סימן לט

שאלה 1 - סעיף א:

הסבר את הסתירה שבין רב פפא במסכת בבא בתרא קעו, א לבין רב פפא בקידושין יג, ב בדין שעבודא דאורייתא.

תשובה: (ישראל שורץ)

קידושין יג, ב: אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מהיורשים שיעבודא דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא".

ב"ב קעו, א: "אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן יורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן מיורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא".

א"כ בקידושין מפורש ששעבודא דאורייתא ואילו בב"ב משמע ששיבודא לאו דאוריתא וגובה מהיורשין מדרבנן כדי שלא תנעל דלת בפני לווין. תוס^[1] מעוררים את הסתירה שבין שני המקורות, ועונים בתירוץ האחרון (שעליו אומרים שהוא העיקר) שבקידושין מדובר לעניין קורבן^[2] (ז"א: אם התחייב המוריש קרבן לפני מותו חייבים היורשים להביאו) אבל במלווה על פה שעבודא דרבנן (בתוס' בקידושין משמע שבמלוה בשטר שיעבודא דאוריתא).

הרי"ף (ב"ב פג, א מדפי הרי"ף) מסביר ששעבודא דאו' ורב פפא בב"ב רק הסביר מדוע אוקמוה רבנן אדאורייתא – כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וכן סובר הרמב"ם (מלוה יא, ד) "שכל נכסי הלווה תחת שיעבוד המלוה מן התורה".

בדעת הרא"ש - היש"ש כ' שלרא"ש שיעבודא דאו' כפי שהעתיק בפשיטות בב"ב קעו את דברי הרי"ף, והביא היש"ש לכך ראיות. ואילו הש"ך (סק"ב) חולק וסובר בדעת הרא"ש ששיעבודא דרבנן, אחת מראיותיו החזקות של הש"ך: הרא"ש בפ' קמא דבב"ק כ' שהסיבה שבע"ח אינו גובה מעבד שירשו היתומים מאביהם היא, כיוון שהלכה כרב נחמן שבכל מילי דרבנן עבד כמטלטלים לעניין גביה מן היתומים. וטעמו של רב נחמן הוא כיוון שס"ל ששעבודא דרבנן.

הש"ך מביא ראיות לכך ששעבודא דרבנן אך מסכם שאין הוא מכריע בין ההרים הגדולים והוי ספיקא דדינא. הנתיבות כותב שכיוון שאין הדיון אם שיעבודא דאו' נוגע כ"כ לדינא אינו מאריך בו. הגר"א מוכיח מהשו"ע מכמה מקומות ששעבודא דאו'. ובפת"ש כתב בשם שו"ת משכנות יעקב שהעיקר כסוברים ששעבודא דאוריתא.

הערה: בערכין כב, א ובכתובות פו, א אומר רב פפא שהסיבה שלא נזקקים לנכסי יתומים היא, כיון שפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ונחלקו גם שם הראשונים בדעת רב פפא אם שיעבוד דאוריתא, הרא"ש מסביר על הגמ' בכתובות שם שעקרונית שיעבודא דאוריתא, ורב פפא דיבר על מצוה במקרה שאין ללוה קרקעות והבריח מטלטליו או תולה אותם בעכו"ם. ובתוס' רא"ש בערכין כתב ששיעבוד מועיל מדין עריבות, והואיל והיתום קטן ואיננו חייב, ממילא פטור גם הערב. הריטב"א בכתובות שם כותב בשם ר"י שזה מצוה בעלמא דשיעבודא לאו דאוריתא.

 

שאלה 2 - סעיף א:

מהי סברתו של מ"ד שעבודא לאו דאורייתא ומה הדין אם שעבדו בפירוש האם מועיל?

תשובה: (חגי וייסמן)

סברות מ"ד ש"ד ומ"ד של"ד:

במ"ד ש"ד יש שני הסברים רווחים.

1. היד רמ"ה והריטב"א הסבירו ששיעבוד הוא כעין קנין לחצאין כלומר המלוה ע"י ההלואה זוכה בחלק מסוים בנכסים וממילא חלק זה שייך לו כביכול מרגע ההלואה וגם אם הלוה ימכור את נכסיו לאחר עדיין יש למלוה את אותו חלק בנכס ולא פקעו זכויות הקנין וחלקו בנכס אף שנמכר לאחר. יתכן שגם הנתיבות בריש הסימן (ב) הולך בכיוון זה שכתב שהמחלוקת בין המ"ד היא האם לדמות שיעבוד לקנין ואפשר שכוונתו לקנין באופן שכתוב ביד רמ"ה.

2. הסבר אחר שמובא ביד רמ"ה הוא ששיעבוד הוא מדין ערבות (אפשר מאחר שלא ס"ל המושג של קנין לחצאין) אבל לא כמ"ד ששל"ד ששם הערבות נוצרה מכח המצוה והיא על האדם המחוייב, אלא כאן הוי נכסיו ערבים על ההלואה ולכן בכל מצב שנוכל לומר שיש כאן דעת מלוה שסומכת על הנכסים שהם ערבים (שעל דעת כן היתה ההלואה) הרי השיעבוד לא יפקע ולכן יש שיעבוד על הנכסים שנמצאים אצל הלוה –מיניה וכן יש שיעבוד אף על קרקעותיו אם מוכרם שהמלוה סמך עליהם בתורת ערבים, משא"כ אם מכר הלוה מטלטלין שם נראה לומר שמרישא לא סמך המלוה לגבות מהמטלטלין אא"כ הם ימצאו ברשות הלוה אבל הוא ידע שהלוה יכול בכל רגע להבריחם/למוכרם או ליתנם במתנה ובמצבים אלו לא סומך המלוה ומתבטלת הערבות.

ובסברת מ"ד של"ד נאמר כי הוא חולק על הדעות של המ"ד ש"ד. וכ"כ הריטב"א במפורש בקידושין שם שאין שיעבוד לחצאין. ונאמר עוד שהמושג שיעבוד מתייחס בפשטות לזכויות שיש למלוה בנכסי הלוה, כלומר יחס ממוני שנוצר בעקבות ההלואה שמעניק למלוה זכות מסויימת בנכסי הלוה. מ"ד של"ד ס"ל שלמלוה יש בעצם זכויות גביה רק מהלוה עצמו וזאת בעקבות מחויבותו של הלוה לפרוע את חובו. חיוב זה יוצר מצוה על הלוה וכעין ערבות על נכסיו, אבל זה דווקא כאשר אותם נכסים נמצאים בידי הלוה שהוא המחוייב לפרוע ולקיים את המצוה של פריעת בעל חוב, משא"כ כשהוא מוכר את נכסיו לאחר, אין הלוקח/הקונה אחראי ואינו קשור כלל אל המלוה.

ולגבי ההסבר המובא ביד רמ"ה שהשיעבוד מדין ערבות יאמר המ"ד של"ד שמה שסומך המלוה הוא רק על מה שנמצא ביד הלוה ולא על מה שיצא ממנו ע"י מכר או מתנה שם אין דין ערבות וממילא לא ישתעבדו הנכסים למלוה. (כביכול, כמו שהשיעבוד מהני לקרקע ולא למטלטלין ה"ה שיועיל רק בנכסי הלוה ולא במה שמכר הלאה.)

 

כשמתנה בפרוש להשתעבד:

נחלקו בכך הרשב"א והריטב"א. לדעת הרשב"א (גיטין נ, א) גם מ"ד ששל"ד מ"מ מועיל לשעבד בפרוש^[3], וכן פסק הש"ך (סק"ב). כך מבואר גם בדברי רש"י בקידושין שביאר שלמ"ד של"ד הסיבה שבשטר כן גובים היא שהשתעבד מעצמו וכתב "כל נכסי אחראין"^[4], משמע שמועיל שעבוד בפרוש, אמנם יתכן שלדעתו מועיל לפרש רק במלווה בשטר^[5]. "לעומת זאת, הריטב"א כותב שלא מועיל לשעבד בפרוש מכיוון שאין קניין למחצה, וכן פסק הקצות (סק"א).

נראה שדין זה תלוי בהסברים שהובאו למעלה. להסבר ששל"ד הוא מטעם דלא סמכה דעתיה הרי אם יפרש יועיל ולהסבר שאין קנין למחצה לא יועיל אף שיפרש.

נזכיר נפק"מ נוספת בין ההסברים הנ"ל, והיא לענין שיעבוד על מטלטלין, שלטעם של ערבות לא יועיל אך לטעם של קנין למחצה לכאורה יועיל.

 

שאלה 3 - סעיף א:

שעבודא דאורייתא, האם זה גם על מטלטלין?

תשובה: (ישראל שורץ)

הרמב"ם (מלוה יא, ז) כותב במפורש "שהמטלטלין אינם תחת שיעבוד בע"ח מן התורה". אך הקצות (סק"א) מביא בשם הרשב"א שלמ"ד שיעבודא דאו' זה גם במטלטלין, וכן מאריך הקצות שאין הבדל מן התורה בין קרקע למטלטלין ולמ"ד ש"ד זה גם במטלטלין ולמ"ד לאו דאו' אין שעבוד מן התורה בשניהם. וכן כ' הפני יהושע (בב"ק יב) וכן למד הפנ"י בתשו רמב"ן שהביא הב"י בסימן קד'. וכן משמע מהרשב"ם (בב"ב קעה, ב) המובא על דברי הגמ' "שעבודא דאורייתא" כתב "שנא' יוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי". וכן משמע בב"י בתחילת הסימן שכ' כעין דברי הרשב"ם.

היד רמ"ה בסוף ב"ב תלה שאלה זו במח' אמוראים: לעולא שלמד שש"ד מהפס' "יוציא אליך העבוט החוצה" ע"כ יש שיעבוד גם על מטלטלין (שהרי הפס' מדבר על מטלטלין), אבל רב פפא שהלכה כמותו ס"ל ששיעבוד מדין ערבות ולא מהפס' הנ"ל, ולכן אין שיעבוד במטלטלין דלא סמכא דעתו עליהם.

 

שאלה 4 - סעיף י:

אימתי נאמן אדם לטעון פרעתי, נגד פסק"ד שביד המלוה?

 

תשובה: (יונתן סרור)

ישנה סתירה בין שתי גמרות בב"מ:

בדף יז, א נאמר: "בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו, ואמר פרעתי – נאמן. אם בא המלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו".

מכאן משמע שאפילו לאחר שנפסק פסק הדין, אם יטען הנתבע שפרע יהא נאמן אפילו נגד פסק הדין. אמנם בפשטות נראה שאם כבר הספיק בית הדין לכתוב הפס"ד, כבר לא יהא נאמן לטעון פרעתי.

בדף טו, א נאמר: "הכא במאי עסקינן? בשעמד בדין".

מכאן לעומ"ז משמע, שלפסק דין שעדיין לא נכתב, דינו כשטר שיוצר שעבוד נכסים וממילא לא יכול יותר הנתבע לטעון פרעתי.

נאמרו בקושיה זו מספר תירוצים:

1. הרי"ף מחלק בין ציית דינא ללא ציית דינא: אם הלוה ציית דינא נאמן לטעון פרעתי, אבל בלא"ה לא.

יש שני פשטים ברי"ף:

א. הרמב"ם מפרש שכוונתו היא, שאם ב"ד הזמינו הלוה לדין ובא, יש לדין זה מעמד של ב"ד וזה נקרא לא ציית דינא מפני שהיו צריכים להזמינו, וכבר לא נאמן לטעון פרעתי לאחר שנפסק הפסק אע"פ שעדיין לא נכתב, ויגבה המלוה ממשעבדי, כגמרא בסנהדרין כט, ב.

וזה פשט הסוגיא בדף טו, א.

לעומ"ז אם לא התקיימו כל התנאים של ישיבת בי"ד, ממילא אין לפסק מעמד של ב"ד וזה נקרא ציית דינא מפני שבא מעצמו בלי תביעה, ויהא נאמן הלוה לטעון פרעתי, וממילא לא יגבה המלוה ממשעבדי. וזהו פשט הסוגיא בדף יז, א.

ונחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם בכה"ג שכתבו ב"ד הפסק דין כאשר לא הזמינו אותו:

למרדכי, לטור ולש"ך, כיוון שהפסק אינו כשטר ממילא נאמן הלוה לטעון נגדו פרעתי.

לגר"א, לעומ"ז, בין אם הזמינו אותו ובין אם לא הזמינו אותו, לא נאמן הלוה לטעון פרעתי נגד פסק דין, והגמרא בסנהדרין מדברת לכתוב אחר שיצאו מבי"ד, אולם כאשר לא יצאו מבי"ד בכל מקרה ניתן לכתוב.

ב. בעה"ת בשם הראב"ד (מובא בש"ך ס"ק כה) וכן הרא"ש בב"ב (פ"א סי' ט) פירשו את הרי"ף כפשטותו שאם כאשר פסקו לו ציית דינא ואמר שישלם נאמן לטעון פרעתי וזה פשט הסוגיא בדף יז ע"א. אבל אם לא ציית דינא ושמטו אותו לשלם לא נאמן לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי בגלל שיש לזה קול. וזה פשט הסוגיא בדף טו.

2. הר"ן (מובא בנ"י בב"מ דף ו, א) והנ"י בסנהדרין (דף ח, ב מדפי הרי"ף) מחלקים בין אם ב"ד כתבו את הפסק דין או לא:

אם ב"ד כתבוהו, ממילא יש לו דין שטר, בין לענין משעבדי ובין לענין זה שלא יכול לטעון פרעתי נגדו.

לפ"ז, צ"ל שבדף טו מדובר שכתבו הפסק דין, ובדף יז מדובר כאשר לא כתבוהו, ולכן נאמר שם שאם יצא הלוה מב"ד כבר וחוזר המלוה ומבקש שיכתבו, א"א יותר לכתוב, דחיישינן שמא פרע. אמנם אם יתברר על ידי עדים שלא פרע, כותבים ודינו כשטר, שיש כח לב"ד לכתוב ולהפוך מלוה ע"פ למלוה בשטר.

3. לרש"י, לראבי"ה, למהר"ם במרדכי ולרא"ש החילוק הוא בין טענת פרעתי לבין שעבוד קרקעות אלא שיש חילוק ביניהם:

הראבי"ה במרדכי כתב שאין לפסק דין, אפילו אם נכתב, דין שטר, וממילא נאמן לטעון נגדו פרעתי, אלא הסיבה שכתבוהו היא רק כדי לברר מי חייב ומי פטור. אמנם, אם יצא הנתבע מב"ד ועדיין לא נכתב הפסק, אע"פ שאין לפסק"ד דין שטר, אין כותבין לתובע את הפסק מפני דהוי מחזי כשיקרא. זהו פשט הסוגיא בדף יז ומאידך גובה ממשעבדי אפילו לא נכתב וזה הפשט בדף טו.

הרא"ש והטור פירשו שאע"פ שאין לפסק-דין דין שטר לעניין שלא נאמן לטעון פרעתי, בין אם נכתב או לא, על ידי כתיבת פסק הדין יכול התובע לגבות ממשעבדי אלא שיצטרך להביא ראיה שלא שולם אותו הפסק כדי לממש את שעבודו, ולכן אם מבקש התובע שיכתבו לו את הפסק אין כותבים לו, דאם נכתוב יוכל לגבות ממשעבדי. הגמרא בדף טו. דנה על השיעבוד והגמרא בדף יז מסייגת שאפשר לגבות השיעבוד רק אם כתוב ולכן הבי"ד כותבים רק אם ברור שלא נפרע. כגון, על ידי הודאתו או על ידי עדים.

המהר"ם במרדכי, מחלק אף הוא בין טענת פרעתי לבין שעבוד קרקעות:

פסק דין לעולם גובה ממשעבדי, וזהו פשט הסוגיא בדף טו, אלא שלענין פרעתי תלוי:

כל עוד שלא נכתב הפס"ד, נאמן הנתבע לטעון שפרע, אבל אם כבר נכתב אינו נאמן יותר לטעון שפרעו. ממילא אם יצאו שניהם מב"ד ודורש התובע שיכתבו לו פס"ד אין שומעין לו, דחיישינן שמא פרעו מאז שיצאו, אא"כ מתברר שלא פרעו. וזהו פשט הסוגיא בדף יז.

רש"י מפרש שהסוגיא בדף טו מדובר בשיעבודים ופסק דין גובה ממשעבדי אפילו לא נכתב ולעניין פרעתי סובר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין אפילו אם כתבו אותו ולכן בי"ד כותבים אותו אפילו לאחר זמן, מפני שעיקרו של פסק דין הוא רק לברר מי חייב ומי פטור. ומה שכתוב בדף יז שאם יצא מבי"ד כבר לא כותבים, מדובר שם באדרכתא (זו הבנת הב"י בדעת רש"י אבל הש"ך חולק על כך).

 

לעניין הלכה:

1. הטור פוסק כרא"ש הנ"ל שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין אפילו כתוב, ולעניין גביה משעבוד קרקעות, אם הפסק כתוב גובה, ואם לא לא. ולכן אם יצאו מבי"ד כותבים את הפסק רק אם ברור שיש ראיה שלא נפרע.

2. המחבר פוסק כרמב"ם שאם הזמינו לדין ומתקיים כללי בי"ד, יש לפסק דין כח של שטר ואפילו אם לא נכתב, ואם לא הזמינו אין לזה כח של שטר כלל. ואם בכל זאת נכתב, בזה המחבר פוסק בסעיף י כהבנת הגר"א בדעת הרמב"ם שכתיבת פסק דין מועילה, ולכן אפילו אם לא ישבו מתחילה כב"ד ולא הזמינום לדין אם כותבים הב"ד את הפסק לתובע ומחזיק בו, אין הנתבע נאמן יותר לטעון שפרע, דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, שיכול לומר שטרך בידי מאי בעי.

הרמ"א מסייג עפ"י תשובת הגהות מיימוניות שאם הלווה איחר כמה ימים עם הפסק דין ולא תבעו, מדשתק כולי האי חזקה שנפרע.

3. הרמ"א בסעיף י פוסק בלשון יש חולקים שנאמן לטעון פרעתי נגד פסק דין כתוב, ובסעיף ט פוסק שבכל זאת בי"ד לא כותבים לו פסק דין לאחר זמן או מפני שזה מחזי כשיקרא (סמ"ע) או מטעם זילותא דבי"ד (ש"ך) וזה כשיטת הראבי"ה במרדכי הנ"ל.

4. הש"ך פוסק כר"ן שדווקא אם לא נכתב הפסק דין נאמן התובע לטעון פרוע ואינו גובה ממשעבדי, אבל משנכתב אינו נאמן יותר ויגבה ממשעבדי, מפני שיש לב"ד כח להפוך מלוה ע"פ למלוה בשטר. ולכן אם יצאו מבי"ד לא יכתבו פסק דין אלא אם כן אפשר לברר שלא נפרע בינתיים.

5. המחבר בסימן עט (סע' יג) פוסק את דברי הראב"ד הנ"ל, שאם יצא מבי"ד בלא ציית דינא ושמטוהו, לא נאמן לומר פרעתי וגובה ממשעבדי, ומדובר כשלא התקיימו כל התנאים של הזמנה לדין, שאם התקיימו המחבר פוסק כרמב"ם, כנ"ל מספר 2, שיש לפסק דין דין שטר אפילו אם ציית דינא.

 

שאלה 5 - סעיף יז:

ראובן שאמר לשמעון שילוה לו אבל ביקש ממנו שיכתוב לו תחילה שטר הלוואה.

א. כתב לו שמעון שטר שחייב לו, האם כופים את ראובן להלוות לשמעון?

ב. אם יכול המלוה לחזור בו, האם חייב לשלם ללווה את דמי השטר?

 

תשובה: (יונתן סרור)

א.

נאמר בב"ב קסז, ב במשנה: "כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו" ופרשב"ם: להיות השטר מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות.

נחלקו הראשונים בהבנת הגמרא:

1) הרשב"א מביא מכאן ראיה למצב שאדם מתחייב להלוות לחברו, ואומר לחברו שיכתוב לו שטר שהוא חייב לו, שאם רוצה יכול המתחייב לחזור בו, ולא יוכל הלוה לכופו בשטר שבידו שילוה לו. ראיתו היא שאם נאמר שהלוה יכול לכוף את המלוה להלוות לו, איך כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, הרי יטען הלוה שהמלווה מסכים להלוות ויכתבו לו שטר ויוכל עם שטר זה לכוף אותו להלות לו! אלא ע"כ, שאם כותבים ללוה, זה בגלל שלמרות השטר יכול המלוה לחזור בו ולא להלוות.

2) אמנם, הרמב"ן והר"י מג"ש חולקים על הרשב"א, וסוברים, שאם הלוה כתב שטר למלוה על פי צווי המלוה שאמר לו לכותבו, יכול הלוה בכה"ג לכוף אותו להלוות לו, דמשעה שכתב הלוה את השטר זכה המלוה בשעבודו על הלווה וממילא אינו יכול לחזור בו.

(ועיין בנתיבות שכתב שכל המחלוקת בין הראשונים היא דווקא בשטרי אקנייתא, כמוכח מב"מ יג, ב על המשנה בב"ב, דהיינו שהלוה מקנה למלוה נכסיו בין אם ילוה ובין אם לא ילוה ממנו, שיכול המלוה לגבות מהם מאותו יום, אבל בשטר הלוואה רגיל לכ"ע אינו חייב).

לפ"ז אפשר לתרץ את קושיית הרשב"א דלעיל, ולומר שרק כשכתוב בו שהעדים ידעו שהמלוה ציוה לכתוב השטר אז מתחיב המלוה להלוות, דבלא"ה, אע"פ שטוען שעשה זאת ע"פ צווי המלוה אינו נאמן, דכל אחד יוציא שטר על חברו ויטען שהמלוה ציוהו לכתוב.

ממילא לא קשה מהגמרא דמה שכותבים שטר הקנאה ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, היינו דווקא כשאין בו עדות שהמלוה ציווה לכתוב, דבכה"ג אין המלוה מתחייב להלוות, שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר.

3) הקצות והנתיבות מסבירים את סברת הרמב"ן:

בזמן שיש ללוה שטר בידו עוד לפני ההלואה, נכסיו כבר משתעבדים למלוה, וכמו שלוקח שעשה קנין לקנות דבר אינו יכול לחזור בו, אלא המוכר יכול להכריחו לקנות ולתת לו מעות עבור המקח, ה"ה הכא, שהלוה יכול להכריח את המלוה להלוות, דהיינו לשלם תמורה עבור השעבוד שקנה.

אמנם נראה שהרשב"א יחלק בין מכר להלואה, שדווקא במכר משעת קנין, החפץ עובר לרשות הקונה, וממילא אינו יכול יותר לחזור בו ולכן המוכר יכול לכופו לשלם, אבל בשעבוד, הנכסים המשועבדים עדיין ברשות הלוה, ומה שהמלווה יכול לגבות מהם זה רק לאחר ביצוע ההלואה, ולכן שאני הכא, שאין הלוה יכול להכריח המלוה להלוות לו.

4) הש"ך מביא ראיה אחרת לרשב"א:

נאמר בב"מ צט, א: "אמר רב הונא השואל קורדום מחברו וביקע בו קנאו, לא ביקע בו: לא קנאו. למאי? לחזרה: ביקע בו לא מצי משאיל הדר ביה, לא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה".

מכאן ראיה, שאע"פ שלענין אונסין, משעת משיכה מתחייב השואל, ונשתעבדו נכסיו למשאיל, לענין חזרה, כל שלא ביקע בו, יכול עדין המשאיל לחזור בו! וא"כ ה"ה נמי בנד"ד, אע"פ שמשעת כתיבת השטר, משעבד הלוה את נכסיו למלוה, כל שלא הלווה המלווה בפועל, יכול לחזור בו מהלואה, ואין הלוה יכול לכופו להלותו.

הנתיבות והקצות הנ"ל דוחים ראיה זו, וכותבים שהקנאת השעבוד למלוה מחייב תמורה ללוה, היינו חיוב גברא ליתן הלואה או להשאיל החפץ, אבל אין הקנאת השעבוד יכול לעשות מעשה קנין לקנות הקרדום בקנין כסף או חליפין, וממילא השואל לא קנה הקרדום. ולכן המשאיל יכול לחזור בו מהשאלת הקרדום הזה שלא ביצע בו קנין. מיהו המשאיל יהיה חייב להשאיל לו קרדום אחר מצד החיוב גברא. ובר מן דין צ"ע על הש"ך שכתב שיש שעבוד נכסים משעת שאלה, כאשר השו"ע פוסק בסי' שמא, ד כרב פפא בב"ק קיב., שנכסים רק משתעבדים משעת אונס או משעת פשיעה?!

5) לעניין הלכה:

המחבר מביא בסימן לט, בסתם את שיטת הרשב"א שהמלוה יכול לחזור בו, ואין הלווה יכול לכופו להלוות, אמנם הרמ"א מסייג דבריו וכותב שהנ"מ דווקא בלא משכון, אבל אם אמר לו שמלוה לו על המשכון, אם קיבל המשכון אינו יכול יותר לחזור בו. ובסימן רל"ח הביא המחבר את שיטות הרמב"ן והר"י מג"אש שאינו יכול המלוה לחזור בו.

אמנם נראה שאין חולק על הרמב"ן בסימן רל"ח, ששם הקנה לו קנין ממש, וברור אפי' שחייב לשלם תמורה ואינו גרע ממשכון שלכ"ע חייב ליתן תמורה כמו שכותב הרמ"א כאן! ולכן הטור שהכריע בסי' לט נגד הרמב"ן, הביא ג"כ שיטת הר"י מיגש ורמב"ן שם בסתם. ולא נמצא חולק על הרמב"ן בסי' רל"ח.

הש"ך מכריע כרשב"א וכפסק המחבר כאן.

 

ב.

הסמ"ע מביא את הע"ש שפוסק שלרשב"א ושו"ע חייב המלוה לשלם ללוה את דמי השטר מדינא דגרמי. וכתב הפת"ש והתומים להוכיח שהנ"מ דווקא אם הלוה כתב את השטר מדעת המלוה, שאז חייב מדינא דגרמי, אבל בלא"ה אינו חייב.

 

סימן לט

סעיף ד

א.     לווה או נותן מתנה שמוחים בעדים שלא יכתבו להם שטר האם שומעים להם?

ב.     אם העדים קנו מידו לכתוב שטר הלוואה האם יכול לחזור בו?

לווה האם יכול לחזור בו

הגמ' (ב"ב עז.) מביאה את דברי רבה בר יצחק בשם רב על מוכר שדה לחבירו:

"אמר רבה בר יצחק אמר רב אמר: זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר - חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה".
הרא"ש מעיר שאף על פי שכל קניין לכתיבה עומד (למד זאת מב"ב [מ.]: "הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, קניין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו" - דסתם קניין לכתיבה עומד, והסביר שם הרשב"ם שכיוון שהקנהו אין לך יפוי כח גדול מזה), ואנו עוסקים במקרה שעשו קניין סודר שהרי אומר להם: "זכו", אעפ"כ יכול לחזור בו, שכל הכלל של סתם קניין לכתיבה עומד הוא כל עוד המצווה לכתוב את השטר לא חזר בו. הטעם הוא שהקניין לכתוב שטר הוא קניין דברים ולכן יכול לחזור בו. אך במקרה זה יכול המלווה לדרוש את מעות ההלוואה בחזרה כיוון שנתנם על דעת שיהיה לו שטר בידו.

אמנם הגמ' דיברה רק על מקרה של מכירה ולא על הלוואה, אך הטור והרא"ש (בסנהדרין סימן כז) הבינו שאין הבדל בין מכר להלוואה ובשניהם יכול לחזור בו. וכן סובר התוס' בכתובות (נה. ד"ה כתובו) בדעת ריב"א וריב"ם.

לעומת זאת ר"ת (ב"ב עז' ד"ה חוזר^[6]) והרשב"א סוברים שאפילו אם המוכר או הלווה התחרט והוא עומד וצועק שלא יכתבו את השטר - כותבים בעל כרחו ואינו יכול לחזור בו. לשיטתו, הקניין אינו קניין דברים כיוון שעל ידי הקניין שיעבד נכסיו.

עדים של מלווה רוצים ללכת למדינת הים

דעה ממוצעת היא דעתו של ריב"ם (המובאת בהגהות אשרי סנהדרין פ"ג סימן כז) האומר שאם העדים של המלווה או הקונה רוצים ללכת למדינת הים וחושש שלא תהיה לו ראיה, יכול ללכת לבית הדין ובית הדין יכתבו לו שטר, אך העדים לא יכולים לכתוב לו שטר כיוון שכנגדו חזר בו.

השו"ע הביא את כל הדעות: את דעת הרא"ש בשם יש אומרים. את דעת ריב"ם בשם יש מי שאומר. ואת דעת הרשב"א בשם יש אומרים.

קנו מיד הלווה לכתוב שטר שלא בפני מלווה

איתא בגמ': (ב"ב קסז':) אין כותבים שטר ללוקח עד שיהא מלווה עמו.

הרמב"ן (שם ד"ה כותבין) והנימו"י למדו מגמ' זו שהכלל של כל קניין לכתיבה עומד אינו שייך אלא במקרה שהלווה ציווה זאת בפני המלווה, אך אם ציווה את העדים לכתוב את השטר ועשה קניין שלא בפני מלווה לא אמרינן סתם קניין לכתיבה עומד ויכול לחזור בו.

הרשב"א (שם ד"ה הא) והרא"ה חולקים וסוברים שגם אם עשה הלווה קניין שלא בפני מלווה, סתם קניין לכתיבה עומד וכותבים את השטר.

השו"ע הביא רק את דעת הרמב"ן והנימוק"י בשם יש מי שאומר, ובהגהת הרמ"א הוסיף גם את דעת הרשב"א והרא"ה החולקים.

נותן מתנה האם יכול לחזור בו

דעת הסוברים שבמתנה יכול למחות

המרדכי (ב"ב תקלא') מביא בשם ר"ת שאף על פי שסובר שבהלוואה ומכירה אינו יכול לחזור בו לאחר קניין, במתנה מודה שיכול למחות ולחזור בו מכתיבת שטר המתנה. הטעם הוא כיוון שמתחילה לא ניתנה המתנה על מנת שיהיה עליה שטר.

בדעת הרשב"א נחלקו האחרונים:

הסמ"ע מבין בדעת הרשב"א כדעת ר"ת שמודה במתנה שיכול לחזור בו ולמחות מכתיבת השטר.

ואילו הש"ך (יג) חולק ואומר שהרשב"א הציג שתי דעות, ולמסקנה נראה שדעתו נוטה כדעה שאפילו במתנה אינו יכול למחות.

בדעת הרא"ש נראה פשוט שיכול למחות, אם בהלוואה ומכר יכול למחות - קל וחומר במתנה.

דעת הסוברים שבמתנה אינו יכול למחות

התוס' בכתובות (נה.) כתבו בשם ריב"ם וריב"א דעה הפוכה לחלוטין מדעת הרשב"א (בדעת הסמ"ע). דעתם היא שדווקא בהלוואה יכול הלווה למחות אבל בנותן מתנה אינו יכול לחזור בו. בטעם הדבר כתבו התוס' שם מכיוון שבמתנה השטר עומד רק לראיה ולא יוצר שעבוד, לכן לא יכול לחזור בו, שהרי המתנה כבר חלה אז מדוע הוא רוצה לחזור בו? כדי לנסות לרמות. וכי עושים תקנה לרמאי?! לעומת זאת במכר והלוואה השעבוד עדיין לא חל ולכן יכול לחזור בו.

 

סעיף ז

אם הודה בפני בית דין האם צריך שבית דין יכירו את התובע והנתבע כתנאי לכתיבת השטר?

הגמ' בב"ב (קסז.): "כותבין גט... והשובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן".

למדו מכך הראשונים שלא רק העדים צריכים להכיר את האיש והאשה, ובנידון דידן את המלווה והלווה, אלא גם בית הדין צריכים להכיר.

הכרת שם הלווה:

לכו"ע צריך שיכירו בי"ד את הלווה משום שיש חשש שפלוני המודה מודה בשם אדם אחר (ועושה קנוניא).

הכרת שם המלווה:

הרמב"ם כותב בפרק כד' מהלכות מלווה שצריך שיכירו את שניהם גם את המלווה וגם את הלווה.

נחלקו הסמ"ע והש"ך בדעת הרמב"ם:

לדעת הסמ"ע בפירושו הראשון צריך להכיר את שם המלווה בכל מקרה, והטעם שמא המלווה האמיתי לא רוצה שיצא שטר שכתוב בו שהוא עשיר וחייבים לו כסף.

בפירושו השני מסביר הסמ"ע שדעת הרמב"ם היא שהטעם שצריך להכיר את שם המלווה הוא שישנו חשש שמא ראובן חייב לשמעון ושמעון חייב ללוי. ושמעון לא רוצה שלוי יגבה מראובן את חובו. לכן מראש בשעת כתיבת השטר מבקש שמעון מראובן שיכתוב שראובן חייב למלווה אחר (זבולון) כדי שלוי לא יגבה מראובן שהרי לא ידע לעולם על הלוואה זו, וסומך שמעון על ראובן שיהיה אדם נאמן שיפרע חובו למרות שהשטר כתוב על שם מלווה אחר. דהיינו אני חושש שהמלווה שלח את הלווה לשקר ולשנות את שם המלווה כדי להתחמק מ"שיעבודא דר' נתן".

מסייג הסמ"ע שכל חשש זה הוא כשהלווה בא עם המלווה האמיתי, ולכן אני חושש שהלווה משקר כדי שהמלווה יסכים להלוות לו. אך אם הלווה בא לבד, אין שום חשש וכותבים בי"ד שטר אע"פ שלא מכירים את המלווה משתי סיבות:

1. כיוון שאין חשש שירמה להפסיד אחרים, משום שאין אדם חוטא ולא לו.
2. במקרה זה לשון השטר תהיה שונה. הלשון לא תהיה שמעון הלווה לראובן אלא ראובן טוען שהוא חייב לראובן ממילא לא יצא קול, ולא יוודע הדבר ללוי, ולכן אין לראובן ושמעון עניין לשנות ולשקר.

לעומת זאת הש"ך והרב המגיד סבורים שדעת הרמב"ם היא שבי"ד לא צריכים להכיר את שם המלווה, שאם המודה לפנינו רוצה לחייב עצמו לאדם אחר רשאי. ואין חשש שיכתוב הלווה (ראובן) את השטר על שם של אדם אחר (זבולון) ויתן אותו לזבולון חבירו כדי שיגבה בו מראובן אחר. מכיוון שבעיר זו יש שנים ששמם שווה (זבולון) לא יוכל לגבות בו. אך מודה הש"ך בשטרות שאינם שטרי אקנייתא שחוששים לשטר מוקדם ולכן צריך להכיר שם המלווה ושיהיה עמו בשעת כתיבה. ובכך מעמידים את דברי הרמב"ם בפרק כד מהלכות מלווה.

ישנה סתירה בשו"ע. בסימן מט', ב' פסק שלא צריכים להכיר את שם המלווה, ואילו בסימן לט' סעיף ז' כתב והוא שיהיו בי"ד מכירים את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב אדם אחר. ועל כך תמה הש"ך ואמר שדבריו צ"ע שהרי בסימן מט' דבריו סותרים. ולכן למסקנה סובר הש"ך כיוון שלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו לא צריך להכיר את המלווה בכל עניין, הודאה בפני בי"ד לא גרעה מעדיו בחתומיו שהרי הודאה בפני בי"ד ככתובה בשטר דמי, ולכן הלכה כסימן מט' שלא צריך שיכירו בי"ד את המלווה.

הסמ"ע סובר שדברי השו"ע בסימן לט' עיקר שצריך להכיר שם המלווה בכל עניין, שמא המלווה האמיתי אינו רוצה שיצא שטר שכתוב בו שהוא עשיר שחייבים לו כסף. דברי הסמ"ע צריכים עיון שהרי הגמ' אומרת במפורש (ב"ב קסז:) שכותבים שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו ולא חוששים לכך שהמלווה ימחה ויאמר שלא נח לו שיצאו עליו שטרות רבים שחייבים לו כסף.

 

סעיף יג

באילו אופנים מותר לכתוב שטר כשהמלוה אינו שם, ובאילו אופנים אסור לכתוב שטר? באר שיטות הראשונים בענין.

שטר שאין בו קניין אסור לכתוב כיוון שיש לחשש שלא יתן אותו למלוה מייד והשטר יהיה שטר מוקדם, ויוציא מהלקוחות שלא כדין. בשטר שיש בו קניין מותר.

וז"ל השו"ע:

"כותבין שטר ללוה, אף על פי שאין המלוה עמו... במה דברים אמורים, בשטר שיש בו קנין, שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו לו. רמ"א: או שכתב בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו (ר"ן פ"ב דכתובות ונ"י פ"ק דמציעא); אבל שטר שאין בו קנין, אפילו מסר מעות ללוה בפנינו, אין כותבין אפילו ללוה, עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו, שמא יכתוב עתה ללות ממנו בניסן, ולא ילוה ממנו עד תשרי, או לא ימסור לו השטר, ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן, שלא כדין, שלא הגיע לידו עד תשרי.

בשטר אקנייתא פסק כהרמ"א: "אם אמר כתבו ותנו אותו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה המלוה עד שיצא מתחת ידי הלוה". באר דין זה.

מקור הדין בדברי הטור, והסביר בדק הבית שהטעם שבאופן זה לא מביאים למלוה: "שלא גמר להשתעבד לו עד שילוהו ואם נתנוהו הם למלוה קודם שילוהו הוה ליה עולה".

היינו מדובר בלווה שעשה קנין המורה על כך שדעתו שיכתבו שטר, אך הלווה אמר שיתנו לו את השטר ולא למלווה. על כך כותב הטור מכיוון שהלווה אמר כך מעיקרא מוכח שלא התכוון להשתעבד באופן מוחלט בקניין עד שיחליט להעביר את השטר ליד המלווה, לכן אסור לעדים לת את השטר בלא הסכמת הלוה. וכאשר הלווה יעביר את השטר למלווה הוא ישתעבד למפרע, כפי שכתב הש"ך.

התומים (סקכ"ה) מקשה ש"דין זה בצ"ע, כי נראה ברור אם יש בו קנין מכל מקום אף דנתנו לידו מכל מקום חייב לשלם רק חוזר בשטר, דהא כיון דעשה קנין הרי סתמא מתחייב בין ילוה בין לא ילוה כלל, וא"כ מה מהני דנמסר ליד לוה".

 

סימן מ

שאלה 1:

באיזה אופנים יכול אדם להתחייב ממון לחבירו, אע"פ שאינו חייב לו כלום? ציין את דעת הרמב"ם והמחבר בנידון ומקורו בגמרא, מהי דעת רש"י ושאר הפוסקים בזה?

שאלה 2:

האם יש הבדל בין אמר הוו עלי עדים שאני חייב או מתחייב?

שאלה 3:

בהתחייבות, מתי צריך לומר לעדים אתם עדי ומתי לא?

תשובה: (ישראל שורץ)

בכתובות (קא, ב): נחלקו ר"ל ור' יוחנן לגבי האומר לחבירו: "חייב אני לך מנה" לר"ל פטור, לר' יוחנן חייב, ואומרת הגמ' שאם אמר אתם עדי לכו"ע חייב, והמחלוקת היא שבמקום לומר "אתם עדי" א"ל חייב אני לך מנה בשטר, לר"י חייב ולר"ל פטור. לכו"ע הלכה כר"י, אלא שנחלקו הראשונים במה עוסקת הסוגייא:

לרש"י - הסוגייא עוסקת בהודאה ולא בהתחייבות, וא"כ אין דרך להתחייב ללא קניין (כך הסביר הב"י ברש"י, אבל תוס' הסבירו ברש"י שאפשר בכת"י בלי קניין). ולכן אומר הב"י, שלרש"י, אם יבואו עדים שבאמת לא חייב לו – פטור, אע"פ שמסר השטר^[7].

לר"ת רמב"ן ורשב"א - הגמ' עוסקת בהתחייבות חדשה של מה שלא היה חייב לו קודם, וכותב לו את ההתחייבות בכתב ידו בשטר. אבל תחילת הגמ' שאמרה שכשאומר "אתם עדי" חייב לכו"ע, דיברה בהודאה ולא בהתחייבות, דאין התחייבות באמירה בלבד.

