מציאת קטן

על תשובה זו התקבלה הערה. לחץ למעבר להערה.

בינת המשפט - סימן קעח

דין קטן הזוכה ומציאה

ובו יבואר: א. האם קטן יש לו יד לזכות לעצמו או לאחרים, בהפקר או במתנה ובמציאה. ב. גדר תקנת חז"ל שמציאתו לאביו, והאם גם בהפקר. ג. אמר לו אביו ליתן לאחר - האם חייב לתת.

הנידון

"קטן כבן אחת עשרה, זכה מהפקר, בערב פסח, ביין של שביעית שהפקירו לקיים מצות ביעור, והביאו לביתו לאביו. אמר לו אביו, שאינו רוצה להשתמש בזה, כיון ששמע מאדם גדול, שאין ברכה במה שזוכין ממי שהפקיר לקיים מצות ביעור שביעית. למרות זאת, הילד לא החזיר את היין והוא מונח בבית אביו. האם צריך להחזיר את היין למפקיר, או שהילד זכה בו, כיון שאין כאן טעם של איבה, שהרי אביו אינו רוצה בו".

תשובה

הבן צריך להחזיר את היין למפקיר.

ביאור התשובה 

דין קטן הזוכה במתנה ובמציאה

לפני שנבאר דין קטן הזוכה מהפקר, יש לבאר דין קטן הזוכה במתנה ובמציאה. גרסינן בגיטין (סד, ב) "אמר רב יהודה אמר רבי אסי: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים", מבואר, שקטן שיש בו קצת דעת להבחין בין אגוז לצרור, יש לו יד לזכות לעצמו, אבל אין לו יד להיות זוכה לאחרים. דהיינו, שמי שרוצה לזכות על ידי הקטן לאחר, אינו יכול לזכות על ידו של הקטן, שכדי להיות זוכה לאחר צריך כח זכיה גדול יותר, וקטן אין לו יד רק לזכות לעצמו.

והקשה הר"ן (על הרי"ף, שם) דבגיטין בפרק הנזקין (נט, ב) תנן

"מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום",

מבואר דקטן אינו זוכה במציאה אלא מתקנת חכמים מפני דרכי שלום שקטן, ומדתנן בסתם, משמע שלעולם אין זוכה לעצמו, אפילו יש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז. ומתרץ הר"ן, דיש לחלק בין זוכה בעצמו, כגון במציאה, ובין כשאחר מקנה לו. דאם אחר מקנה לו, זוכה לעצמו אם יש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז, אבל אם אין אחר מקנה לו, וזוכה בעצמו, אינו יכול לזכות אפילו יש בו דעת להבחין בין אגוז לצרור. וכדברי הר"ן כתבו גם רבותינו הראשונים בהרבה מקומות בש"ס.

וכן פסק המחבר והרמ"א להלכה (חושן משפט רמג, טו) וז"ל

"קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. (ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא). (המגיד פרק ד' דזכיה ור"נ פרק התקבל). (ועיין לעיל סימן רל"ה). ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים" עכ"ל.

אבל הש"ך (שם, ס"ק טו) הניף את ידו הגדולה, לחלוק על רבותינו הראשונים משני טעמים: א. שאין לנו לבדות מליבנו חילוק בין זוכה לעצמו ובין זוכה לאחרים, שלא נמצא בגמרא. ב.שאין סברא לחלק בין זוכה לעצמו או לאחרים, שאם יש לו יד לזכות כשאחר מזכה לו, מדוע לא יזכה בעצמו במציאה. לפיכך מפרש הש"ך, דהא דתנן שבמציאה אין הקטן זוכה אלא מפני דרכי שלום, היינו בקטן שאין בו דעת להבחין בין צרור לאגוז, ולפי הש"ך, קטן שיש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז, זוכה לעצמו אפילו במציאה.

אבל כל רבותינו הפוסקים דחו את דברי הש"ך מההלכה, הלה המה: הגר"א (שם, ס"ק כה), קצות החושן (שם, ס"ק ה), נתיבות המשפט (שם, ביאורים ס"ק ט), מחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ד), ועוד. והוכיחו מדברי הש"ס, שעל כרחך יש לחלק בדין קטן הזוכה, בין דעת אחרת מקנה אותו, ובין אין דעת אחרת מקנה אותו, לפיכך אין לנו אלא דברי המחבר והרמ"א, וכל דברי הראשונים, למעשה.

