום בירושת הבת אין לעשות תקנה זו, כיון שהוא מעשה צדוקים. וכן כתב המאירי וז"ל (שם)

"דייני ישראל הגדולים והנכבדים יש להם רשות לשנות בסדרי נחלה לפי מה שרואין לצרך שעה כו' ומכל מקום בדבר שהוא מעשה צדוקים אין עושין כן, שלא יהו מוצאין להם סעד מתוך מעשים שלנו, מעתה כל האומר תירש הבת עם בת הבן, אף על פי שאינו אומר כן בתורת דין, שאין לבא עליו מתורת טועה בדבר משנה, אלא שאומר בתורת תקנה ולצורך שעה, ואפילו נשיא שבישראל שכחו יפה והפקרו הפקר יותר משל בית דין אחר, אין שומעין לו ודין זה היה ידוע לצדוקים" עכ"ל.

דינים העולים 

א. אב שמת והניח בן ובת, הבן יורש ולא הבת. ואם אין לו בן, הבת יורשת. ב. אף על פי שיש כח ביד הנשיא לעשות תקנה בדיני ממונות, אין בידו כח לתקן שתירש הבת עם הבן בשוה, כי הוא מעשה צדוקים. ג. בגוי, הבן יורש דבר תורה. ד. היה לגוי בן ובת, לרש"י יורשת הבת עם הבן בשוה, ולרמב"ם רק הבן יורש מהתורה, וירושת הבת תלויה במנהג הגויים. ד. עבד עברי אינו עובד אלא את בן האדון, ואם מת האדון ואין לו רק בת, יוצא לשחרור. ה. אין מצות יעוד אלא לאדון או לבנו ולא לאחיו, אפילו הוא יורשו. ו. הבן בלבד עומד תחת אביו לפדות שדה אחוזה שאינה יוצאת לכהנים ביובל, אבל אם הבת פודה, תצא השדה לכהנים ביובל.

דעת התורה על נכסים שבאים בירושה

והנה ביארנו היטב טעם התורה שלא נתנה ירושה לבת. אבל למרות זאת, טעם זה אינו מובן לסתם בני אדם, והבנות מרגישות שהתורה לא נתנה להם את המגיע להם, לכן ראיתי לנכון להבהיר ענין עמוק בכל נושא ירושה, שהוא יסוד שורש ופינה להרבה מאוד עניני ממון.

דהנה שורש טענות הבנות הוא, שהתורה כביכול מקפחת אותם, ולא נותנת להם ירושה כמו הבנים. והנה, כל זה נובע ממוסכמות מושרשות עמוק עמוק בטבעי בני אדם, שמתנה הוא דבר טוב, ונכסים שמקבלים ללא עמל הוא דבר גדול ומועיל. אבל באמת, דעת התורה היא הפך לגמרי מזה, שראוי לאדם לעמול על פרנסתו ולא לקבל מתנות, וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי טו, כז) שונא מתנות יחיה, והאריכו בזה ספרי המוסר, עיין עליהם, וקבלת נכסי האב הם חוב ולא זכות, והדברים עמוקים מאוד, ולא באתי אלא לעורר שלוא היינו מרגישים את רגש התורה, היינו מבינים ומרגישים עד כמה כל דברי התורה אמת במושכל. ומשה אמת ותורתו אמת.

לשאלה שנשאלה בהמשך לתשובה זו - לחץ