רמב"ם שו"ע ורמ"א - כל הגמ' מדברת בהתחייבות: כשאומר "אתם עדי" זה התחייבות לכו"ע, וכשאומר "חייב אני לך מנה בשטר" נחלקו ר"ל ור"י אם המילה "בשטר" היא כמו "אתם עדי", ונפסק כר"י שזה כ"אתם עדי" ונוצרה התחייבות. וכן אפשר להתחייב בכתיבת שטר.

לסיכום:

לרש"י - אין התחייבות בלי קניין.

לר"ת רמב"ן ורשב"א - אפשר להתחייב בכתיבת ידו בשטר.

לרמב"ם - אפשר להתחייב אפי' באמירה בלבד של "אתם עדי" או "חייב אני לך מנה בשטר", וכן בכתיבת שטר.

דעת הרי"ף: רא"ש ורמב"ן - הרי"ף כר"ת. ה"ה וב"י - הרי"ף כרמב"ם.

השו"ע והרמ"א לא הביאו כלל את החולקים על הרמב"ם ותמהו על כך הסמ"ע והש"ך.

הקושי שבדברי המחבר הוא, איך נוצרה התחיבות, הרי צריך קניין בד"כ כדי להחיל חיוב?

הכ"מ הביא מקור לרמב"ם של סימן מ' את הגמ' של איסור גיורא ב"ב (קמט, א.) והקצות מסביר שיש כאן קניין: קניין אודיתא. הגמ' שם אומרת שאיסור גיורא הקנה לרב מרי בנו מעות שלו שהיו אצל רבא, ע"י כך שהודה שהם של רב מרי. והסבירו התוס' שע"י האודיתא נקנים ממש המעות. וכתב הנ"י על הגמ' הנ"ל: "אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינציא והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה מהניא, אע"ג דידענן דלא היה מחייב ליה מעיקרא הוא מחייב, כן כתבו התוס' בכתובות". הפת"ש מביא נוב"י שאודיתא זה קניין טוב יותר מכל הקניינים.

האם צריך עדים לקניין אודיתא? הקצות סובר שכן, דאל"כ לא הוי הודאה דיכול לטעון משטה הייתי. הנתיבות והפנ"י סוברים שלא.

הקצות (א) מדגיש שהלשון צריכה להיות "אני חייב" ולא "אני מתחייב", דבלשון 'מתחייב' אין הודאה. ולכן בסימן ס' סעיף ו' לגבי לגבי לשון 'מתחייב' כתב השו"ע שצריך קניין.

הנתיבות אומר שאודיתא מועילה לכו"ע, אמנם כאן לא מדובר בלשון הודאה אלא בלשון התחייבות, ובכך נחלקו, שלרמב"ם אפשר להתחייב ללא קניין והחולקים סוברים שאי אפשר.

הערת הרב ברוך פז: ברמב"ם והשו"ע מפורש שהחיוב הוא מדין ערב "כמו שישתעבד הערב" ואין אזכור כלל לאודיתא, והרמב"ם הביא דין אודיתא רק לעניין שכ"מ. וכן מפורש ב'אבן האזל'. וכן הרבה ראשונים פירשו את הגמ' של איסור גיורא מדין הודאה ולא מדין אודיתא, וגם אלו שפירשו מדין אודיתא רובם הסבירו שזה דוקא בשכ"מ.

 

לגבי סעיף ב – ראה לקמן סימן סט לגבי שטר שנמסר בעדים.

 

סימן מ

סעיף א

אדם שאמר לחבירו 'חייב אני לך מנה' האם מועילה אמירתו להתחייב? ואם הודה ואח"כ טוען טעיתי, האם מהני?

תשובה: הש"ך (ס"ק א) כותב שאם הודה וברור שההודאה בטעות- בעדים או שמודה, לא חלה ההתחייבות. "אבל מי שמודה לחבירו בחזקת שחייב לו ואח"כ נודע שטעה, ונתברר הדבר בעדים, או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו, הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום אפילו מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים בו כמ"ש הטור".

הנתיבות מבהיר שדברי הש"ך הם כאשר יש ראיה שטעה, אבל בסתמא אומרים שרוצה לחייב עצמו באודיתא.

 

בקניין אודיתא האם צריך דווקא עדים?

הקצות סובר שצריך דווקא בפני עדים ושיאמר אתם עדי. ובשאר קניינים אומרים לא איברי סהדי אלא לשקרי משום שהקניין מועיל מצד עצמו, ואילו כאן הקניין הוא מכח ההודאה ובשביל זה צריך הודאה שלמה- בפני עדים ושיאמר אתם עדי. וחולק על הפנ"י.

הנתיבות תמה איך חולק על תוס' והפוסקים שמפורש שמועילה הודאה אפילו בלי עדים. תוס' (ב"מ מו. ד"ה וניקנינהו) בסוגיא שהיה עומד בגורן שואל מדוע לא הקנה באודיתא? ותוס' לא תירץ שאין עדים.

אומנם לפי סברות האחרונים נראה שמסכימים לקצות.

קובץ שעורים (ב"ב אות תקלז): "...וטעם ד"ז אפשר לומר לפי מ"ש תוס' כתובות דף ק"ב, דהיכא דגמר ומקני נקנה באמירה, וה"נ כיון שיודע שלא יוכל לחזור מהודאתו מוכח דגמר ומקני..."

ובחזו"א (ב"ק יח ו) "דהודאה אינו קניין אלא כח הדין לדון ע"פ הודאתו".

ודבריהם מסתייעים מהמיוחס לריטב"א (במ מו.): "מצי למימר דכיון דליכא עדים לא מצי מקנה באודיתא דהודאה בלא עדים ליתא".

וכן כתבו המהר"ם והמהרש"א (גיטין יג.) מדוע הוצרכו לתקן מעמד שלשתם ולא הסתפקו באודיתא? וענו שזו טורח להביא עדים.

 

סעיף ב

)עם סימן נא סע' ז(

כתב בכתב ידו שחייב לו, ומסר הכתב בפני ב' עדים האם יגבה ממשועבדים?

שטר שנמסר בפני שני עדים אך לא היו עדים חתומים עליו האם גובים בו מנכסים משועבדים?

גיטין פו: "אמר רבי אלעזר: עדי מסירה כרתי... אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות, ושמואל אמר: אפילו בשטרות."

הרי"ף למד בדעת רב שהלכה כרבי אלעזר בגיטין, משמע שסובר שדווקא בגיטין ולא בשאר שטרות, וכתב הר"ן שישנם גרסאות ברי"ף שפסק כרב ויש שפסק כשמואל. והרמב"ן פוסק שלא כרבי אלעזר בשטרות וטרח לישב כל הסוגיות החולקות על זה. סברת הרמב"ן היא שבשאר שטרות כתוב: "וכתוב בספר וחתום" ועל כן עיקר עניינם בחתימה דווקא.

אולם דעת ר"י (רא"ש ט, ז) לפסוק אף בשטרות כרבי אלעזר, והביא ראיה מסנהדרין (כ"ח): "ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה זיל קנייה בעדי מסירה אמר ליה אביי והאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו". יוצא שרב יוסף ואביי סוברים שהלכה כרבי אלעזר אף בשטרו., ועוד ראיה מגיטין (י"א.) שרבא גבה מבני חורין בשטר של גוים שמסרו אותו בפני עדים כשרים, ומשמע שם שאם לא הייתה בעיה ששטר של גויים לא מוציא קול, היו גובים אפילו ממשועבדים. וכתב הרא"ש שמכאן מוכח שלרבי אלעזר שאמר עדי מסירה כרתי, אף על גב שאין עדי חתימה כלל גובים ממשועבדים, שדוקא כאן שאין קול לפי שנעשה בפני גוים, אבל בשטרי ישראל גובים ממשועבדים בלא חתימה, אך מתוך לשון רש"י (יא. ד"ה לית ליה קלא) משמע דבעדי מסירה בלא עדי חתימה לא גובים בשום שטר ממשעובדים כי דוקא עדי חתימה מוציאים את הקול, והטור פסק כרא"ש.

ברמב"ם (מלווה י"א, ב) מבואר כשמואל, אך הוסיף: "והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם, ויש מן הגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם". והובא בסימן מ,' וכתב הרב המגיד שמה שכתב: "והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף", כן מוכח מהמקרה של שטר פרסאה לעיל ומרבי אלעזר בגיטין כ"ב שבשאר שטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, וסברת הגאונים היא כדי שיהיה לזה קול שהרי אם העדים ירצו יעשו שטר שזה הכתב נמסר בפניהם ואם לא אמר להם כן לא היו כותבין ולא היה לו קול.

כתב הר"ש בן הרשב"צ (רצ"ג) על מה שכתב הרמב"ם בשם הגאונים שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם :חתמו והעידו שנמסר בפניכם, שפירושו חתמו או העידו שכיון שאמר להם חתמו, למה צריך לומר העידו? אלא חתמו או העידו בפני בית דין שמסרתיו בפניכם, והכונה היא שאם יודעים לחתום יחתמו ואם לא - יעידו בפני בית דין והבית דין יכתבו עדותם של עדים ויגבו בו.

אולם הב"י (ס"ק ה') כתב שהכוונה אינה שיחתמו על השטר כדרך שחותמים בשאר שטרות אלא כלומר שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה, וכוונת הרמב"ם היא שיחתמו על עדותם שנמסר בפניהם שטר זה. הש"ך (ס"ק י"ב) הוסיף שאין צורך שיחתמו כן על שטר זה אלא ה"ה בכתב אחר.

כלשון הרמב"ם פסק בשו"ע )מ' ב') "לוה שכתב בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה, הרי זה שטר כשר וכן אם כתב שטר, אע"פ שאין בו עדים, ונתנו למלוה בפני עדים, הרי זה מלוה בשטר והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף. ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם, ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם".

כתב הסמ"ע )ה') שבין "כשר" ברישא ובין "הרי זה מלוה בשטר" בסיפא שניהם היינו לגבות ממשועבדים.

ביאר הסמ"ע (ד') שברישא מדובר שחתומין בו העדים והעידו על כתב ידו ונתנו למלוה שלא בפני עדים.

והש"ך (ס"ק ח') פירש "שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימה הלכך ה"ז שטר."

כתב בתשובת חוות יאיר (פת"ש ס"ק ד) שיש לדחוק ולפרש גם דברי הסמ"ע כך ורצונו לומר שצריך את שני הדברים כדי שיהיה לו דין שטר מקוים.

וז"ל השו"ע (נא,ז): "שטר שנמסר בפני שני עדים, גובין בו ממשעבדי אעפ"י שהם (אינן) חתומים בו ומכל מקום אם נמצאו עידי חתימתו פסולים, ואפילו עד אחד מהם פסול, השטר פסול אף על פי שנמסר בפני עדים כשרים, מפני שהוא מזויף מתוכו

הש"ך בשני המקומות (מ' ס"ק ט', נ"א ס"ק ט')האריך שהר"ן ועוד ראשונים סוברים שאין הלכה כר"א במסירה כרתי בשטרות וכך הבינו כמה ראשונים ברי"ף, וסיים שכיון שכל הראשונים האלו סוברים שאין גובים ממשועבדים בעדי מסירה, למרות ששאר הראשונים סוברים שכן גובים ממשועבדים, מ"מ פשיטא שיוכל המוחזק לומר קים לי כראשונים שסוברים שלא גובים ממשועבדים.

בעניין מה שכתבו הרמב"ם והשו"ע: "והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף" – הסבירו הסמ"ע (ס"ק ו') והש"ך (ס"ק י') שאין צורך בכתב ידו דווקא, אלא שיש צורך בכתב שאינו יכול להזדייף, וידוע שכתב ידו אינו קל לזיוף, מה שאין כן כתב ידו של סופר, אבל באמת כל כתב שידוע שאינו יכול להזדייף אין בו חשש.

בעניין החשש מזיוף כשאין עדי חתימה –

הסמ"ע (שם) הסביר שבשטר שחתומים בו עדים המלווה חושש לזייפו וכשאין עדים אינו חושש.

הש"ך (שם) הסביר שפשוט כשיש חתימה בסוף השטר אי אפשר לזייפו ולכתוב אחרי חתימת העדים, מה שאין כן כשאין חתימת עדים בשטר אפשר להוסיף על השטר בקלות ולזייפו.

למסקנה – רבי אלעזר פסק שעדי מסירה כרתי בגט ונחלקו האמוראים והראשונים האם הפסק הזה נכון גם בשאר שטרות. השו"ע פסק שזה נכון גם בשאר שטרות ולכן עדי מסירה יוצרים שטר כשר וממילא גובים ממשועבדים. הש"ך כתב שהמוחזק יכול לומר קים לי כשאר הראשונים שפסקו שאין בשאר שטרות את הדין של עדי מסירה כרתי ולכן השטר פסול אם אין בו חתימת עדים.

בתוך דעת השו"ע יש מחלוקת ראשונים – הרמב"ם סובר שכדי להכשיר שטר שנמסר ללא עדי חתימה יש צורך להקפיד שמדובר בשטר שלא יכול להזדייף ושהעדים קראו את השטר והגאונים הוסיפו שהעדים צריכים לחתום ולהעיד שנמסר בפניהם ורק כך יצא הקול.

בתוך שיטת הגאונים נחלקו הרשב"ש והב"י – הרשב"ש סבר שכוונת הגאונים היא שיחתמו בסוף השטר או שיעידו בבית הדין אם אינם יודעים לחתום והב"י הסביר שהם צריכים לכתוב בשטר או בשטר אחר שראו את המסירה. הסמ"ע והש"ך הביאו את הסבר הב"י להלכה.

מלשון השו"ע משמע שדווקא כשמדובר בכתב ידו אפשר להסתמך על עדי מסירה אולם הש"ך כתב שזה לאו דווקא וכל כתב יד שלא יכול להזדייף כשר בעדי מסירה.

 

יש להוסיף שבסעיף א הש"ך (ס"ק ה') הביא את שיטת הב"ח (ס"ק ג') שכתב שבשטר התחייבות אם לא חתומים בו עדים הוא כשר רק אם מדובר בכתב ידו של הלווה או שהלווה חתם בסוף השטר, אולם אם השטר נכתב על ידי סופר אפילו אם נמסר בפני עדים השטר פסול ולא גובה אפילו מבני חורין משום שיכול הלווה לטעון "משטה אני בך". הב"ח למד זאת מדברי המרדכי (כתובות רס"ב) והגהות אשר"י (כתובות י"ב ב').

הש"ך דחה את דברי הב"ח וסבר שמכיוון שהשטר נמסר בפני עדי מסירה יש כאן התחייבות רצינית וגובה אפילו ממשועבדים.

 

האם בשטר בעדי מסירה צריך שיופיעו שמות בעלי הדין בשטר?

כתב הנתיבות (נ"א,ס"ק ו') בעניין שמות של המוכר והלוקח או המלוה והלוה בשטר שהכשירו על ידי עדי מסירה שמשמע מדברי הפרישה (ס"ו ס"ק י"א) שצריך לכותבם וכ"כ התוס' (כתובות ק"ב. ד"ה "אליבא דבן ננס"). אמנם בר"ן (קידושין ה. מדפי הרי"ף) משמע שרק בגיטין וקדושין בעינן שמו ושמה משום שצריך ספירת דברים בגט, וקידושין הוקשו לגט, משמע שבשאר שטרות לא צריך לכותבם.

 

סימן מא

שאלה 1 - כללי:

נמחק שטר חובו או עומד להימחק או שאבד השטר, האם עדי השטר או בי"ד או עדים אחרים יכולים לכתוב שטר אחר?

 

תשובה (ישראל שורץ)

משנה בב"ב קסח, ב: "מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בי"ד ועושים לו קיום: איש פלוני נמחק שטרו שזמנו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו".

הטור הביא מחלוקת בפי' "מי שנמחק שטר חובו": מהרשב"ם למדו שנמחק לגמרי, ואילו ר"י פי' שבלה השטר (ואז העמיד עדים לפני שנמחק לגמרי, ואותם עדים מעידים אח"כ בבי"ד מה היה כתוב בשטר). וכדעת ר"י פירשו הרמב"ם, הרא"ש ורי"ו. הטור כתב שמסתבר כרשב"ם. הב"י כתב שאין מח' לדינא ולכו"ע גם כשנמחק לגמרי, אם יש עדים מה היה כתוב בשטר יכולים בי"ד לכתוב שטר אחר (אלא שהרמב"ם דיבר בהווה, דבד"כ אם נמחק לגמרי אין עדים שיודעים מה בדיוק היה כתוב בו).

המחבר הביא את לשון הרמב"ם "שבלה השטר", והרמ"א הביא בי"א את הרשב"ם שאפי' אם נמחק לגמרי כותבים שטר אחר. והעיר הסמ"ע כדברי הב"י לעיל שאין מח'.

 

האם דוקא בי"ד או גם עדים יכולים לכתוב שטר אחר?

כתבו הרמב"ם, הטור והמחבר שדוקא בי"ד יכולים לכתוב שטר אחר אבל לא העדים שהרי המשנה אומרת "ובא לפני בי"ד ועושים לו קיום". והטעם הוא: כיון שהעדים כבר עשו שליחותן פעם אחת (הב"י הביא טעם זה בשם רי"ו וכ"כ התרומות בשם הראב"ד. אך התוס' בב"ב קעא, א כתבו שהטעם הוא כיון שמיחזי כשטר מוקדם).

אין הבדל בין עדי השטר לעדים אחרים לעניין זה (אך בב"י הביא ת' רא"ש שעדי השטר יכולים לכתוב שטר אחר כשידוע להם שאבד ולא נפרע).

וכתבו התרומות ונפסק בשו"ע שדוקא כשיש עדים שנמחק באונס, דאל"כ חישינן שפרעו ולכן מחקו או לא שמר כראוי שלא ימחק.

ואומרת הגמ' ונפסק בשו"ע שבי"ד צריכים לקרוע השטר הראשון כשמעתיקים אותו. וכתב הרמ"ה והביאו השו"ע שבי"ד צריכים לכתוב בשטר החדש שקרעו את השטר הראשון. לפי הסמ"ע זה לעיכובא כי חוששים לשיכחה, ולפי הש"ך לא חוששים לשיכחה אלא כותבים כך כדי שלא יסתפקו אח"כ אולם אין דין זה לעיכובא.

 

אבד השטר

הבריתא אומרת ב"ב קסח: "הרי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו, אין כותבים את השטר. בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מו"מ כותבים חוץ מן האחריות שבו".

טעם החילוק: במכר אין חשש שיגבו את הקרקע עוד פעם כיון שזו אותה קרקע וכותבים בשטר אותו תאריך, משא"כ בחוב שיכול לגבות פעמיים.

א"כ מפורש שאסור לכתוב שט"ח שאבד. אעפ"כ מובאים בשו"ע מקרים שכן כותבים: א. כשעדים מעידים שנשרף (ת' רא"ש). ב. כשנאבד מיד אחר, דאז אין חשש שימצאנו (ת' רא"ש). ג. כשהלווה במדינת הים וחושש המלוה שאם יוליכנו אליו יאבד השטר, כותבים בי"ד העתק למלוה והמקור נשאר שמור בבי"ד, ואם נאבד למלוה ההעתק נותנים בי"ד למלוה את המקור (תרומות בשם יש מורים).

כשנאבד השטר בעדים: השו"ע פסק כתשובת הרא"ש שלא כותבים (דחיישינן שימצא את השטר שאבד). הש"ך כתב שלרשב"ם, רמב"ם וראב"ן כן כותבים דלא חיישינן שימצא שטר שאבד אך למסקנה כותב הש"ך שלא פליגי: הרא"ש והשו"ע דיברו כשלא הודיעו למלוה שכותבים עוד שטר ולכן לא נזהר לקחת שובר, והרמב"ם והרשב"ם וראב"ן דיברו כשכן מודיעים, ואין מח' למעשה.

 

שטר מכר שנמחק או אבד

בגמ' הנ"ל ראינו מפורש לגבי שטר מכר שאבד שאפשר לכתוב אותו שנית, אלא שצריך לכתוב על השטר החדש שהוא אינו נועד לגביה לא מבני חרי ולא ממשועבדין. וכן נפסק בטור ובשו"ע לגבי שטר מכר שנמחק שאפשר להעתיקו בלי לקרוע את השטר המקורי (והביא הב"י את הגמ' הנ"ל כמקור לכך). והביאו הב"י והש"ך (ס"ק ז') ת' רשב"א שהעדים יכולים לכתוב שטר זה בעצמם ואין צורך בבי"ד לשם כך, וזה ע"פ הגמ' ב"ב קע"א, א שעדים כותבים אפי' עשר שטרות על שדה אחת. הערת הרב ברוך פז שליט"א: אמנם נכון שכן דעת הרשב"א, אך הרמ"א בסימן מט, ו הביא מח' האם שייך בשטרות דין של כבר עשו שליחותן, דלרשב"א אין בעיה אך לר"ן יש, ולגבי הגמ' שהביא הש"ך: הנמו"י על הגמ' בדף קסח, ב הסביר את הגמ' בדף קעא, א דוקא בשטר שמראש לא היתה בו אחריות נכסים, אבל שטר שהיתה בו אחריות נכסים רק בי"ד יכולים לכתוב.

 

אדם שבא ורוצה שיכתבו לו עותק לשטר, מתי כותבין לו, ואיזה חשש יש בזה?

תשובה: (יונתן סרור)

אפשר להבין שאלה זו בשני אופנים: או שמדובר באדם שיש לו שטר מתוקן ומבקש מבי"ד לכתוב לו עותק וכגון שנוסע למדינת הים וחושש שמא יאבד לו ולכן רוצה עותק, או שמדובר באדם ששטרו נפסד ומבקש מבי"ד שיכתוב לו שטר חדש.

כתיבת שטר שנפסד

צריך לחלק את הדיון לשני סוגי שטרות: שטרי מתנה או שטרי מקח בלא אחריות, ושטרי חוב:

א. בשטרי מקח, ושטרי מתנה ללא אחריות, שאינם עומדים לגוביינה אלא לראיה בלבד כותבים להם העתק:

יש בזה שני מקורות

1. בב"ב קעא,א: והא אמר רב יהודה אמר רב: עדים כותבים אפילו עשרה שטרות על שדה אחת?! ופרשב"ם שם: מי שאבד שטרו ואמר לעדים כתבו לי אחר: חוזרין וכותבין אפילו עשרה שטרות אם אבדו זה אחר זה?! ומתרצת הגמרא: רב יוסף אמר: בשטר מתנה ופרשב"ם: לעולם אין כח בידם של עדים לחזור ולכתוב שטר אחר לגבות מלקוחות, וכי קאמר רב יהודה אמר רב, הנ"מ בשטר מתנה שאין בו אחריות, דכיון דהכל יודעין שנותן לו השדה, למה לא יכתבו לו שטר מתנה, להיות בידו לעדות דתיקו ארעא בידיה. ורבה סובר שטר מכר שאין בו אחריות. מכאן שאפשר להעתיק שטר שאינו עומד לגוביינא.

2. בב"ב קסח,ב: ת"ר: הרי שבא ואמר: אבד שט"ח... אין כותבין לו את השטר. בד"א? בשטרי הלוואה, אבל שטרי מו"מ כותבין חוץ מן האחריות שבו ופרשב"ם שם: אם אומרים עדים כתבנו ונתנו לו: כותבין לו אחר חוץ מהאחריות שבו, מאחר שאמת הדבר שזה הקרקע קנוי לו, והוא ירא פן ישתקע הדבר, ויערערו עליו שלא כדין: כותבין לו שטר מקח בלא אחריות...

רואים ששטרות אלו שאינם אלא לראיה מותר לכתוב העתק הואיל ואינם אלא לראיה, וכך פסק השו"ע (סעיף א) וברמ"א (סע ג). מיהו אפשר לכתוב העתק רק במקום צורך כגון שבעל השטר טוען שנאבד כמו שכתב הרמ"א בסעיף ג. אבל בלי צורך לא מעתיקים שום שטר, ועיין ב"י (סימן מט מחודש ב-ג) דיון אם צריך ביד להעתיק שטרות או לא ויוצא ששטרות שלא היתה בהם אחריות מלכתחילה לכו"ע לא צריך בי"ד כמו שכתב הנימו"י על הגמרא בב"ב קעא,א הנ"ל. אבל שטר שהיה בו שיעבוד ועכשיו באים לכתוב בלי שיעבוד, לפי הר"ן צריך בי"ד ולפי הרשב"א לא צריך בי"ד ודעות אלו מובאות ברמ"א (מט,ו).

ב. בשטרי הלוואה, או כל שטר אחר שיש בו אחריות:

בכה"ג צריך לחלק את הדיון בין אם השטר עומד להמחק לפנינו או שיש עדים שנשרף, לבין אם המלווה טוען שהשטר אבד לו אבל אין עדים:

1. אם השטר עומד להמחק, והמלוה רוצה לקבל עותק מאותו שטר כדי להגבות בו:

נאמר ב"ב קסח. מי שנמחק שטח: מעמיד עליו עדים ובא לפני בי"ד ועושין לו קיום ונחלקו האם מדובר שכבר נמחק לגמרי (רשב"ם), או שעומד להמחק (רמב"ם). וכתב הגר"א שאין נפק"מ ביניהם, אלא בשניהם כאשר מביא השטר לביד כבר נמחק, ולכן בא לבי"ד עם עדים שראו מה שהיה כתוב בו וראו שנמחק, כדי שביד יכתבו לו קיום ושיכול ע"י לגבות מבע"ח. וענין הקיום הוא שיכתבו הבי"ד בשטר: שהוציא המלוה לפנינו שטר שנמחק וכתבנו לו שטח זה במקומו.

אלא שמוסיף המחבר תנאי נוסף כדי לסלק את החשש שמא יגבה פעמיים את חובו : שצריך לקרוע את השטר הראשון ולכתוב בקיום שקרעו אותו, דאל"כ, חיישינן שמא ילך לבד אחר ויעשו לו קיום אחר, וגיבה ויחזור ויגבה. וכתב הש"ך ע"ז, שזה מוכח מהש"ס דבעינן שבי"ד יקרעו הראשון, שכך נאמר בב"ב קע,ב: בד מקרעין השטר (שנפרע מקצתו) וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון.

(אגב, בכל שטר אחר שיש בו אחריות ועומד להמחק,כגון במתנה באחריות או בשטר מו"מ לא חייבים לקרוע את הראשון, אלא מספיק לכתוב בשטר השני ששטר זה נכתב רק לראיה ולא לגבות לו ממשעבדי ואפילו לא מבנ"ח, אלא רק כדי להעמיד השדה ביד המקבל מתנה או ביד הלוקח, שלא יוציאו הנותן או המוכר מידם.)

ב. אם המלוה בא לבד שיכתבו לו שטר אחר, וטוען ששטרו נאבד או נשרף:

נאמר בב"ב קסח,ב: תר הרי שבא ואמר אבד שטח, אעפ שעדים אומרים אנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו: אין כותבין לו את השטר. בד"א בשטרי הלוואה.

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר למה אין כותבים לו את השטר:

הרשב"ם (קסח,ב דה בשטרי הלואה) כותב: שמא לא אבד הראשון, א"נ: דלמא חזר ומצאו, וטריף והדר טריף. כלומר שהחשש הוא שמא לא נאבד ואם נאבד שמא ימצאנו.

הרא"ש בשו"ת גם כתב כך (מובא בשלט"ג דף עח,ב מדפי הרי"ף אות א) ובתשובה אחרת כתב: אפילו נאבד בעדים: אין כותבין לו, דשמא ימצאנו, אאכ העדים מעידים שנשרף. כלומר שאף הוא סל שהסיבה שאין כותבין לו אחר היא שמא ימצאנו.

לרמב"ם (מובא בשלט"ג שם) הסיבה היא: שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר, כלומר, שבכל שטר שאבד חוששין לפרעון.

וניתן להסביר את סברתם:

לרא"ש כיוון שישנה חזקת חיוב, אין סיבה לחשוש מעצמנו לפרעון, אאכ הלוה בעצמו יטען כך בברי. לרמב"ם אע"פ שישנה חזקת חיוב חוששין לפרעון, אא"כ יש רעותא, כגון שהלוה אומר איני יודע היכא שהוי ליה למידע, שאז מעמידים על חזקת חיוב.

הנפק"מ ביניהם היא: אם יבואו עדים שראו שהשטר נשרף או נקרע:

לרא"ש כיוון שיש ראיה ברורה שנשרף, אין יותר חשש שמא ימצאנו ויגבה שלא כדין, ובכה"ג ניתן לכתוב לו שטר אחר. לרמב"ם אע"פ שיש עדים שהשטר הראשון נשרף, עדיין חיישינן שהסיבה שנשרף היא מפני שכבר נפרע, דבלה היה שומר עליו שלא ישרף. לכן לשיטתו צריך שידעו עדים שנשרף באונס גמור, לפי שרק בכה"ג ניתן לכתוב לו שטר אחר.

ובענין אם אבד השטר בעדים, האם דינו כנשרף או נקרע:

מהרשב"ם (קסח,ב דה אבד) משמע שדווקא אם אין למלווה עדים שאבד שטרו, אך אם יש לו עדים כותבים לו אחר ואין חוששין שמא ימצאנו ויגבה פעמיים (כמו בנשרף) וכתב השך שכך משמע נמי מהרמב"ם, שאם ידוע בעדים שאבד ולא פרעו, כותבים לו שטר אחר (ודווקא שמעדים שנאבד באונס). אמנם לראש אפילו אם יש עדים למלוה שאבד, אין כותבים לו אחר עד שידעו שאבד באור, דהיינו שאופן שאין יותר חשש כלל שמא ימצאנו, אבל בלא"ה חיישינן.

וכתב הש"ך שאין פלוגתא ביניהם, אלא לרא"ש מדובר כאשר רוצים לכתוב שטר אחר ללא ידיעת הלוה, דבכה"ג יש לחשוש שמא ימצאנו, ויתבע המלוה תחילה בגוף השטר הראשון ויחזירו אותו ללוה, והלוה לא יזהר בו לדרוש שובר, ואח"כ יתבענו המלוה בשטר אחר. לעומ"ז, לרמב"ם מדובר שנאבד בעדים ומודיעים ללוה שכותבים לו שטר אחר, דבכה"ג ידע הלוה להיזהר ולדרוש שובר, ולכן אם ישנם עדים אפשר לכתוב שטר אחר כאשר טוען המלוה שנאבד, שהלוה יזהר בשטר הראשון.

בכה"ג שהשטר היה ביד אחר ונאבד מתחת יד אחר לרא"ש ולרשב"ם כותבים לו שטר אחר דליכא למיחש שמא ימצאנו כיון שלא היה בידו. אמנם לרמב"ם נראה שגם הוא יודה לדין זה, שכאן מה שנאבד אין זה סימן שהשטר נפרע, שהרי לא נאבד מתחת ידו.

ועכשיו נתייחס להבנה השניה לשאלה זו, שמי שבא לבי"ד עם שטר בידיו ומבקש מביד שיכתבו לו העתק, האם נענים לו.

נראה שיש בזה מחלוקת ראשונים.

הרא"ש בשו"ת (כלל סח סי' כא מובא בטור בסעיף ט) כותב: שאין לביד לכתוב העתקת שום שטר אם לא שיראו שיש בו צורך, כההיא דנמחק שטר חובו, וכתב הטעם דלא ניחא ליה לאיניש שירבו עליו שטר, דמי ששומא או רואה שכותבין שטר על פלוני אינו יודע איזה שטר הוא וזילי נכסיה ודווקא בהצלת ממון המלוה התירו. ולכן הרא"ש כתב שהעתקת שטר מכר בלי אחריות דווקא עדים עושים ולא ביד, שאם ביד יעשו, כיוון שיש לזה קול זילי נכסיה.

הרשב"א (מובא בב"י מחודש ג) כותב "שמעשים ומטפיסין כל שיש צורך להטפסתו ואפילו עם אחריות ואין חוששים, שאין גובין ואין טורפין בשטר הטפסה, והדיינים כותבים בראשו של הטפסה למה הוצרכו להטפיסו ואומרים בסוף, זה טופסו של שטר שהטפסנו לא לגבות בו אלא כדי שיהיה ראיה לפלוני לגבות כך וכך." גם כאן נאמר שמטפיסין רק כאשר יש צורך, אבל משמע שהצורך כאן אינו כמו הצורך של הראש אלא אפילו צורך קצת.

הד"מ (סעיף ח) מביא ריב"ש (תיג) הכותב: דבשטר שמטפיסין משטר אחר לשום צורך, כותבין אות באות ותיבה בתיבה ואע"פ שיש בו אחריות נכסים, ולא חיישינן שיטרוף ויחזור ויטרוף מאחר שאין ביד מגבין בשטר מוטפס עד שיביא גוף השטר, ולכן מותר רק שיכתבו בראש השטר שהוא שטר מוטפס משטר אחר, והא דאמרינן דבשטרי מכר שיש בו אחריות אין עושים לו שטר אחר, היינו שטר גמור, אבל הטפסה שכתוב בו שהוא טופס בעלמא עושים אם הוא לצורך דבר מה.

לפי זה יוצא שמטפיסים לצורך דבר מה, ומשמע שהוא פחות מהצורך של צורך הרשב"א.

להלכה: הרמ"א (תחילת סעיף ג) מביא את הרא"ש ששטרי מו"מ בלא אחריות כותבים אחר מאחר שנאבד אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך, משמע שרק עם צורך גמור מטפיסין.

אמנם הרמ"א בסוף הסעיף מביא את הריב"ש (לפי הסבר הסמ"ע בסעיף כז), שמעתיקים שטרות, ולא הזכיר כלל שצריך צורך קצת.

יוצא לפי"ז שישנה סתירה ברמ"א! אלא נראה שהרא"ש מדבר על העתקת שטר גמור בלי לציין עליו שהוא שטר העתק כגון שטר מכר בלי אחריות שמותר להעתיקו שבכהאי גוונא יש חשש של אפושי שטרא, ולכן כותבים רק כאשר יש צורך גדול, והריב"ש דן בשטר שכתוב במפורש שהוא העתק ושאינו לגביה כלל, ובזה אין חשש כלל של אפושי שטרא ולכן אפשר לכתוב אותו אפילו ללא צורך.

אמנם עיין בסמ"ע שהעיר על זה, שהרמ"א השמיט בסוף הסעיף שצריך לצורך מה, וכתב ליישב דמסתמא אין אדם טורח ומוציא ממון על הטפסת השטר אא"כ יש לו צורך מה, ולכן מן הסתם שגם הרמ"א מצריך צורך מה, אבל לא רמת הצורך שהרא"ש דורש.

 

האם בזמנינו מותר לצלם שטר כדי שיהיו לו כמה עותקים?

א. הרא"ש בתשובה, הביאה הטור (מ"א, ז'), כתב שאין לבי"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא שיראו שיש בו צורך כגון מי שנמחק שטר חובו. טעם לדבר כתב הרא"ש: "דלא ניחא ליה לאיניש דליפשי שטרי עליה (כתובות צט.), דמי ששומע או רואה שכותבין שטר על פלוני אינו יודע מה שטר הוא וזילי נכסיה. ודוקא להצלת ממון המלוה התירו... אבל שיכתבו בית דין טופס ויניחו השטר והטופס בידו לא יתכן".

וכן פסק השולחן ערוך (מ"א, ג') שאין לבי"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך. גם הרמ"א (שם) כתב שאין מטפיסין שום שטר ללא צורך. ובאר הש"ך שעל כל פנים במדה ויש צורך קצת כותבים שטר אחר כשאינו מזיק ללוה ואין חוששין לזילי ניכסי דלווה במקום שיש צורך למלווה.

הרמ"א (מ"א, ג') הביא משו"ת הריב"ש (תי"ג) שאם מטפיסין שטר ומעתיקין אותו אות באות מהשטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק, מותר להעתיק ואף א"צ בי"ד. באר הסמ"ע (כ"ז), דכשאין מטפיסין בלשון שטר גמור אלא מעתיקין אות באות משטר הראשון וכותבים בו שהוא העתק מגוף השטר, אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים ולא יגבוהו בי"ד עד שיוציא גוף השטר. ובמקרה כזה אף אין צריך בי"ד שיכתבו אלא די בעדים, כיון שאין חשש שיגבה בשטרו ויחזור ויגבה בהעתק. וסיים הסמ"ע, שאף בכגון זה צריך שיהיה צורך מה בהעתקה (אלא דמסתמא שאין אדם טורח ומוציא ממון אם לא שיש לו צורך מה). התומים (הובא בנתיבות י'), באר שהתועלת בהעתקה זו היא למקרה שיטען הנתבע לא היו דברים מעולם.

ונראה, שאם ניכר בצילום שהוא העתק מותר כנ"ל לצלם, כיוון שאין לצילום שום תוקף משום שניתן לזייף בצילום, והמשמעות היחידה היא אם יהיה מחק של אות במקור נוכל ללמוד מזה.

 

ב. שטר צוואה, שלאחד המקבלים צויין כמה קיבל והוא רוצה שיכתבו לו בנפרד, האם כותבים לו?

הרשב"א (תתקע"ח), הביאו רמ"א (מ"א, ג'), כתב שמקבל מתנה משכיב מרע שביקש שיכתבו לו חלקו בשטר נפרד כדי שתהיה לו ראיה, כותבים לו. הטעם שכיון שיתומים נאמנים לומר פרענו על הכתוב בצוואה, אין בזה היזק. הסמ"ע (ס"ק כ"ג) הקשה מסימן רנ"ה בשם תשובת הרא"ש, שצוואה הווי שטר מעליא לטרוף בו ואי אפשר לומר עליו פרעתי? ותרץ הסמ"ע שכאן מדובר שציווה השכיב מרע ליתן מתנה, ובסימן רנ"ה מדובר שהודה השכיב מרע שהוא חייב כסף וזה שטר גמור, וסיים הסמ"ע דהוא דוחק קצת. הט"ז יישב שאם כותב דרך כלל 'לפלוני כך ולפלוני כך' נאמן לומר פרעתי כנזכר אצלנו, אך אם כותב דרך שטר גמור, אינו נאמן לומר פרעתי. וסיים הט"ז- לעניין הלכה אין להוציא ממון נגד דעת הרשב"א הסובר שאין לצוואה כח של שטר, אף אם כותב בלשון שטר.

הנתיבות (חידושים ס"ק ט"ז) כתב שהחילוק הוא כדברי הש"ך בסימן רנ"ג, שיש לחלק בין אם אמר השכיב מרע לעדים 'כתבו ותנו', שאז הוא כדין שטר, לבין אם לא אמר 'כתבו ותנו' דאין לצוואה תוקף של שטר.

 

שאלה 2ב - סעיף ד; וכן עח, ז:

אם טוען הלוה שפרע השטר בתוך זמנו, והמלוה טוען שאבד או נשרף, מי נאמן?

תשובה: (חגי וייסמן)

המחבר כתב שבשטר שנפל איתרע כוחו ולכן יהא נאמן הלוה לומר פרעתי אף תוך זמנו של"א בכה"ג חזקת אאפב"ז. וכ"פ המחבר ג"כ בסימן מא, ד. וזו דעת הרמב"ם, אבל הראב"ד חולק על הרמב"ם, והש"ך (מא, סק"ט) הסביר שהראב"ד מודה לרמב"ם שכאשר עדי ההלואה אינם נמצאים אכן אין חזקה וטענת הראב"ד היא כאשר העדים לפנינו ואז דל שטרא ויש עדין עדים ולא גרע משאר מלוה ע"פ בתוך זמנו. ולרמב"ם גם בכה"ג מפסיד ויהא נאמן. והש"ך כתב שיכול לומר המוחזק קים לי כראב"ד שהרי המחבר והטור השמיטו את נוכחות העדים ולא כתבו שעוסקים גם במקרה שהעדים לפנינו, שבזה חלק הראב"ד, וא"כ דין המחבר נכון לכו"ע. [והנמו"י בריש ב"מ בסוגית שנים אדוקים בשטר ג"כ התייחס למקרה כעין זה וע"ש.]

 

תשובה נוספת: (יונתן סרור)

הרמב"ם כותב (מובא בשלט"ג עח, ב אות א):

1. "אפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו שטר והלווה טוען פרעתי: נאמן ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששים שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו", וכן פסק המחבר (מא, ד).