העולה מזה: לקטן אין יד לזכות לעצמו עד שיהיה גדול, ואף על פי כן, אם מצא מציאה, תקנו חכמים מפני דרכי שלום, שלא יגזלו את הקטן. אבל אם אחר מקנה לו, כגון במתנה או במקח, יש לקטן יד לזכות, אם יש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז. ומכל מקום, לעולם אי אפשר לזכות לאחרים על ידו. אבל שיטת הש"ך, שקטן שיש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז, זוכה לעצמו אפילו כשאין דעת אחרת מקנה אותו, ורבותינו דחו את דבריו מההלכה.

מציאת קטן לאביו

ואף על פי שתיקנו חכמים שאסור לגזול את הקטן מפני דרכי שלום, ומציאתו שלו, הני מילי אם אין לו אב, או שאין סמוך על שולחן אביו. אבל אם יש לו אב וסמוך על שולחנו, תיקנו חכמים שמציאת הקטן יזכה בה אביו, כדתנן בבא מציעא (יב, א) מציאת בנו ובתו הקטנים שלו, ומסקנת הש"ס (שם, יב, ב) דהכל תלוי אם סמוך על שולחנו או לא, דטעם התקנה היא משום שאביו מפרנסו ראוי שמציאתו תהיה לאביו משום הישר והטוב שאינו חייב לפרנסו רק עד גיל שש והוא ממשיך לפרנסו, לפיכך תיקנו לאביו מציאתו (סמ"ע שם , ס"ק ב) או משום איבה (ראשונים בבא מציעא יב, א).

וכן הוא לשון המחבר (חושן משפט רע, ב)

"מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים, כו' הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אף על פי שהוא קטן, כו' אינה שלו".

העולה מזה: מציאת הבן שסמוך על שולחן אביו, בין קטן ובין גדול היא של אביו, שתקנו חכמים משום הישר והטוב שמפרנסו. אבל אם אינו סמוך על שולחנו, אפילו הוא קטן, מציאתו שלו מפני דרכי שלום.

דין קטן הזוכה בהפקר לשיטת המשנה למלך

לאור המבואר שאין קטן זוכה אלא כשיש דעת אחרת מקנה אותו, יש לבאר, מה הדין אם קטן זוכה מהפקר, האם הפקר הוי כדעת אחרת מקנה אותו, שהבעלים מקנים את ההפקר מדעתם לכל הזוכה בו, ואינו דומה למציאה דנאבדה מהבעלים, ולא הקנו מדעתם למוצא, אלא שכיון שהתיאש, פקע בעלותו ויש רשות לאחר לזכות בו, לפיכך אינו כדעת אחרת מקנה אותו, אבל הפקר הוא כדעת אחרת מקנה אותו, או דלמא אפילו זכיה מהפקר אינה כדעת אחרת מקנה אותו, שכיון שהפקירו, הוציאו מרשותו, וכל הבא לזכות, זוכה מעצמו ללא דעת אחרת.

ובמשנה למלך (מכירה כט, יא) תולה דבר זה במחלוקת הראשונים העולה מתוך הסוגיא בבבא מציעא דלהלן. דהנה בבא מציעא (יב, א) מבואר בש"ס שצבי שבור שהיה רץ בחצרו, והוא אבידה שיכול לזכות בו, ועמד בצד חצרו, ואמר זכתה לי שדהו, אם אינו יכול להספיק להגיע אליו, לא זכתה לו חצרו, דאינה משתמרת, ואם קדם אחר וזכה בה, זכה בו, אבל אם נתן לו מישהו מתנה צבי שבור, אפילו אינו יכול להגיעו, זכתה לו חצרו, כיון שדעת אחרת מקנה אותו, וכן פסק המחבר (חושן משפט רסח , ד). ומפירוש רש"י ותוס' בסוגיא עולה, דנחלקו רש"י ותוס' באחד שהפקיר צבי שבור לכל הזוכה בו, ועומד אחד בצד שדהו ואינו יכול להגיע אליו, ואומר שתזכה לו שדהו, האם דינו כמציאה שאין חצרו קונה, או כמתנה דהוי כדעת אחרת מקנה אותו, דרש"י סובר שהוא כדעת אחרת מקנה אותו, וכן סובר הרא"ש (בבא מציעא א, לב), וכן פסק הנימוקי יוסף (בבא מציעא ה, ב מדפי הרי"ף), אבל התוס' (בבא מציעא יב, א ד"ה ויצא) סוברים שהפקר אינו כדעת אחרת מקנה אותו, ולהלכה פוסק הרמ"א בדרכי משה (סימן רסח, ב) כשיטת רש"י הרא"ש והנימוקי יוסף, וכן פסק להלכה הסמ"ע (חושן משפט רסח ס"ק טז) והש"ך (חושן משפט, רסח ס"ק ט).