2. "וכך הורו רבותי, שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתיו: אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה" (וסיבת החילוק בין דין זה שכאן הלוה נאמן לטעון שהוא פרוע, לבין הלכה ג' ששם המלוה נאמן לטעון שנאבד וכותבים לו שטר אחר על סמך דבריו, שכאן הלוה טוען טענת ברי שפרעו ונפל ממנו, ולכן לא מפקינן מיניה, משא"כ בהלכה ג, שאין הלוה טוען שום טענה, שם אמרינן שליכא למיחש שמא מצאו אלא כותבים למלוה שטר אחר ויוציא מהלוה).

והשיג הראב"ד על שתי ההלכות שברמב"ם ופסק שנוטל המלוה בשבועה.

והקשה המ"מ על הראב"ד מהסוגיה בב"מ יג:, דמוכח שם שאם אחד מצא שט"ח בתוך זמן ההלואה, לא מחזירין את השטר למלוה, דחוששין לפרעון, אע"פ שיש חזקה דאין אפת"ז, דכיון שנפל יש ריעותא וחוששים, וה"ה כשאבד השטר?!

וכן הקשה על הרמב"ם, למה תולה דין זה ברבותיו, הרי גמרא ערוכה ב"מ יג: היא?!

הש"ך מיישב (ס"ק יט), שברמב"ם מדובר דווקא כשעדים קיימים וזוכרים את הכתוב בשטר, ואת זמן הפרעון, ולכן הקשה הראב"ד שנהי שאין המלוה יכול לגבות מכח השטר שאבד, למה שלא יגבה מכח העדים שמעידים שעדין לא הגיע זמן הפרעון, שדינו כמלוה ע"פ, שאינו נאמן הלוה לטעון פרעתי, דיש כאן חזקה אאפת"ז?

והרמב"ם בשם רבותיו ס"ל, שכיון שנפל השטר הויא ריעותא גם ביחס לעדים וחוששים לפרעון, דאם לא נפרע חובו למה לא שמר על שטרו!

השו"ע פוסק כרמב"ם והש"ך פוסק, דהוי ספיקא דדינא, ויכול הלוה המוחזק בממון לטעון קים לי כראב"ד שהמלוה ישבע בעצמו ויטול.

 

סימן מא

סעיף א' - ב'

נמחק שטר חובו או עומד להימחק או שאבד השטר, האם עדי השטר או ביד או עדים אחרים יכולים לכתוב שטר אחר? מה הדין בשטר מכר? באר דין עדי השטר וזמנו של שטר.

האם עושים קיום לשטר חוב שבלה באונס או שנמחק מדעת או שנמחק משום שהניחו במקום שאינו משתמר? מה הדין במי שטוען שהשטר בלה מאונס ואין לו עדים האם מקיימים את שטרו?

משנה בב"ב (קסח:): "מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין ועושים לו קיום: איש פלוני נמחק שטרו שזמנו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו".

הטור הביא מחלוקת בפירוש "מי שנמחק שטר חובו": מהרשב"ם למדו שנמחק לגמרי, ואילו ר"י פירש שבלה השטר (ואז העמיד עדים לפני שנמחק לגמרי, ואותם עדים מעידים אח"כ בבית דין מה היה כתוב בשטר). וכדעת ר"י פירשו הרמב"ם, הראש ורי"ו. הטור כתב שמסתבר כרשב"ם.

הב"י כתב שאין מח' לדינא ולכו"ע גם כשנמחק לגמרי, אם יש עדים מה היה כתוב בשטר יכולים בית דין לכתוב שטר אחר (אלא שהרמב"ם דיבר בהווה, דבדרך כלל אם נמחק לגמרי אין עדים שיודעים מה בדיוק היה כתוב בו). השו"ע הביא את לשון הרמב"ם "שבלה השטר", והרמ"א הביא בי"א את הרשב"ם שאפילו אם נמחק לגמרי כותבים שטר אחר. והעיר הסמ"ע כדברי הב"י לעיל שאין מח' בין הרמ"א למחבר.

הנתיבות סובר שנחלקו ר"י ורשב"ם, וסברת ר"י שכאשר עומד השטר להימחק, העדים מדקדקים יותר לזכור את פרטי השטר, לעומת זאת כאשר לא ראו את השטר בשעה שעומד להימחק, ונמחק לגמרי אין העדים זוכרים את כל הלשונות המסופקים שבשטר, ולכן אין לסמוך על דבריהם. הרשב"ם לא חשש לזה ויש לסמוך על העדים.

כתיבת השטר החדש לאחר שנמחק

כתבו הרמב"ם, הטור והשו"ע שדוקא בית דין יכולים לכתוב שטר אחר אבל לא העדים שהרי המשנה אומרת ובא לפני בית דין ועושים לו קיום. והטעם הוא: א. כיון שהעדים כבר עשו שליחותן פעם אחת (הבי הביא טעם זה בשם ריו וכ"כ התרומות בשם הראב"ד). ב. התוס' בב"ב קעא,א כתבו שהטעם הוא כיון שמיחזי כשטר מוקדם.

אין הבדל בין עדי השטר לעדים אחרים לעניין זה (אך בב"י הביא את הרא"ש שעדי השטר יכולים לכתוב שטר אחר כשידוע להם שאבד ולא נפרע).

וכתבו התרומות ונפסק בשו"ע (סעיף ב) שדוקא כשיש עדים שנמחק באונס, דאל"כ חישינן שפרעו ולכן מחקו או לא שמר כראוי שלא ימחק. ובאר הסמ"ע כל שאין עדים שנמחק שלא מדעת הוי דינו כאילו נמחק מדעת, שהיה לו לשמור שטרו.

ואומרת הגמ' ונפסק בשו"ע שביד צריכים לקרוע השטר הראשון כשמעתיקים אותו. וכתב הרמ"ה והביאו השוע שביד צריכים לכתוב בשטר החדש שקרעו את השטר הראשון. לפי הסמ"ע זה לעיכובא כי חוששים לשיכחה, ולפי הש"ך לא חוששים לשיכחה אלא כותבים כך כדי שלא יסתפקו אח"כ אולם אין דין זה לעיכובא.

הרמ"א כותב בשם התוס' (קסח:) שכותבים השטר מזמן הראשון.

שטר מכר שנמחק או אבד

בבא בתרא (קסח:): "תנו רבנן: הרי שבא ואמר אבד שטר חובי, אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו - אין כותבין לו את השטר; בד"א - בשטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר - כותבין, חוץ מן האחריות שבו".

בגמ' הנ"ל ראינו מפורש לגבי שטר מכר שאבד שאפשר לכתוב אותו שנית, אלא שצריך לכתוב על השטר החדש שהוא אינו נועד לגביה לא מבני חרי ולא ממשועבדין, אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח, שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר. וכן נפסק בטור ובשו"ע לגבי שטר מכר שנמחק שאפשר להעתיקו בלי לקרוע את השטר המקורי.

והביאו הב"י והש"ך (ס"ק ז) תשובת רשב"א שהעדים יכולים לכתוב שטר זה בעצמם ואין צורך בבית דין לשם כך, וזה ע"פ הגמ' ב"ב (קעא.) שעדים כותבים אפי עשרה שטרות על שדה אחת.^[8]

 

האם ניתן לקיים שטר שהולך להימחק שלא בפני בעל דבר? פרט ונמק.

רמ"א (ע"פ רי"ו בשם הרשב"א) כתב שיכולים להעיד אפילו שלא בפני בעל הדבר, כמו כל דין קיום שטרות (כך פסק השו"ע סי' מו, ה. ע"פ הגמ' בב"ק קיב ב): "מקיימים שטר שלא בפני בעל דין אפילו עומד וצווח". לעומתו הש"ך כתב שלא יעלה על הדעת לכתוב שטר חדש שלא בפני בעל דבר, אלא באופן שהשטר עומד להימחק ובאים עדים לפני הבית דין. והרשב"א כתב שיכולים להעיד דווקא בשטר מקח כיון שמוחזק במקחו אין חוששים לערעור.

נתיבות: ע"פ הסמ"ע (י) כתב שצריך שתי כיתי עדים לקיום השטר, עדי הלוואה ועידי המחק. עדי ההלוואה מעדים על פרטי ההלוואה ואילו עדי המחק באים רק לגילוי מילתא שאכן היה פה חוב ולא נפרע עדיין, ולכן יכולים להעיד שלא פני הלווה. ועוד אפשר להסביר שמדובר שהלווה בעצמו ציווה לכתוב את השטר וכעת הוא לא פה והחשש לשטר מוקדם לא שייך בבית דין. ומסיים הנתיבות שלהלכה דברי הש"ך עיקר.

נפק"מ : בשטר שנמחק לגמרי לשיטת הרמ"א אפשר לקבל את העדים שלא בפני בעל דין ואילו לדעת הש"ך אין מקבלים שלא בפני בעל דין, ורק כאשר לא נמחק לגמרי אפשר לקבל את העדים שלא בפני בעל דין.

נמחק שטרו שהניחו במקום שאין משתמר

השו"ע (ב) פוסק ע"פ הטור שאם הניח את השטר במקום שאין משתמר - אין גובים בשטר זה, כיוון שמסתמא נפרע שהרי לא חש לשומרו.

 

א. קימ"ל שלא מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, הבא שני מקרים בהלכות הלוואה בהם מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וצרף את הנימוקים לכך. ב. הבא נפק"מ בין הנימוקים המובאים בסעיף א' ובאר אילו דינים נוספים ניתן ללמוד מזה באותם שני מקרים המובאים בסעיף א'.

מקרים שמקבלים עדות שלא בפני בעל דין (מהלכות הלוואה):

א. מא, א – לכתוב שטר חדש לאחר שנמחק שלא בפני הלווה, נחלקו האחרונים בהבנת תשובת הרשב"א במקרה זה:

רמ"א - אפשר, כדין קיום שטרות שלא בפניו מו,ה (לקמן).

הש"ך – מקשה על הרמ"א שהרי איך אפשר להעיד שלא בפניו ולחייבו, ולכן אומר שאפשר לכתוב שטר חדש רק קודם שנמחק שהבי"ד רואים את השטר והעדים רק מקימים את השטר. וקימ"ל שהקיום יכול להיעשות שלא בפני בע"ד. אך באופן שנמחק צריך שהעדים יעידו בפני בע"ד ויכתבו שלא בפני בעל דין.

נתיבות בשם תומים- השו"ע סובר כרמב"ם שצריך את עידי הלוואה שיבואו ויעידו, ויש ב' כיתות עדים, כת א' היינו עידי הלוואה, וכת עידי המחיקה שנמחק שטר זה בפניהם. ולכן אמר הרמ"א שעידי מחיקה יכולים להעיד שלא בפני בע"ד, כיוון שכבר העידו עידי ההלואה בפני הלווה, ועידי המחיקה הם רק לגלוי מילתא ולכן מועיל אף שלא בפניו. ומסיים הנתיבות שהעיקר כדברי הש"ך.

 

ב. מו,ה- הגמ' ב"ב (קיב:) מקימים שטר שלא בפני בעל דין. בטעם הדבר:

לתוס' (ד"ה מקימין) - שקיום שטרות דרבנן חכמים הקילו לקיים שלא בפני בעל דין.

לרשב"א - העדים לא מעידים על החוב של הלווה, אלא על חתימת ידי העדים.

בשו"ע לא ביאר את טעם הדין, רק כתב שאפשר לקיים שטר שלא בפני בע"ד ואפילו צווח שמזוייף ולא יקיימוהו - לא שומעים לו.

נפק"מ בקיום כת"י שלא בפניו:

הש"ך אומר שבכתב יד הלווה לא שייכים ב' הטעמים משום שמעיד על כתב המתחייב (עיין ישועות ישראל מו, ט שתמה מדוע טעמו של הרשב"א לא שייך בכתב יד הרי אינו מעיד על מנה שבשטר אלא על כתב היד?) וכן כת"י צריך קיום מדאורייתא, משום שלא אומרים בכת"י כמאן דנחקרה ולכן צריך דווקא בפניו. אך כיוון שנהגו להקל לקיים כת"י הלווה שלא בפני בע"ד, אפשר לומר שמנהג מבטל הלכה. אך במקום שאין מנהג אין להקל.

לעומת זאת הקצות (ס"ק ה) חולק וסובר שגם כת"י צריך קיום רק מדרבנן, וא"כ יוצא שאפשר לקיים כת"י שלא בפני בע"ד לטעמו של התוס'. ואילו לטעם הרשב"א צריך לקיים דווקא בפניו. הקצות הוכיח שכת"י צריך קיום מדרבנן משום שאין חוששים לזיוף מן התורה, משום שלא חציף איניש לזיופא וא"כ גם בכת"י הלווה לא חציף איניש לזייף, שמא יתברר ששיקר.

האמרי ברוך הביא עוד נפק"מ בין הרא"ש לרשב"א:

השטמ"ק (ב"ק קיב:) לדעת הרשב"א אם יבואו עדי השטר ויעידו על כתב ידם יהיה צורך לקבל עדותם בפני הבע"ד כיוון שבאופן זה מעידים על מנה שבשטר. אך לפי הרא"ש כיוון שהקיום מדרבנן ניתן לקיים.

 

סעיף ג'

מי שטוען שאבד שטר חובו האם כותבים לו שטר חדש, מה הדין אם יש עדים שאבד או נשרף ומאיזה זמן יכתבהו?

אבד השטר

ברייתא ב"ב קסח:

הרי שבא ואמר אבד שטר חובי אעפ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו, אין כותבים את השטר. בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מו"מ כותבים חוץ מן האחריות שבו.

טעם החילוק: במכר אין חשש שיגבו את הקרקע עוד פעם כיון שזו אותה קרקע וכותבים בשטר אותו תאריך, משא"כ בחוב שיכול לגבות פעמיים. אם כן מפורש שאסור לכתוב שטח שאבד. אעפ"כ מובאים בשוע מקרים שכן כותבים:

א.     כשעדים מעידים שנשרף (ת' רא"ש).

ב.     כשנאבד מיד אחר, דאז אין חשש שימצאנו (ת' רא"ש).

ג.      כשהלווה במדינת הים וחושש המלוה שאם יוליכנו אליו יאבד השטר, כותבים בית דין העתק למלוה והמקור נשאר שמור בבית דין, ואם נאבד למלוה ההעתק נותנים ביד למלוה את המקור (תרומות בשם יש מורים).

ד.      כשנאבד השטר בעדים: השו"ע פסק כתשובת הרא"ש שלא כותבים (דחיישינן שימצא את השטר שאבד). הש"ך כתב שלרשב"ם, רמב"ם וראב"ן כן כותבים דלא חיישינן שימצא שטר שאבד אך למסקנה כותב הש"ך שלא פליגי: הרא"ש והשו"ע דיברו כשלא הודיעו למלוה שכותבים עוד שטר ולכן לא נזהר לקחת שובר, ורמב"ם רשב"ם וראב"ן דיברו כשכן מודיעים, ואין מח' למעשה.

כתיבת זמן בשטר החדש אחר שנשרף או אבד

בנשרף כתב הש"ך שכאשר יש רק כת עדים אחת שראתה את שריפת השטר כותבים מזמן ראשון (אין חשש שיעידו פעמיים) וגובים ממשועבדים. אמנם באבד- לפי הרשב"ם אם אין עדים אין כותבים שטר חדש אך אם יש עדים שאבד כותבים שטר חדש מדעת הלווה. לעומת זאת פסק השו"ע ע"פ ת' רא"ש שכיוון שיש חשש שימצאנו לא כותבים שטר חדש. (ע"פ גמ' בכתובות טז, ב) והש"ך תירץ גמ' זו שהיא למ"ד כותבים שאין כותבים שובר לכן חוששים שמא ימצא.

האם מותר לצלם שטר

הרמ"א כתב ע"פ הריב"ש שמותר לכתוב אות באות. ע"פ ביאור הסמ"ע את דברי הרמ"א שמותר לכתוב אות באות משום שניכר שזו העתק ואין חשש שיגבו עם שטר זה ולכן אף א"צ בי"ד בשביל להעתיק שטר זה ואף עדים פסולים יכולים לחתום בשטר זה משום שהוא רק גילוי מילתא, האיסור לכתוב העתק הוא באופן שכותב בלשון שטר גמור.

אך הש"ך חולק וסובר שאין עדים פסולים יכולים לחתום אלא מה שדיבר הריב"ש הוא באון שיש ג עדים ושניים מתוכם קרובים חשובים הם כאחד ומצטרפים עם הנוסף.

 

סעיף ד

אם טוען הלוה שפרע השטר בתוך זמנו, והמלוה טוען שאבד או נשרף, מי נאמן?

תשובה:

השו"ע כתב שבשטר שנפל איתרע כוחו ולכן יהא נאמן הלוה לומר פרעתי אף תוך זמנו שלא אמרינן בכה"ג חזקת אין אדם פורע תוך זמנו. וכ"פ המחבר ג"כ בסימן מא,ד. וזו דעת הרמב"ם (מובא בשלט"ג עח,ב אות א), אבל הראב"ד חולק על הרמב"ם, והש"ך (מא,סקט) הסביר שהראב"ד מודה לרמב"ם שכאשר עדי ההלואה אינם נמצאים אכן אין חזקה וטענת הראב"ד היא כאשר העדים לפנינו ואז דל שטרא ויש עדין עדים ולא גרע משאר מלוה ע"פ בתוך זמנו. ולרמב"ם גם בכה"ג מפסיד ויהא נאמן. והש"ך כתב שיכול לומר המוחזק קים לי כראב"ד שהרי המחבר והטור השמיטו את נוכחות העדים ולא כתבו שעוסקים גם במקרה שהעדים לפנינו, שבזה חלק הראב"ד, וא"כ דין המחבר נכון לכו"ע. [והנמו"י בריש ב"מ בסוגית שנים אדוקים בשטר ג"כ התייחס למקרה כעין זה וע"ש.]

הרמ"א כתב ע"פ מהרי"ק שמי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום בחזקת אבודין כותבין לו שטר אחר ואפילו הלווה עומד ומוחה. סמ"ע דווקא שידוע שהיו שטרותיו שם ואף שהרשב"א כתב שבשטרי מקח אין כותבים אחריות כלומר לא סומכים על המוכר שנאבד שמא לא היו שם שטרותיו וכאן יודה.

תשובה נוספת: (יונתן סרור)

הרמב"ם כותב (מובא בשלט"ג עח,ב אות א):

1. "אפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו שטר והלווה טוען פרעתי: נאמן ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששים שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו", וכן פסק המחבר (מא,ד).

והשיג הראב"ד על שתי ההלכות שברמב"ם ופסק שנוטל המלוה בשבועה.

והקשה המ"מ על הראב"ד מהסוגיה בב"מ (יג:), דמוכח שם שאם אחד מצא שטח בתוך זמן ההלואה, לא מחזירין את השטר למלוה, דחוששין לפרעון, אעפ שיש חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דכיון שנפל יש ריעותא וחוששים, וה"ה כשאבד השטר?! וכן הקשה על הרמב"ם, למה תולה דין זה ברבותיו, הרי גמרא ערוכה ב"מ יג: היא?!

הש"ך מיישב (ס"ק יט), שברמב"ם מדובר כשעדים קיימים וזוכרים את הכתוב בשטר, ואת זמן הפרעון, ולכן הקשה הראב"ד שנהי שאין המלוה יכול לגבות מכח השטר שאבד, למה שלא יגבה מכח העדים שמעידים שעדין לא הגיע זמן הפרעון, שדינו כמלוה ע"פ, שאינו נאמן הלוה לטעון פרעתי, דיש כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו? והרמב"ם בשם רבותיו ס"ל, שכיון שנפל השטר הויא ריעותא גם ביחס לעדים וחוששים לפרעון, דאם לא נפרע חובו למה לא שמר על שטרו!

השו"ע פוסק כרמב"ם, והש"ך פוסק דהוי ספיקא דדינא, ויכול הלוה המוחזק בממון לטעון קים לי כראב"ד שהמלוה ישבע בעצמו ויטול.

 

קימ"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, הבא ג' מקרים בהל' הלוואה שנפסקו בהלכה בהם יש חריגה מכלל זה (ללא שימוש במיגו) הבא מקורות הדין, ובאר ונמק מהי הסיבה לכך.

עיין בתשובות סימן סה סעיפים ו - ז

סימן מב

שאלה 1 - סעיפים ה, ח:

מה הדין בשטר הלוואה כשיש ספק בלשון השטר? האם תועיל תפיסה?

תשובה: (חגי וייסמן)

שאלה זו ארוכה ומורכבת מפרטים רבים וננסה בעה"י לגעת בחלקם. המשנה בב"ב קסה, ב והגמרא (קסו) דנים מה הדין כאשר ישנם לשונות סותרים בשטר. השאיפה היא לנסות לקיים את שתי הלשונות גם יחד לדוגמה אם כתוב חנני ואח"כ חננ/חנן נאמר שהסופר מחמת מהירות השמיט וקצר וילמד עליון לתחתון (וכ"כ בת' מיימוניות לגבי אחד שנתחייב לתת בית ואח"כ התחייב לאחר למכור ולהשכיר כל נכסיו וכתב הת' מיימוניות שכל נכסיו לא כולל בית אלא מטלטלין וכד' ובכך קיים את שתי האמירות).

אבל ישנם שני מקרים מרכזיים בסתירה בלשון השטר שלא ניתן ליישב ולקיים את שתי הלשונות. 1. כאשר הוי סתירה ואי אפשר לקיים את שתי הלשונות נלך אחר הלשון התחתון קרי האחרון שבשטר שמסתמא חזר בו והחליט כפי שרשם בסוף. דוגמה - כתוב למעלה 100 ולמטה 200 או להיפך. 2. אמנם מה שהולכים אחר הלשון האחרון זה דווקא כשאין הלשונות תלויים זה בזה אבל אם הלשונות תלויים אחד בשני נלך אחר הפחות שבשניהם דיד בעל השטר על התחתונה, שכשהלשונות תלויים זה בזה או סמוכים זל"ז אמרינן שמסתמא לא חזר בו בדיבורו שהוא כדיבור אחד, ובמ"מ (הלכות הלואה כז, יד) כתב שהוי בודאי כטעות בחשבון באחד הלשונות ולכן נלך אחר הפחות שיד בעל השטר על התחתונה שהוא בא להוציא ע"י השטר והמע"ה. דוגמה - 100 זוזים שהם 30 סלעים. בד"כ 30 סלעים הוי 120 זוזים וכאן נאמר שהוי 100 שזו הלשון הפחותה שבשטר. זו כוונת הרמב"ם שיש סתירה ונאמר שחזר זו בסוף השטר או שדקדק יותר והמע"ה.

וברשב"ם שם על המשנה כתב שכשיש אפשרות לפרש שהמעות היו טובים או גרועים וכד' ובפרשנות ספק הולכים אחר הפחות ואפ' אם אין הלשונות תלויים זה בזה. וכשיש סתירה תמיד הולכים אחר התחתון^[9].

הערה: המחבר בסעיף ט פסק כתשובת הרא"ש שאמרינן בספק יד בעל השטר על התחתונה דווקא כאשר לא יתבטל השטר, אבל אם כתוצאה מפרשנות יתבטל השטר בכה"ג לא נאמר את המשמעות הנמוכה אלא את המשמעות האחרת וזאת בכדי שהשטר לא יתבטל מאחר וברור לנו שיש כאן שטר שבא לחייב משהו. לדוגמה, כתב שנתחייב לפורעו בפסח לא יוכל לומר בפסח של לע"ל אלא יצטרך לפורעו בפסח הבא ראשון. וכתב הגר"א שמקור דין זה נלמד מב"ב קעא, א משטר שזמנו כתוב בי' בתשרי ששם אם תאמר יד בעל השטר על התחתונה יתבטל השטר ולכן לא אומרים שהוי שטר מוקדם אלא מאוחר (והרב ברוך פז השיג על מקור זה שאפשר ששם שאני וע' בדפים)

 

האם תועיל תפיסה?

במקרים שבהם נפסק שיד בעל השטר על התחתונה מהני תפיסה^[10] וכ"פ המחבר בסעיף ח ואפ' תפיסה בעדים. המקור לכך הוא הרי"ף בסוף השואל (ב"מ נט, ב בדפי הרי"ף) על הלשונות דינר לחדש י"ב לשנה בענין המרחץ ששם כתב שתפיסה של מטלטלין מהני משא"כ תפיסה בקרקע. ובש"ך כתב שמה שתפיסה בעדים מהני בספק כאן הוי מאחר וטוען ברי ולכן אף החולקים שבמקרים שבספק לא מהני תפיסה כאן יסכימו לדין זה.

 

עוד תשובה: (משה בר ציון)

נביא את כל הספקות ואח"כ נדון מתי מועילה תפיסה ומתי לא.

א. סתירה בין למעלה ללמטה: משנה (ב"ב קס"ה:) "כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים ומלמטה מנה, הכל הולך אחר התחתון". וכתב הגמי"י, כאשר אפשר לקיים את שני המקומות- מקיימים^[11] (הש"ך (מ"ב, ט') פסק שמדובר דווקא שהיישוב אינו בדוחק, ודלא כסמ"ע (י')). במקרה שאי אפשר לקיים את הסתירה- הולכים אחר התחתון כמו שכתוב במשנה, וכן פסק השו"ע (מ"ב, ה').

ב. כאשר הסתירה נמצאת בכתוב אחד התלוי בחברו: פסק הרמב"ם שההכרעה על פי הכתוב התחתון בשטר- הינה דווקא כששני הכתובים אינם תלויים זה בזה, אך במידה והם תלויים זה בזה הולכים אחר הפחות שבניהם שיד בעל השטר על התחתונה. לדוגמא, כשכתוב 'מאה שהם מאתיים', אזי הולכים אחר הפחות בניהם. הר"י מגא"ש (הובא בב"י מחודשים ד') ביאר שכיון שהוא דיבור אחד אי אפשר לומר שחזר בו ולכן יד בעל השטר על התחתונה. השו"ע (מ"ב, ה') פסק דין זה.

ג. למעלה היה פירוט, ולמטה סכום שונה: כתב הטור (מ"ב, ח') בשם ר' ישעיה, שהולכים אחר הפירוט שלמעלה, משום שאנו אומרים שהייתה טעות בסיכום. השו"ע (מ"ב, ה') הביאו וכתב שנראים דבריו.

ד. נמחק מהתחתון אות אחת: כשאפשר להבין עניינו מן העליון, למדים מן העליון. המקור במשנה (ב"ב קס"ה:): "אם כן למה כותבים את העליון? שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון". כגון שכתוב בעליון- ינתן ל'חנני', ובתחתון כתוב- ינתן ל'חנן', הולכים אחר העליון^[12].

ה. אם נמחקו שתי אותיות: אזי אין לומדים מן העליון והשטר פסול. המקור בגמרא (ב"ב קס"ו:): "ת"ר ילמד התחתון מן העליון באות אחת, אבל לא בשתי אותיות". וכ"כ שו"ע (מ"ב, ו').

ו. חסרון בלא מחק: אף אם הוא חסרון של שתי אותיות, כגון שלמעלה כתוב 'חנני' ולמטה 'חן' הרי זו חזרה ולא טעות סופר, וינתן ל'חן'. כן כתבו התוספות (ב"ב קס"ו: ד"ה 'אבל). ופסקו השו"ע (מ"ב, ו).

ז. חסרון ויתרון של אות אחת: המ"מ (מלווה ולווה, כ"ז, י"ד) כתב מקרה שלמעלה כתוב 'חנן' ולמטה כתוב 'נני', וכתב שלא איפשטא ואף ב"י כתב שאי אפשר לגבות בשטר זה דהמ"עה ובשטר מתנה א"א ליתן לאחד מהם. הנתה"מ (חידושים ט"ו) כתב שאם יתנו הרשאה זה לזה יכולים לגבות.

ח. תליה בזבוב ששינה את האות: בגמרא (ב"ב, קס"ו:) " אמר רב פפא, פשיטא לי 'ספל'^[13] מלמעלה ו'קפל' מלמטה, הכל הולך אחר התחתון. בעי רב פפא 'קפל' מלמעלה ו'ספל' מלמטה מאי? מי חיישינן לזבוב או לא? תיקו". וקיי"ל שכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע.

על פי ביאור התוספות לביטויים ספל וקפל יוצא שקפל הוא הגדול, וע"כ הספק הוא שכיון שדרך הזבוב לקצר האות מקו"ף לסמ"ך, אף אם 'קפל' הגבוה כתוב למטה יש לילך אחריו, ורק אם כתוב 'ספל' למעלה יש להסתפק אם זו חזרה או שהזבוב קיצר את האות.

השו"ע (מ"ב, ז') פסק את דעת הרמב"ם (לווה ומלווה פכ"ז, ט"ו) ש'קפל' הוא הנמוך. וממילא ביאור הגמרא, שכאשר הנמוך (ספל) למטה בוודאי שיש לילך אחריו דיד בעל השטר על התחתונה. אך כאשר הערך הגבוה כתוב למטה, אנו מסתפקים שמא קיצר הזבוב רגל הקו"ף ולא מוציאים. יוצא שלרמב"ם אנו מיישבים אחר הנמוך ולתוספות אחר התחתון^[14].

תפיסה בספקות בלשון השטר: הרמב"ם (לווה ומלווה פכ"ז, ט"ז) והרי"ף (ב"מ נ"ט:), פסקו שבכל מקרה שיש משמעות של שתי לשונות ואומרים ש'יד בעל השטר על התחתונה', אם תפס כלשון הגבוה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה. והטעם, כיון שיד בעל השטר על התחתונה הוא משום המוציא מחבירו עליו הראיה, אזי אם תפס בעל השטר הווי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה (הגמי"י מלווה ולווה פכ"ז, ש'). השו"ע (מ"ב, ח') פסק דין זה, וכתב הסמ"ע (כ"ב) שתפיסה כאן היא אף בעדים (מקורו במ"מ, לווה פכ"ז, ט"ז).

בסעיף יא כתוב: כתוב בשטר: ממטבע פלוני דאינון כך וכך...,

ונמחק אותו סכום ואינו ניכר, אין לו אלא שנים מאותו מטבע.

ובסעיף יב כתוב: "סלעים, מלוה אומר: חמש, ולוה אומר: שתיים נותן לו שתיים… ואי תפיס, מפקינן מיניה". הסמ"ע (לב) מסביר: ולא דמי למה שכתב בסעיף ח' דבכל הני דאמרינן דבעל השטר על התחתונה אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה, דשאני הכא דלשון השטר מסייע להלוה, דסתם סלעים אינן משמע יותר משנים.

ולפי זה בדין שלפני זה דהיינו נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום, מסתבר למימר דמהני תפיסה. וממה שכתבו הב"י והד"מ [סעיף י"ג] לא משמע הכי, דדייקי מדלא כתב הטור דין זה דמהני תפיסה בתר כל הני דינין, שמע מינה דלא מהני תפיסה בכתב בו סלעים, ומהאי טעמא איכא למידק דלא מהני גם כן בדין שכתב בו "דאינון", וצ"ע. הש"ך (כז) מיישב כיוון שיש מחק בשטר דנים אותו לרעת המלוה שאל"כ כל אחד ימחוק ויתפוס ולכן פשוט שלא מועילה תפיסה.

 

שאלה 2 - סעיף ח:

מה הדין בשובר כשיש ספק בלשון השטר?

תשובה: (חגי וייסמן)

הנמו"י (בב"ב עו, ב) הביא מח' ראשונים בדבר. לדעת הרא"ה בשובר אמרינן יד בעל השובר דהיינו יד הלוה על העליונה, וטעמו הוא מאחר והלוה הוי מוחזק בכסף הוי כתפיסה שראינו שמהני כשיש ספק שקול בלשון השטר וה"ה כאן שהוי ספק בשובר ותפיסת הלוה מהני עבורו. לעומתו כתב הריטב"א שאף בשובר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. ולכן אם ללוה יש שובר שהוי ספק מה הסכום שפרע - לרא"ה נאמר שפרע הכל ויבטל כל שטר וסכום שיוציא המלוה כנגדו, ולריטב"א נאמר שפרע רק את המינימום. הרמ"א פסק כרא"ה ודלא כי"ח שהם הריטב"א ומהרי"ק וכ"נ שפסק המחבר שהרי אמר שתפיסה מועילה וכך הוא המצב בשובר ועוד שכך משמע שפסק בסימן נד, ה ששובר שלא כתוב בו הסכום אלא דינרים מבטל כל שטר ולא אמרינן שפרע שני דינרים. אמנם שם מובא גם דין אחר שהוא היוצא דופן כשכתוב בשטר סלעים דאינון ונמחק שידו על התחתונה ולא אמרינן הכל נפרע.

ובסמ"ע הקשה על הרא"ה והמחבר שלא מסתבר ששובר עם לשון מסופקת ולא ברורה יגבר על חוב מבורר בשטר והביא כראיה את המקרה הנדון בשאלה אחרת (בסעיף זה. עיין בברור הדין שם) – "מלווה שהאמין ללווה שיהא נאמן לומר על שטר שהוא פרוע ואח"כ מת המלוה וטוען הלוה פרוע כלפי היורשים" - ולכן פסק כריטב"א וכמהרי"ק. ובש"ך הסביר את הריטב"א והמהרי"ק כל אחד בדין ומקרה ספציפי, שדווקא כשכתוב דינרים סתם אבל לדינא אינם חולקים ומודים שבשובר בספק אמרינן יד בעל השובר על העליונה.

 

שאלה 3 - סעיף ח; וכן סימן עא סעיף כא:

מה הדין במלווה שהאמין ללווה שיהא נאמן לומר על שטר שהוא פרוע ואח"כ מת המלוה וטוען הלוה פרוע כלפי היורשים – האם הלוה נאמן? השווה דין זה לאמור לעיל ביש ספק בלשון השטר?

תשובה: (חגי וייסמן)

שאלה זו עוסקת ביחס בין חוב מבורר בשטר כשלעומתו יש ללוה טענת פטור שעומדת כנגד החוב והשטר. במקרה דנן האמין המלוה את הלוה לטעון פרעתי ואף שנאמנות זו מועילה גם לגבי יורשי המלוה היא מספיקה לכך שרק יכול לומר פרעתי מול השטר, אבל אין היא פוטרת את הלוה משבועת היסת, שאיננו יודעים מה בדיוק כללה הנאמנות (והאם גם פטרה אותו מהיסת או רק הורידה את רמת החוב ממלוה בשטר לחוב ע"פ) וא"כ אין הנאמנות מבטלת את החוב לגמרי אלא רק את השטר, ובעצם מעבירה את החוב ממדרגה של חוב בשטר לחוב בע"פ ולכן כשיטען הלוה פרעתי מהני טענתו כנגד השטר אבל הוא יצטרך להוסיף שבועה כמו במלוה ע"פ. דין זה פסק המחבר בסימן עא, כא.

ההשוואה לדין לגבי ספק בלשון השטר/השובר הינה מתבקשת. בעוד שבסימן עא הועילה נאמנות הלוה רק להעביר את החוב מהיותו חוב בשטר למלוה ע"פ אבל לא גרמה לביטול השטר, א"כ לכאורה אצלנו שהוי שובר מסופק צריך להועיל השובר להעביר את החוב ממדרגה של חוב בשטר לרמה של מלוה ע"פ אבל לא לבטל כליל את החוב הברור ונ"ל שכך הבין הש"ך את הספק וההתלבטות בדין שם. מכח השוואה זו הקשה הסמ"ע אצלנו על הרא"ה ולכן נטה לקבל את דעת הריטב"א. הש"ך תירץ קושיה זו שאין הכי נמי גם בשובר אין הלוה נפטר לגמרי ויצטרך להישבע היסת שפרע הכל כנגד המלוה.

אמנם אפשר לומר שהספק שם הוא האם הנאמנות מוסבת על הכל ולא יצטרך אפילו להישבע או רק על השטר ויצטרך לישבע היסת, ובספק כה"ג נאמר יד בעל השטר על התחתונה ויצטרך לישבע היסת, ונ"ל שכך הבין הסמ"ע והט"ז.

והט"ז תירץ שיש לחלק בין השובר לבין נאמנות. שובר אכן מבטל לגמרי את השטר שזהו ייעודו והלוה טוען ברי שכל החוב נפרע משא"כ טענת נאמנות שכוחה מגיע מדיבורו של המלוה שנתן לו נאמנות ואין הלוה יכול לטעון ברי לי שהנאמנות כוללת אפילו את הפטור מהצורך להישבע שהרי קביעת איכות ורוחב הנאמנות הוי דבר שביד המלוה לקבוע ולא ביד הלוה וכעת הוי כדבר מסופק. הגר"א בסימן עא (סקמ"ד) כתב כט"ז.

נמצאנו למדים כי יש מח' בדעת הרא"ה שס"ל שאמרינן בשובר יד בעל השובר על העליונה מה הכוונה בכך. לש"ך מהני השובר כנגד השטר אבל בכל זאת יש חיוב שבועת היסת על הלוה, ולט"ז מהני השובר לבטל כליל את השטר ואפ' שבועה אין הלוה צריך להישבע כנגד.

 

עוד תשובה על שאלה 2, 3

א. הנימוק"י (ב"ב ע"ו: ד"ה 'מתני' וכו') מביא מחלוקת לגבי שובר היוצא וכתוב בו 'שנתפרע ממנו דינרין'. הרא"ה- סובר שהמוציא מחברו עליו הראיה ויש לדון את השובר כסכום הגבוה ביותר שניתן לתלות בו, הריטב"א- סובר שיד בעל השובר על התחתונה משום שהוא המוציא מחזקת חיוב שיש עליו, כדברי הריטב"א כתב המהרי"ק (הובא בב"י מחודשים ב'). הרמ"א (מ"ב, ח') פסק שיד בעל השובר על העליונה. הגר"א ציין לגמרא (ב"ב קע"ג.) גבי שטר שהיה השם משולש בו ואילו בשובר אינו משולש ויש להסתפק בין שתי שטרות איזה מהן פרוע, והדין הוא ששני השטרות נגרע כוחן מכח השובר, אם כן רואים שבספק יד בעל השובר על העליונה.

ב.הסמ"ע (כ"ג) הקשה על מה שכתב רמ"א, שהלכה כמ"ד שיד בעל השטר על העליונה, דבסימן ע"א נאמר שמלווה שכתב ללוה שיהא נאמן בטענת פרעתי, צריך הלווה להשבע על טענתו. הטור שם באר- שיש לומר שכל מה שהאמין המלווה הוא רק לעניין שהמלווה לא תחשב כמלווה בשטר אך עכו"פ תהא מלווה ע"פ, ולכן על הלווה להשבע כיון שיד בעל השטר על התחתונה. מבאר הסמ"ע את כוונת הטור, שכיון שיש חוב ברור (חזקת חיוב), אין הספק שבתנאי שבשטר מוציא מחזקת חיוב מבוררת.

הש"ך (י"ז), מתרץ את קושיית הסמ"ע, ומבאר שבמקום שיש ספק בין שובר לשט"ח, לעולם יד בעל השובר על העליונה, משום שדרך לכתוב שובר בכדי לבטל שטר ויש להניח שזו המציאות בכל מקום שיש שובר ושטר, שהשובר מבטל את הכתוב בשטר. אולם, אחר שביטלו את השטר, רוצה בעל השובר לטעון שיש בכח השובר אף לפוטרו משבועה, וזה אינו מוכרח ואינו דרך שהשוברות מבטלים אף את השבועה. כך מתבאר מדוע בסימן ע"א אין פטור משבועה ובכל זאת הכלל הוא שיד בעל השובר על העליונה מול השטר^[15].

הט"ז- מתרץ את קושיית הסמ"ע, שכל נאמנות הלווה היא רק מכח דיבורו של המלווה, ואין הלווה יכול לומר ברור לי שהאמנת אותי אף לפטור משבועה, שאינו יודע מה שבלב חבירו. משום כך כל מה שיאמר המלווה לבאר כוונתו בנאמנות- נאמן.

התומים- מבאר, כיון שהשטר נמצא ביד המלווה ויכול לשורפו עם תנאי שבו, הרי האמין הלווה למלווה כשליש, שנאמן להשביע.

 

האם המלוה יכול לתפוס? בסימן נד, ה כותב הש"ך שאם כתוב בשובר דינרים סתם מועילה תפיסת המלוה, וכן כתב הב"י בשם הרשב"א שלא כגידולי תרומה שמבין שיש בזה מחלוקת.