ועל פי זה כתב המשנה למלך, דכשם שנחלקו בזה, הוא הדין בכל דין זכיה של קטן מהפקר, דלרש"י וסיעתו קטן היודע להבחין בין אגוז לצרור זוכה מהפקר כדין מתנה דהוי כדעת אחרת מקנה אותו, ולפי התוס' אינו זוכה אלא מדרכי שלום.

העולה מזה: לפי המשנה למלך, שיטת רש"י וסיעתו, שזכיית קטן מהפקר דינו כזוכה במתנה דדעת אחרת מקנה אותו, ולתוס' הוי כמציאה, ופסקו עמודי ההוראה כרש"י.

שיטת נתיבות המשפט ונחל יצחק וקצות החושן ודברי יציב

אבל בנתיבות המשפט (חושן משפט ביאורים רעג, א) הקשה על דברי המשנה למלך, מהא דפסק המחבר (הפקר ונכסי הגר רעג, ו)

"המפקיר עבדיו, הגדולים קנו עצמם; והקטנים, כל הקודם והחזיק בהם, זכה"

הנה מבואר דעבד יכול זוכה בעצמו מההפקר, אבל עבד קטן אינו יכול לזכות בעצמו מן ההפקר, דאין לו יד לזכות בעצמו [ואין שייך כאן תקנה של דרכי שלום].

והקשה הנתיבות, כיון דנתבאר דהלכה כרש"י וסיעתו שהפקר כדעת אחרת מקנה אותו, מדוע לא זוכה עבד קטן בעצמו, לפיכך מחדש הנתיבות, דגם רש"י וסיעתו לא אמרו שהפקר הוא כדעת אחרת מקנה אותו אלא לענין דין זכיה בחצר, דבעינן חצר משתמרת, ובמציאה צריך שתהיה משתמרת לדעת הזוכה, ובמתנה סגי בזה שיש דעת נותן ואין צריך כל כך משתמרת, ועל זה בלבד סוברים רש"י וסיעתו שהפקר הוא כמתנה, שכיון שמשומר לדעת המפקיר, הוי כדעת אחרת מקנה אותו, ומוכיח יסוד זה לחלק בזה, מדברי המרדכי בבבא מציעא פרק ראשון רמז רמא לענין מכירי מתנות כהונה.

אבל הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בספרו נחל איתן על חושן משפט (סימן סו, ט), מבאר, דהטעם שבעבד קטן אינו זוכה, דכיון שאסור בשפחה ובבת חורין, לא הוי זכיה, והוא דין מיוחד בעבד, אבל באמת, בכל מקום לרש"י וסיעתו הפקר הוי כדעת אחרת מקנה אותו, וכן פשיטא ליה לקצות החושן (סו, יב), דלרש"י וסיעתו בכל מקום הפקר הוא כדעת אחרת מקנה אותו.

ושוב ראיתי מהאדמו"ר מצאנז זי"ע בשו"ת דברי יציב (חושן משפט סימן ס), דמיישב קושיית הנתיבות מעבד, ומסיק כשיטת המשנה למלך.

העולה מזה: בנתיבות המשפט חולק על המשנה למלך, וסובר, דגם רש"י וסיעתו סוברים בכל מקום דהפקר אינו כדעת אחרת מקנה אותו, ורק בדין קנין חצר, סוברים דהוי כדעת אחרת, לענין שמשתמרת לדעת המפקיר. אבל בנחל איתן וקצות החושן, סוברים כדעת המשנה למלך, דלרש"י הוי הפקר כדעת אחרת מקנה אותו.