 

שאלה 4 - סעיף יד:

ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שחייב לו מאה דולרים ושמעון טוען שאכן חייב לו מאה דולרים של קנדה ולא של ארה"ב, מה האפשרות שביה"ד יוכל לברר מתוך השטר אלו דולרים הם?

תשובה: (חגי וייסמן)

המקור לשאלה זו נמצא בכתובות קי, ב: "תנו רבנן: המוציא שטר חוב על חבירו, כתוב בו בבל - מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל; כתוב בו סתם, הוציאו בבבל - מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל; כתוב בו כסף סתם - מה שירצה לוה מגבהו." מברייתא זו עולה שהולכים אחר המקום הכתוב בשטר ואם לא כתוב דבר הולכים אחר המקום בו יוצא השטר. ולכאורה כאן (בארץ ישראל שנת תשס"ח) משתמשים בשקלים אבל אם משתמשים כבר בדולרים כגון קנית דירה או הזמנה של מנות באולם שמחות וכד' אז הוי דולרים של ארה"ב, והולכים אחר כוונת השומעין (כדברי הרשב"א הובא ברמ"א בסעיף י), שמסתבר שאם כוונתו היתה אחרת היה טורח לפרט זאת.

ובר"ן שם הביא את דעת הרמב"ם שאם בא הלוה וטוען שהוא חייב פחות וכגון שכשלוה גר במקום אחר וע"פ הכסף הנהוג שם לוה, וכגון שכאן יטען הלוה שההלואה נעשתה כשהיה גר בקנדה ולכן הוי דולר קנדי אם יכול להביא ראיה לדבריו מהני וישלם את סוג הכסף שטוען (שהוי פחות מטענת המלוה). והר"ן שם חלק על הרמב"ם, וס"ל שאם לא נכתב מקום ההלואה הרי מסתבר לומר שסמכו על עצמם שמה שיקבע את סוג וטיב הכסף יהא מקום ההוצאה ולכן לא תועיל ראיה היכן היתה ההלואה שאין זה מענייננו כעת והרמ"א אצלנו כתב את דעת הרמב"ם שראיה תועיל ללוה. ובמחבר כתב כדברי הרמב"ם שיכול הלוה לדרוש שהמלוה ישבע לפני שיטול כמו טענות אחרות שיכול הלוה לטעון אם אינן עוקרות ומבטלות את השטר ומכאן משמע שראיה ועדים ג"כ יועילו אם המלוה יביאם, ובש"ך כתב שאפשר שרק לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת אבל לא קודם לכן שטענה כזו הוי כאמנה ויצטרך קודם לפרוע את החוב ואח"כ יוכל להשביעו היסת.

 

שאלה 5 - סעיפים י, טו:

אימתי אמרינן "יד בעל השטר על התחתונה", ואימתי לא אמרינן, והאם בזמנינו בלשון מסופק נאמר גם כן הדין "יד בעל השטר על התחתונה", ומה הדין במקום שנהגו לכתוב ולא כתבו?

תשובה: (חגי וייסמן)

לגבי השאלה - מתי אומרים "יד בעל השטר על התחתונה" ומתי לא - ראה לעיל שאלות על סעיפים ה ו-ח.

אימתי לא אמרינן: במחבר לעיל בסימן כתב אליבא דתשו' הרא"ש (לגבי הלווני עד הפסח) כי כשתתבטל משמעות השטר לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה שהרי יש בפנינו שטר ולא נעשה סתם אלא לצורך כלשהו. מקרה נוסף מובא בסוף הסימן כאשר המשמעות היא פרוטות ואין זה מסתבר שזו כוונת השטר.

מה הדין כשנהגו לכתוב ולא כתבו? המחבר בסעיף י כתב אליבא דהרמב"ן ורס"ג שהאידנא שכותבים בשטר דלא כטופסי דשטרי הכוונה שלא יהא השטר חלש לומר שידו של בעל השטר על התחתונה וכיום כשהלשון מסופקת אמרינן יד בעל השטר על העליונה. ומקורו מדברי רס"ג והובאו דבריו בנמו"י (ב"ב כד, א בדפי הרי"ף). אמנם בט"ז כתב שיש ראשונים^[16] שלא פירשו כך את המושג דלא כטופסי דשטרי. ובפת"ש הביא את הכנסת יחזקאל והכנה"ג שהרבה פוסקים חלוקים על זה וכתב עוד שאף מלשון המחבר שכתב הרבה מהמפרשים נראה לומר שלא הכריע בדבר.

לגבי מקום שנהגו לכתוב ולא כתבו - מובא בגמרא בב"מ קד, א שהיו דורשים לשון הדיוט וכתבו שם התוס' שאם נהגו אפ' לא נכתב הוי כאילו נכתב. וכ"פ המחבר בסוף הסימן. ובש"ך סייג מעט דין זה מאחר שמצינו ברמב"ם בהלכות אישות (טז, ז-ט) שכתב שלא בכל דבר ומקום אזלינן בתר המנהג והתקנה, וכתב הש"ך שאם הוי מנהג וידוע שהוא יודע ממנו אז אזלינן אחר המנהג ואחר מה שנהגו אף אם לא כתב, אבל אם טען הלוה שאינו יודע מהמנהג אין דנים כאילו נכתב אם לא כתבו בפירוש וכן הביא בשם הרשב"א.

 

סימן מב

סעיף א

האם שטר שכתוב על דבר שיכול להזדייף כשר? פרט סוגי השטרות השונים

בגיטין (כא:) מבואר שאין לכתוב את הגט אלא על דבר שאינו יכול להזדייף, שרק כך יכול השטר להעיד מה היה כתוב בו בשעת החתימה, ומסיימת המשנה וחכמים מכשירין. מבואר שם שהדעה הראשונה היא דעתו של ר"מ שעדי חתימה כרתי, וחכמים הם כר"א שעדי מסירה כרתי וע"כ השטר כשר, שכן אין חשש שזייף ושינה בין החתימה. בגמרא שם נחלקו ר"א ור"י האם ר' אלעזר הכשיר גם שטרי ממון היכולים להזדייף. סברת ר"א היא שלא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין שיוצרים חלות, ואינם מיועדים להוכחה לאחר זמן, אך בשאר שטרות לא הכשיר ר' אלעזר. ועוד שבשאר שטרות ישנם פרטים רבים וא"א לסמוך על עדי המסירה שיזכרו מה היה כתוב בשטר שנמסר.

הרי"ף הרא"ש והרמב"ם פוסקים בזה כר"י שלא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין, זאת משום שהגמ' בכמה מקומות מקשה בפשיטות 'והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף'. אמנם ר"ח פסק כר"א שר"א מכשיר גם בשאר שטרות. בשו"ע נפסק ששטר חוב שיכול להזדייף אינו כשר.

בפשטות שטר זה פסול גם אם יוצא מיידית אחרי שנמסר, וכ"כ השו"ע. אמנם הש"ך הקשה שהטעמים לחלק בין שטרי ממון לגיטין אינם שייכים כאשר מוציא את השטר מיד אחרי מסירתו, וסיים בצ"ע לדינא. כמו כן דעתו כר"ח לפסוק כר"י.

אמנם תוספות והר"ן שם בגיטין הכשירו בשטרות שכל עניינם הקנאה בלבד, שדומים הם לגיטין שאינם מיועדים להוכחה. והביאם הרמ"א. כדעה זו כתבו גם הסמ"ע והש"ך, שעדי החתימה יועילו כאשר השטר יוצא לאלתר. (לדעת הסמ"ע קצא, א ניתן לקנות בשטר שיכול להזדייף גם כאשר אין עדים כלל, וחלקו עליו רע"א ואמרי בינה ע"פ הב"ח אצלינו.)

הב"ח הקצות והנתיבות חולקים וסוברים שמכיון שהשטר יכול להזדייף אינו מוכיח דבר מתוכו, ופסול אם לא יבואו עדי המסירה ויעידו מה נכתב בו. (והר"ן שהכשירו היינו משום דס"ל שלר"א גם ע"ח כרתי שאנן סהדי שנמסר, וא"כ לשיטתו היו עדים על המסירה ועל תוכנה).

אמנם אם השטר חתום בכת"י המתחייב, אע"פ שיכול להזדייף הוא הסכים להתחייב למרות האפשרות הזאת והיינו גם אם יזייפו, ולכן כתב הקצות שבכתב המתחייב, לר"א יהיה השטר כשר.

כתב הש"ך שגם בשטר שיכול להזדייף, אם המתחייב כופר בשטר כולו – אינו נאמן. שמכיון שאנו רואים שכתב שטר, הרי הוחזק כפרן. ורק אם יטען שהתווספו בשטר תנאים או השתנה הסכום וכדו' יהיה נאמן.

 

האם שטר מקושר כשר בשטר חוב?

בעקרון יש לכתוב שטר פשוט, ולא מקושר. הדרכי משה הביא את דעת הנמוקי יוסף ששטר שכזה, שנכתב שלא כתיקון חכמים פסול, למרות שאין טעם בכך, והפנה לסימן מ"ד שם נחלקו בכך. שם נחלקו הראשונים בדין שיטה אחרונה כאשר אין טעם לפסול, ודעת הרמב"ן שאין לפסול אלא כאשר ישנו טעם, שלא כרא"ש. הרמ"א כתב את המחלוקת הזאת כאן וסיים שקיימא לן כחולקים המכשירים (כהכרעה במ"ד).

הש"ך חולק על הדימוי שדימה הרמ"א שטר מקושר להא דמ"ד בלא סיים שיטה אחרונה. הוא מבאר שכאשר היתה תקנה של חז"ל לכתוב השטר באופן מסויים לכו"ע תקנה זו מעכבת והשטר נפסל. ומה שנחלקו במ"ד בשיטה אחרונה היינו משום שאינה תקנה אלא עצה טובה כדי שלא יוכלו לזייף ולהוסיף בשטר, ורק מש"ה הכשיר הרמב"ן שטר זה. ממילא בדיננו מכיון שהיתה תקנה לכתוב שטר פשוט ולא מקושר השטר נפסל לכו"ע. כך כתב הש"ך.

 

סעיף ח

תפיסה כשהלשון בשטר מסופק... מכר בעל השטר לאחר והאחר תפס מהלוה אי מהני? אלמנה יש לה שטר חוב מסופק מראובן ונשאת האלמנה ובעלה תפס האם מהני?

פתחי תשובה חושן (סו, א): הביא תשובת חוות יאיר (רל) שדן במי שמכר שט"ח (שיש בו ספק וידו על התחתונה ודינו שאם תפס מועיל) שיש לו על שמעון ללוי ויש ללוי ממון של שמעון, האם מועיל מה שכבר של שמעון ביד לוי להחשב כמי שתפס. "וכתב שלא מהני, הן מצד הסברא כללית דאם כן לא שבקת חיי, דגם בכתב ידו וכל בכה"ג שאין בכחו להוציא מחבירו, ימכרנה לאיש שיש בידו משל בעל חובו. והן מסברא פרטית, דבשום ענין אין ללוי שום תביעת ממון עד שיבורר תחילה ששמעון חייב ללוי ושהשטר שריר וקיים ועומד להפרע בלי תפיסה".

והביא שבות יעקב (א, קנ"ז) שדן לגבי האלמנה שלא היתה יכולה להוציא מהדין, כי השט"ח היה בו לשון מסופק ויד בעל השטר על התחתונה, והלכה ונישאת לבעל, ואותו הבעל תפס משל ראובן בידו. "והביא שם דברי תשובת החו"י הנ"ל... והוא כתב עליו, גברא חזינא וראיות לא קא חזינא, ואין בו כח להוציא מיד מוחזק התופס, כי בודאי כל זכות שיש לראובן בשטר אי תפס, מכר הכל ללוי, ומה לי הוא או בא כוחו, והסברא היא להפך, ואיך שייך בזה לא שבקת חיי וכי בכל יומא מתרחיש דינא כי האי, ומכל שכן בנידון השאלה גבי בעל ודאי לא שייכי הני טעמי, דהוא עדיף משאר לוקח השטר כו', וא"כ ודאי דמועיל תפיסתו.

 

מה יהא הדין אם יש ספק בפרשנות של שטר מחילה?

לגבי שובר נחלקו הרמ"א והסמ"ע (כג) מה הדין בלשון מסופקת. הרמ"א כתב שיד בעל השובר על העליונה כיוון שהוא מוחזק בממון. והסמ"ע חולק וגם בשובר אנו אומרים שיד בעל השטר על התחתונה משום שלא מועיל שובר שלשונו מסופקת כנגד שטר חוב מבורר. וכתב בסוף הדיבור שכך הדין לגבי שטר מחילה והקשה על הב"י שכתב: "ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב, דהמוציא מחבירו עליו הראיה". והש"ך מסכים עם הב"י.

 

סעיף ט

כתוב בשטר חוב, שעל הלווה לפרוע חובו בפסח. האם יכול לומר הלווה- אפרע בפסח הבא, או לאחר כמה שנים?

תשובה:

הטור (מ"ב, י"ד) הביא משו"ת הרא"ש, דבדבר שיש בו ביטול לשטר, אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה. הרא"ש מדגים את הדין במקרה שנכתב בשטר שזמן הפרעון לאחר הפסח, אזי על הלווה לפרוע אחר הפסח הקרוב לזמן כתיבת השטר, ואין לומר שהפרעון אחר הפסח האחרון שיבוא, דאז יש לשטר ביטול.

כעין זה כתב בנימוק"י (ב"ב ע"ט. בסופו), שכל מה שאנו אומרים ש'יד בעל השטר על התחתונה' הוא במציאות שהלשון הכתובה בשטר מתפרשת בשתי אפשרויות, לחיוב ולזכות בעל השטר, אזי יש לומר שיד בעל השטר על התחתונה ונפרש את לשון השטר באופן שמגרע כוחו. אולם, במידה וצידי הספק בלשון השטר הם, האם השטר כשר או פסול מחמת שנעשה שלא כהוגן- אין אומרים 'יד בעל השטר' על התחתונה, דחזקה על העדים שעושים דבריהם כהוגן.

הרשב"א (שו"ת, ח"ד, רצ"ד) כתב טעם אחר מדוע צריך לשלם מיד אחר הפסח שיבוא ראשון. מהגמרא בנדרים (נ"ז.) יוצא שכאשר אדם נודר שלא ישתה יין עד אחר הפסח, פירושו עד אחר הפסח הראשון שיבוא, דכך משמעות הלשון בעיני בנ"א.

השו"ע (מ"ב, ט') פסק כרא"ש שצריך לשלם אחר הפסח הראשון שיבוא, מטעם דאין לפרש את השטר בצורה שתבטל אותו. הש"ך (י"ט) הביא את דברי הרשב"א.

 

מה דין מלווה ע"פ בפני עדים ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וכעת יש מחלוקת בין המלוה ללוה לגבי זמן הפירעון המלווה אומר שכעת הגיע זמן הפירעון ואילו הלווה ס"ל שיש עוד זמן לפירעון?

עיין בתשובות סימן עג סעיף ב וקצות כאן (ס"ק ב).

 

סעיף י

אימתי אמרינן 'יד בעל השטר על התחתונה', ואמתי לא אמרינן? האם בזמנינו בלשון מסופק נאמר גם כן הדין 'יד בעל השטר על התחתונה'?

מה הדין במקום שנהגו לכתוב^[17], ולא כתבו?

תשובה:

מתי אומרים ומתי לא אומרים –'יד בעל השטר על התחתונה':

הרא"ש,והנימוק"י (שהוזכרו לעיל בתשובה הקודמת) כתבו שכאשר הלשון שבשטר מסופקת ויכולה להתפרש לזכות או לחובת בעל השטר, הרי אומרים יד בעל השטר על תחתונה, ועליו להביא ראיה בכדי לפרש את לשון השטר לזכותו ולהוציא. דוגמא לדבר, במקרה שכתוב במשפט אחד בשטר "מאה שהם מאתיים", גובה את החיוב הנמוך מבניהם.

לרמב"ם, וכן פסק השו"ע (מ"ב,ז'), במקרה של סתירה בין החלק העליון לחלק התחתון בשטר, ויש להסתפק שמא נשתנה הכתוב ע"י נגיעת זבוב- הולכים אחר הערך הנמוך (אף אם הוא עליון). כמו כן, בכל עניין בו ניתן ליישב את הסתירה אומרים יד בעל השטר על התחתונה (עיין בגר"א מ"ב, כ"ד ליקוט).

א"א יד בע"ה על התחתונה:

הרשב"א, וכן פסק הרמ"א (מ"ב, י'), לשון שיש בו יותר ייפוי כח לבעל השטר ובלשון בני אדם כך הדבר נשמע בסתם, אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה.

כאשר יש שוני בין הכתוב בחלק העליון בשטר לכתוב בחלק התחתון בשטר ואי אפשר לתלות שהשינוי נובע ממגע של זבוב בכתב, הולכים אחר הכתוב בחלק התחתון בשטר, גם אם הוא לזכות בעל השטר.

במקרה והלשון בשטר מסופקת כך שיש צד לומר שהשטר בטל, או שנאמר שנעשה כהוגן, פסקו הרא"ש והשו"ע (מ"ב, ט') שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה והשטר יתפרש בצורה שיתקיים. אולם, כל זה דווקא שאין לתלות בטעות, ובדבר שאפשר שטעה הנותן אנו תולים בטעות אף שיפסל השטר (רמ"א,מ"ב, ט'). במה דברים אמורים, כגון שנכתב בשטר מתנה לשון שנחלקו הפוסקים אם היא מועילה להחיל חלות של מתנה, ונפסק שאינה מועילה, נתלה שטעה הנותן וחשב שלשון זו מועילה ולכן למעשה השטר יפסל ^[18](ש"ך ס"ק כ"ב).

בזמנינו:

כתב הרמב"ן בשם רב סעדיה גאון (הובא בנימוק"י, ב"ב כ"ד. ד"ה 'וניחוש'), שכאשר כותבים בשטר 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי', פירושו ששטר זה אינו כשאר טופסי שטרות המתפרשים לרעת בעל השטר במקרה של ספק בלשון השטר, אלא בשטר זה יש לפרש את הספקות בלשון לטובת בעל השטר כך שידו תהא על העליונה. השו"ע (מ"ב, י') כתב דין זה בלשון 'הרבה מהמפרשים' שעכשיו שנהגו לכתוב בשטרות 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי' אומרים במקרה של ספק שיד בעל השטר על העליונה.

בפת"ש (ס"ק י') הביא משו"ת כנסת יחזקאל (סי' ק"א) דהרבה חולקים על דין השו"ע,ואף בכנה"ג הביא הרבה שאין פוסקים כן, וכן מלשון השו"ע עצמו משמע שלא החליט בדבר.

הט"ז הקשה על השו"ע, דבסימן קי"ג (טור,(ד')) כתב הב"י בשם בעה"ת ורמב"ן, דלשון 'דלא כטופסי דשטרי' פירושה שהשטר נכתב בציווי בעל השטר ולא שהסופר כתבו מעצמו. אם כן יוצא דלשון זו אינה מהווה ראיה שהשטר יתפרש לטובת בעל השטר.

במקום שרגילים לכתוב 'דלא כטופסי דשטרי' ולא כתבו:

השו"ע (מ"ב, י') כתב דעכשיו נהגו לכתבו 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי'. ובסעיף ט"ו כתב השו"ע (ע"פ הגמרא בב"מ, ק"ד.) דלשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים הולכים אחריו, ואפילו לא נכתב דנים אותו כאילו נכתב (ע"פ תוס' שם). ובאר הש"ך (ס"ק ל"ו) טעם הדין, שודאי דעתו היה שיכתבו (כמו באחריות טעות סופר) עפ"ז הש"ך מסייג שדווקא כשידוע שהכותב ידע שכאן המנהג לכתוב, א"כ נאמר שגם במקרה שלא כתב נתכוון ללשון שרגילים בה. אולם במידה שלא ידע הכותב שלשון זו נהוגה כאן בשטרות, אלא חשב שרק אם כתבו במפורש הדין חל ובמידה ולא כתבו אינו חל, אם לא כתב בשטר הדין לא חל.

 

מה הדין בפרשנות שטר שיש נטייה חזקה באופן הפרשנות לטובת המלווה אולם אין בזה הכרח גמור?

לשון הרמ"א: "וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר".

מקורו:

הבית יוסף הביא תשובת הרשב"א (ב, רסט) שכתב: "פעמים שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות השומעים הוא בוטח שאילולי כן הוה ליה לפרושי כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כוונתו, וכאותה שאמרו בב"ב (ל.): ההוא דאמר ליה לחבריה כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך, הואי ההיא ארעא דמיקריא בר סיסין וכו' ואסיקנא כיון דכולי עלמא קרו לה בר סיסין עליה רמיא לגלויי דלא בר סיסין היא, והני מילי בדאמר ליה נכסי דפלניא שהוא לשון כולל, אבל אמר ליה ארעא דבר סיסין חדא ארעא בלחוד יהבינן ליה, ואפילו אמר ליה ארעתא לא יהבינן ליה אלא מיעוט ארעתא דהיינו שתים בלחוד וכדאמרינן בב"ב (סא:) גבי ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי חייא מזביננא לך ואי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעתא שתים ותנן בב"ב (קסה:) זוזין דאינון ונמחק אין פחות משנים וכו' עד באתרא דלא סגו ביה פריטי דכספא והילכך מי שמחייב עצמו לחבירו במאה דינרים ויוצאין באותו מקום מטבעות הרבה אינו נותן לו אלא פחות שבהם ואלא מיהו מהמטבע שהוא יוצא שם הוא נותן לו ואף על פי שלא פירש לו דסתמא דמילתא דאותו מטבע שהוא יוצא שם הוא מחייב עצמו ואין אומרין בכי הא דיד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן (שם) באתרא דלא מסגו פריטי דכספא.

והביא עוד תשובה של הרשב"א (ב, שה) שכתב: "כל שמשמעותו ניכר לבית דין מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפילו ליפוי כח של בעל השטר וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיהא בו יפוי כח לבעל השטר דנין אותו ואף על פי שאפשר לדונו למשמעות אחר שיהא לגרעון בעל השטר וכדאמרינן בפרק גט פשוט (קסו:) פריטי דל מהכא דלא כתבי פריטי בשטרא".

 

סעיף טו

ראובן אימץ ילד וכתב בשטר בני האם השטר כשר?

"מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר בני, או היתום כתב על המגדלו: אבי, או: אמי, לא מקרי מזוייף, וכשר, הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך (תשובת מיימוני סוף משפטים סימן מ"ח)".

הההגהות מימוני לומד זאת מהגמ' סנהדרין (יט:): "...ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכן הביא הגר"א.

הפת"ש (יג)כתב שהאורים (מ"ז) הביא בשם הכנה"ג "שמחלק, דדוקא באין להמגדל בנים. והוא ז"ל כתב עליו, ולא ידעתי מנ"ל לחלק, כי הטעם שנתן שם בתשובת מיימוני לפי דהמגדל יתום בתוך ביתו כו' וגם משום חביבות כדכתיב בני הט אזנך כו' שייך הכל אף ביש לו בנים". ובחת"ס (אה"ע א, ע"ו) כתב שסברת הכנה"ג נכונה, דבשלמא כשאין לו בנים עביד אינש דמחמת חיבה קורא לו בנו, ולא חייש דנפיק מיניה חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו שיבוא זה לירש בנחלתו... משא"כ כשיש לו בנים של עצמו, אזי חושש טובא שלא יבוא מזה טעות והפסד להפקיע בניו מנחלתו, וחזקה לא שביק אינש בריה ויהיב לאחריני, ולכן שטר שנכתב כן פסול.

בנתיבות (חדושים לה) הביא את האורים: "ואפילו יש לו בנים. אמנם אם שם הבן כשם היתום שגידלו, ונכתב על היתום בני פלוני, פסול דהוי שטר שיכול לזייף".

 

סימן מג

שאלה 1 - סעיפים ג, ד, ה, ט:

אם מוכח שהסופר טעה בכתיבת השטר האם השטר כשר?

תשובה: (א"ב נויפלד)

המחבר מביא להלכה בסימן מג, ט את תשו' הרשב"א^[19](ח"ג סי' ד) האומר ששטר המוכיח מתוכו שהוא טעות סופר שפסול, ולדוגמא כתב על שטר שנכתב בשנת נ"ח ובמקום הקדימו וכתב נ"ז ומוכח שנתכוון לנ"ח כיון שיועד לחתנו ולא היה זה חתנו רק בשנת נ"ח. אם כן כשמוכחת הטעות השטר פסול!

אמנם המחבר באותו סימן מביא בסעיפים ג-ה, מקרים בהם מוכחת הטעות והכשרנו אותם. לדוגמא, בסע' ה, מביא המחבר מרדכי (ר"ה סי' תש), לגבי שטר שכתב ברביעי לשבת בכ"ב תשרי, אך נמצא שיום רביעי לא היה כ"ב אלא ביום כ"ד, ולמרות כן הוא כשר. המרדכי שם מביא כמקור לדבריו את הגמרא בבבא בתרא קעא, א. שם בברייתא נאמר: "שטר שזמנו כתוב בשבת, שטר מאוחר הוא וכשר". וכך גם במקרה של רביעי בשבת, יש לתלות שהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבור הירח^[20]. ושאלו האחרונים מה החילוק בין סע' ה' שם למרות שיש טעות מוכחת אנו תולים בטעות ומכשירים ואילו בסע' ט' פסל הרשב"א?

תירץ הסמ"ע (סקי"ד) שבסעיף ה זו טעות הניכרת, מה שאינו בסעיף ט^[21]שם לא כולם מודעים מתי היה חתנו. חילוק נוסף כתב הסמ"ע שם. שבסעיף ה שם רק לא דקדקו לראות את האיחור של הזמן, אך בסע' ט יש לקונסו שהרי יכול לטרוף מזמן הראשון.

הש"ך (מג, מה) הביא מחלוקת אחרונים בזה. שם הרמ"א פוסק שאם סופר השמיט המאות השטר פסול אפי' שזו טעות הניכרת, והש"ך כתב שם שהדברים קשים כי ברור לכולם השטר פסול. ויסוד המחלוקת, שלרמ"א רק שטר שניכר מתוכו שהוא פסול אומרים שהוא טעות סופר והוא כשר, אך שטר שרק מסברא חיצונית אני מבין שיש בו טעות הוא פסול. אך הש"ך סובר שגם שטר עם טעות חיצונית מסברא הוא פסול.

פסול: כתב הגר"א (סקט"ו) שהרשב"א המובא במחבר בסעיף ט סובר כדעת תוס' (בבא מציעא, עב, א ד"ה 'שטר') ששטרות המוקדמים הפסולים הם פסולים לגמרי, אפי' לגבותם מבני חורין, אפי' שלא הקדימהו בכוונה. וכשיטה המובאת ברמ"א מג, ז. אמנם המחבר עצמו לעיל סובר כאומרים שאינו פסול שטר המוקדם שנכתב שלא בכוונה, רק לגבות ממשועבדים ותו לא.

לסיכום: שטר שיש בו טעות הניכרת, נפסק במחבר שהשטר כשר, וכ"פ הרמ"א בסימן מט, ב בשם תשובת הרא"ש שכל טעות סופר שמוכח שטעה השטר כשר ואמרינן דטעה כמו באחריות טעות סופר. אבל אם המדובר בטעות מוכחת, אך אינה 'טעות הניכרת', השטר פסול.

 

תשובה נוספת: (חגי וייסמן)

כשמוכח שהסופר טעה בכתיבת השטר - השטר כשר, וכ"פ המחבר בריש סימן מג. והמקור הוא בע"ז י, א ששם מיירי במקרה שבו השמיט הסופר חלק מהתאריך ששכח אלפים וכד'. ובש"ך כתב שבין אם מוכח שהטעות מאחר שהשמיט הסופר או מוכח הטעות שכתב תאריך שגוי בעליל אמרינן שהשטר כשר. וחלק על המהרא"י שס"ל שרק אם השמיט הסופר אז הוי מוכח מתוכו וכשר אבל כשכתב בפועל אף שהוי טעות לא אמרינן שטר כשר. ובמחבר בסימן מט, ו כתב בסתם שכשכתבו טעות שפסול ויכתבו העדים שטר חדש וכתב בשם יש מי שאומר שאם מוכח שהוי טעות בשטר דינו כשר אף שנכתבה הטעות בהדיא.

וכן הובא לקמן בסימן מט בטור ע"פ הגמרא בגיטין סג שאם טעו בשם המלוה והלוה שכתבו נפתא במקום תפטא יכולים העדים לכתוב שוב (כלומר שפסול) וכן אם טעה הסופר אמרינן שאם מוכח מתוכו אז כשר (אמנם שם יש מח' ראשונים אחרת בין הרשב"א והר"ן האם העדים יכולים לשוב ולכתוב שטר או שמא נאמר עשו שליחותן ואכמ"ל). ועוד יש לומר כמו שבשטר אמרינן אחריות ט"ס שלא שדי איניש זוזי בכדי א"כ כשיש עוד דברים שמוכח הטעות השטר כשר ונתקן ונדון כאילו נכתב. ובגר"א בסימן מט (סק"י) הביא כמקור את הגמרא בכתובות קד, ב כשטעו בכתיבת אדרכתא שדווקא שם הוי טעות שפוסלת השטר בשונה מסתם טעות שאמרינן שהשטר כשר.

 

שאלה 2 - סעיף יד:

שטר זמנו כתוב בשבת או ביום כפור, האם השטר מוקדם או שטר מאוחר? והאם צריך לקיימו?

תשובה: (חגי וייסמן)

כתוב בב"ב קעא, א: "תנו רבנן: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי - שטר מאוחר הוא וכשר, דברי ר' יהודה, רבי יוסי פוסל; אמר לו רבי יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת! אמר לו: כשהכשרתי - בזה הכשרתי". וא"כ מוכח מכאן ששטר שזמנו בשבת, או שכתוב בו זמן אחר שאינו מסתבר לחלוטין, אמרינן שהוא שטר מאוחר וכשר.

ופירש רשב"ם: כגון, במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט"ו לירח פלוני (כלומר, כמו שכיום נכתוב בלשוננו בחמישה עשר לחודש פלוני). וכשאנו נזקקין לכוון מתי אירע יום ט"ו של אותו חדש נמצא עונתו ביום שבת או ביום עשירי לתשרי דהיינו יוה"כ, והכל יודעין שלא נכתב לא בשבת ולא ביוה"כ ונמצא שלא נכתב באותו יום המוכיח בשטר אלא או מוקדם הוא ופסול או מאוחר וכשר. ובהמשך כתב שאמרינן שהוי שטר מאוחר ולא מוקדם, שבהדיא אמרי' קיום שטרות מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא בעינן דקי"ל כריש לקיש דאמר (כתובות יח, ב) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרכינהו קיום, ש"מ שעל הבא לפסול את השטר עליו הראיה. הלכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר, והטוען כי מוקדם הוא כדי לפסלו עליו הראיה. וא"כ שטר שזמנו כתוב בשבת הוי שטר מאוחר וכשר, וכ"פ המחבר.

והוסיף המחבר שמיירי דווקא בשטר מקויים ובשם בעה"ט כתב שיכול הלוה לדרוש מהמלוה שישבע שאין השטר מוקדם מאחר והתאריך בשטר מהוי ריעותא לשטר ולא הוי כטענת אמנה. ואם השטר איננו מקוים על המלוה להביא ראיה.

הנתיבות [יג] הקשה מה החידוש בזה שהשטר צריך להיות מקויים: "והוא תמוה, דבאינו מקוים אפילו ליכא ריעותא בשטר נאמן לטעון כל הטענות במיגו דמזויף, וכן הקשה התומים (י"ח)".

ולכאורה התשובה מפורשת בטור שכתב: "דאמרינן ליה קיים שטרא וחות לדינא, אף על גב דליכא מערער אנן טענינן ליה". וכן כתב הגר"א (כו).

 

תשובה נוספת: (משה בר ציון)

גמרא בבא בתרא (קעא.):

"תנו רבנן: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי - שטר מאוחר הוא וכשר, דברי ר' יהודה, רבי יוסי פוסל...אמר רבי פדת: הכל מודים, שאם הוזקקנו לעונתו של שטר, ונמצאת עונתו מכוונתו בשבת או בעשרה בתשרי - ששטר מאוחר הוא וכשר".

מבאר הרשב"ם (שם, ד"ה 'שטר') דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן, וחובת קיום היא רק מדרבנן, לכן על האומר שהשטר מוקדם להביא ראיה, שאנו מעמידים את השטר על חזקתו שכשר הוא ומאוחר.

הטור הביא דעת בעל העיטור, שאם הלווה אמר שהמלווה ישבע שהשטר מאוחר, חייב להישבע. כמו כן, כתב שכל זה דווקא בשטר מקויים אך אם אינו מקויים על בעל השטר להביא ראיה לכשרות השטר.

השו"ע (מ"ג, י"ד) פסק דין הגמ' והוסיף את דברי בעה"ט בלשון 'יש מי שאומר'.

הסמ"ע (כ"ה) כתב, שמשביעין את בעל השטר- שאינו מוקדם, כיון שע"כ לא נכתב בזמנו. ועכו"פ שבועה זו רק אם ביקש בע"ד שישבע המלווה, דאל"כ אין משביעין. הש"ך (ס"ק ל"ב) הקשה דלשו"ע שפסק כרמב"ם ששטר מוקדם גובים מבני חורין, מדוע משביע לבעל השטר שאינו שטר מוקדם, הרי אף שטר מוקדם ניתן להגבות? ותרץ דצ"ל שלשו"ע משביע שלא הקדימו העדים את השטר בכוונה דאז אף לשו"ע (ז') השטר פסול.

 

שאלה 3 - סעיף כג:

ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר חוב על לוי בשטרו של ראובן כתוב בחמישה בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי לגבות חובות שניהם, מי משניהם זכאי לגבות חובו תחילה?

תשובה: (משה בר ציון)

גמרא כתובות (צד:):

"הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף, חד הוה כתוב בחמשא בניסן, וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא, אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים. אמר ליה אידך: ואנא אפסיד? אמר ליה: את ידך על התחתונה, אימא בר כ"ט בניסן את".

 אם כן יוצא שהשטר שכתוב בו התאריך הוא הקודם לגבות משום שאנו אומרים שמא השטר שכתוב בניסן סתם זמנו בסוף החודש^[22]. הרמב"ם (מלוה ולוה, כ', ה') ביאר שמדובר בשטרות חוב. וכן פסק שו"ע (מ"ג, כ"ג).

בגמרא (כתובות צ"ד.) נחלקו רב ושמואל בדין שני שטרות היוצאים ביום אחד, רב סובר- יחלוקו, ושמואל סובר- שודא דדייני. הרי"ף (כתובות נ"ג.) ביאר כי רב ושמואל נחלקו רק לגבי שטרי מכר ומתנה, אך לגבי שטרי הודאות והלוואות מודה שמואל שיחלוקו. הראיה ממשנה של מי שהיה נשוי לשלוש נשים וגובה הכתובה שלהן שונה ויש רק מנה אחד לפרוע. הר"ן (כתובות נ"ג. בסוף העמוד) באר את החילוק, ששעבוד השטר חל רק משעה שמוכח ממנו, היינו מסוף היום. לכן אף אם כתב ומסר לאחד קודם לאחר, שיעבוד השטרות יכול יחד, בסוף היום. הוכחה לדבר מהגמ' (צ"ד:) לגבי שטר שכתוב בו בסתם שזמנו בניסן, חל שעבודו רק בסוף ניסן. ואפילו אם יבואו עדים שההלוואה הייתה בר"ח ניסן, לא יועיל משום שהקול של השטר יוצא רק מהזמן שמוכח מתוכו.

בקצוה"ח (מ"ג, ז') שאל על דברי הר"ן, שלכאורה מהמקרה של שטר שכתוב בו ניסן סתם יש להביא ראיה שלא כדעת הר"ן. הגמ' מתארת כי בעל השטר שכתוב בו ניסן סתם בא לפני רב יוסף וביקש שיכתבו לו שהשעבוד של שטרו יחול בתחילת אייר, הגמ' אומרת שרב יוסף סירב לבקשה משום שיכולים הלקוחות לומר לבעל השטר שאין לו לגבות מהם אלא מבעל השטר האחר שזמנו ב-ה' ניסן, כיון שבעל השטר האחר גבה של כהוגן שכן הוא מאוחר לשטר זה שכתוב בו ניסן סתם, דשמא זמנו בתחילת ניסן. שואל הקצוה"ח, לכאורה לדברי הר"ן כיצד יכולים הלקוחות לטעון כך, הרי השיעבוד חל רק מן הזמן המוכח בשטר (היינו סוף ניסן) גם אם יוכח שבאמת ההלוואה הייתה בתחילת ניסן. הקצוה"ח נשאר בצ"ע. יוצא אפוא, שלר"ן בעל השטר גובה רק מן הזמן שמוכח בו, שאז יוצא הקול, גם אם יוכח שבאמת הלווה קודם לשאר בעלי השטרות, וקצוה"ח תמה על כך.

נתיה"מ (מ"ג, י"ז) הביא תומים האומר: שלדעה ששטר הכתוב סתם אינו יכול לגבות ממשועבדים אף אם יש לו עדים שראו השטר בידו מזמן ראשון, הלקוחות לא יכולים לומר לו הנחנו לך מקום לגבות.

הנתיבות חולק ואף לשיטה זו הלקוחות יכולים לדחות אותו לפי הפוסקים (שו"ע קד יג) שמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר... אך למ"ד מלווה ע"פ מוקדם אינו קודם מסכים הנתיבות לתומים.

רע"א (קד, סעיף ח) חולק, שהרי לכ"ע בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ול"ש לומר הנחנו כיון דאף אם יברר עתה שיש בו בא' בניסן א"י לטרוף מראובן שקדם וגבה.

הנתה"מ, באר שלמ"ד שמלווה ע"פ מוקדם גובה קודם למלווה בשטר מאוחר, יכולים לומר. משום שיאמרו הלקוחות ששמענו את הקול של שטרך באחד בניסן^[23], והיה שדה בן חורין שיכולת לגבותו אף שוויתרת על השיעבוד, הרי אף מלווה ע"פ קודם לשטר המאוחר, בגבייה מבני חורין.

יוצא שלנתה"מ, אם יוכיח בעל השטר הכתוב בסתם שזמנו קדם לשטר האחר, יוכל לגבות את השדה הבן חורין.

 

שאלה 4 - סעיף כג:

אחד מכר שדה לראובן ושדה לשמעון, בשטרו של אחד מהם כתוב בעשרים וחמישה בניסן ובשני כתוב בניסן סתם ובא בעל חוב של המוכר לגבות מהם וכל אחד מהם דוחה אותו בטענה שהוא הראשון שקנה השדה הדין עם מי?

תשובה: (משה בר ציון)

רעק"א (גליון שו"ע על סעיף כ"ג), הביא מהרב המגיד שהביא בשם הרשב"א שבמקרה של שני קונים האחד זמנו בניסן סתם והאחר ב-ה' ניסן, גובה בעל חוב של המוכר מזה שזמנו בניסן סתם, ואין יכול לדחותו הקונה שמא הוא הקונה הראשון. טעם לדבר, שכיון שהדין של גביה מהקונה האחרון הוא תקנה, ומעיקר הדין יש יכולת לבעל החוב לגבות ממי שרוצה, על הקונה להביא ראיה שהוא המוקדם^[24].

 

שאלה 5א - סעיף כח; וכן סימן עג סעיף ט:

אדם שהתחייב לשלם חובו בר"ח, באיזה יום ישלם, בא' דר"ח או בב' דר"ח, ובשנה מעוברת מתי ישלם, באדר א' או באדר שני?

תשובה: (חגי וייסמן)

הכלל שלנו בשטרות הוא שיד בעל השטר על התחתונה וזה כאשר הוי ספק בלשון ובכוונת השטר. ולכן אם כתוב שזמן הפרעון הוא בר"ח ויש שני ימים, יד בעל השטר על התחתונה וישלם הלוה ביום השני, ואפ' אם היום השני בשבת ימתינו למוצ"ש ולא יצטרך לפרוע ביום ששי א דר"ח, וכ"כ בכסף הקדשים. וע"ע בשלט"ג כתובות נד, ב סעיף ב שהביא ראיה ודן בענין.

אמנם השו"ע בסימן עג, ט כתב: "הנשבע לפרוע בראש חודש אדר, חייב לפרוע ביום החודש הראשון". ובש"ך (ס"ק לב) הסביר שחייב לפרוע ביום החדש הראשון - דשני ימים נקראים ראש חודש וספיקא דאורייתא לחומרא, והובא דין זה בשם הרשב"א. כלומר מאחר ונשבע וצריך לקיים שבועתו לכן מספק הוי לחומרא אבל כשלא נשבע הדין הוא כפי שכתבנו למעלה.

שנה מעוברת

אמנם בשנה מעוברת הדין שונה מאחר וסתם אדר הוא אדר ראשון ואין זה כספק שקול שלא ברור לנו מה הכוונה ולכן בכה"ג ישלם הלוה באדר ראשון, והמקור הוא בנדרים סג, א: "מתני'. קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה - אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר - עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר - עד סוף אדר הראשון. גמ'. אלמא סתמא דאדר דקאמר - ראשון הוא; לימא, מתני' רבי יהודה היא! דתניא: אדר הראשון - כותב אדר הראשון, אדר שני - כותב אדר סתם, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין!" ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה שסתם אדר הוא אדר הראשון ולכן מועד הפרעון יהא אדר ראשון.

ובמחבר פסק כעין זה במקרה דומה שאם יצאו על הלוה שני שטרות ובאחד אדר סתם ובשני אדר שני, גובה קודם בעל השטר שכתוב בו אדר סתם אף אם לא ישאר לבעל השטר השני לגבות שהוא קודם. והש"ך חלק על המחבר ופסק שיחלוקו, ונראה שפסק כן מכיון שהרמב"ם פסק כר"מ ועוד שהמחבר ביו"ד בסימן רכ הביא את שתי הדעות.

 

שאלה 5ב - סעיף כח; וכן סימן עג סעיף ט:

ואם התחייב לשלם בחול המועד או בחנוכה, מתי חייב לשלם?

תשובה: (חגי וייסמן)

נראה לומר שמאחר שלא ברור מתי בדיוק התחייב, נאמר שיד בעל השטר על התחתונה, שלא הוי כמו פסח של לע"ל שאם נפרש כך בטלה משמעות השטר, אלא במקום שיפרע ב-א' יפרע ב-ח חנוכה וכנ"ל עיקר. ובט"ז (עג, ט) כתב שאם נשבע לשלם בחנוכה אין זה דומה למי שנשבע לפרוע בר"ח שצריך לפרוע ביום הראשון ששם הוי שני ימים שונים והוי כאילו מסופק מה כוונתו ומכח החומרא משלם ביום הראשון. אבל כמו שאם אמר שמשלם בר"ח אין צריך לשלם מיד בדקה הראשונה ויכול לשלם כל היום כולו, ה"ה בחנוכה יכול לשלם בכל מהלך ימי החג ולא מיקרי כעובר על שבועתו. ומסיים הט"ז שכ"ש אם לא נשבע וכתב סתם זמן פרעון לחנוכה שאין לכופו עד היום האחרון.

 

סימן מג

סעיף ה

אם מוכח שהסופר טעה בכתיבת השטר, האם השטר כשר?

תשובה:

כתב המרדכי (ר"ה, סימן ת"ש), שטר שכתוב בו שנעשה ברביעי בשבת כ"ב לחודש תשרי, ונמצא שתאריך זה אינו נכון כיון שיום רביעי היה כ"ד בחודש, ועוד שתאריך כ"ב בחודש הוא חג שמיני עצרת, אין השטר נפסל שיש לתלות בטעות סופר^[25]. והכלל "דבכל דיני ממונות תלינן בטעותא לגבי זמן השטר, בכל מה שיכולין לתלות כדי להכשירו".

השו"ע (מ"ג, ה') פסק את דין המרדכי. הש"ך (ס"קז') הביא מתוה"ד (פסקים סו"ס י"א) שכתב מאו"ז סנהדרין שר"ת ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר שנכתב בו כ"ד לחודש בעוד שהתאריך היה כ"ב לחודש דאין אומרים שטעו בשני ימים, וסיים בצ"ע לדינא.

הנתה"מ (ס"ק ג') תירץ דכאן מיירי שהוא שטר מאוחר שכן לא כתבוהו בשמיני עצרת. וא"כ כאשר כתבו את השטר כתבו תאריך מאוחר ואז יתכן שלא שמעו עדיין קביעות החודש (שיתכן וכתבוהו קודם שעבר רובו של החודש) וא"כ יכולים לטעות אף בשני עיבורים.

הפת"ש (ב') הביא משו"ת חוט שני, שכתב הסופר שנכתב בשנת שמ"ז, וניכר הטעות ומוכח מתוכו של השטר שטעה הסופר והיה צריך לכתוב שנ"ז^[26], כיון שהטעות מוכח מתוכו לא יגבו מהלקוחות שלא כדין והשטר כשר אף לדעת ר"ת הפוסל כשכתב כ"ד במקום כ"ב.

השו"ע בסעיף ט' הביא משו"ת הרשב"א (ב,ד) ששטר שהיה כתוב בו שנכתב בשנת נ"ז, ומוכח מתוכו שהיה צריך להכתב על שנת נ"ח (כיון שהמתנה הכתובה נתנה לחתן הנותן והוא לא הה חתנו בשנת נ"ז), השטר פסול אף אם חתום עליו גברא רבה. הסמ"ע (י"ד) הקשה, שלכאורה דין זה סותר לנאמר בסעיף ה' שתולים בטעות ומכשירים השטר. תרץ הסמ"ע, שבטעות של עיבור החודש הרי הוא ניכר מתוך השטר שרביעי אינו בכ"ד בחודש, אולם בשטר בסעיף ט' לא ידוע לכולם שמקבל המתנה לא היה חתנו של הנותן בשנת נ"ז וע"כ אינו טעות הניכר מתוכו ויש לחוש לגביה בפסול. חילוק זה הוא כעין מש"כ לעיל מהפת"ש.

 

סעיף ו

מה דין כתב ידו שכתוב ללא תאריך, ומה הדין בכת"י כשהזמן שנכתב בו מוקדם? (שו"ע ו, וקצות סט,א)

השו"ע (מג,ו) כתב ע"פ תשובת הרשב"א שא"צ לכתוב זמן בכת"י. הסמ"ע – ביאר כיוון שאין גובים בשטר זה מלקוחות א"צ לכתוב זמן בשטר. הש"ך כתב שאף שיש על הלווה עוד שטרות אין בשטר של כת ידו דין קדימה לגבות מבני חורין כיוון שחוששין לקנוניא, שהלווה הקדים את זמנו בשטר בכת"י בכוונה שיגבה המלווה תחילה.

כתב רע"א - שאם הלווה פרע למי שמוציא את כת"י אין יכול בעל השטר המאוחר להוציא מידו בטענה שעשו קנוניא.

הקצות (סט,ס''ק א) כתב בשם מהר"ם - שמי שמחזיק בכת"י יש לו דין קדימה לכל הדברים ואפילו בקרקעות יש לו דין קדימה, וזמנו של שטר מוכיח עליו וחזקה שמסר בזמנו, ורק צריך גילוי מילתא שאין הדבר מרומה. ואילו מתשובת הרשב"א משמע שאין הזמן ראיה שחוששים לקנוניא. אך מסיים הקצות שאם תפס המלווה אין מוציאים מידו שיכול לומר הכתב נכתב בזמנו. והוכיח שמועיל תפיסה בכתב ידו מדברי התוס' גיטין (ג: ד"ה כתב) שביארו מדוע כת"י בגט פסול למ"ד משום פירי, וביארו שחוששים שמא אחר הכתיבה מיד תתפוס האישה הפירות ותאמר שנתגרשה מהזמן הכתוב בשטר.

 

סעיף ז

שטר שנפסל מחמת שהיה מוקדם, או שהיה כלול בו קרן וריבית, או אחד העדים היה קרוב או פסול, האם גובים את הקרן? האם גובים ממשעבדי?

תשובה:

גמרא (ב"מ עב.):

ת"ר: שטר שכתוב בו ריבית, קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית- דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים- גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית.

במאי קמיפלגי? רבי מאיר סבר קנסינן התירא משום איסורא, ורבנן סברי, לא קנסינן היתרא משום איסורא.

תנן התם- שטרי חוב המוקדמין- פוסלין, והמאוחרין- כשרים. מוקדמים אמאי פסולים? נהי דלא גבו מזמן ראשון נגבו מזמן שני?... רבי יוחנן אמר- אפילו תימא רבנן (דר"מ הנ"ל, מ.ב.צ) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון.

שטר מוקדם:

נחלקו הראשונים לגבי שטר מוקדם האם גובה בו מבני חורין או שפסול לגמרי:

רש"י(שם ד"ה פסולים) רמב"ם (מלווה ולווה כ"ג, א'), רי"ף (מ"ב:): פסקו דשטר מוקדם דינו כמלווה ע"פ וגובה מבני חורין, אך אינו גובה כלל מן המשועבדין שמא יגבה שלא כהוגן.

תוספות (שם ד"ה שטר)- פסק כפשט לשון הגמרא ששטרי חוב המוקדמין- פסולים לגמרי ואינו גובה אף מבני חורין.

השו"ע (מ"ג, ז') פסק כרש"י ורמב"ם, והרמ"א- פסק כדעת תוספות.

כתב הש"ך (י"א) שאם יכתוב בעל השטר, קודם שיראה השטר בבי"ד, שאי אפשר לגבות עם שטר זה אלא מזמן שני (זמן ההלוואה), השטר כשר וניתן לגבות בו ממשועבדים מזמן השני. כתב הנתה"מ (ס"ק ה') שצריך שיעביר קולמוס על הזמן הראשון, ויכתבו זמן שני בפני עדים שיעידו על זמן הכתיבה.

כתבו הרמב"ם (מלווה ולווה כ"ג, א) והריב"ש (רס"ד), דמה שגובה מבני חורין בשטר מוקדם זה רק במקרה שזמן השטר לא הוקדם בכוונה ע"י העדים, שאם כן השטר פסול לגמרי כיוון שהעדים שקרנים, וכן פסק השו"ע (מ"ג, ח').

הראשונים בארו באיזה מקרה, אם כן, מותר לגבות מבני חורין בשטר מוקדם. הר"ן (ר"ה ב. ד"ה וגרסי') הביא ירושלמי (שביעית י', ג') שמדובר שהעדים מודיעים שהשטר מוקדם. וכתב הרז"ה (ר"ה א. ד"ה למלכים) שמדובר שאומרים העדים שטעו בחתימת השטר, ומדובר שטעו בטעות שרגילים העדים לטעות בה. כתב הנימוק"י (ב"מ מ"ב. ד"ה 'ת"ר') שמדובר בכגון שטעו העדים שחתמו את השטר בזמן הראשון וחשבו שכעת ילווה הלווה מן המלווה, אך לבסוף התברר לעדים שההלוואה התבצעה בפועל רק בזמן מאוחר יותר מהכתוב בשטר, ואם כן זהו שטר מוקדם אך הוא נוצר מחמת טעות. הריב"ש כתב, שמדובר שטעו העדים בעיבורא דירחא ולכן חתמו תאריך מוקדם.

נחלקו הראשונים האם נאמנים העדים לומר שטעו בחתימת השטר גם במקום שכתב ידם יוצא ממקום אחר:

הרז"ה (ר"ה א. ד"ה 'למלכים')- העדים נאמנים אף שכת"י יוצא ממקו"א.

הרמב"ן^[27], תוספות (ב"מ ע"ב. ד"ה 'שטר')- כשכתב ידם של העדים יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר שטעו.

הרמ"א (מ"ג, ח') הביא את שתי הדעות.

הש"ך (ס"ק י"ט) כתב שמהרמ"א משמע שלדעת האומרים שאין העדים נאמנים לומר שטעו כשכת"י יוצא ממקו"א אף אם טעו בדבר שעבידי העדים לטעות בו כגון עיבורא דירחא. אך הש"ך סובר שלכו"ע במה שעבידי למטעי נאמנים העדים לומר שטעו אף אם כת"י יוצא ממקו"א, ואינו נחשב חוזר ומגיד. אלא שנחלקו במקרה שאומרים שטעו ולא שמו לב לחתום על זמן השטר, בזה יש אומרים שאינם נאמנים בשכת"י יוצא ממקו"א.

שטר שיש בו ריבית וקרן:

לעיל הבאנו שהגמרא ב"מ (ע"ב.) הביאה מחלוקת תנאים האם בשטר שיש בו קרן וריבית גובים את הקרן, שדעת ר"מ לאסור דקנסו היתר משום איסור, וחכמים מתירם. התוספות (ב"ק, ל. ד"ה 'וחכמים') כתבו שהלכה כחכמים, דאין הלכה כר"מ בקנסותיו.

גביה ממשועבדים:

התוספות (שם) כתבו שמשמע שלחכמים גובים את הקרן אף ממשועבדים, ומדוע הרי העדים עברו על איסור 'לא תשימון נשך'? התוספות מתרצים: 1.'לא תשימון' לאינשי לא משמע שהוא בהלוואה בעדים אלא רק לווה ומלווה. 2. מדובר בגמרא בריבית דרבנן. הרא"ש (ב"ק, ג', ח') כתב שבשו"ת הגאונים משמע שאין לחלק בדין זה בין ריבית דרבנן לדאורייתא ובכל מקרה גובה ממשעבדי וכטעם הראשון בתוספות 'דלא תשימון' לאינשי בלא עדים משמע.

כדעת הרא"ש פסקו הרמב"ם (מלווה ולווה ד, ו') והשו"ע (נ"ב, א'), ולכן בשטר שהריבית שבו מפורשת גובה ממשעבדי גם אם מדובר בריבית דאורייתא.

ריבית שאינה מפורשת בשטר:

התוספות (ב"ק, ל. ד"ה 'וחכמים') כתבו דאם הריבית והקרן בשטר כתובים באופן שאין הם ניכרים כל אחד לעצמו ויש לחוש שיגבה את הריבית, גזרו חז"ל שאין גובים כלל בשטר זה ואף לא את הקרן.

הש"ך מביא שהרמב"ן (הובא בנימוק"י ב"מ דף מ"ב: ד"ה 'ת"ר') ביאר שבשטר שהריבית שבו מפורשת העדים פסולים, ובגמרא מדובר בשטר שכתוב בו חיוב סתם ולא מפורשת בו הריבית, אז יכולים העדים לומר שלא ידעו שיש בשטר זה ריבית. במקרה זה גובים בשטר אף ממשעבדי. ואמר הרמב"ן שאין לחוש (כפי שחשש התוס') שמא יגבה אף את הריבית, אף שבשטרות מוקדמים חששו שמא יגבה שלא כדין^[28]. כרמב"ן פסקו המ"מ (מלווה ולווה, ד, ו) והב"ח.

א"כ מצאנו מחלוקת קיצונית, בשטר בו הריבית מפורשת: לתרוץ התוספות שהובא ברא"ש גובים את הקרן ואף ממשעבדי, ומאידך לרמב"ן הוא שטר פסול, כיון שהעדים שבו עברו איסור. ובשטר שבו הריבית אינה מפורשת: לתוספות אינו גובה כלל שמא יגבה אף את הקרן, ולרמב"ן השטר כשר, וגובה הקרן אף ממשעבדי ואין לחוש לגביה שלא כדין.

השו"ע (נ"ב, א') פסק כתוספות שאם כלל את הקרן והריבית אין גובים אף את הקרן.

הש"ך פסק: שבשטר שיש בו ריבית מפורשת, הוא ספיקא דדינא. נפק"מ אם תפס בעל השטר לא מוציאים מידו. ובשטר שאין בו ריבית מפורשת, משמע מהש"ך שפסק כרמב"ן.

שטר שיש בו ריבית דרבנן הכלולה עם הקרן, וידעו זאת העדים כשחתמו על השטר, כתב הש"ך בשם גידו"ת שלכו"ע שרי לגבות אותו אף ממשעבדי. דלתוספות לא גזרו קרן אטו ריבית בדרבנן, ולרמב"ן לא נפסלו העדים כשחתמו על שטר עם ריבית דרבנן.

אחד העדים קרוב או פסול[O1] :

גמרא מכות (ה:) "נמצא אחד מהם קרוב או פסול- עדותן בטלה", ובדף ו: פסק רב נחמן כרבי דדין זה קיים אף בדיני ממונות.

מאידך מצאנו בגמרא בבא בתרא (קס"ב:) :

"היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, תתקיים העדות בשאר".

היינו שכאשר יש שני עדים כשרים בשטר ונוספו עליהם גם עדים פסולים השטר כשר. הרשב"ם (בב"ב קס"ב: ד"ה 'שהרי') ביאר שיש לחלק בין הסוגיא במכות לבבא בתרא, שבב"ב מיירי שחתמו העדים לכבוד או למלא את הרווח בשטר וכיון שלא חתמו לעדות אינו פוסל את השטר.

נחלקו הראשונים היכן ממוקמת חתימת העדים הפסולים, בכדי שנכשיר אותה:

התוספות (ב"ב, קס"ב: ד"ה 'נמצא') בשם ר"י, רשב"ם (שם, ד"ה 'שהרי') בשם רב יהודאי, ר"ח, רשב"א: דווקא שהעדים הפסולים ממוקמים ראשונים, שאז ניכר שחתמו לכבוד והשטר כשר. ולכן גם מקיימים את השטר מהעדים החתומים למטה^[29].

ברשב"א, תוספות גיטין (י"ח: ד"ה אמרי) ור"ן (גיטין ט. בהתחלה), משמע שאם חתמו הפסולים באמצע, השטר פסול.

הרא"ש (ב"ב,י, ג'): אף אם חתמו הפסולים באמצע, כשר אם חתמו שני כשרים למטה מהם. אך הב"י ביאר שהרא"ש אינו חולק על דעות הראשונים הקודמות, אלא מיירי כשידוע שחתמו על השטר כסדר החתימות המופיע בו, לכן השטר כשר בחתמו הפסולים באמצע^[30].

הרמב"ם (עדות, ה, ו') רי"ף (מכות ב:) בשם הגאונים: כאשר יש עדים כשרים כל מקום שהוא בשטר, אין לפסול את השטר מחמת הפסולים שבו, אלא אם יש עדות ברורה שישבו כולם לחתום, דאז השטר פסול שאני אומר שחתמו כולם לשם עדות. מהרמב"ם משמע שכאשר העדים לפנינו יש לשאול אותם כיצד חתמו, ורק כאשר אינם לפנינו אנו תולים שחתמו בכשרות, היינו שחתמו הפסולים אח"כ לשם כבוד.

השו"ע (מ"ה, י"ב): פסק כרמב"ם. הרמ"א: פסק כרא"ש שכשר רק אם האחרונים כשרים. הש"ך (כ"ג): האריך לדחות את דעת השו"ע, וביאר שהרי"ף והרשב"א לא פסקו כגאונים (דלא כב"י). להלכה פסק הש"ך: 1. שעדים פסולים החתומים בשטר כשרים רק אם חתומים ראשונים, וגם אם חתומים אמצעיים פסולים. 2.בסתם שטר אין חוששים לעדים פסולים ומקיימים השטר מכל העדים החתומים בו.

חתמו הפסולים והכשרים כולם בשורה אחת, פסק הנימוק"י (ב"ב ע"ה: ד"ה גמ') שאף אם הפסולים חתמו ראשונים בשורה, השטר פסול שבוודאי לשם עדות נתכוונו. הביאו הסמ"ע (ס"ק ל').

 

מה הדין של שטר מוקדם לענין גבייה מבעל חוב ומלוקח? מה עושים בית הדין עם השטר?

תשובה:

מקור הדין: משנה שביעית (י, ה): "שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים". לכו"ע שטר מוקדם אינו גובה בו מלקוחות, מכיון שהתאריך שבו קדם להלוואה וממילא לשעבוד הנכסים מצד הלווה, זה עלול להיות מכשול ('פצצה מתקתקת') לגבות מלקוחות של הלווה שלא כדין, יש ראשונים הסוברים שקנסו שלא לגבות מלקוחות כלל אבל כשר למגבי מבני חורין, וכן פסק השו"ע, והרמ"א מביא בי"א את דעת התוס' שהשטר פסול לגמרי. עיין ברא"ש (ב"מ ה, נח) שהביא מחלוקת זו: "וא"ת ואפי' מבני חרי היכי גבי והלא העדים פסולין הן שבמתכוין חתמו שקר והקדימו הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין שאנוסין היו מחמת נפשות. א"נ כגון שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא בין חדש מלא לחדש חסר".

הסמ"ע (יא) כתב שגם לדעת הרמ"א שהשטר פסול לגמרי אם הלווה יטען להד"ם אינו נאמן, וכל הנפק"מ מהפסול הוא לעניין טענת פרעתי. הש"ך (יב) והט"ז כותבים שאכן כך דעת רבנו יונה אך דעת ר"י שהביא התוס' (ב"ב קנז:) ופסקו הטור אינו כך אלא פסול לגמרי.

כששטר מוקדם מגיע לבית הדין, כותב הש"ך (י) שבית הדין או קורעים אותו או כותבים פסק דין חדש שיכול להיות מכאן ואילך תחליף לשטר. (חשוב לציין שהמלווה עשה שלא כהוגן כאשר כתב שטר מוקדם ולכן מובן שבית דין קורע אותו, ואז ייהפך בעצם למלווה ע"פ שיכול לטעון פרעתי, אבל עדיין בי"ד משמר לו את היתרון של מלווה בשטר ע"י שיכתוב לו פסק דין חדש מתאריך זה).

 

שטר שנפסל מחמת שהיה מוקדם, אם גובים את הקרן ואם גובים ממשעבדי?

תשובה: דעת המחבר בשו"ע: גובים את הקרן רק מבני חורין ולא גובים ממשעבדי (אמנם זה שלא גובים אף מזמן שני ממשעבדי זה קנס שנלמד מדעת ר"מ בשטר שיש בו ריבית שקנס שאינו גובה בו גם את הקרן ולא רק את הריבית אינו גובה, אך "אוקי באתרה" בשטר מוקדם זה לא שייך שלא יגבה גם את הקרן). אמנם לדעת הי"א ברמ"א אכן השטר פסול לגמרי, והמשמעות שאינו גובה בו כלל.

 

כתוב 2 מקרים בהם ניתן לגבות גם ממשועבדים? ומתי אי אפשר לגבות בו כלל?

תשובה: מקרה א: אם בי"ד כתב פסק דין מעודכן כאשר הגיע לידו השטר המוקדם, כותב הש"ך (סק"י) שניתן לגבות בו ממשעבדי מהתאריך שעל פסק הדין.

מקרה ב: כאשר הלווה כתב מעצמו, לפני שהשטר הגיע לבית הדין, ששטר זה מוקדם, בכך בעצם תיקן את התקלה שעלולה להגיע משטר מוקדם, כותב הש"ך (בסוף סקי"א) וכן הנתיבות (סק"י) שניתן לגבות ממשעבדי מזמן שני.

ניתן להוסיף אופן נוסף, לדעת היד רמ"ה שהובא בטור, כאשר אכן נכתב בניסן אך לא לווה עד תשרי, שלדעתו ניתן לגבות מתשרי ממשעבדי, הוא פוסל רק כאשר נכתב בתשרי וכתבו תאריך של ניסן שקדם לו. אולם לא נפסק כשיטה זו.

המקרה שאי אפשר לגבות כלל: הוא כאשר העדים הקדימו בכוונה.

 

מה דין שטרי חוב המוקדמים? (כבר ענינו לעיל) ומה הדין בטוען הלווה פרעתי או להד"ם? מה הדין שטר חוב שהקדימו זמנו בכוונה? נמק והבא דוגמא אחת.

תשובה: לדעת השו"ע מכיון שהשעבוד קיים והחוב קיים, לגבות מבני חורין, אם טוען הלווה פרעתי, דינו כשאר שטרות, שהלווה לא נאמן כי יש כנגדו ראיה של "שטרך בידי מאי בעי!" זה נכון כל עוד לא הגיעו לבית דין, או בשעה שהגיעו לבית הדין, אבל אח"כ או שיש שטר חדש מבית הדין או שבית הדין קורע את השטר. וכן אם טוען הלווה להד"ם הוחזק כפרן. אם הקדימו בכוונה כותב השו"ע בסעיף ח שכל השטר פסול, משום שהוכח שהעדים שקרנים שהרי חתמו על שקר, וממילא הם פסולים לעדות.

 

סעיף ח

בשטר מוקדם, האם העדים נאמנים לומר שהקדימו או שטעו בטעות אחרת? האם יש דרך לתקן שטר מוקדם ולהכשירו?

נחלקו הראשונים האם עדים שהקדימו בכוונה פסולים, הרא"ש (שביעית י, ה) כתב: "וא"ת והיכי גבי מזמן שני בהאי שטרא והלא העדים החתומים על השטר רשעים ופסולים הם שחתמו על שטר מוקדם, וי"ל דלא מקרו רשעים בשביל זה דסבורים שהלוה יפרע ולא יבא לידי טריפת הלקוחות". אך הרא"ש (ב"מ ה, נח) כתב לא כך וז"ל: "וא"ת ואפי' מבני חרי היכי גבי והלא העדים פסולין הן שבמתכוין חתמו שקר והקדימו הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין שאנוסין היו מחמת נפשות. א"נ כגון שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא בין חדש מלא לחדש חסר".

להלכה נפסק ששטר מוקדם שהעדים הקדימוהו בכוונה פסול, ואם טעו כשר.

איזו טעות?

הסמ"ע (יב) כתב בשם הנמוק"י (ב"מ מב: בדפי הרי"ף) שכתבו שטר ללוה בלא המלוה והלוה לווה מאוחר יותר, ואף שאסור לעשות שטר ללווה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא, אין הם נפסלים בכך. והש"ך (טו) הסביר שמי שלא יודע דין זה אינו נפסל לעדות.

ובשם תלמידי הרשב"א כתב הסמ"ע שחשבו שההלוואה כבר הייתה ואח"כ ראו להמלווה מעביר כסף כפי הכתוב בשטר.

טעות בעיבור החודש או בשנת המלך – כך כתב הרא"ש הביאו הש"ך (יט)

להגיד שהם הקדימו בכוונה אינם נאמנים כיוון שזה שקר ואין אדם משים עצמו רשע. לגבי טעות השטר כשר ועל כך כותב הרמ"א:

"י"א דהעדים נאמנים בזה, אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. והוא הדין בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, העדים נאמנים לומר שטעו (ר"ן ריש ר"ה). ויש חולקים (עיין בטור שתי הדעות)".

מקור הדין בירושלמי שביעית (י, ג): "שטרי חוב המוקדמים פסולין מפני שמייפה כוחן, והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כוחן. מי מידע (מי אומר לנו שאלו שטרי חוב מוקדמים)? שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן: החתומין בשטר. לא כן אמר ר"ש בן לקיש עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד (הרי עדים החתומים על השטר דינם כמי שנחקרה עדותם שאינם יכולים לחזור מהעדות)? תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר (דברי ר"ש שעדים אינם חוזרים היינו שלא אנו חתמנו), ברם הכא אמרי על זה חתמנו ולא חתמנו על זה".

הרמב"ן (ב"מ עב.) הביא ירושלמי זה ופירושו, וכתב שהשאלה אליבא דר"מ הסובר שאף אם אין כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר אין העדים נאמנים לומר פסולי עדות היינו. ותירצו שהעדים נאמנים לומר שעל חלק מהפרטים לא חתמו, אך רק כאשר אין כתב ידם יוצא ממקום אחר.

אך התרומות (שער כ"ו ח"ג ס"א), הסביר הלכה זו גם כאשר כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר. ובחידושי הר"ן (ר"ה ב. בדפי הרי"ף) הביא את דברי הרז"ה, שנראה מדבריו שאפילו כאשר כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים, אך הדיין צריך להחמיץ את הדין. והביא את דברי הרמב"ן שחולק על כך.

הש"ך (יט) מעיר שמלשון הרמ"א משמע שיש מחלוקת גם בדבר שהעדים מצווים לטעות. וכתב שאין זה מדוייק ובזה לכו"ע העדים נאמנים, וצ"ל שדברי הרמ"א באמירת יש חולקים מוסבים על תחילת דבריו.

 

האם עדים נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב ידם יוצא ממקום אחר? מהי דעת המחבר והרמ"א? ומה הדין במידי דעבידי לטעות, ומה הדין בתרי ותרי במדיי דעבידי לטעות? באר ופרט!

חלק ראשון של השאלה נענה בתשובה הקודמת.

נכתוב בקיצור: מקור הדין בירושלמי, והרמ"א הביא מחלוקת ראשונים, האם העדים נאמנים במקום שכתב ידם יוצא ממקום אחר. הש"ך (עא, ס"ק לב) מקשה מדוע המחבר שם הביא להלכה שאין לסמוך על נאמנות הכתובה בשטר, ע"פ דברי העדים שטעו בכתיבתו, הרי הרמ"א (מג, ח) הביא יש חולקים שהעדים לא נאמנים לומר שטעו כאשר כתב ידם יוצא ממקום אחר, וכן נראה שפסק המחבר (מג, ט) שאם כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר שטעו בתאריך? ומתרץ: "ועל כרחך צ"ל דהבעל התרומות והטור והמחבר מיירי במקום שכותבים הנאמנות לשופרא דשטרא ולא על דעת שיהא קיים".

לגבי דבר שעבידי לטעות כתב הש"ך (הבאנו בתשובה הקודמת) שאין מחלוקת ויכולים לתקן דבריהם.

בתרי ותרי – הגמרא בכתובות (כג.) כותבת ששני עדים שהכחישו זה את זה לעניין גירושי האשה מצטרפים לכך שהיא התקדשה:

"עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה - תרוייהו בפנויה קמסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים".

מקשה על כך הר"ן הרי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו לשני עדים המכחישים זה את זה, וא"כ כיצד ניתן לצרפם? ומיישב הר"ן: "לאו קושיא היא, דמתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין, אלא דפליגי בקרוב לו ובקרוב לה ובכה"ג עבידי דטעו, וכמו שכתבתי למעלה, הילכך לא מפסיל חד מינייהו".

וכן כתב הנמוק"י באחד אמר מנה שחור ואחד מנה לבן, הביאו הש"ך (ל, א). א"כ גם בתרי ותרי יוכלו להצטרף בעדויות אחרות אם ההכחשה בדבר שעשויים לטעות.

 

סעיף יב

מהו שטר מאוחר? ומתי יכול לגבות בו ומתי לא?

שטר מאוחר היינו שטר שכתבו בו תאריך מאוחר מהתאריך בו נעשה מעשה ההלוואה/ הקניין בפועל.

לשון השו"ע: "שטרי חוב המאוחרים, כשרים, שהרי הורע כוחו של בעל השטר, שאינו טורף אלא מזמן השטר. ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר, הרי זה כשר. במה דברים אמורים, שכתוב בו: דאקנה. אבל אם לא כתוב בו: דאקנה, פסולים, אלא אם כן מפורש וכתוב בו: ואיחרנוהו".

מקור הדין:

ב"ב (קנז:) "שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרין; ואי סלקא דעתך דאיקני קנה ומכר, דאיקני קנה והוריש - לא משתעבד, מאוחרין אמאי כשרין? דאיקני הוא!".

הגמ' מוכיחה שתנאי דאיקני חל, מכך ששיטרי חוב המאוחרים כשרים, שאם דאיקני לא חל יש חשש בשטר מאוחר להפסד לקוחות שקנו שדה שקנה הלווה בין ההלוואה לבין הזמן שכתוב בשטר שהאמת היא שהשדה לא משועבדת אך כיוון שהזמן מאוחר נראה כאילו היא משועבדת ויבואו לגבות מלקוחות שלא כדין.

הסמ"ע (כ) מעיר שבסימן קיב יש מחלוקת האם כאשר לא נכתב דאיקני אנו אומרים שזו טעות סופר.

הקצות (ד) מביא את קושיית המגיד משנה על הרמב"ם שהשמיט את הצורך לכתוב דאיקני בשטרות המאוחרים, ויישב הקצות שבשטר מאוחר השעבוד חל בשעה הכתובה בשטר. הנתיבות דוחה את דבריו, וכתוב שבשטר מאוחר לא יכול לגבות ממשעבדי לפני הזמן משום שנחשב שמחל על יכולת הגבייה עד הזמן שכתוב בשטר, אבל חלות השעבוד היא מזמן ההלואה.

אם כתב במפורש בשטר שאיחר השטר כשר מקורו בגמרא בב"ב (קעא:) שמביאה חילוק גם בין שיטרי מקח לשטרי הלוואה, ושיטרי מקח מאוחרים שהם פסולים אלא א"כ כתב במפורש שאיחרו:

רב המנונא מחלק בין שטרי הלואה, לשטרי מקח וממכר שבהם אפילו מאוחרין פסולין; כיוון שיש חשש שמא ימכור שדה בניסן וכתב לו תשרי, והמוכר השיג כסף וקנה חזרה בין ניסן לתשרי, וכאשר יגיע תשרי הלוקח הראשון יוציא את השטר יגיד: כעת קניתי.

מקשה הגמ' א"כ גם בשטרי הלואה יש לחוש, שילווה בניסן וכתב לו בשטר תשרי, והלווה יפרע בתוך הזמן, ויבקש את השטר חזרה, וא"ל המלווה אבד השטר, וכתב לו שובר, וכאשר יגיע תשרי יוציא את השטר ויגיד כעת לוית? מיישבת הגמ' שהמשנה סוברת שלא כותבים שובר.

מקשה הגמ: "והאידנא דכתבינן שטרי מאוחרי וכתבינן תברא, אמאי קעבדינן הכי?" מיישבת הגמ' שתיקנו לכתוב בשטר מאוחר "שטרא דנן לא בזמניה כתבניה אלא אחרנוהו וכתבנוהו". מקשה הגמ' הרי יש כאלו שלא עושים כך, ומיישבת שרבנן תיקנו ומי שלא עושה כך מזיק עצמו.)

 

סעיף כט

כתב שטר שישלם לו עד אחר חג הסוכות, עד מתי יכול לשלם? פרט, ומה הדין אם כתב לו שישלם לו עד אחרי תשעה באב?

לשון השו"ע: "אם כתוב בשטר: עד אחר הפסח, היינו עד שיעברו רוב הימים שבין פסח לעצרת".

מקור הדין: גיטין (עז.): "תניא, רבי אומר: לאחר הרגל - שלשים יום. נפק ר' חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה. משמיה דרבים - ולא קלסוה; אלמא לית הילכתא כוותיה".

הגמרא אומרת שלדעת רבי האומר לאחר הרגל הכוונה עד ל' יום לאחר הרגל, אך לא נפסק כמותו. הר"ן (לט: בדפי הרי"ף) מביא מחלוקת מה הדין בזה: "איכא מאן דאמר דלאחר שלו כלאחר שבת דהיינו שלשה ימים שהוא הקטן שבכולם. אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל סובר דכי היכי דלאחר שבת הוי מחצית הזמן שבין שבת לשבת הכי נמי לאחר הרגל מחצית הזמן שבין רגל לרגל, וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה ראובן שנשבע לחבירו לפרוע אחר הפסח רואין אותו כמה יש בין פסח לעצרת ויש לו מחצית הימים שבינתים כמו בשבוע שמחלקין מחציתו לפני שבת ומחציתו לאחריו ולפי זה אם נשבע לפרוע אחר סוכות יש לו שלשה חדשים. ור"ח ז"ל כתב דלאחר הרגל ט"ו יום, ולא נתבררו דבריו.

הסמ"ע למד מכאן שאם "כתב בשטר עד אחר סוכות, יש לו ג' חדשים". היינו מחצית הימים שבין סוכות לפסח.

הש"ך (מז) הקשה על דין זה: "דלא מסתבר זמן רחוק כל כך, ומכל שכן דקשה דלפי זה אם כתוב בשטר אחר חג השבועות או אחר חג הסוכות היינו עד רוב הימים... וזמן רב כזה רחוק מן השכל. לכך נראה כמו שפירש רבינו חננאל... דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל, ולא שנא פסח או שבועות או סוכות... וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבלה מן חכמי הש"ס... ועוד, שנ"ל מקור לדברי ר"ח מפ"ק דתענית [י.] '...שואלין על הגשמים בשבעה במרחשון, ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת', שלא היו יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו יום, והיה דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני הרגל כל זמן שלא היו עוברים הנהר... וא"כ אחר הרגל מיקרי ט"ו יום, ואף על גב דהשתא אנן בגולה, מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם... וגם הרא"ש (גיטין ו, יד) נראה שפוסק כר"ח, וכ"כ ברמזים שם [סי' י"ד],

ובהמשך הש"ך מביא אפשרות לחלק בין פסח שבו ספירת העומר מחברת בין פסח לשבועות, לבין אחרי סוכות שבזה הרי"ף יודה שאין לחכות ג' חודשים (וכך משמע מרבנו ירוחם והלבוש שלא כדברי הר"ן).

והביא שלטי גבורים שכתב: "ואם אמר אחר הרגל, הרי הוא כאילו אמר אחר החודש, ונותנים לו כל ימי השבת שהן אחריו, כמבואר בקונטרס הראיות". והש"ך תמה מנין לו זה. וכתב: נראה שהרמב"ם והסמ"ג ועוד ראשונים שהשמיטו דין אחר הרגל משום שבש"ס לא פירשו הלכתא מאי, מכאן שהש"ס עצמו מסופק ולכן "הוי ספיקא דדינא עד כמה נקרא אחר הרגל".

ערוך השולחן (סעיף כג): כתב "נ"ל דכפי לשון מדינתינו כ"ע ס"ל כהש"ך דידוע דכל מי שאומר או כותב במדינתינו עד אחר זמן פלוני אין כונתו להרחיק כל כך".

לגבי מה שכתב השו"ע עד יעבור רוב הימים, כתב הסמ"ע רוב לאו דוקא אלא מיד שעבר חצי הימים חייב. והש"ך חולק ורוב דוקא.

לגבי אמר עד אחרי תשעה באב: ניתן להעלות סברות, לפי הש"ך זהו ספיקא דדינא כפי שהכריע בסוף דבריו. ולפי הסבר הש"ך בר"ח נראה שכאן לא שייך לחכות טו יום כיוון שאין לימים אלו שייכות לתשעה באב, ואולי יסכים לדעה שיש לחכות ג' ימים. לדעת הר"ן אולי יש לחכות חצי הימים שעד הצום הבא.

סימן מד

סעיף א

מתי למדים משיטה אחרונה? (ציין שתי אפשרויות).

תשובה:

בגמרא בבא בתרא (קס"ב.), נאמר שאין למדים משיטה אחרונה (וכן פסק שו"ע מ"ד,א'). אולם מצאנו כמה מקרים בהם כן למדים משיטה אחרונה.

א.שריר וקיים: התוספות (שם, ד"ה 'לפי'), הרא"ש (בב"ב, י', ב') הרשב"צ (ח"א, כ) וכן פסק שו"ע (מ"ד, ד'), במקום שכתב 'שריר וקיים' בסיום השטר למדים משיטה אחרונה. אולם נחלקו הראשונים, האם מועיל 'שריר וקיים' רק במקום שכותבים כן בכל השטרות (רמב"ן, תוספות, רא"ש) שאז לא יחתמו עדים עד שיראו שריר וקיים, או שמועיל אף במקום שאין כותבים כן בכל השטרות (רשב"ץ, שו"ע, מ"ד, ד'). הש"ך (ס"ק י"א), הכריע כרוב הפוסקים שרק במקום שכותבים 'שריר וקיים' בכל השטרות למדים משיטה אחרונה.

ב.שטר בכתב ידו של המתחייב: הרשב"א (שו"ת ח"ג, נ"ה) פסק ששטר שנכתב כולו ע"י המתחייב, למדים משיטה אחרונה משום שאין חשש שזייף והוסיף בעל השטר על הכתוב, וכן פסק השו"ע (מ"ד, ב').

ג. שטר המסתיים באמצע השורה וחתמו העדים מיד אח"כ זה אחר זה: הרא"ש (ב"ב, י', ג') כתב שבמקרה והשאירו שורה רווח ואחריה עוד חצי שורה רווח ואח"כ חתמו העדים זה אחר זה, השטר פסול. הטעם הוא שיש לחשוש שיחתכו את כל השטר העליון ויכתבו בחצי השורה שקודם פלוני חייב לפלוני מנה ויהיה שטר הבא הוא ועדיו בשורה אחת. השו"ע (מ"ד,ג') פסק דין זה.