שיטה חדשה בשיטת רש"י

ואי לאו דמיסתפינא אמינא מלתא חדתא בשיטת רש"י. דהנה, כל הראשונים תלו דעתם ברש"י, שפירש הסוגיא בבא מציעא בהפקר, אם כן מוכח דהפקר כמתנה, מדמוכיח הש"ס על בעיא דרבא ממתנה, ולא מוכיח להפך ממציאה. [והאמת, שבלאו הכי, בשיטה מקובצת בשם ריצב"ש מבאר דרך אחרת בסוגיא שאין ראיה מרש"י עיין שם], אבל באמת כשנדקדק בלשון רש"י נראה, שרש"י כתב בלשון זה "זרק ארנקי - והפקירו לכל הקודם" עכ"ל, הנה יש לדקדק, מדוע האריך בלשונו וכתב "לכל הקודם".

לפיכך נראה דרש"י גם סובר שהפקר אינו כדעת אחרת מקנה, דכיון שהפקירו ויצא מרשותו איך יהיה דעת אחרת מקנה, אבל שאני הכא דלא הפקירו סתם, אלא אמר 'שהוא יהיה הפקר לכל הקודם', לשון זה משמע שאינו הפקר הרגיל שמוציאו מרשותו סתם, אלא שמקנהו לכל הקודם, לכן הוי כדעת אחרת מקנה אותו.

ומצאתי שכדברינו כתב בפשיטות במעשה רקח על הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יז, יא) וז"ל

"ודע שהתוס' ז"ל כתבו שם איבעיא דרבא דלא גרסינן ואפקריה, דאם כן אין כאן דעת אחרת מקנה, ורש"י ז"ל דפירש והפקירו לכל הקודם צריך לומר דכוונתו דלא תהא הפקר עד שיזכה בה אחר" עכ"ל,

הנה כתב בפירוש שכונת רש"י שלא להפקיר עד שיזכה בה אחר, ויש להאריך בזה, ולא כתבתי אלא לעורר את המעיין, כי למעשה אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים.

האב זוכה בהפקר בנו

ועכשיו נבוא לבאר נידון דידן, ומקודם יש להקדים, האם האב זוכה בהפקר שזוכה בו בנו כמציאה. ולא מצאתי מי שעמד בזה. ונראה דפשיטא דהוא בכלל מציאת בנו, שלענין איבה אין לחלק בין מציאה להפקר, והרי אפילו הרויח בנו בסחורה או מלאכה, פסק הרמ"א דהאב זוכה משום איבה, כמבואר ברמ"א (חושן משפט סימן ער, ב). כמו כן דבר פשוט שהאב יכול לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים, ולא יזכה במציאה, כמו שכתב בספר משפט האבדה (סימן ער, סעיף ב. מאזני צדק ד, ובשערי צדק ס"ק כה) בשם שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון, (סימן ה, אות רמח) ועיין באמרי בינה (דיני טוען ונטען סוף סימן כו).

העולה מזה: א. האב זכאי בהפקר שמצא בנו. ב. האב יכול לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים, ולא יזכה את מציאת בנו.

מחלוקת מהרש"ל ומהרש"א האם האב זוכה מיד

והנה נחלקו המהרש"א והמהרש"ל בבא מציעא יב, א על תוס' ד"ה אי אמרת [ומובא בספר משפט האבדה שם], האם הקטן זוכה וממנו זוכה אביו, או שאביו זוכה מיד כשמגביה. וכתב במשפט האבדה (שם, מאזני צדק ב) דלמהרש"ל שהאב זוכה מיד, אין צריך האב לעשות קנין לזכות לעצמו, אבל למהרש"א שהאב זוכה מהבן, יתכן שהאב צריך לעשות קנין, או דלמא, כך היתה התקנה, שיזכה האב ממילא מהבן, ואין צריך לעשות קניין.

פסק דין בנידון דידן

והנה לכאורה בנידון דידן, כיון שהאב לא ניחא ליה בתקנת חכמים, זוכה הבן בהפקר. או מדינא, לסוברים שקטן יש לו זכיה מהפקר כנ"ל, או משום דרכי שלום כנ"ל. ואפילו למהרש"ל, שהקטן אינו זוכה והאב זוכה מיד כשהקטן זוכה, מכל מקום, אם לא ניחא לאב בתקנת חכמים נשאר דינא כמו מי שאין לו אב, דזוכה הבן, זה היה נראה לכאורה.