הרמ"א (מ"ד, ג'), ע"פ ביאור הש"ך (ט'), כתב שאם נמצא שטר שהכתוב בו מסתיים באמצע שורה, וחתמו העדים מיד זה אחר זה- השטר כשר ולמדים משיטה אחרונה. הסיבה לכך היא שברור שהעדים חתמו אחר שהשטר נכתב בצורה זו, שהרי אם היה מסתיים השטר ברווח של שורה וחצי והיו חותמים העדים זה אחר זה כל השטר היה פסול. אם כן מוכח ששטר זה נכתב ונחתם כהוגן. כדברים הללו כתב הרמ"א גם בסימן מ"ה, י' (סמ"ע מ"ה,כ"ב).

ד. נימוק"י (ב"ב ע"ו: ד"ה 'מתני' כתב') כתב בשם הרא"ה שבמקרה שיש סתירה בשטר, למעלה כתוב מאתיים ולמטה מנה הרי למדים אפילו משיטה אחרונה משום שהוא לחובת בעל השטר. רמ"א (מ"ב, ה') פסק דין זה, [אך צל"ע האם השו"ע מסכים לזה, ועיין ש"ך (מה ס"ק כ) שכותב שהרא"ש והטור חולקים על הנמוק"י וכך סתם השו"ע (מה, יא (וצ"ע על הרמ"א שם שלא הגיהה.]

 

תשובה נוספת:

מנה ארבעה מקרים בהם ניתן ללמוד משיטה אחרונה? באר ונמק כל מקרה!

בעקרון אין למדים משיטה אחרונה, זאת משום שזוהי שורה שקל לזייפה ולהוסיפה אחר החתימה. אמנם ישנם מקרים שניתן ללמוד:

1. כתב הרמ"א (א) ע"פ הראשונים (ב"ב קסב.) שלחובת מוציא השטר ניתן ללמוד משיטה אחרונה, שודאי שלא הוסיף שורה לחובתו.
2. השו"ע (ב) פסק כרשב"א בתשובה שאם השטר כולו נכתב בכתב יד המתחייב, הרי שלומדים משורה אחרונה, שאנחנו יודעים שא"ז זיוף.
3. דעת הר"מ שרק דבר חדש או סותר אין ללמוד משיטה אחרונה, והביאו הסמ"ע (ס"ק א) להלכה, כגון כשבשיטה אחרונה נכתב שהקנין המוזכר בשטר אכן נעשה בפועל. אמנם הש"ך (ס"ק א,ב) חולק וס"ל שאין ללמוד משיטה אחרונה בכל גוונא, ודחה ראיות הסמ"ע.
4. כתב הטור שאפילו כאשר בשטר המגיע לפנינו יש שיטה אויר, מ"מ אין ללמוד משיטה אחרונה, שלמרות שאין חשש זיוף, ישנה תקנת חכמים שלא ללמוד משיטה אחרונה. וכ"כ הסמ"ע (ס"ק ב). אמנם דעת הש"ך (ס"ק ג) שניתן ללמוד משיטה אחרונה כאשר ישנה וודאות שאיננה מזויפת. לדעתו הדין הזה תלוי במחלוקת האם שטר שלא החזיר עניינו בשיטה אחרונה נפסל כולו, שלדעה זו מכוח החשש נתקנה תקנה וכל שלא נעשה כתיקון חכמים פסול, וזו דעת התוס' שלא נפסק כמותה. לדעות שכמותן נפסק רק השורה האחרונה פסולה, כלומר איננו אומרים שנכתב שלא כתיקון חכמים, אלא מתייחסים רק לחשש הזיוף, וע"כ גם כאשר ישנה שיטה אויר ניתן ללמוד משיטה אחרונה.
5. כאשר נכתב בסוף השיטה האחרונה שריר וקיים כתב השו"ע (ד) שניתן ללמוד משיטה אחרונה. הסמ"ע (ס"ק ו) מבאר שכיום שכולם כותבים שריר וקיים, הרי שודאי ששורה זו נכתבה כדין קודם חתימת העדים, ולכן לומדים ממנה. בזמן הגמ' שלא היו כותבים זאת, דין זה נכון רק כאשר ישנו רווח של שורה, שאז אין חשש שמא המזייפים כתבו שריר וקיים, שאיננו חוששים שהעדים השאירו שתי שורות ריקות. גם בזה"ז אם יש פעמיים שריר וקיים יש ללמוד משורה אחרונה רק כאשר ישנה שורה חלק אחריה, שמא שורה זו זויפה. הש"ך (ס"ק יא, יב) מסביר אחרת, שלדעתו אם יש שורה ריקה ניתן ללמוד גם ללא שריר וקיים, ולדעתו השו"ע כתב כן משום שלא יתכן שהעדים לא חזרו מעניין השטר ולא כתבו שריר וקיים, וודאי שהם הם שכתבו זאת. אמנם לדעתו מכיון שא"ז פוסל את השטר, אין לנו להניח שהם כתבו את השריר וקיים, ולכן לדעתו אין ללמוד משיטה אחרונה כאשר כתוב שריר וקיים.
6. הרמ"א (מה, י) כתב שכאשר השטר נגמר באמצע שורה, וחתמו העדים בסמוך באותה השורה ניתן יהיה ללמוד מהשיטה האחרונה. כך כתב הרשב"ץ וכך היה מורה הרמב"ן לסופרים. טעם הדבר, שודאי שבזמן חתימת העדים היתה חצי שורה זו כתובה, שאם היתה השורה הזאת ריקה, אסור היה עליהם לחתום שם, שמא יחתכו שורה זו ויכתבו שטר ועדיו בשיטה אחת.

 

מה דינו של שטר שלא חזרו מעניינו של השטר בשיטה האחרונה?

נחלקו בכך הראשונים. דעת התוס' (ב"ב קסא:) והרא"ש שהשטר נפסל, שכיון שתקנו חכמים לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, מי שלא עשה כך כתב שטר שלא כתיקון חכמים והשטר נפסל. כלומר, אם כשהשטר נכתב היתה יכולת לזייפו, למרות שודאי שלא נעשה כן, השטר פסול. אמנם דעת הרמב"ן רשב"א ר"ן והרמב"ם שהשטר עצמו כשר, ורק אין ללמוד מהשורה האחרונה מחשש שהיא מזויפת. השו"ע והרמ"א (א) פסקו שהשטר כשר.

 

לא החזיר עניינו של שטר בשיטה אחרונה מה דין השטר? האם למדים משיטה אחרונה לפרש את שאר השטר?

עיי"ש. ניתן לפרש את השטר מתוך השיטה האחרונה כל שאינו דבר חדש, כך הביאו הראשונים מהר"מ, והביאו הסמ"ע (ס"ק א), אמנם הש"ך (ס"ק א, ב) חולק.

אמנם אם ישנה סתירה בין הכתוב בשטר לכתוב בשיטה אחרונה אין ללמוד ממנה דבר (סימן מב, ה).

 

סעיף ו

שט"ח שיש בו מחק בין השיטין או מאחורי חתימת העדים האם חיישינן לפרעון? שטר בכת"י הלווה ויש בו מחק כנ"ל האם יכול לטעון שפרע ולכן מחקו?

נחלקו הרא"ש והרשב"א בדין זה. לדעת הרא"ש שטר זה פסול, שיתכן שנכתב שם פרעון ומחקו המלווה. אמנם דעת הרשב"א שאין לחשוש לכך, ולמרות המחק השטר כשר. הרשב"א הביא ראיה לדבריו מתוספתא (ב"ב יא, י) "שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר", הרי שמחק פוסל רק אם נכתב במקום הלווה הסכום והזמן שהם 'גופו'. הש"ך (ס"ק יד) דוחה ראיה זו ומבאר שבתוספתא מדובר כאשר ברור מתוך השטר במה עסקו המילים המחוקות, ואעפ"כ אם 'גוף השטר' נמחק – פסול. אולם כאשר א"א לדעת מה נמחק השטר פסול שמא הפרעון הוא שהיה כתוב שם ונמחק שלא כדין. האמרי ברוך כותב שצע"ג ואין זו כוונת הרשב"א, אמנם נראה שבלאו הכי דעת הש"ך שלא כשו"ע זאת משום שכך המנהג לכתוב הפרעון אחורי השטר, ממילא יש בו ריעותא ולא שייך להעמידו על חזקתו.

השו"ע פוסק בסתם כדעת הרשב"א שהשטר כשר, 'ויש פוסלים' כרא"ש. גם לדעת הרשב"א שמכשיר, מ"מ יש לאיים על בעל השטר ולברר האמת. הש"ך כותב שהרשב"א לא חושש שהיה כתוב תחת המחק פרעון, משום לשיטתו שגם אם נכתב פרעון מאחורי השטר אין בכך כלום. אולם מכיון שלהלכה אם כתוב פרעון מאחורי השטר אין לגבות בו, ודאי שיש לחשוש שמא נכתב בו פרעון והשטר כולו פסול.

כתב הקצות (ס"ק ב) שאם המחק הוא במקום שניתן לחתוך והשטר לא ייפגם, המלווה נאמן במיגו שלא היה שם פרעון.

במקרה שהשטר בכתב יד הלווה לכאורה אין חילוק, שהשאלה היא על המחק, האם היה כתוב בו פרעון והמלווה מחקו, ומה ששאר השטר בכתי"ק הלווה אינו ראיה ועניין לנידון. אמנם אם יהיה ברור שהמחיקה נעשתה ע"י הלווה הוא לא יוכל לטעון שהיה כתבו בו פרעון.

 

סימן מה

שאלה 1 - סעיף ה:

האם יכול לחתום אדם בתור עד במקום העד האמיתי וכן האם יכול לחתום אדם בשם משהו אחר על שטר ראיה או שטר התחייבות?

תשובה: (א"ב נויפלד)

עד במקום עד: כיון שקיי"ל שעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין^[31], ראובן שחתם במקום שמעון במצוותו הדבר פסול, כמו שראובן לא יוכל להעיד בבית דין בפיו במקום שמעון (כך כותב רשב"ץ^[32]). וכך פוסק הרשב"א בתשו'^[33]שאין עדות החותם כלום. אמנם בכתובה, לפעמים שהחתן אינו יודע לחתום, מצרפים עד אחד רגיל יחד עם העד במצוות החתן, רק שלעניין מעשה כתב הרשב"א שמכוער הדבר. לסיכום, כעיקרון עד במקום עד אינו מועיל בשום אופן רק במקרה מסויים כמו שהביא הרשב"א.

בשם אחר: בתשו' רשב"א^[34] נאמר שיכולים בני העיר להנהיג שהסופר חותם על פי העד, שכותב - 'פלוני בר פלוני חתם במסירת קולמוס'. כסיוע מביא הרשב"א את המשנה בסנהדרין כד, א שיכול אדם לומר נאמן עלי אבא כו', היינו לקבל על עצמו דיין הגם שאינו עפ"י הלכה. ואותו דבר אצלנו, אפילו שיש כאן בעיה, מ"מ המנהג מועיל.

שטרי חיוב וראיה: הש"ך מעיר, שמה שצריך קבלת בני העיר הוא דווקא בעדות, אך בהתחייבות אין בעיה של עד מפי עד. ואפשר שאחד יחתום התחייבות במקומו. הקצות^[35] סובר שאי אפשר למנות שליחים לחתום במקומם על שטרי התחייבות, ובעינן חתימתו ממש.

רבנו שמחה (גיטין, אשר"י ב, ז) מבחין בין שטרי ראיה שם צריך דווקא כתב ידם, לבין שטרי קניין, כיון שאינם לראיה מועיל שהרי אחר שקיבלתו מגורשת. אמנם שם חולק המא"ז, וכל גט שאין חתומים בכתב ידם הוא פסול לגמרי, משמע שאינו מחלק ובין שטרות ראיה ובין שטרות קניין פסולים. גם בתשו' רשב"א הנ"ל שהתיר לסופר לחתום שמו של העד נראה שלא למד כדברי רבנו שמחה, שהרי התיר לעשות כך מדין קיבלו, אך רבנו שמחה התיר זאת מדין 'שליחות'. הגם שהרשב"א בכלל עוסק בפשטות בשטרי ראיה. הנתיבות^[36]סבר במהדורא קמא שאפשר להתחייב ע"י אחר שיחתום בשבילו. אך במהדו"ב מביא שאין זה מועיל, ומצריך מנהג דלא כשיטת הש"ך ועיין בשאלה הבאה.

לסיכום: לחתום שמו במקום שם העד, פסול לכולי עלמא. מדין עד מפי עד, שמי שחותם הוא כמי שנחקרה. אך לחתום את שם העד שראה בשטרי ראייה הדבר מוסכם לפסול אך בשטרי קניין נחלקו הראשונים. והרשב"א כתב שאם יש מנהג הדבר יהיה כשר. ונחלקו האחרונים בשטרי התחייבות, לש"ך יהיה כשר ללא מנהג אך לפי הקצות פסול ולפי הנתיבות במדורא קמא הכשיר כש"ך, אך במהדורא בתרא חלק על הש"ך. יש להעיר שהקצות פסל 'שטר התחייבות', אבל הכשיר שטר ראיה, גם ללא מנהג (עיין שם בדבריו שחילק בין כתובה שזהו שטר ראיה לבין שטרי התחייבות).

 

שאלה 2 - סעיף ה:

א. שט"ח שנכתב ע"י אחר בשליחותו של הלווה, האם כשר? (נענה למעלה)

ב. האם ישתנה הדין כשעדים מעידים שהלווה ציווה לו לחתום במקומו?

תשובה: (א"ב נויפלד)

תשובה לסעיף ב:

^[37]הש"ך (סק"ח) שהוזכר לעיל, כותב שכאשר הלווה מצווה לאחרים לחתום במקומו מהני, היינו אפילו ללא מנהג ומדינא מהני. התומים (אורים מה, סק"ח), פוסק כש"ך. ומצדיק את דברי הש"ך שבשטר חיוב אין צורך במנהג, אמנם הוא מסביר שמדובר בשני עדים המעידים שציווהו הלווה לחתום, אמנם לא ראו את גוף העניין (כי אז היה זה שטר גמור), אך עדותן עדות על עצם הציווי של הלווה לחתום, ולכן כשירה. ואכן כשרק עד אחד יעיד על מסירת קולמוס מהלווה, אז צריך מנהג. אמנם הנתיבות (סק"ב) במהדו"ב הביא כעין דברי התומים, ונחלקו האחרונים בדעתו, ועיין במשפטי יהונתן, 4 על האורים הנ"ל, שמביא את ה'נחל יצחק' הכותב שלפי הנתיבות טעם הפסול הוא שאינו מוכח מתוכו. וכך מוכח בנתיבות (לו, י ד"ה אכן) אמנם בשו"ת 'בית שלמה' מבואר שלמ"ד שהחיסרון הוא כשאין מנהג וגם אין בירור מבחוץ ע"י עדים שהדבר אמת, אז לא מועיל שטר כזה לראיה או קניין וכדברי הנתיבות שם. משמע מדבריו שכשיש עדים גם הנתיבות יסכים לדינא עם הש"ך שכאשר יש עדים בחיוב לווה במסירת הקולמוס אז אין צורך במנהג. יש לציין שאת דברי התומים כתב גם רע"א בחידושיו לדינא. וגם ב'מעיין גנים' שהמדובר בכלל אצלנו בסעיף שמסירת הקולמוס היא בשני עדים. הקצות מחלק בין שטרי קניין שהלווה עצמו מצווה לחתום את שמו, ששטר ראיה אחר יכול לחתום במקום הלווה מה שאינו בשטר התחייבות ובזה שונה המלווה עצמו מעד, שאם עד אחד מצווה לחתום את שמו, אז יש פסול של עד מפי עד, אך בקניין אין בעיה של עד מפי עד, אך אין שליחות על כך כמבואר בדברי המא"ז^[38]. והנתיבות הסכים עם הש"ך בעניין השליחות. וכאמור יש מחלוקת בדעת הנתיבות.

 

שאלה 3 - סעיף ה:

שליח שמכר ביתו בשטר מכירה, והשליח חתם בעצמו על שטר המכר. האם נקנה הבית לקונה, ומה הדין במי שעשה שליח לגרש את אשתו והשליח כתב בכתב ידו בלא עדי חתימה ועדי מסירה, האם הגט כשר מהתורה?

תשובה: (א"ב נויפלד)

שליח במכר: כאמור לעיל הקצות (סק"ב) כתב שאי אפשר ששליח יחתום במקום המתחייב, וכן כשמדובר בהקנאה, לא מהני תורת שליחות, כל זמן שלא חתם בחתימת ידו לא מועיל מה שמצווה לאחר לחתום כיון שאין בזה דין שליחות. וכאמור לעיל הראינו שהנתיבות חולק. ולשיטתו אפשר לעשות שליח שיחתום במקומו גם בשטרי חיוב, אבל כבר כתבנו שבמהדורא בתרא הוא סובר למעשה שפסול כיון שאינו מוכח מתוכו, או מפני שצריך עדות שציווה לו לחתום. ולכן בנידון דידן, היה מקום לומר שאפשר ששליח יחתום במקום המוכר בשטר קניין. בכפוף להסתייגות האמורה במהדורא בתרא. אמנם לשיטת הקצות לא^[39].

יש לעיין שהנתיבות מודה שעדים לא יכולים לעשות שליח לחתום במקומם בשטר קניין אבל הבעל דין עצמו יכול לעשות שליח לחתום במקומו על התחייבות או על שטר קניין.

ב'ברכת יוסף' הסביר את הנתיבות. הוא מחלק בין עדות עדים, ששם בעינן שיחתום בעצמו להימנע מבעיה של 'עד מפי עד', ובעינן דווקא העדים בעצמם. אבל בכתב יד כיוון ששלוחו של אדם כמותו, נחשב כאילו כתב הוא המשלח.

לסיכום: לשיטת הקצות אי אפשר למכור ע"י שליח ולשיטת הנתיבות אפשר, בכפוף להסתייגות במהדו"ב.

שליח בגט: על הנתיבות הנ"ל השיג הקצות במשובב, שהרי לנתיבות כאן אפשר שעדים יהיו שליחים לשוות קניין ע"י חתימתם במקום הבעל דין. והקצות מדייק מדבריו שגם בגט יוכל הבעל לעשות שליח על כתב ידו. כאמור לפי הקצות הדבר ברור שאי אפשר למנות שליח על לחתום גט במקומו, שהרי זהו מעשה קניין וכל עוד לא נעשה אין שליחות על כך.

הסבר הנתיבות: את קושיית המשובב יש לתרץ שכתב ידו מועיל בגט מפני שהוא כמאה עדים כדברי הראשונים, ולכך ברור ששליח לא יכול לעשות את הפעולה הזאת בגט שצריך שני עדים. אבל בממונות שלא צריך שני עדים, שם יש שליחות לחתום התחייבות לחתום במקומו (הרב ברוך פז).

 

שאלה 4 - סעיף יב:

 א. שטר שחתומים עליו כמה עדים ואח"כ התברר שאחד מהם קרוב או פסול מתי כשר ומתי פסול?

 ב. האם יש חילוק אם חתמו זה תחת זה או בשיטה אחת?

 ג. האם יש הבדל אם הפסול חתום בתחילה או בסוף?

תשובה: (חגי וייסמן)

המשנה במכות ה, ב אומרת: "ומה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה." ובגמרא שם דנים האם הדין נאמר רק בדיני נפשות או שמא אף בדיני ממונות ותלוי האם התכוונו להעיד או שמא רק ראו בעלמא וע"ש. משמע מכאן שבעדות בע"פ אם יש קא"פ העדות בטלה, ובשאלה כאן שואלים מה הדין לגבי שטר שהוי כעין עדות בכתב ועל כך ענה הרי"ף במקום.

וברי"ף (ב, ב-ג, א) כתב: "וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות על פה אבל שטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהן קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דהוי כמאן דאמרי למיסהד אתינן לא מבטלינן ליה לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר דאמרינן דילמא חד שביק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו." כלומר הרי"ף כותב שבגמרא דנו בפסול עדות של עדים שהעידו בפועל ממש בע"פ בבי"ד, והרי"ף מוסיף מה יהא הדין בעדים החתומים בשטר, וכתב שתלוי וצריך לבדוק, שאם ידוע לנו בעדות ברורה שחתמו בשטר ביחד הרי השטר נפסל בכך ואם לא ידוע אז מסתמא השטר כשר (שלא נפסול שטר מספק) ואנו תולים שהעדים הפסולים חתמו אח"כ בלי ידיעת הכשרים ולכן אינם מצטרפים, שלדעת הרי"ף כל עוד לא ידוע לנו שאכן העידו יחד לא יפסלו את השטר/העדות. וכדעת הרי"ף פסק הרמב"ם וכ"כ המחבר (מא, ד). ולפי"ז אין משמעות למיקום של העדים הכשרים או הפסולים בשטר, כפי שכתב השו"ע: "אע"פ שהעד החתום בשטר מתחילה". אלא העיקר הוא האם חתמו לצורך עדות שאז נפסל השטר, או שלא ואז השטר כשר^[40].

מקור נוסף לחתימת עדים קרובים ופסולים בשטר נמצא בב"ב קסב, ב: "ת"ש, דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב - פסול, פחות מכאן - כשר; היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים עדות בשאר." בפרק זה דנים בדיני השטרות היאך ראוי לכתוב ואלו דברים עלולים לפסול השטר. ובגמרא נאמר שאם יש שתי שיטין רווח בין סוף השטר לבין חתימת העדים השטר נפסל שמא יוסיף ויכתוב מה שירצה בשורה אחת ויקיים בשורה שמתחתיה וא"כ הוי השטר שטר שעשוי להזדייף ולא נעשה כתיקון חכמים ופסול. אמנם ישנה אפשרות לתיקון והיא כמובא בברייתא שאפשר למלאות רווח זה בעדים ואפ' אם אותם עדים הם עדים פסולים בכה"ג שאין רווח אין חשש של זיוף השטר והוא כשר.

וברא"ש שם (סימן ג) כתב: "ואית ספרים דגר' בברייתא ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ומשמע דמיירי בהחתים קרוב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף מדלא קבע ליה דוכתא... וקשה מהא דאמר בפרק הזורק (דף פא ב) גבי גט מקושר דלא הכשירו בו אלא עד אחד פסול אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר וקאמר נמי (שם דף פב ב) דהאי קרוב חתים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ואם כן נמי בשטר פשוט נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול היכי אמר תתקיים העדות בשאר נגזור דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר..." כלומר מהרא"ש עולה כי יש גרסה האומרת שאין משמעות היכן נמצא העד הקרוב והפסול, אבל זה קצת קשה מאחר ועלולים לבוא ולקיים את השטר ג"כ על ידו והיאך נכשיר ונקיים שטר כזה ע"י עד פסול?!

ולכן אומר הרא"ש: "על כן נראה לרבינו תם כגירסת ר"ח דגרס ונמצאו שנים הראשונים וכו' ודוקא בשנים הראשונים הוא דאמר תתקיים העדות בשאר דתלינן דלמלוי חתמו ולכבוד... אבל אי חתמו בסוף ודאי לשם עדות חתמו והעדות בטלה, וכן פירש בה"ג ולפי זה אין מקיימין את השטר אלא מעדים שלמטה. הילכך אם נמצאו קרובים בסוף פסול ואם נמצאו בתחילה תתקיים בעדים שלמטה...". א"כ הרא"ש מקבל את גירסת ר"ח שהשטר שחתומין בו עדים קרובים/פסולים יהא כשר דווקא אם אין עדים אלו חתומים בסופו אלא מלמעלה שרק אז נאמר שהם חתמו לצורך מילוי או כבוד.

וממשיך הרא"ש ומחלק שאם אנו רואים כי עד פסול חותם ראשון בכה"ג הוא פוסל שעלולים לבוא ולהכשיר על פיו עדויות ושטרות נוספים שבכה"ג לא נאמר שעשה זאת למילוי, אלא מה שאמרנו שלא פוסל עד קרוב כשמופיע בראש רשימת עדים מיירי כאשר בא לפנינו שטר חתום ואיננו יודעים את סדר חתימת העדים שבכה"ג אמרינן: עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ובודאי אחר שחתמו העדים למטה באו העדים הקרובים וחתמו למעלה לשם מילוי או לשם תנאי או לכבוד ולכן השטר כשר. ומוסיף הרא"ש שלא רק אם העד הקרוב נמצא בראש רשימת העדים אין השטר נפסל אלא אף אם הוא באמצע הרשימה אין לחוש כיון שיש עדים כשרים החתומים למטה ממנו. וכשיטת הרא"ש (כלומר, שיש משמעות למיקום העד הקא"פ) פסק בה"ג כפי שציין הרא"ש והביאו הרמ"א וכ"פ הש"ך.

לגבי עדים אמצעיים כתב הרא"ש שאם יש אחריהם עדים כשרים השטר כשר, אבל הש"ך כתב שדעת בה"ג, ר"ן, ר' ירוחם וכן משמע בתוס' (גיטין יח, ב) שעדים אמצעיים פוסלים כמו בסוף וכן עיקר וכ"פ הש"ך ודלא כרא"ש.

וברא"ש בב"ב כתב שישנם עוד דברים שצריך להקפיד עליהם כשממלא רווח בעדים קרובים כגון: לפי ר' יונה צריך שהעדים יחתמו בו ביום אחרת הוי כשטר מוקדם ופסול. והרא"ש ס"ל שהעיקר שימלאו את הרווח קודם הגעת השטר לבי"ד ואפ' לא באותו יום, ואכמ"ל שאין זה מגוף השאלה ממש.

אם חתמו זה תחת זה או בשיטה אחת:

בנמו"י (ב"ב עה, ב) כתב שאם חתמו זה תחת זה אז כשר ואמרינן שלמילוי/כבוד חתמו אבל אם הוי בשורה אחת אמרינן ודאי לשם עדות גמורה נתכוונו. והביאו הד"מ וכ"פ הסמ"ע.

 

עוד מקרים שהשטר כשר:

קיבלו עלייהו פסול – שער משפט (מה, ו) כותב שמועיל קיבלו עלייהו קרוב או פסול בשטר. האמרי בינה (הלואה כז) מביא דבריו וכותב:

"ראיתי בשער משפט שתמה הא בקבל עליו קרוב או פסול בין לעדות בין לדין אחר גמר דין אינו יכול לחזור וכשהעידו בב"ד הוי כגמר דין כמבואר (סי' כ"ב) ואם כן כיון דהלוה קבל עליו הקאו"פ ומיד כשחתם הוי כנחקרה עדותן וכשהעיד בפני ב"ד למה פסול השטר וליהני להכשרים שהלוה קבל עליו עדות הפסולים כמו דנאמנין למחזי אתו או שלא הכירו בקרובים לדעת הרי"ף ועוד אם עדים אחרים מעידים שישבו כולם לחתום הא לפי עדותם היו כולם כשרים. ונראה ליישב... ועוד הא כל חילו ותוקף של השטר דכשר ולא הוי מפי כתבם הוא דגלי הקרא דמהני אם נעשה כתיקון השטר וכמו שכתב רש"י גיטין (ע"א.) דאורחי' בהכי וזה הכל בהנעשה על פי כשרין להעיד לא על פי פסולין הפוסלין כל העדות ומבטל אף הכשרים על פי חק התורה ולא ע"י קבלות פסולין דבזה לאו תורת שטר עליו":

קטן, אישה, עכו"ם – מחלוקת האחרונים האם פסולים אלו נחשבים כעדים לעניין לפסול את הכת (עיין תשובות סימן לו, סעיף ב).

 

שאלה 5 - סעיף יג:

שטר שנפסלו כמה מעדיו, האם העדים הכשרים שבתוך השטר יכולים להעיד לאחר זמן את העדות שבשטר בעדות בפני עצמם?

תשובה: (ישראל שורץ)

(עיין בתשובה לגבי שטר שנמצא אחד מעדיו קרוב או פסול, מתי נפסל השטר ומתי לא.)

הטור והשו"ע (סעיף יג) פסקו את תשו' הרא"ש שאם זוכרים הכשרים את העדות יכולים להעיד בפני עצמם, ובי"ד יכתבו עדותם כמו שכתוב בשטר וחשוב כמו שטר הראשון.

לכאו' הדין הנ"ל קשה, שהרי קיימא לן שבנמצא א' מהעדים קרוב או פסול כל העדות בטילה? הסמ"ע עונה על שאלה זו, דדוקא כשהעידו בע"פ בבי"ד בטלה כל העדות כשנמצא א' קרוב או פסול, משא"כ כאן שרק חתמו יחד בשטר.

הסמ"ע מקשה שהרא"ש בהמשך לכאו' סותר דבריו שכותב שאם חתמו הפסולים עם הכשרים אין הכשרים יכולים להעיד בפני עצמם, אא"כ לא היו עמהם בראיית המעשה שאז כן יכולים. ותי' הסמ"ע: דעת הרא"ש עצמו היא שלא נפסלו בראיה בלבד שראו עם הפסולים אלא דוקא בראיה והגדה, דהגדה בשטר אנה נחשבת כהגדה בבי"ד בע"פ כדי לפסול כל העדות מדין נמצא א' קרוב או פסול, וזה מסביר את פסיקת הרא"ש והמחבר כאן. ומה שכתב בהמשך שנפסלו בראיה לבד זה לדעת הרמב"ם שס"ל שע"י ראיית המעשה יחד כבר נפסלים, כ"ש שראו וחתמו בשטר. אך כותב הסמ"ע "והוא דוחק וצ"ע".

 הש"ך חולק על הסמ"ע וסובר שגם לרא"ש וגם לרמב"ם נפסלת כל העדות כשראו יחד את המעשה וחתמו יחד בשטר, אלא שהרא"ש והמחבר כאן דיברו כשלא ראו יחד את המעשה. ולכן לא קשות תשו' הרא"ש אהדדי, דבכלל ס' סימן ד-ה מדובר כשגם ראו יחד את המעשה. ומוסיף הש"ך שאם היו עמהם בשעת ראיה נפסלו כולם אע"פ שלא חתמו יחד בשטר, ואין יכולים להעיד אח"כ הכשרים בפני עצמם.

ודוקא כשלא ראו עם הפסולים אלא רק חתמו עמהם בשטר, יכולים להעיד אח"כ בפני עצמם. ומעיר הש"ך: אע"פ שבסימן לו פסק הש"ך שבהגדה בבי"ד בלבד בלא ראיה לא נפסלו, בחתימה יחד בשטר כן נפסל השטר דהוי מזוייף מתוכו, אלא שיכולים להעיד אח"כ הכשרים לבדם.

הקצות (ס"ק ה) מעיר על הש"ך שאע"פ שנפסלו בראיה, אם ציוה אח"כ את העדים הכשרים בלבד לכתוב שטר ורק אח"כ ציוה את הפסולים הרי בציווי העדים הכשרים כבר יש הודאה מחייבת שרק הכשרים עדים לה, וחייב מחמתה. אך אם ציוה לכשרים ולפסולים יחד, אין כאן עדות על הודאה מחייבת.

* שאלה נוספת לסעיף יג – ראה בסימן נא סעיף ה.

 

סימן מה

סעיף ב

שני עדים שאינם יודעים לקרוא האם ניתן לקרוא בפניהם את השטר והם יחתמו? מה דין השטר? ומה הדין בגט פיטורין?

הגמ' בגיטין (יט:) איתמר עדים שלא יודעים לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו... וה"מ בגיטין אבל בשטרות לא שהיה מעשה בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא

תניא כוותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו, אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשיחורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמים ואם לא לא חותמים

אמר רבא הלכה כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אין הלכה כרשב"ג אלא כרבנן לגבי דין קריאה שאפשר לקרוא לפניהם שאין יודעים לקרוא אך יודעים לחתום, אך באופן שאף לא יודעים לחתום לא מועיל לקרע להם ואח"כ יחתמו ועל כך רב כהנא נגדיה.

רב נחמן קראו קמיה סופרי הדיינים וחתם ודווקא רב נחמן שהיה ממונה מריש גלותא, וסופרי הדיינים שיראים מפניו ולא משקרי. אך באופן אחר לא.

שהגיע שטר פרסאה לפני רב פפא שהיה בערכאות של נוכרים היה קורא לשני נוכרים זה שלא בפני זה במסל"ת והיה גובה בו ממשועבדים.

פירוש מקרעין:

בגיטין (ט:) תוס' ד"ה מקרעין – מביא מח' בביאור מקרעין, רש"י כותב שהכוונה שמסרטין לפניהם שרושמים קצת כדי לחתום עליו עדים ולא חשיב כתיבה. תוס' דוחה שאין משמע כך ולכן מפרש תוס' ור"ח שלוקחים נייר חלק ועושים בו כמין "שבלונא" והעדים ממלאים את השטר בתוך "השבלונא". וכ"פ הר"ן כר"ח ודלא כרש"י. ובירושלמי מבואר שאין ממלאים את כל הקרעים שלהם דיו שאל"כ אפשר לזייף ולכן אין ממלאים את כל הקרעים דיו.

כמי הלכה כת"ק או רשב"ג?

הרא"ש (יב) פסק הלכה כת"ק שאפשר לקרוא לעדים והם יחתמו, ואילו בעל העיטור כרשב"ג שאין לקרוא לפניהם בשטרות אך שנים שיקראו לפניו מועיל משום מסל"ת. הרי"ף לא הביא הביא את דברי רב גמדא ורק הביא את הלכה כרבש"ג ואת המשך הגמ' לגבי רב נחמן שדווקא ספרי דדיני ורב נחמן אפשר לקרוא לפניו. הרא"ש חלק על העיטור וביאר שוודאי תרי ישראל לא משקרי, ולא משום מסל"ת שנאמר בדין הגויים.

נחלקו בשיטת הרי"ף הרא"ש ביאר שסובר שכיוון שרבא אמר בסתמא שהלכה כרבא סומכים על כך יותר ובין בקריאה בין בחתימה, ולפי שיטתו אף באחד קורא לפניו סגי כיוון שדבר שעתיד להיגלות לא משקרי. לעומת זאת הר"ן הב"י והש"ך ביארו ברי"ף שאין יודעים לקרוא לא חותמים אף שנים קראו לפניהם, ורק במסל"ת מועיל.

השו"ע (מה,ב) פסק – כרמב"ם שלא מועיל לקרוא לפניו אף בתרי ישראל ורק באופן שרב גדול והסופר שלו שנאמן אפשר להקריא לפניו. (ע"פ דברי רב נחמן שדווקא רב נחמן והסופרים שלו שיש להם אימתא)

הרמ"א פסק כשיטת הרא"ש שמועיל לקרוא שנים לפניו.

אם מועיל מסל"ת בתרי ישראל - הרא"ש למד בשיטת הרי"ף לא צריך מסל"ת שתרי ישראל לא חשודים לשקר שיותר עדיף מהגויים שצריך בהם תרי במסל"ת. ואין לסמוך על אחד. לעומת זאת הר"ן הב"י והש"ך ביארו ברי"ף שאפשר לסמוך על תרי ישראל אף במסל"ת. הרמב"ם למד שלא מועיל תרי ישראל במסל"ת ורק בגויים מכיוון שאין ברירה אחרת התירו ע"י שני גויים במסל"ת משא"כ בעדים שהרי אפשר להביא עדים אחרים שיודעים לקרוא והם יחתמו על השטר.

הש"ך בשם הב"י פסק להלכה שלא מועיל אף תרי מסל"ת בישראל (מכך שכתב שרק רב גדול והסופר שלו אפשר להקריא לפניו) ואילו הרמ"א פוסק כרא"ש שלכתחילה מועיל לקרוא לפניו בתרי מסל"ת. לעומת זאת הש"ך סובר שלכתחילה לא יועיל תרי ישראל במסל"ת ורק בדיעבד. ואפשר שאף המחבר מודה בזה (הקורבן נתנאל הוכיח שהעיקר כרמ"א שאף לכתחילה אפשר בתרי ישראל מסל"ת).

פת"ש סתירה בשיטת השו"ע: בסעיף ב' כתוב שלא מועיל להקריא לפני העדים שאין יודעים לקרוא לעומת זאת בסעיף ה' כותב שאם עדים שאנו יודעים שאין יודעים לקרוא אומרים מעצמם שהקריאו תרי לפניהם שטר זה כשר. א' – הש"ך תירץ שלכתחילה אין לקרוא לפניהם ואילו בדיעבד שאומרים שהקריאו שנים לפניהם מועיל. ב'- הקורבן נתנאל מועיל תרי במסל"ת. ג'- שער המשפט שנמצאים לפנינו מועיל לשאול אותם שעדותם מכוונת, אך במקרה שא"א לבודקם שאין הם לפנינו השטר פסול.

קריאה מול ציבור - הגהות אשר"י פוסק שכתובה כיוון שקוראים אותה בפני ציבור שלם יראים לשקר ולכן שהקריאו אותה לפניהם מועיל. והרמ"א פסק את דבריו להלכה.

 

סעיף ג

שנים שחתמו על חוזה מכירה ואח"כ התעוררו חילוקי דעות ובתנאי החוזה יש התייחסות לענין ואחד מהם טוען שלא הבין את התנאים הקטנים, האם טענתו טענה?

השו"ע (מה,ג) פסק על פי הרשב"א והרמב"ן שאם אדם חתם בכתב ידו הוא מחייב את עצמו בכל מה שאמור לעיל, מכיוון שהודה ע"י כתב ידו ואין נאמן לטעון שלא קרא או שלא הבין. ולמדו זאת מדין שליש גיטין (סד.) שהגט נמצא אצל השליש, והבעל אומר שהוא נתן אותו לפיקדון ושליש אומר לגירושין, רב חסדא אומר: שהשליש נאמן משום שהוא האמין לו בשעה שהוא מסר לידו את הגט שע"פ דבריו הוא יהיה נאמן.

התוס' שם מבאר שאף שהוא נתן לשליש בעדים, השליש נאמן כיוון שהוא סמך על השליש. רש"י פירש שהשליש נאמן מטעם מיגו שאם היה רוצה היה נותן לאישה את הגט, אך התוס' וגם בלא מיגו הוא נאמן כיוון שקיבל עליו שמה שיאמר השליש יהיה נאמן. ונאמן השליש אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר.

יוצא א"כ שאין האדם נאמן לטעון שלא הבין מה כתוב בשטר. משום שהוא הודה ע"י כתב ידו בכל האמור בשטר.

השו"ע פוסק שאף וודאי שלא קרא שיש עדים שחתם לפני שהוא קרא בכל אופן מתחייב בכל מה שכתוב בשטר.

(ועיין עוד השלמה ברמ"א סא,יג ע"פ רשב"א משום שיש עדים שהקריאו לפניו ולפי זה משמע שאם ודאי לא הקריאו לפניו, לא התחייב. וכן סח, יב ב' טעמים ברמ"א.)

 

מה הדין אם ברור או שיש עדים שלא קרא ולא הבין את התנאים הקטנים?

עו"ד שערך חוזה לשנים ובע"פ הסביר להם את סעיפי ותנאי ההסכם והשנים חתמו על ההסכם ואח"כ התברר שהשנים חתמו על תנאים אחרים ממה שהוסבר להם, האם החוזה תקף?

כפי שהובא בתשובה הקודמת שורש הדין הוא מנאמנות שליש. בנאמנות שליש נחלקו הראשונים האם השליש נאמן גם כנגד עדים. הרשב"א (ב, שיז) כתב שנאמן גם נגד עדים, וגם אם ברור שעשה כנגד מה נאמר לו, אך חלקו עליו וכך נפסק בשו"ע (נו, ב) שאם עדים מכחישים את השליש אינו נאמן. א"כ נראה שגם במקרה זה אין תוקף להסכם.

עוד תשובה בנידון זה בסימן סא על שאלה 2.

 

סעיף ד

האם עדים שלא יודעים לכתוב, שרטטו להם על הדף והם חתמו, האם חתימתם תחשב חתימה בגיטין, או בשטרי ממון?

לשון השו"ע: "עדים שאין יודעים לחתום, וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרשום, מכים אותם מכת מרדות, והשטר פסול. רמ"א: ויש מכשירין השטר (טור ורשב"א ועיין בר"ן פ"ב דגיטין)".