אבל באמת נראה, דלא זוכה הבן, דהנה, אם היה האב אומר לבנו שמצא מציאה שיתנה לפלוני, היה הבן חייב ליתנה ממצוות כיבוד אב, דזכה האב ואומר ליתנו לפלוני. אם כן בנידון דידן, שהאב אומר לבנו שאין בזה ברכה, ולא ניחא ליה ביין זה, הרי זה כאומר ממש לבנו שיתן זאת למפקיר, שלא למנוע הברכה ממנו ומבנו, לפיכך נראה, שהבן צריך ליתנה למפקיר ואינו יכול להניח את היין לעצמו.

ולא מיבעיא לשיטת הסוברים שטעם התקנה שתיקנו מציאה לאביו הוא משום איבה (ראשונים בבא מציעא יב, א), אלא אפילו לסמ"ע הנ"ל, דסובר שהטעם הוא להחזיק טובה למי שמפרנסו [ומובא במשפט האבדה ועיין שם שערי צדק (ס"ק כ)], מכל מקום, זה בודאי בכלל להחזיק טובה לעשות בהפקר מה שניחא ליה לפי דעתו אפילו שלא אמר בפירוש.

דינים העולים

לקטן אין יד לזכות לעצמו עד שיהיה גדול, ואף על פי כן, אם מצא מציאה, תקנו חכמים מפני דרכי שלום, שלא יגזלו את הקטן. 

אם אחר מקנה לו, כגון במתנה או במקח, יש לקטן יד לזכות, אם יש בו דעת להבחין בין צרור לאגוז. ומכל מקום, לעולם אי אפשר לזכות לאחרים על ידו.

מציאת הבן שסמוך על שולחן אביו, בין קטן ובין גדול היא של אביו, שתקנו חכמים משום הישר והטוב שמפרנסו. אבל אם אינו סמוך על שולחנו, אפילו הוא קטן, מציאתו שלו מפני דרכי שלום.

נחלקו הפוסקים אם קטן הזוכה מהפקר הוי כזוכה במתנה מדעת אחרת.

האב זכאי בהפקר שמצא בנו. והאב יכול לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים, ולא יזכה את מציאת בנו.

הערת תלמיד חכם אחד

בשמחת בית השואבה, בא ילד ובידו חמישים שקלים שמצא, ומסר לי את הכסף ובקש ממני להכריז ברמקול. אחר ההכרזה וכו', לא הגיע איש ליטול את הכסף, והכסף נותר בידי. אבי הילד טען שהכסף שלו, ואני טענתי שדין מציאת קטן לאביו, הוא דוקא אם הקטן נטל את המציאה במטרה לזכות בו לעצמו או לאביו או לאחר. אך לא בנוטל על מנת לזרוק, והוא הדין בזה הוי כעל מנת לזרוק, ואינו לאביו. והסכימו איתי כמה תלמידי חכמים.

והגר"ח גריינימן זצ"ל אמר שגם בזה מציאת קטן לאביו, ויש להשיב הכסף לאב. ולא נתבאר טעמו. והיו שם כמה ת"ח שהתווכחו עימו, וכל אחד נותר בדעתו.

תשובה

איו ספק שרבי חיים גריינמן זצלל"ה צודק. הילד לא זרק את המציאה, אלא רצה לקיים לפנים משורת הדין השבת אבידה. אבל אנן סהדי, שדעתו היתה, שאם לא ימצא את האובד, הוא זוכה בה. וזה כלל וכלל לא הפקר, לכן אביו זכה בה.

אבל יש כאן עוד טעם נפלא לדברי רבי חיים גריינמן זצ"ל, דהנה, מיד שזוכה הקטן באבדה, שהרי אלו שלו, וזוכה בה אביו, ואין שום זכות לקטן להחזיר אבדה שעל פי הלכה הרי אלו שלו, דהיינו של אביו, לכן אפילו אם היו מוצאים מי האובד, היה אביו של קטן זוכה באבדה.

 

על תשובה זו התקבלה הערה. לחץ למעבר להערה.