מקור הדין:

גיטין (יט.): "איתמר: עדים שאין יודעים לחתום, רב אמר: מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו, ושמואל אמר: באבר... וה"מ בגיטין, אבל בשטרות לא, דההוא דעבד עובדא בשאר שטרות, ונגדיה רב כהנא. תניא כוותיה דרב: עדים שאין יודעין לחתום, מקרעין להן נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו; אמר רשב"ג: בד"א - בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות... אם יודעין לקרות ולחתום - חותמין, ואם לאו - אין חותמין. א"ר אלעזר: מ"ט דרשב"ג? שלא יהו בנות ישראל עגונות. אמר רבא: הלכה כרשב"ג, ורב גמדא משמיה דרבא אמר: אין הלכה. ואלא כמאן? כרבנן, והא ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא! תרגמא: אקריאה".

הראשונים פסקו הלכה כדברי רשב"ג שבשאר שטרות צריך שהעדים ידעו לקרוא ולחתום. אך נחלקו מה הדין אם עברו וקיבלו עדים שאינם יודעים.

הרמב"ם פסק שפסול.

והרשב"א (הביאו הר"ן ט: בדפי הרי"ף) הביא יש אומרים שמכך שאמרו שרב כהנא נידה את העושים כך ולא אמרו שנידה ופסל את השטר מוכח שהשטר כשר, ודומה למה שכתוב: "רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה", אך ודאי קדושיו קדושין. וכך הכריע הרשב"א. והמגיד כותב: "שאם היה השטר כשר אמאי נגדיה רב כהנא וכי כל מי שעבר על לא תעשה של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי השטר פסול ומתוך כך הוא בן מרדות לפי שהיה אפשר שתארע תקלה על ידו כי ברוב הימים יגבה המלוה עם השטר ההוא ואין זיוף זה ניכר מתוך השטר ונמצא גובה בשטר פסול, וגיטין שאני דמשום עיגונא הקילו".

בשאלה מוזכר ששרטטו להם על הדף,

בנקודה זו יש עוד דיון:

רש"י פירש: מקרעין: "מסרטין" היינו שסורטים להם סריטות כעין אותיות והם שמים על הסריטות דיו". והר"ן (ט. בדפי הרי"ף ד"ה מקרעין) כתב: "ולא נהירא דשריטה הרי היא ככתיבה כדמוכח בגמרא (כ.) וכשמשימין על הסריטות דיו הוה ליה כתב על גבי כתב ופסול (יט.)". וכתב ליישב: "שלא מסרטין אלא מקצת כל אות ואות". אך כתב שלשון מקרעין לא משמע כך לכן פירש כר"ח שלוקחים נייר אחר ומכינים ממנו שבלונה והעדים וממלאים את הקרעים דיו.. והרמב"ם כתב שרושמים להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאינו מתקיים והן כותבין על הרושם.

לגבי השאלה: לדעת המחבר ודאי פסול. ולדעת הרמ"א לפי דברי הר"ן תלוי במה היה השרטוט אם בדבר המתקיים והשרטוט היה גמור השטר פסול כיוון שדינו ככתב. ואם אינו מתקיים או שהשרטוט אינו שלם יהיה כשר.

 

סעיף יז

האם בדיני שטרות אמרינן שהבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם, ופרט מתי אומרים כלל זה ומתי לא, כולל דוגמאות שונות.

ישנם שלשה מקומות, בסימנים שלנו, בהם דנים בעניין זה:

שו"ע (מה, יז) – "הבא מכח עכו"ם, הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקים ב' שיטים, אם נהגו העכו"ם לגבות בו".

שו"ע (סו, כה) – "עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל, יש מי שאומר שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו, כדיניהם דיינינן ליה, שאם חזר ומחלו אינו מחול.

רמ"א (סז, יז) -הבא מכח עכו"ם, הרי הוא כעכו"ם. ולכן מי שקנה שטר מן העכו"ם, על חבירו, אין השביעית משמטתו (תשובת הרשב"א תשס"ט).

ויש עוד מקור חשוב בשו"ע (קנד, יח) שם נחלקו המחבר ורמ"א בדין זה: "ראובן יש לו בית אצל עכו"ם, ופתח חלון על גגו של עכו"ם, לאחר ימים מכר העכו"ם ביתו לישראל, ובא הלוקח להגביה ביתו בענין שסותם החלון של ישראל, וטוען ראובן: אתה מאפיל על אורות חלוני, אע"פ שהלוקח בא מחמת עכו"ם, אסור לו לסתום כדין ישראל עם ישראל, דלא אשכחן דקאי במקום עכו"ם אלא לגריעותא. הגה: וי"א דהואיל והעכו"ם היה יכול לסתמו, גם הלוקח הבא מכחו יכול לסתמו, וכן כל כח העכו"ם יש לישראל הבא מכחו, וכן הורו מהר"ם והרא"ש, וכן נ"ל להורות. וכ"ש במקום דאיכא דינא דמלכותא דאזלינן בתרה.

הסמ"ע (מה, לח) מקשה שמלשון המחבר משמע שהמלווה גובה מכח הגוי, ואף שהוא למעליותא, והמחבר בסימן (קנ"ד, י"ח) פסק לגבי דיני חזקה שדוקא לגריעותא הרי הוא כגוי?

ומיישב, א) צ"ל שבשטר חוב יש דינא דמלכותא ובזה דין הבא מחמת גוי כגוי גם למעליותא, כפי שכתב הרמ"א (קנד) ובפרט זה מודה לו המחבר. ב) כתב שיותר נראה לחלק שבסימן מה כיון שהגויים נהגו לגבות בשטר, ומהשטר מוכח שחייב לו הישראל, ואפילו ישראל בישראל מעיקר הדין היה יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף, אלא שפסלוהו בישראל משום שהיו יכולין לזייפו, בזה לא התקינו להפקיע ממונו של הבא מכח גוי. אבל בסימן קנ"ד היהודי היה מוחזק בחלונו כמה שנים, והבא מכח הגוי בא להזיקו בידים שרוצה לבנות כנגדו להאפיל עליו.

ובסימן ס"ו (כ"ה) שגוי שמכר שט"ח אינו יוכל למחול כדיניהם. כיון שקנה ממנו השטר חוב, לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו. והרמ"א בס"ז (י"ז) שהקונה שט"ח מגוי אין השביעית משמטת. כיון שישראל הלוה היה חייב לשלם לגוי, ואין להלוה היזק בקניית הישראל השטר מהגוי, משום כך נראה שכולם מודים שיש לו כח גוי גם למעליותא.

סימן מו

שאלה 1 - סעיפים א, ד, ה, ז :

קי"ל דקיום שטרות מדרבנן:

א. אם העדים אומרים שלא חתמו, האם צריך קיום מדרבנן או מדאורייתא? (ס' א)

ב. האם רב תופס ישיבה יכול לקיים ביחיד, ואם כן מה הטעם בזה? (ס'ד)

ג. האם מקיימים שטרות שלא בפני בעל דין? (ס' ה)

ד. האם אפשר לקיים שטרות על ידי דמוי, ומה הדין לגבי כת"י? (ס'ז)

תשובה: (יונתן סרור)

א.

בהגהות מרדכי (קידושין, סי' תקסט) מביא את רבינו אביגדור האומר, שאם הלווה עצמו אומר שהשטר מזוייף או שהעדים אומרים שהשטר מזוייף שצריך קיום מן התורה והביא ראיה מההיא דגיטין יז, א דתיקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו דאע"ג דשם אינו מכחיש, כיוון דמוכחא מלתא דמה דכתב לה גט, בלי זמן, להצלה קא עביד, אנן אמרינן שהגט מוקדם ומצריכים עדים מתי נמסר לה, וא"כ מוכח דבמלתא דאורייתא כאשר יש ריעותא בעינן קיום דאורייתא ובכה"ג לא אומר ר"ל נעשה כמי שנחקרה.

לפ"ז ה"ה כאשר העדים החתומים על השטר מעידים שלא חתמו על שטר זה, כיוון דאיכא הכחשה, בכה"ג לא נאמרו דברי ר"ל שנעשה כמי שנחקרה אלא בעינן קיום מדאורייתא.

הש"ך (ס"ק ט) דוחה את דבריו לענין אם הלוה אומר שזה מזוייף, וכותב שבכה"ג לא צריכים קיום מן התורה והביא ראיות לדבר (ראייה מרכזית משליח גט שהקלו חכמים להסתפק בעדותו שיאמר בפני נכתב ופני נחתם למקרה שהבעל יערער על הגט, ואם נאמר שכאשר הלווה מערער אז הקיום הוא מדאוריתא אזי איך הקלו חכמים בקיום של עד אחד למקרה שהבעל יערער), אבל לגבי ההלכה השניה הוא מסתפק שהרי בתשובות מיימוניות (שופטים יב) כתב שמהתורה אפילו אמרו לא חתמנו לא נאמנים.

הנתיבות (ס"ק ה) עושה פשרה בין השיטות וכותב שאם כל עד אומר שהחתימה שלו מזוייפת אז צריך קיום רק מדרבנן, אבל אם שני עדים אמרו ששתי החתימות מזוייפות אז צריך קיום מדאורייתא. אומנם, הקצות (ס"ק י) הביא תוספתא (גיטין א, ו) ודייק ממנה שגם כשהעדים עצמם מכחישים את שתי החתימות צריכים קיום רק מדרבנן מפני שהם חוזרים ומגידים.

ב.

הרמ"א (מו, ד) מביא את תרומת הדשן שכותב מאחר שנהגו שרב תופס ישיבה מקיים ביחיד, מנהג כזה מבטל הלכה. הרמ"א נותן טעם לדבר שרב תופס ישיבה דינו כיחיד מומחה שדינו כג' הדיוטות ומיקרי בי"ד, ואע"פ שפוסקים שאין היום יחיד מומחה לעניין קיום דרבנן סומכים על זה. הש"ך (ס"ק ח) דוחה את הטעם של הרמ"א מכתובות כב, ב שנאמר שם ש"בית דינא דרב אשי לא סגי ביחיד אע"פ שסביר וגמיר". וא"כ ע"כ שיחיד מומחה אין דינו כג' הדיוטות וכותב שהריטב"א דייק כך מהסוגיא הזאת. אומנם הש"ך מסכים עם פסיקת תרומת הדשן בגלל שמנהג מבטל הלכה.

ג.

נאמר בב"ק קיב, ב: "הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד, ואפילו עמד וצווח שלא יקיימוהו מפני שהוא מזוייף: אין חוששין לדבריו. ואם מבקש שיתנו לו זמן עד שיביא עדים וירע את השטר - נותנים לו...". ונחלקו הראשונים במה מדובר שרוצים לקיים את השטר שלא בפני בע"ד:

לרש"י מדובר שעדיו רוצים ללכת למדנ"ה, אבל בלא"ה אין מקיימין שלא בפניו. לר"י לעומ"ז מדובר בכל ענין דמקיימים, מפני קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם וא"צ קיום, ורק רבנן הם שהצריכו, ולכן 'הם אמרו והם אמרו': הם אמרו שצריך קיום, והם אמרו שמהני אפילו שלא בפני הלוה.

לתוס', כאמור, מפני שמדאורייתא נעשה כמי שנחקרה ורבנן הוא דהצריכו, לכן הקילו דלא בעינן בפני הבע"ד.

לרשב"א, לעומ"ז, הסיבה היא מפני שבקיום שטרות העדים המקיימים אינם מעידים על מנה שבשטר אלא על חתימת יד העדים, וממילא כאשר מקיימים את השטר אין הלווה נחשב הבע"ד של העדים המקיימים, וממילא אין בכלל קשר לשאלה האם ניתן לקיים שלא בפני בע"ד, מפני שאין קשר בין העדים ללווה.

לפ"ז יוצא נפ"מ בין הטעמים האם הקיום הוא קיום של שטר רגיל או של חתימת ידו של הלוה:

בשטר רגיל: לכ"ע מקיימים שלא בפני הבע"ד, או מפני שקיום שטרות דרבנן וחכמים הקלו לקיימו אפי' שלא בפני בע"ד (תוס'), או מפני שאין הלוה נחשב בכלל בע"ד של העדים מפני שאין העדים מעידים על מנה שבשטר אלא על כתב יד העדים.

בעדות על חתימת יד הלוה, כגון שכתב שטר בכתב ידו שבכה"ג ישנה פלוגתא בין הש"ך לקצות:

לש"ך לכ"ע צריך לקיים השטר בפני לוה: לתוס' מפני שקיום כתב יד אינו מדרבנן אלא מדאורייתא, ובכה"ג צריך לקיים דווקא בפני הבע"ד, מפני שבכת"י הלוה, העדים מעידים על מנה שבשטר, וממילא הוי בע"ד של העדים, ולרשב"א כיוון שהם מעידים על חתימת הלוה ולא על חתימת העדים לכן צריך קיום בפני בע"ד מפני שהם מעידים על מנה שבשטר.

לקצות גם קיום חתימת הלוה הוא דרבנן, ולכן לתוס' דינו כשטר רגיל שאפשר לקיימו שלא בפניו. ולרשב"א צריך לקיימו דווקא בפניו, מפני שבכה"ג על מנה שבשטר הם מעידים. כדלעיל.

עיין בנ"מ נוספת בין שיטת רשב"א לתוס' באמרי ברוך שמובא בשאלה 3.

ד.

נאמר בכתובות יט, ב: "או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שנקרא עליו ערער והוחזק בב"ד" מכאן מוכח שניתן לקיים שטר ע"י דמוי, וכך פוסק השו"ע בסימן מו, ז.

וכותב הש"ך (סט, יב) שהנ"מ בשטר רגיל, אבל בחתימת ידו, הדבר תלוי בשאלה האם קיום בדמוי הוא רק מדרבנן או אפילו מדאורייתא:

למ"ד שקיום בדמוי משטרות אחרים הוא מדרבנן, הדבר תלוי אם קיום כת"י הוא מדאוריתא או לא:

לב"ח שס"ל שקיום חתימת יד הלוה הוא מדאורייתא, ממילא לא יועיל קיום בדמוי שהוא מדרבנן לגבי חתימת יד הלוה שקיומה מדאורייתא.

לש"ך אפשר לקיים כת"י הלוה בדמוי מפני ששניהם דאורייתא, גם קיום כת"י וגם קיום בדמוי ולכן א"ש, ודינו כשטר רגיל. כך היא גם דעת הטור וכך פוסק הש"ך.

הקצות (ס"ק ח) כותב שדימוי הוא מדרבנן וקיום כת"י הוא מדרבנן, אלא שרק בשטר הקלו לדמות, אולם בכת"י כיוון שהמקיימים מעידים על מנה שבשטר ולא על חתימת העדים לכן לא מקילים כפי דברי רב שרירא גאון 'היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר'.

 

שאלה 2 - סעיף ד:

אימתי קיום שטרות הוא מדאורייתא, והאם מהני קיום בפני שנים או יחיד מומחה?

תשובה: (ישראל שורץ)

באופן עקרוני קיום שטרות הוא דרבנן כמפורש בגמ' כתובות כא, ב, אעפ"כ כתבו ההגהמ"ר קידושין תקס"ט בשם הרב אביגדור שיש מקרים שבהם הקיום מדאורייתא:

א. כאשר העדים אומרים שלא חתמו על השטר.

ב. כאשר העדים אינם לפנינו, והלווה טוען שהשטר מזויף.

בסמ"ע ס"ק ט' העתיק את ההגהמ"ר להלכה. הש"ך ס"ק ט' האריך להשיג על ההגהמ"ר^[41] לגבי מקרה שהלווה טוען מזויף, ומביא הש"ך תשו' גדול אחד (מזמן הרב אביגדור) שמובאת במהרי"ק שחולק על הר' אביגדור וסובר שגם כשהלווה טוען שהשטר מזויף הוי דרבנן. וכן מביא הש"ך תוס' בכתובות יט. ובמקומות נוספים, שכתבו שהוי דרבנן כשטוען הלווה מזויף.

ואותו גדול המובא במהרי"ק חולק על הרב אביגדור גם לגבי מקרה שהעדים אומרים שהם לא חתמו על השטר, דהוי דרבנן גם בזה, לשיטת אותו גדול, אך לעניין זה נשאר הש"ך בצ"ע.

לגבי חתימת ידו וכת"י כותב הש"ך ס"ק י' שצריך קיום מדאורייתא, דדוקא על חתימת עדים אנחנו אומרים שמדאורייתא כמי שנחקרה עדותם כבי"ד דמי, אבל לא על חתימת ידו. וכותב הש"ך שכן מוכח מהסמ"ע בסימן ל"ה ומדברי רב שרירא גאון. אבל ה'קצות' ס"ק ה' חולק וס"ל שגם בכת"י הקיום הוא דרבנן. וכן רע"א בסימן ס"ט הביא ת' המיוחסות לרמב"ן שגם בכת"י הקיום הוא דרבנן.

 

האם מועיל קיום בפני שנים או יחיד מומחה?

ב"ב מ, א: "קיום שטרות בשלושה" ובכתובות כב, א: "שלושה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם, צריכים למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי".

וכתב הרא"ש על הגמ' הנ"ל בב"ב: "ואע"ג דר"נ אית ליה דשנים שדנו דיניהם דין, בקיום שטרות מודה דבעינן תלתא, דאילו בבי תרי הוי כעד מפי עד", וכ"כ רשב"ם ותוס' שם.

א"כ מפורש בגמרות הנ"ל ובראשונים שקיום שטרות לכו"ע צריך ג' דווקא. וכן פוסק המחבר (סעיף ד) "אין מקיימין שטרות אלא בשלושה". ומוסיף הרמ"א: "ואם קיימו בשנים לא הוי קיום".

אעפ"כ מביא הסמ"ע (ס"ק ז') שני מקרים שבהם כן מועיל קיום בשנים:

א. כאשר הדיינים מכירים את חתימות העדים שבשטר, דאז על מנה שבשטר מעידים דייני הקיום (משא"כ כשאין מכירים הדיינים את החתימות, אלא העדים מעידים בפניהם שזוהי חתימתן).

ב. כאשר הלווה מקיים את חתימתו שלו, והש"ך חולק על המקרה הראשון (כשמכירים הדיינים את החתימות), א"א לומר שעל מנה שבשטר הם מעידים כדברי הסמ"ע, כיון שהדינים לא ראו את ההלואה, אלא הדיינים המקיימים משמשים כעדים בכתיבת הקיום, וזאת ע"פ דברי הריב"ש שאפשר להעיד בכתב על קיום שטר, ולכן יכתבו השנים שהם מכירים ומקיימים את חתימות העדים שבשטר, ובי"ד שיבוא אליו אח"כ שטר זה ישתמש בכתב זה לקיום השטר. וכ"כ הנתיבות על המקרה השני בסמ"ע, שהלווה מודה בפניהם שזהו כת"י, דלא הוי קיום שניים אלא העדאת עדים בכתב, וכ"כ הט"ז. אך לגבי כת"י הנתיבות צמצם זאת למקרה שהלווה אומר לו לכתוב, כיון שסברת הריב"ש שאפשר להעיד בכתב על קיום היא שקיום זה דרבנן, ואילו בכת"י הקיום הוא דאוריתא.

יחיד מומחה:

ת"ה כותב שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים שטרות יחידי, ומנהג כזה מבטל הלכה.

הב"י כותב שלא ראינו שנהגו כן. אך הרמ"א מעתיק להלכה את ת"ה וכותב "שכן המנהג במדינות אלו" ומסביר הרמ"א טעם המנהג: כיון שקיום שטרות דרבנן אנחנו פוסקים כאן שיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות, אע"ג שבאופן כללי אין בימינו דין של יחיד מומחה. ואומר הסמ"ע שאע"פ שנתן הרמ"א טעם למנהג הבו דלא להוסיף עלה ולכן מה שנוהגים שהגבאים והחזנים מקיימים, יכול הלווה לעכב על כך.

הש"ך חלק על הטעם שנתן הרמ"א כיון שאע"פ שלענין דין יחיד מומחה הוא כג', לענין קיום אינו כ-ג' וזה כעד מפי עד, אלא הטעם הוא כמפורש בת"ה שמנהג מבטל הלכה. ואומר הש"ך שאם המנהג הוא שהיחיד מקיים בלילה, אפשר שגם בכך המנהג מבטל הלכה.

 

שאלה 3 - סעיף ה:

מלוה הרוצה לקיים שטרו שלא בפני הלווה מה דינו, ואם יש שיטות במפרשים בעניין זה ציין אותן ומה החילוק בין קיום שטרות לעדות אחרת?

תשובה: (חגי וייסמן)

נפסק בב"ק קיב, ב שאע"פ שאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד^[42] אפשר לקיים את השטר שלא בפני בע"ד וכ"פ המחבר כאן בסעיף ה'. ונחלקו בטעם הדבר. התוס' שם כתבו שהוי משום שקיום שטרות הוא מדרבנן והקלו בו. וברשב"א כתב שהטעם הוא משום שבקיום שטרות העדות היא על הכתב ולא על תוכן השטר ולכן הלוה לא מיקרי בע"ד של עדי הקיום ולכן אין חסרון אם מקיימים שלא בפניו^[43]. אמנם אם העדים החתומים באים בעצמם לקיים את כת"י כתב הרמ"ה בשיטה והביאו האמרי ברוך שבכה"ג מאחר והעד החתום הוא מקיים את חתימתו אנו אומרים שעל מנה שבשטר הם מעידים ולכן עדות כזו נצריך שתהא בפני הבע"ד. ובדבר יעקב על ב"ק קיב כתב שמרש"י שם (ד"ה "מקיימים את השטר") משמע שחולק שכתב שמיירי בעדים החתומים עצמם שהם מקיימים ואפ"ה מהני שלא בפני בע"ד. ואפשר שהרמ"ה ס"ל כטעם הרשב"א ורש"י כתוס'.

לגבי קיום כתב ידו כתב הש"ך (ס"ק י') שא"א לקיים שלא בפניו בין לרשב"א ובין לתוס': לרשב"א - דכיון שמעידים על כתב יד הלווה בודאי שהוא בעל דין של עדות זו. לתוס' - כיון שקיום כתב ידו הוי דאוריתא. הקצות חולק על הש"ך וסובר שגם בכת"י הקיום דרבנן. וכן בסימן ס"ט מביא רע"א שבתשובות המיוחסות לרמב"ן כתב להדיא שקיום כת"י הוי דרבנן.

 

שאלה 4 - סעיף ה:

מתי ניתן לקיים שטר שלא בפני בע"ד?

תשובה: (יונתן סרור)

א. בשטר רגיל

ניתן לקיימו שלא בפניו; כדנאמר בב"ק קיב:, וכך פוסק המחבר בסעיף ה : מקיימים השטר אפילו שלא בפני בע"ד, ואפילו עומד וצווח: מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

לרשב"א דכיון שבקיום, העדים מעידים על חתימות העדים ולא על מנה שבשטר, ממילא הלוה לא נחשב בע"ד בשבילם.

לתוס' כיון שרבנן הם אלו שהצריכו קיום (דמדאורייתא נעשה כמי שנחקרה) הם אמרו והם אמרו שלא צריך לקיים בפני בע"ד.

ב. בחתימת יד הלוה נחלקו בזה הש"ך וקצות:

לש"ך לכ"ע צריך לקיים בפני הלוה:

לרשב"א מפני שבכה"ג הלוה הוא בע"ד שהם מעידים על מנה שבשטר.

לתוס' דדוקא בשטר רגיל הקיום הוא דרבנן, משא"כ בחת"י שהקיום הוא דאורייתא, לכן צריך שהקיום יהיה בפניו.

לקצות גם קיום חתימת הלוה הוא מדרבנן, והטעם הוא, שמדאורייתא ישנה חזקה האומרת: לא חציף איניש לזיופי (רש"י בגיטין ג, א) וטעם זה שייך גם בחתימת יד הלוה, ולפי"ז לשיטת התוס' ל"ש שטר רגיל ול"ש חת"י הלוה, א"צ לקיים בפניו.

 

שאלה 5 - סעיף ה:

האם דומה קיום חתימת יד הלוה שלא בפניו לקיום שטרות או לא ומה הטעם?

תשובה: (חגי וייסמן)

כתב בש"ך שבקיום חתימת יד הלווה נראה שלכו"ע אין מקיימין אלא בפניו, בין לטעם הרשב"א בין לטעם התוס'. לטעם הרשב"א: בכת"י העדים המקיימים מעידים על הלוה עצמו, שכן בשונה משטר הם לא מעידים על חתימת עדים נוספים אלא כתב הלווה עצמו, והעדות וקיומה הוי כדבר אחד (וכעין שכתבנו בתשובה אחרת (בסעיף זה - לגבי "מלוה הרוצה לקיים שטרו שלא בפני הלווה") בדעת הרמ"ה כשהעדים החתומים מקיימים חתימת עצמם שצריך להיות בפני הבע"ד וה"ה כאן). כלומר ההבדל הוא מהי משמעות הקיום האם קיום כתב העדים הוא שלב ראשון בתביעה ואז דיון בשטר או שהקיום גורם אוטומטית לחיוב הנתבע וליישום השטר. ולטעם התוס': הש"ך כתב שנראה שקיום כת"י הלוה הוא מדאורייתא כדברי רב שרירא גאון ושכן כתב הסמ"ע במקום אחר^[44]. אמנם למעשה הוסיף הש"ך: "מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כתב יד לוה שלא בפני בעל דין, ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה... אבל היכא דלא נהוג אין להקל".

ובקצות חלק עליו בדעת התוס' וכתב שאין הבדל בין קיום כת"י לקיום שט"ח רגיל. וכתב כי הש"ך הבין שיש שוני מאחר וס"ל כי כל דין הקיום נצרך רק מדרבנן מכיוון שעדים החתומים על השטר מדאורייתא נעשה כמי שנחקרה משא"כ בכת"י הלוה שם אין דין נחקרה ולכן הוי שם הקיום מדאורייתא ולכן לא נקל בו. אבל הקצות חלק עליו מאחר והמחבר פסק כרמב"ם שאין אומרים בשטר דין נחקרה מהתורה, שכל תוקף השטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת וא"כ הסיבה שהקיום הוא רק מדרבנן והקלנו בו היא מאחר שמהתורה אין חוששין לזיוף שטרות, משום שיש חזקה דלא חציף איניש לזיופי שטרות וה"ה דלא חציף לזיופי כת"י ולכן לדעת התוס' שהסיבה שיכול לקיים שלא בפני בע"ד היא מאחר והקיום הוא מדרבנן והקלנו בו ה"ה שנוכל להקל בכת"י, שכאמור אין בין שני סוגי השטרות האלו שוני מהותי.

 

שאלה 6 - סעיף ז:

הא דקי"ל אין מקימים את השטר משטרות היוצאים מתחת יד בעל השטר שרוצים לקימו, האם דוקא כשאין מקוימים או אף במקוימים?

תשובה: (ישראל שורץ)

כתובות כ, א: "אין מקימים את השטר אלא משתי כתובות או משתי שדות, והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי, א"ר שימי בר אשי וביוצא מתחת יד אחר אבל מתחת יד עצמו לא".

ונחלקו בטעם: לרש"י, חוששים שהעתיק השטר השלישי מהשנים הראשונים, ולכן גם אם הם מקוימים לא יועיל. לרמב"ם, החשש הוא שמא הוא זייף הכל, אבל לא חוששים שהעתיק משטרות אמיתיים, ולכן אם השטרות היוצאים מתחת ידו הם מקוימים אפשר לקיים מהם. והביא הר"ן מח' זו על הגמ' הנ"ל (ז: מדפי הרי"ף). המחבר (סעיף ז) הביא את לשון הרמב"ם, והרמ"א הביא את שתי הדעות.

 

שאלה 7 - סעיף ז:

באלו דרכים מקיימים את השטר?

תשובה: (יונתן סרור)

המחבר (סעיף ז) מביא חמישה אופנים לקיים שטר:

א. אם הדיינים מכירים את חתימות העדים: בכתובות כא: "ש"מ דיינים המכירים חתימות ידי העדים א"צ להעיד בפניהם", ובתוס' שם משמע שהטעם הוא כדי שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה.

ב. שיחתמו עדי השטר בפני הדיינים. וכתב הסמ"ע שהחידוש בכה"ג הוא, שמהני אפילו אם העדים חתמו בפני הדיינים בלילה שאז אינם נחשבים לבי"ד. ולא שייך לומר שלא תהא שמיעה גדולה מראיה, כיון שקיום שטרות דרבנן, ובדרבנן עד נעשה דיין.

ג. שיבואו העדים החתומים בו, שיאמר כל אחד על כתב ידו בלבד: זה כתב ידי, וקמ"ל שא"צ שני עדים על כל חתימה מפני שקי"ל כחכמים (כתובות כ:) דס"ל שעל מנה שבשטר הם מעידים.

ד. שעדים אחרים המכירים את חתימות העדים יבואו ויעידו שזה כתב ידם של אלו (משנה כתובות יח:). וכתב הרמ"א בשם הריב"ש שניתן להעיד עדות זו מתוך הכתב, וא"צ להעיד בפניהם. אמנם הש"ך בס"ק יז תמה על הרמ"א שהרי פוסקים שאילם אינו יכול לקיים בעצמו את חתימת ידו ע"י שיעיד בכתב שזה כת"י, וכך פסק המחבר בסעיף לו בשם הרא"ש, מוכח לפי"ז, שאפילו בקיום שטרות אין עדות שבכתב כשירה כיון דאיכא חסרון של מפיה ם ולא מפי כתבם.

הקצות (ס"ק יט) מקיים את פסק הרמ"א, ואמר שיש לחלק בין אם פסולו הוא פסול הגוף ולכן הוא פסול לקיים את חתימת ידו בעדות בכתב, ואילו בעדים שראויים להעיד בפיהם אין בהם פסול הגוף הקילו חכמים שיכולים להעיד בכתב שהוא כתב ידים של החתומים ולקיים השטר.ואע"פ שבשאר עדויות יש חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם, בקיום שטרות דרבנן הקילו.

ה. שיהא כתב ידם של העדים החתומים יוצאים ממק"א, וישוו את החתימות (כתובות יח:).

וישנם שלושה מצבים בקיום שטר משטר:

1. משטר שאינו מקוים. 2. משטר אחד מקוים ולא קרא עליו ערער 3. משטר אחד מקוים וקרא עליו ערער.

1. משטר שאינו מקויים בכה"ג, בעינן דווקא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם שלוש שנים בגלוי או משתי כתובות, והוא שיוצא מתחת יד אחר, ולא מתחת יד זה שרוצה לקיים השטר, שרק אז מסולק החשש זיוף, אבל משטר אחד שאינו מקויים אין מקיימים, דחיישינן שמא זייף אותו, וזה כדברי נהרדעי בכתובות כ ע"א.

2. משטר אחד מקויים שלא קרא עליו ערער: 3. משטר אחד מקוים וקרא עליו ערער.

ישנה מחלוקת ראשונים לגבי שטר אחד מקויים שלא קרא עליו ערער לפני הקיום, האם מספיק לקיים ממנו או שצריך דווקא שטר שקרא עליו ערער?

מגירסת רש"י כתובות כ. בדברי רב אסי שגורס "אין מקיימים את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד" דייק הר"ן שצריך דוקא שטר שקרא עליו ערער והוחזק כדי לקיים ממנו. אבל אם לא הוחזק לא מקיימים.

אומנם גירסת הרי"ף אינה כך אלא גורס "אין מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבי"ד" וממנו משמע שקיום מספיק אפילו בלי שקרא עליו ערער.

הרא"ש בכתובות פ"ב סי' יג כותב שגם לפי גירסת רש"י לא צריך קרא עליו ערער דוקא אלא הרי זה שיגרה דלישנא.

להלכה:

המחבר בסי' מו סע' ז מצטט את דברי הרמב"ם שכותב כגירסת רש"י והרמ"א כותב עליו יש אומרים שאפילו לא קרא עליו ערער רק שמקויים, וזה כשתי הדעות הנ"ל.

אומנם הש"ך ס"ק כה כתב שאין הכרח לומר שרש"י והגורסים כמותו חולקים על הרי"ף אלא יש לומר שכולם סוברים כמו הרא"ש שזה שיגרא דלישנא ולכן קיום מספיק בלא קרא עליו ערער. ויש להעיר שהראב"ד כתב שמקיימים רק משני שטרות מקויימים והש"ך כתב שאם הבי"ד מכירים את החתימות מודה הראב"ד שמקיימים רק משטר אחד.

 

שאלה 8 - סעיף י:

החתום על השטר ואינו זוכר העדות כולו, האם יכול להעיד שזה כתב ידו לקיים השטר?

תשובה: (יונתן סרור)

בברייתא בכתובות כ, א "ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים" ורבי יוחנן מפרש דווקא אם הוא זוכר את העדות (אפילו אם זה בעקבות ראית השטר). הראשונים נחלקו באיזה שטר מדובר, שאם מדובר בשטר עם כל גדרי השטר, למה צריך לזכור את העדות, ה"ז כמי שנחקרה?

התוספות בד"ה ר' יוחנן, והרא"ש, וש"ר פירשו שמדובר בעדות שאיננו שטר, ולכן אם העד אינו זוכר את עדותו זה מפי כתבם ופסול.

התוספות מביא ירושלמי שמפרש שאם הם זוכרים את העדות, אז על מנה שבשטר הם מעידים ומספיק שכל אחד יקיים חתימתם, ואם אינם זוכרים את עדותם, אז על כתב ידם הם מעידים וצריכים לצרף עוד אחד על כל חתימה.

בדברי הרמב"ם ישנה מחלוקת:

הכס"מ מבין את הרמב"ם כדעת הירושלמי, שאם הם לא זוכרים את המעשה צריכים לצרף עוד אחד.

אבל פשט דברי הרמב"ם הוא כמו פירוש הגר"א, הש"ך ועוד שפירשו שאם העדים לא זוכרים את עדותם א"א כלל לקיים את חתימתם מפני שצריכים לזכור העדות שבשטר בעת הקיום ולכן אם הם אומרים שלא זוכרים את העדות שבשטר לא יועיל לרצף אליהם עוד אחד. אומנם אם באו עדים אחרים ומעידים על חתימתם לא מאמינים לעדים שלא זוכרים.

אע"פ שהכס"מ כאמור פירש את הרמב"ם כירושלמי, בסימן מו, י, הביא את דברי הרמב"ם כהבנת שאר האחרונים וכתב עליו יש חולקים שזה דעת הירושלמי.

 

שאלה 9 - סעיף יח:

אם עדי הקיום קרובים לדייני הקיום.

תשובה: (ישראל שורץ)

שאלה זו היא מחלוקת ר"ן ורשב"א. הובאה בר"ן בכתובות יב, ב בדפי הרי"ף. שהר"ן פסל אם הם קרובים משום פסול קורבה ואילו הרשב"א הכשיר בכך. ונחלקו מהו טעם פסול קורבה של עדים לדיינים. הר"ן כתב שמשמע מסנהדרין כח, א כי פסול קורבה הוי גזה"כ מלא יומתו אבות על בנים ואילו הרשב"א ס"ל כירושלמי שהטעם הוא משום הזמה שאם יהיו קרובים לדיינים, לא יקבלו הדיינים עדי הזמה לפוסלם, ומאחר ובעדי קיום לא שכיח מציאות של הזמה כיון שבאים לקיים כתב ובד"כ הקיום הוא בטביעות עין ורק כאשר מעידים 'בפנינו חתמו' ישנה מציאות של אפשרות הזמה, כיון שאין זה שכיח לא חוששים להזמה ולכן אפשר להכשיר כאשר עדי הקיום קרובים לדייני הקיום. והר"ן תמה על הרי"ף שהביא את הירושלמי הזה מאחר ובגמרתנו בסנהדרין משמע שנדחה טעם הירושלמי והוי מטעם גזה"כ ואין לחלק. המחבר בסעיף י"ח הביא בסתמא את דעת הר"ן ואת הרשב"א בי"א.

 

שאלה 10 - סעיף כ:

האם דיינים המקיימים את השטר צריכים לקרותו?

תשובה: (ישראל שורץ)

כתובות קט, א למטה: "תני ר' חייא... אבל דיינים חותמים אע"פ שלא קראוהו".

האם אעפ"כ צריכים הם לראות מי המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים או לעדים?

נחלקו בדבר הר"ן והרשב"א: הר"ן סובר שאסור לעדים כשמקיימים שטר להיות קרובים למלוה וללוה ולכן צריכים הדיינים לראות מי המלוה והלוה. לרשב"א יכולים הם להיות קרובים ולכן אינם צריכים לראות הדבר.

המחבר בסעיף כ' הביא את הר"ן בסתם ואת הרשב"א בי"א. מהרמ"א משמע שאף לרשב"א צריכים לכתוב מי עדי הקיום כדי שאם יהיו פסולים למלוה או ללוה יוכלו לפוסלם. הש"ך בס"ק נב הקשה על הרמ"א דלרשב"א אין צריך לכתוב, אך לר"ן באמת מספיק שיכתבו זאת במקום לראות מי הם.

האם לרשב"א שמכשיר עדי קיום קרובים למלוה וללוה יכולים דייני הקיום להיות קרובים למלוה או ללוה? מהרמ"א בסעיף יט נראה שלא, אך הש"ך בס"ק נ' כותב שכן ושכך מפורש ברשב"א.

 

שאלה 11א - סעיף לז:

שניים שהעידו בב"ד שראובן חייב לשמעון מנה, ואח"כ באו שניים והעידו שהעדים קרובים למלוה או ללוה, האם העדים הראשונים נאמנים להכחיש אותם ולהכשיר את עדות עצמם?

תשובה: (יונתן סרור)

בשאלה זו צריך לדון האם עדות על פסול קורבא נקראת עדות על פסול הגוף או לא.

הראשונים נחלקו בפירוש הגמרא בכתובות דף יט, ב.

הגמרא שם דנה על מצב שעדים באים לפסול עדים החתומים על השטר שמתו, ואומרים "שפסולים היו", ומסיקה שהדבר תלוי: אם אין כתב ידן של הראשונים יוצא ממקום אחר נאמנים, אבל כאשר יוצא אינם נאמנים לפוסלם.

ומקשים שם התוס' בד"ה "ואם" קושיא נסתרת: למה כאשר כתב ידן יוצא ממק"א, אין האחרונים נאמנים, הרי אם פוסלים אותם בפסול הגוף, האחרונים אמורים להיות תמיד נאמנים!!

מכח קושיא זו, מפרשים התוס', שאין לפרש שהאחרונים אומרים שהראשונים עדיין פסולים, דא"כ ברור שנאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממק"א, אלא ע"כ צ"ל שמדובר שהאחרונים מעידים שפסולים היו אז, וחזרו עכשיו להיות כשרים.

הר"ן בדף ז. מדפי הרי"ף, הולך בדרכו של התוס' שע"כ א"א לומר שפוסלים האחרונים את הראשונים בגופם, דא"כ תמיד יהיו נאמנים, ולכן הוא פירש שלא מדובר שפוסלים אותם בגזלנות אלא בפסול קורבא.

והב"י בסע' לג ד"ה והר"ן, מוסיף: "כלומר שאינם מעידים על גוף העדים שהם פסולים".

עיין בחידושי הגהות שם (ס"ק יא) שכתב שלפי הב"י הזה אפילו אם מעידים על גופם של עדים שהם קרובים עכשיו אין זה נקרא עדות בגוף העדים, אלא זה נקרא עדות אחרת והעדים נאמנים לומר שהם לא קרובים וזה יהיה תרי ותרי. אבל עיין שם שהביא את הכנסת הגדולה שתמה על הר"ן ולא עלה על דעתו לומר שעדות פסולים איננו עדות על פסול הגוף.

לסיכום:

אם שניים מעידים על שני עדים חיים לפנינו שהם פסולים:

לב"י בדעת הר"ן זה חשיב תרי ותרי והשניים הראשונים יהיו נאמנים לומר שהם לא קרובים כדין שני עדים מפני שאין זה נקרא עדות על גופם.

לכנסת הגדולה האחרונים יהיו נאמנים מפני שזה כן עדות על גופם.

 

שאלה 11ב - סעיף לז:

מה הדין אם שניים הבאים לפוסלו אומרים שהעדים שהעידו היו קרובים בשעת הגדתם ואח"כ נתרחקו, והעדים הראשונים אומרים שמעולם לא היו קרובים.

תשובה: (יונתן סרור)

לפי הדעה למעלה שקורבא אין זה פסול הגוף, ברור שזה יהיה תרי ותרי, אבל הדיון שלנו הוא רק לפי הצד שקורבה נחשב פסול הגוף, האם כשהעדים עכשיו נתרחקו זה נקרא פסול הגוף:

עיין כתובות יט: שכאשר שניים פוסלים את עדי השטר זה נחשב תרי ותרי נגד העדים החתומים. ועיין בתוס' שם שהקשו למה כאשר כת"י של הראשונים יוצא ממקום אחר אין האחרונים נאמנים, והרי מעידים על גוף העדים וא"כ צריכים להיות נאמנים?

על שאלה זו נאמרו כמה תירוצים בראשונים:

תוספות תירץ שאם העידו שהם עדיין פסולים השנים יהיו נאמנים, אלא שכאן מדובר שמודים שהם כבר כשרים.

הר"ן בתירוץ הראשון תירץ שקרובים בנשותיהם ועיין לעיל בשאלה א דיון בדבריו. בהמשך דבריו מביא איכא מ"ד, שכיוון שמתו לא על גופם של העדים מעידים אלא על מנה שבשטר.

ולעניינו לפי תירוצו של התוס' יוצא, שאם העדים השניים מודים שהעדים הראשונים כשרים עכשיו, העדים הראשונים נאמנים להעיד ע"ע, דזה נקרא תרי ותרי, אבל לפי האיכא מאן דאמר בר"ן נאמנים הראשונים רק אם כבר מתו, שאז אין שום נפק"מ לעדותם של השניים לגוף הראשונים, שהרי כבר מתו ולכן זה נקרא תרי ותרי. אבל אם הראשונים עדיין חיים אע"פ שהשניים מודים שהם עכשיו כשרים זה עדיין נקרא עדות על גופם והשניים יהיו נאמנים.

הרמ"א בסי' מו סע' לז פוסק את שיטת האיכא מאן דאמר בר"ן:

"וכל זה כשכבר מתו העדים אבל אם העדים עדיין חיים...".

 

סימן מו

סעיף א

מהו שטר אמנה, ומדוע אסור לכתבו? ומה הדין אם הלוה לוה מהמלוה אחרי שבוע, האם השטר כשר?

הגמ' בכתובות (יט.) דנה מה הדין אם טוענים שהשטר הוא שטר אמנה, ומסביר רש"י: "שטר אמנה - לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו".

הסמ"ע (מו,א) הביא שכך פירש הבית יוסף (פב).

וכתבו המפרשים ששטר זה אינו שטר מוקדם, משום שמדובר שנותן לו שטר כעת שבו ישתעבד מהיום על תנאי שילוה אח"כ, ואם לא ילוה אין השטר כלום, אך אם ילוה לבסוף כבר יש שיעבוד מעכשיו, ואף שאינו שטר מוקדם עוולה יש בו.

ובפסקי רי"ד (כתובות יט.) חולק על הסבר רש"י וסובר שאם כדברי רש"י אין כאן שום עוולה, כיוון שהלווה שיעבד עצמו והאמין את המלווה, ושטר כזה ניתן להיכתב. ולכן מסבר: "אלא ודאי שטר אמנה הוא שלא נעשה מתחלה ללות בו, אלא הלוה עשאו כדי להראות עצמו לעולם שאינו עשיר שהרי לוה מאחרים, ומוסרו למלוה ומאמין בו שלא יתבענו כלום אלא שיראה לעולם כי הוא חייב לו ומחפה עליו שלא יראה עשיר מפני שהוא אוהבו".

בתוך הסוגיא מוכח שעדים שחתמו על שטר אמנה הם לא נאמנים כיוון שאין אדם משים עצמו רשע, מכאן מוכח שאם ידוע שעדים עשו זאת הם פסולים לעדות מדין רשעות, ולכן השטר פסול. אך אם העדים לא ידעו מכך שהשטר הוא אמנה בשעה שחתמו, נראה שדינו כמו שטר מוקדם שהעדים לא ידעו בשעה שחתמו.

וכך כתב השו"ע (מג, ז-ח): "שטרי חוב המוקדמים, פסולים, שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין. ולפיכך קנסו אותו חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. ואם יטעון הלוה: פרעתי, דינו כטוען כן בשאר שטרות. ואם טען: להד"מ, הוחזק כפרן. (רמ"א: וי"א דפסול לגמרי).

במה דברים אמורים שגובה מבני חורין, כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה. אבל אם הקדימוהו בכוונה, ודאי אפילו מבני חורין אין גובין, שהרי העדים פסולים, שחתמו שקר".

אך יש להתלבט האם בזה השטר כשר לגמרי גם לגבי משעבדי כיוון שכעת אין בו שום חשש, או שגם בשטר זה יוכל לגבות רק מבני חורין?

הש"ך (פב, כח) כתב: "...עד כאן לא אמרינן לקמן סוף סימן פ"ג דבאמנה השטר בטל, אלא כשמודה המלוה שהוא שטר אמנה עדיין ולא הלוה לו אחר כך על שטר זה, אבל כשטוען שהלוה לו אחר כך על שטר זה פשיטא שהוא נאמן...".

והקצות (ח) חולק וכותב: מ"ש בפשיטות באמנה גופיה אם מודה המלוה באמנה אלא שטוען שהלוה לו על זה השטר אח"כ דנאמן, אינו נראה לפי מ"ש בשו"ע (ע, ו') גבי מודעא דנאמן לומר פרעתי כיון דלא ניתן לכתוב אינו שטר ע"ש, ואמנה ודאי לא ניתן לכתוב כמו שאמרו בש"ס פ"ב דכתובות (יט, ב) אמנה לא ניתן לכתוב, וא"כ אם היה ידוע בעדים שאמנה היה וזה ג"כ ידוע בעדים שהלוה לו אח"כ על זה השטר לא מהני דאמנה לא ניתן לכתוב ואינו שטר כלל ויכול לטעון פרעתי, וא"כ היכא דהמלוה מודה באמנה אינו נאמן במגו דכיון דלא הוי שטר הוי מגו להוציא, וע"ש בשו"ע בסימן ע' שכתב וה"ה לכל שטר שלא ניתן לכתוב, ואמנה ודאי לא ניתן לכתוב".

המאירי (ב"ב לב:) כתב כדברי הקצות, אך נראה לי שהסביר את המושג 'שטר אמנה' כדעת הרי"ד שאין בו שיעבוד כלל: "לדעת המפרשים במעשים אלו שטרא זייפא על שטר אמנה יראה לי מדבריהם ששטר אמנה שנעשה ואח"כ נמלכו בעלי דבר לעשות מה שנכתב דרך אמנה שאין סומכין על אותו שטר וצריכים לכתוב שטר אחר מתחלה... שהרי שטר שנמחל שעבודו אע"פ שנמלכו בעלי דבר להחזיר את השעבוד אף ביומו שאין בה משום מוקדם אין גובין בו, אף בזו הואיל ולא נעשית לשם שעבוד אין סומכין עליה ואפילו ביומה ואין צריך לומר לאחר יומה שאתה יכול לבא בפיסולה מצד קדימתה".

 

סעיף ד

שטר שקיימו בלילה האם מועיל?

השו"ע (ד) פוסק שאין מקימים שטר בלילה, הש"ך כותב שאם קיימו בטל. דין זה נלמד מהגמ' ב"ב קיד. האם בדיעבד יש דין בלילה, רשב"ם דינם דין, ואילו הרמב"ן אין דינם דין וכ"פ השו"ע (ה,ב).

לעומת זאת מצינו מקרים שהם דנים בלילה:

כתובות (כא:) שהדיינים מכירים חתימת ידי העדים יכולים לעשות קיום שטרות. ונלמד מכאן בכ"ש שהעדים חתמו בפניהם שיועיל לקיים את השטרות. וכן פסק שו"ע (סעיף ז) ע"פ הטור וסמ"ג ורמב"ם,שאפשר לקיים חתימה ידי העדים באופן שהעדים חתמו בפני הדיינים.

הע"ש ביאר משום שקיום שטרות דרבנן ולכן עד נעשה דיין בדרבנן. הסמ"ע חלק עליו שהרי מצד לא תהה שמיעה גדולה מראיה בכל אופן עד נעשה דיין. ולכן ביאר הסמ"ע שהחידוש בשו"ע שאף שראו את חתימת העדים בלילה ואין הם יכולים לדון ע"פ אותה ראיה שאין עד נעשה דיין, ורק מכח שקיום שטרות דרבנן לכן מועיל לקבל את העדות שלהם בלילה שעד נעשה דיין בדרבנן.

יוצא א"כ שדווקא באופן שעדים חתמו בפני הדיינים יועיל לקיים את השטר בלילה. אך באופן אחר כגון שהעדים יעידו על חתימתם לא מועיל מכיוון שקיום שטרות הוי כדין. שהרי לקיום שטרות יש תוקף של דין וכמבואר בסעיף א' לעיל.

במקום מנהג-ש"ך כותב במקום שנהגו לקיים שטרות בלילה מנהג מבטל הלכה.

קיבלו עליהו- הסמ"ע מועיל. תומים אם יש בשטר שיעבוד לא מועיל שהרי מחייבים לקוחות, הנתיבות (חידושים) נשאר בצ"ע על התומים אם לא במקום מנהג.

 

שטר שכתוב בו אנו מעידים שראובן קידש את לאה וחתומים בו עדים, ולאה מכחישה ואומרת לא קדשני, מה הדין אם מצאו שטר כזה ברחוב? כתוב מה הדין אם השטר מקוים או אינו מקוים.

הש"ך (ט) מביא את דברי הרמ"א (אבן העזר מ"ב, ד') שכתב: "מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו, כל זמן שאין השטר מקוים אין לחוש לקדושין [מרדכי קדושין תקסט] ודלא כיש מי שמחמיר בדבר [מהרי"ק שורש ע"ד]".

הלבוש כתב: "מצאו כתוב בשטר כו', אין חוששין לקדושין עד שישמעו מפי העדים, דמפיהם ולא מפי כתבם, מיהו זהו דוקא כשאין השטר מקוים, אבל אם השטר מקוים יש לחוש שמא כבר העידו בב"ד אחר ואח"כ חתמו וצריכה גט". והש"ך דוחה סברא זו: "סברא בדויה מלבו שלא נמצא בשום פוסק, והוא תמוה, דכי בשביל שהוא מקוים ניחוש שהעידו כן, וכי מה ענין קיום להעדאת עדים.

הש"ך חולק על הרמ"א שדחה את דעת המהרי"ק משום שהמעיין בתשובה ההיא יראה שאותה תשובה חיבר גדול שהיה זמן רב קודם ההגהות מרדכי, ובהגהות מרדכי הביא את תשובת ה"ר אביגדור שפסק שאין חוששין לשטר הקידושין כיון שאינו מקוים, ובשטר קדושין צריך קיום מהתורה. ואותו גדול בתשובת מהרי"ק השיב לה"ר אביגדור וסתר דבריו (ואכן תשובה זו נמצאת בשו"ת אור זרוע תשמ"ה). הש"ך עצמו כתב שהעיקר שלא כה"ר אביגדור ובשטר קדושין אין צריך קיום מהתורה. א"כ מה שחילק הרמ"א בין שטר מקוים לאינו מקוים אינו נכון, ואפילו באינו מקויים מקודשת מדאורייתא משום שדבר תורה א"צ קיום.

 

 

סעיף ה

קיום שטר בעדים או בכתב ידו האם ניתן לקיימו שלא בפני הלווה?

ב"ק קיב: אמר רב מקימים שטר שלא בפני בעל דין, ור' יוחנן אמר אין מקימים שלא בפני בעל דין. וטעמו של ר' יוחנן משום והועד בבעליו אמרה תורה יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. אמר רבא הלכתא מקימים את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח.

רש"י ביאר שדווקא באופן שהיו עדים רדופים לילך למדינת הים. ואילו התוס' הקשו שא"כ מה שונה קיום שטרות מהדין לפני כן בגמ' שמקבלים עדים שלא בפני בעל דין ואז מדובר שרדופים ללילך למדינת הים, ולכן תירצו התוס' בשם ר"י שבכל אופן מקימים את השטר מכיוון שקיום שטרות דרבנן ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד. וכ"כ הרא"ש(ה). אף הרשב"א הסכים לתוס' שבכל אופן מקימים שטר שלא בפני בעל דין אך מטעם אחר מכיוון שעדים החתומים על השטר על מנה שבשטר הם מעידים, ולכן מקבלים את עדותם.

השו"ע (מו,ה) פסק כרוב הראשונים ודלא כרש"י ולכן בכל אופן מקימים את השטר אף שלא בפני בעל דין גם שאין רדופים ללילך למדינת הים. אך לא ביאר כאיזה טעם כתוס' או כרשב"א.

באמרי ברוך כתב נפק"מ בין תוס' לרשב"א שהעדים מעדים על כתב ידן שמעידים על מנה שבשטר שלפי דעת התוס' אין צריך שיהיה בפני בעל דין משום שקיום שטרות דרבנן, ואילו לפי דעת הרשב"א צריך שיהיה בפני בעל דין וכ"כ השטמ"ק בשם הרא"ה.

התוס' נחלקו מדוע מן התורה אין צריך קיום:

התוס' ב"ק (קיב:) קיום שטרות דרבנן משום שעדים החתומים על השטר אומרים כמי שנחקרה עדותם בבי"ד. וממילא יוצא שכתב ידו אין אומרים כמאן דנחקרה ולכן צריך קיום מן התורה. לעומת זאת התוס' כתובות (צב:) אומר שהצורך בקיום שטרות משום שרבנן חששו לזיוף, וא"כ יוצא שכת"י לא בעינן קיום מן התורה. הש"ך מוכיח שהלכה היא כתוס' (קיב:) ולכן בכת"י בעינן קיום מן התורה.

יוצא א"כ שלפי דברי התוס' (צב:) כת"י לא בעינן קיום מן התורה ולכן לפי ביאור התוס' שכיוון שקיום שטרות דרבנן מקבלים שלא בפני בעל דין ה"ה בכת"י.

אך לתוס' (קיב:) אם אנו אומרים שקיום כת"י הוא מן התורה א"כ יוצא שא"א להעיד שלא בפני בעל דין. ואף לפי דברי הרשב"א משום שהעדים מעידים על מנה שבשטר אך כת"י לא מעיד על מנה שבשטר אלא הודאה, ולפי זה אין יכולים לקיים שלא בפניו.

וא"כ כיוון שהש"ך פוסק להלכה שכת"י שצריך לקיימו מן התורה,ולכן צריך להעיד בפניו. לעומת זאת הקצות דחה את דברי הש"ך מהתוס' (צב:) ולכן סובר שכת"י לא בעינן קיום מן התורה ואפשר לקבל עדות שלא בפני בעל דין. (נחלקו הקצות והש"ך בשיטת הסמ"ע וכל אחד משך אותו לשיטתו).

 

 

סעיף ז

מודה בשטר שכתבו וקיים המלוה רק עד אחד מהחתומים, מה דין השטר?

מתוך שאי

סעיף י

7. החתום על השטר ואינו זוכר העדות האם יכול לקיים השטר ? ומה הדין אם כתב ידם יוצא ממקום אחר?

המשנה כתובות (כ:) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכים לצרף עימהם אחר דברי רבי. וחכמים אומרים אינם צריכים לצרף עימהם אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. הגמ' אומרת שלפי דברי רבי על כתב ידן הם מעידים ולכן צריך לצרף עימהם אחר.ואילו לפי רבנן על מנה שבשטר הם מעידים.

התוס' (כ. ד"ה ורבי בסופו) מביא בשם הירושלמי ביאור למח' רבי ורבנן. שאם זוכרים את ההלואה בלא השטר אפילו לרבי א"צ לצרף עימהם אחר שעל מנה שבשטר הם מעידים, ושאין זוכרים ההלואה אף ע"י השטר רבנן מודים שצריך לצרף עימהם אחר. ונחלקו שזוכרים ההלואה ע"י השטר. שרבנן נחשב זכירה ולכן על מנה שבשטר מעידים ואילו לרבי לא נחשב זכירה ולכן על כתב ידן מעידים. וכ"כ הרא"ש (טז).

לעומת זאת הרמב"ם חולק וסובר שעדים שאין זוכרים את העדות על השטר שהם חתומים בו, אף שהם אומרים שזה

 כתב ידן א"א לקיים את השטר עד שיזכרו את עדותם. שאין זוכרים את העדות חתימתן נחשבת כחרס. שהרי מעידים על מנה שבשטר וזה עדות מפי כתבם.

 אא"כ כתב ידן יוצא ממקום אחר מקימים את השטר ולא סומכים על מה שהם אומרים וכדין שאומרים שהיו קטנים בשעת החתימה של השטר ואין בכחם לפסול את השטר. בה"ג חולק וסובר שאף כת"י יוצא ממק"א נאמנים.

שו"ע (סתם רמב"ם, וי"א כתוס') פסק כרמב"ם ולכן צריכים לזכור את העדות שמעידים על כת"י ואין יוצא כת"י ממק"א, אך שיוצא כת"י ממק"א אין נאמנים לפסול את השטר וכ"פ ש"ך.

הרמ"א הוסיף שמ"מ שלא זוכרים את ההלוואה הוי מלוה בע"פ. ובעד אחד לא הוי כלום, לסמ"ע אף אין מחייב שבועה, ואילו לש"ך העד אחד בשטר מחייב שבועה שהרי מצטרף עם עוד עד בשטר אחר (כמובא לקמן ס' נא). והקצות תירץ שלא דומה משום שעד אחד בשטר שאינו זוכר עדותו אינו כלום שאין יכול להביא שטרו לבי"ד ואין דין כמי שנחקרה עדותם בבי"ד. והוי עד מפי עד שהוא מקיים השטר. ולכן צריך לזכור את ההלוואה. אך בב' שטרות שיש בכל א' עד א' מועיל לצרף אותם כיוון שיש ב' עדים ואומרים כמי שנחקרה ולא הוי עד מפי עד.

הקצות – ביאר שהכוונה שלא זוכרים את עדותם לא בעינן שיזכרו את ההלוואה או הרצאת המעות אלא די שיזכרו שחתמו בצוואת הלווה שהשתעבד בכך. אך ממפרשי הרמב"ם והש"ך משמע שבעינן שיזכרו ההלוואה ממש.

סעיף יג

מה הדין אם העד החתום על השטר נפטר ואין מי שמכיר את חתימתו רק עד אחד והעד השני שחתם איתו על השטר, היאך יש לקיים את השטר, ומה הדין אם העד החי העיד תחילה על כתב ידו במקרה הנ"ל?

שו"ע מו, יג - שנים שחתומים על השטר, ומת אחד מהם, צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו, ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת, שא"כ יצאו שלשת רביעי הממון על ידו. ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי, כותב חתימת ידו בפני עדים, אפילו על החרס, ומשליכו בבית דין עד שיוחזק כתב ידו בב"ד (רמ"א: וכל שכן אם היו עדים לקיים חתימת החי - נ"י בב ל: בדפי הרי"ף), כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו, ואח"כ יעיד הוא ואחר על חתימת המת.

מקור הדין:

כתובות (כא.): "אמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן - צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא. ואי ליכא תרי אלא חד, מאי? אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא, ומחזקי ליה בי דינא, (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך. ודוקא אחספא...".

אם העד העיד על כתב ידו קודם:

הש"ך (מח) כותב על דברי הרמ"א שיכולים עדים להעיד על כתב ידי העד החי: "אם העיד ראשונה החי עצמו, הוה אידך יתר שהוא כנטול, זו סברת הריטב"א (ב"ב נ"ז.), עכ"ל נ"י (ל: מדפי הרי"ף). וא"כ כ"ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו, דלא מהני דלכתוב חתימת ידיה אחספא".

 

 

סעיף טז

מודה בשטר שכתבו וקיים המלוה רק עד אחד מהחתומים, מה דין השטר?

הקצות (ס"ק יג) מביא את דברי הר"ן (כתובות ח. בדפי הרי"ף) שהביא את הירושלמי (כתובות פ"ב ה"ד): "עד אחד בשטר זוקק לשבועה, ומקשינן ועד אחד בכתב כלום הוא? ומפרקינן: בשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני. ושמע מינה: דאע"ג דעד אחד בשטר לאו כלום הוא אפילו הכי כי חתימי תרי אעפ"י שלא מצאו לקיים אלא חתימת אחד מהם לא חיישינן לזיוף השני ונמצא שאף זה שנתקיים הו"ל עד אחד בשטר ולא מהני, אלא לעולם בשטר חתום לפנינו לא חיישינן לזיופא בכדי שיורע בכך כח העדים האחרים שנתקיימה חתימתן".

הירושלמי הובא בתוספות (כתובות כ:). ובב"י נא.

ע"פ הירושלמי שהלווה חייב שבועה, נחלקו הדעות האם אומרים מתוך שאינו יכול להשבע משלם:

שו"ע (נא, ב): "הוציא עליו שטר חוב בעד אחד, וטוען הלוה: פרעתי, הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (רמב"ם)... וי"א שגם אם טען: פרעתי, נאמן בשבועה (רשב"א)". עיין בסימן נא שאלה1 שם האריכו בביאור מחלוקת זו.

 

סעיף יט

אם דייני הקיום או עדי הקיום קרובים למלוה או ללוה כשרים? ואם כן, כאשר אחד קרוב האם משתנה הדין?

לשון השאלה אינו ברור, ונראה שכוונת השאלה: באם עדי או דייני הקיום הקרובים ללווה או למלווה כשרים? אם לא, האם כאשר אחד קרוב ישתנה הדין?

לשון השו"ע:

עידי קיום הקרובים למלוה וללוה, פסולים. ויש מי שמכשיר. (רמ"א: ודייני קיום הקרובים למלוה ולוה, הקיום פסול - ר"נ, ריב"ש, רא"ש, נ"י ומרדכי).

המרדכי (כתובות קנ) הביא מחלוקת לגבי עדי קיום הקרובים לאחד מבעלי הדין: יש מי שסובר שכיון שקיום שטרות מדרבנן (כתובות כא:) יכול לקיימו בקרובים והביא ראיה מהמשנה (סנהדרין כח.): נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו'. והר"ש דחה ראייתו משום שבמשנה הקטן בא להעיד על חתימת אביו, ואינו קרוב לא לללוה ולא למלווה, אבל קרוב לבעל דין אינו כשר.

הריב"ש כתב לגבי דיינים הקרובים לאחד מבעלי הדין: "ששום אחד מדייני הקיום לא יהא קרוב לבעל דין שאם היה קרוב פסול".

וכן כתב הר"ן (כתובות סד. בדפי הרי"ף) גם ביחס לעדים וגם לדיינים: "כתב הרא"ה ז"ל דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידין בפניהם". וכן כתב הנמוק"י (ב"ב סד: בדפי הרי"ף)

הש"ך (נ) מדייק מלשון הרמ"א שסובר שגם מי שמכשיר בעדי קיום פוסל בדייני קיום, וכן כתב העיר שושן. והש"ך חולק ומי שמכשיר בעדי קיום ה"ה בדייני קיום, משום שאין טעם לחלק כלל בין דיינים לעדים. "וכן הוא בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן קיב): "לי נראה להלכה ולא למעשה דעדי קיום הקרובים ללוה ולמלוה כשרים דכיון דקיום שטרות דרבנן".

הגר"א (מח) מסביר את דברי הרמ"א באופן אחר וכונתו להכריע כדעה הראשונה, ולכן דייני קיום קרובים – פסולים.

הקצות (יד) הביא שאחיו הקשה על הדעה שמכשירה, מהסוגיא בב"ב (קנ"ט.) "היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים על כתב ידו". מוכח שקרוב אינו מעיד בקיום שטרות?

ותירץ ע"פ דברי כנסת הגדולה (הגב"י את כ"ט) שרק באחד קרוב ואחד רחוק הוא שיש מכשירין אבל שניהם קרובים לא. וכן נראה מהראיה שהביא המרדכי – שהוכיח מקטן שמעיד על כתב אביו והרי שם צריך שיהיה איתו עד כשר, וא"כ גם בקרוב צריך שיהיה רחוק עמו. וכיון שהמעיד על כתב ידו מעיד על מנה שבשטר, לכן חתנו אינו מעיד וכל שהעד שבשטר מעיד בעצמו על המנה שבשטר הו"ל אחר כנטול, ודמי למ"ש הריטב"א (כתובות כא.) גבי שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם דאין עד החי יוכל להצטרף דהוי נכי ריבעא אפומא דחד אלא א"כ שני עדים אחרים מעידים על החי, וכתב הריטב"א דאם כבר העיד החי על עצמו תו לא מהני עדות המקיימים חתימת החי דאידך יתר כנטול וע"ש, וא"כ הוא הדין הכא.

ובזה ניחא נמי דלא תיקשי לדעת המכשירין מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים (ב"ב נז.) דאין מעידין על חתימת השני אחד מן השוק עם אביו או אחיו של הראשון דנפיק נכי ריבעא אפומא דקרובים, ולדעת המכשירין סגי בקרובים, וראיה זו הובא במרדכי פרק האשה שנתארמלה (כתובות סי' ק"נ) לפסול קרובים. ולפי מ"ש ניחא משום דבעי רחוק עמו ודומיא דקטן שיהיה גדול עמו ונפיק מחצית אפומא דקטן ומחצית אפומא דגדול, והכי נמי בקרוב ורחוק דיהיה מחצית בכשר ומחצית בפסול משא"כ כולה אפומא דקרובים או נכי ריבעא אפומא דקרובים לא מהני. ולהלכה כבר נתפשט שלא לקיים בקרובים אפילו כשר עמו:

 

סעיף לד

חתם בשטר ונעשה גזלן, באילו תנאים העדות כשרה? 

מקור הדין בגמרא ב"ב (קנט.): "היה יודע לו עדות בשטר עד שלא נעשה גזלן, ונעשה גזלן - הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין; השתא איהו לא מהימן, אחריני מהימני? וזו היא שקשה בדיני ממונות. מאי קושיא? דלמא כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד!".

ע"פ גמרא זו: עדות זו כשרה שכן לא היה גזלן באותה שעה. אלא שאי אפשר לקיימו בעדותו של הגזלן עצמו. וגם עדות של אחרים על חתימתו, אינה כשרה אלא אם כן אנו יודעים שחתם על השטר לפני שנעשה גזלן, שאם לא כן שמא חתם אחרי שנעשה גזלן. והיינו על ידי עדים שראו השטר חתום בחתימתו לפני כן. 

מוסיף הרמ''א שניתן לקיים חתימתו גם על ידי שיכתוב עכשיו את חתימתו ונדמה את החתימות, וגם הוא רק כשנודע שחתם על השטר קודם שנפסל.

הקצות מעיר שרשע שאינו של חמס אין פסולו אלא מגזרת הכתוב ולא מחשש שקר, ולכן דינו כחתם עד שנעשה חתנו, שאין צורך בידיעה מתי נכתב ונחתם השטר. אולם הנתיבות חולק.

 

סעיף לה

חתם בשטר עד ונעשה חתנו מה דין השטר? והאם יש נפק''מ היכן נמצא?

מקור הדין: ב"ב (קמט.): "היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו - הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין; הוא לא מהימן, אחריני מהימני? וכי תימא, הכי נמי כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד, והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין! ומאי קושיא? דלמא גזירת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני, ולאו משום דמשקר!"

לכן השטר כשר, שכן בשעה שחתמו נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ובאותה שעה כשר היה. כעת הוא לא יכול להעיד על חתימתו אולם אחרים מעידים, ואפילו כאשר לא ראינו את השטר חתום קודם שנעשה חתנו, שכן קרוב אינו חשש שקר אלא פסול, ואיננו חוששים שחתם על השטר עכשיו.

שיטת הרי''ף שעדות נעשית כמי שנחקרה רק כאשר הוציאו העדים השטר תחת ידם, וקודם לכן לא כנחקרה. לכן פוסק השו''ע שאם עדיין לא הוציאו העדים את השטר מתחת ידם, נמצא שהקרוב מעיד עכשיו, כשמוציא השטר, וכעת הוא קרוב ועדותו פסולה. הקצות מביא שלפי רוב הראשונים מסירת השטר גורמת שלמפרע משעה שכתבו נעשית העדות כמי שנחקרה, והשטר כשר.

דעת הנתיבות שבשטר שמסירתו היא הפועלת לא נחקרה עדותם עד שיימסר, ואילו שטר שיש בו הקנאה נעשה כמי שנחקרה מיד.

 

סעיף לו

חתם בשטר ונעשה חולה באילו תנאים העדות כשרה? האם אילם יכול להיות עד בשטר? והאם יכול להיות עד בקידושין?

כתב השו"ע: "חתם כשהיה בריא והשתתק הוא לא יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים יכולים".

מדוייק בשו"ע שרק מי שהיה בריא ואחר כך נשתתק עדותו כשרה, משמע שאילם לא יכול לחתום על שטר. דנו האחרונים בטעם הדבר. הש''ך כתב שלפי דעת רבנו תם הדבר מובן, כיוון אינו יכול להעיד בעל פה גם עדותו שבשטר פסולה. גם לרמב"ם ששטרות מדרבנן אפשר לומר שבאילם לא תיקנו. אולם לפי דעת שאר הפוסקים ששטר כשר מדאורייתא, השאיר הש''ך הדבר בצריך עיון. הקצות חידש שיש פסוק מפורש שפוסל אילם בעדות שנאמר: 'אם לא יגיד', ולפי זה יוצא שהוא פסול הגוף. לאור חידושו כתב הקצות שגם לקידושין צריכך יכולת להגיד.

 

סעיף לז

8. שטר שאינו מקויים ואמרו העדים אמנה היו דברינו, האם נאמנים ? ומה הדין בטענת מודעה?

הגמ' בכתובות (יט:) אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעה היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמנה היו דברינו אין נאמנים שלא ניתן להיכתב (שזה עוולה), ועושים עצמם רשעים, ואין אדם משים עצמו רשע ואילו מודעה היו דברינו נאמנים משום שניתן להיכתב (להציל אנוס מיד אונסו).

רי"ף רא"ש (יב) הלכה כמר בר אשי שאמנה לא נאמנים ואילו מודעה נאמנים, וכ"פ שו"ע (מו,לז). ריטב"א רא"ה הלכה כרב נחמן שאף במודעה היו דברינו אין נאמנים (הובאו בש"ך).

אמנה היו דברינו:

השו"ע פסק ע"פ טור שאם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה, ואח"כ התברר לנו שהיה שטר אמנה נאמנים. הסמ"ע ביאר שהרי כותבים שטר ללוה אף שאין מלווה עימו וא"כ לא עשו עצמם רשעים בשעת החתימה ואח"כ העביר הלווה את השטר למלווה כשטר אמנה, ולכן נאמנים מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

הוסיף השו"ע - ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים.

הש"ך משמע משו"ע – שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים שלא ידעו שהיה אמנה. אך משמע מנמוק"י שלעולם נאמנים שלא ידעו שהיה אמנה אף כת"י יוצא ממק"א. ומוסיף הש"ך שאפשר שכן דעת השו"ע וכן משמע מהסמ"ע וע"ש(ומה שכתב אם כת"י יוצא ממק"א קאי על לפני כן קטנים הינו כו'), ודלא כב"ח שכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים שלא ידעו. טעם הש"ך משום שלא הוי חוזר ומגיד שאין חוזרים בהם מעודתן הראשונה שזו היא עדות חדשה שהתברר לו דברים אחרים.

מודעה היו דברינו:

באופן שאומרים מודעה היו דברינו, אך כתב ידם יוצא ממקום אחר נחלקו הראשונים האם נאמנים, שהרי אין להם כח הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ר"ן ברש"י דייק שנאמנים דווקא שאין כת"י ממק"א, שהרי כתב רש"י שניתן להיכתב משום להציל האנוס מיד אונסו, שכת"י יוצא ממק"א עקרו עדותם שהם חוזרים ומגידים ולכן לא נאמנים וכ"פ רא"ש (יב). אך הר"ן והרמב"ם אומרים שאף שכת"י יוצא ממק"א נאמנים לומר מודעה היו דברינו משום שלא עוקרים את עדותם לגמרי שהרי ע"פ עדותם יחזיר המוכר את המעות לקונה. או שניתן להם להיכתב לפני כתיבת השטר או לאחר באותו יום, שאין חוזרים ומגידים כיוון שבידם לפסול השטר מעשה ראשונה.

שו"ע פסק כר"ן רמב"ם שבמודעה נאמנים אף שכת"י יוצא ממק"א. (ולא ביאר איזה טעם בר"ן)

הש"ך חולק ואומר השו"ע לא ראה את הר"ן ברש"י ואת הרא"ש שהרי לא הביאם בב"י,ובנוסף יש ראשונים (ריטב"א רא"ה) שפוסקים כרב נחמן, ולכן הלכה שאף במודעה נאמנים דווקא שאין כת"י יוצא ממק"א.

פת"ש – שער המשפט – א' מעידי השטר אומר מודעה ובפניו לבד נמסר השטר אם מועיל כיוון שעוקר לעדותו ואין כאן אלא עד א' בשטר ומסיים צ"ע.

 

סעיף לח

האם עד אחד החתום על השטר יכול לחזור בו מעדותו שבשטר?

כתב הרמ"א: "יש אומרים הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור, דוקא שנים, אבל עד אחד החתום בשטר, יכול לחזור בו (ריב"ש סימן קכ"ז)".

הסמ"ע (קח) כותב שודאי אם מעיד בבי"ד אינו יכול לחזור ולהעיד.

הש"ך (קיט) כתב שדין זה צ"ע, כיון שבסימן נ"א [ב'] נפסק כהרמב"ם [מלוה יד, י] שעד אחד בכתב מחייב שבועה, מוכח שדינו כמעיד על פה, ואיך יוכל לחזור בו? אף הריב"ש לא כתב כן רק בדרך אפשר שאף הרמב"ם יודה. והריב"ש לא סמך על טעם זה לבד, א: לפי הירושלמי [כתובות ב, ד] והרמב"ן [ב"ב קס"ה:] עד אחד בכתב אינו כלום. ב: גם שיש חולקין יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה, שכבר נישאת. ג: כיוון שלא חתם בצואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר, הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם ד: נתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים וההפחדה. ה: בסוף דבריו כתב אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד אחד בשטר יכול לחזור בו כו'.

לכן הש"ך מכריע: "כיון דקי"ל לקמן סימן נ"א דעד אחד בשטר הוי כעד אחד על פה, א"כ אינו יכול לחזור בו אם כתב עדותו בלשון שטר בצואת בע"ד בענין דלא הוי מפיהם ולא מפי כתבם".

הנתיבות (כז) מיישב שבעד אחד בשטר אנו לא אומרים שדינו כמי שנחקרה קודם שנראה בבי"ד, אבל אחרי שנראה בבי"ד כן נחשב כמי שנחקרה. ולכן קודם שנראה בבי"ד העד יכול לחזור בו, אך לא אחרי שנראה בבי"ד, שאז דינו כמי שהעיד בפיו בבי"ד, שאינו יכול לחזור כפי שכתב הסמ"ע.

 

סימן מח

שאלה 1 - סעיף א:

א. שטר שלוה בו ופרעו שאין חוזר וגובה בו האם גם מבנ"ח אינו גובה?

ב. מה הדין בכת"י שלוה בו ופרעו, ומה הדין בשטר כת"י שכל המוציאו יכול לגבות בו?

תשובה: (חגי וייסמן)

הגמ' בב"מ יז, א אומרת ששטר שנמחל שיעבודו אינו חוזר וגובה בו.

ונחלקו האם יכול לגבות בו מבנ"ח. מהלשון משמע לכאורה שנמחל השיעבוד וא"כ יוכל לגבות מבנ"ח, וזו דעת הסמ"ע והנתיבות. אבל הע"ש, הש"ך והט"ז כתבו שאין יכול לחזור ולגבות בו כלל ואפ' לא מבנ"ח. הראיה לשיטתם היא הרא"ש על הגמרא בנדרים כז, ב לגבי גביה משליש כשלא סיים הלוה לפרוע. ובסמ"ע דייק משם שבנ"ח מיהא גבי מהלוה, ובש"ך ודעימיה וכן הרמב"ן (נדרים שם) והנמו"י (ב"מ כט, א) הסבירו ששם הוי הפרעון הראשון כמתנה ולכן אין זה בכלל שטר שנמחל שיעבודו או שהוי כתנאי. ובע"ש כתב שהסברא היא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכן אין גובה בו אפ' מבנ"ח. ובריב"ש כתב ששטר שנמחל שיעבודו אינו גובה בו כלל שהוי כחספא בעלמא.

והרב ברוך פז הסביר שלסמ"ע שטר שנמחל שיעבודו הוי חסרון בשיעבוד ולא בראיה ולכן יכול לגבות מבנ"ח ולש"ך הוי חסרון בראיה ולכן בטל ממנו שם שטר.

לוה שלוה בכת"י: כת"י הינו רק לראיה ואם יש בו נאמנות מהני כנגד טענת פרעתי אבל אינו מועיל לגבות מלקוחות. דעת הסמ"ע, הע"ש, הש"ך והתומים היא שיכול לחזור וללוות בו ולגבות בו, אך דווקא באותו יום, לפי שכאן לא בטל השטר לענין השיעבוד וא"כ לא מתקיים "בטל מקצתו בטל כולו" (לטעם הע"ש), וכן כשהלוה חוזר ולוה בכת"י הוי כאילו חותם מחדש, משא"כ בשטר ששם אין העדים מעידים מחדש (לטעם הש"ך). ובב"ח כתב דאף בכת"י אינו חוזר וגובה בו וכ"כ הפת"ש ס"ק ב בשם ת' עבודת הגרשוני וכ"כ הקצות ס"ק ג.

כת"י שכתוב בו שכל המוציאו יכול לגבות בו: הש"ך כתב שבכך גם הב"ח מודה שיכול לחזור ולגבות בו. אולם הקצות (ס"ק ג) הביא בשם הט"ז שאינו יכול לחזור ולגבות בו.

 

סימן מח

סעיף א

שטר שנפרע וחזר ומסרו בפני עדים אחרים האם השטר כשר? ומדוע? מה הדין בכתב ידו שנפרע?

גיטין (כו:) אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אין חוזר ולווה בו שכבר נמחל שיעבודו, אך לא חוששים למיחזי כשיקרא. – השיעבוד של הקרקעות כבר נמחל ובטל השטר והמלווה השניה היא רק מלווה בע"פ – כ"כ רשב"ם.

אם גובה מבני חורין בשטר שפרע וחזר ולווה:

רי"ף שו"ע (מח,א) פסק כן להלכה ופשט דבריו שגובה מבני חורין, וכ"כ סמ"ע ע"פ רשב"ם לעיל, וכ"כ הרא"ש נדרים (כז: ד"ה רבי). אך הש"ך וע"ש כתבו שאף מבני חורין לא גובה כיוון שאין להשתמש בשטר זה. והוכיח כן מהמרדכי גיטין. (לקמן) וכן מב"ב לב: ההוא ערבא. וריב"ש. ודחה את ראיות הסמ"ע.

לעומת זאת מצינו מקרים שבהם אפשר ללות בשטר זה:

א. מרדכי גיטין (שנה) אפשר ללוות בשטר זה שוב בקניין,שסתם קניין לכתיבה עומד (כמבואר ב"ב מ.) אך דווקא באותו יום עצמו שהחזיר את ההלואה חזר ולווה, שהרי אין צריך כתיבה לשמה בשאר שטרות, שאם אין קנין השטר פסול וכ"פ רמ"א.

ב. מדרכי כתובות (ריח) מועיל ללוות שוב בשטר שפרעו באופן שהיו עדי מסירה, שהרי השיעבוד חל ע"י עדי המסירה שמוציאים את הקול ומשתעבדים נכסי הלווה הואיל וזה יום החתימה וכר' אליעזר שעדי מסירה כרתי. וכן פסק רמ"א.

הש"ך ביאר את דברי הרמ"א:

שבאופן שאין כלל עדי חתימה על השטר ויש רק עדי מסירה אזי מועיל שעדי מסירה אחרים יעידו על הלוואה, וכן באופן שיש עדי חתימה בשטר והם עצמם מעידים בתור עדי מסירה על ההלוואה החדשה אזי מועיל להשתעבד, אך לעומת זאת שיש עדי חתימה בשטר ויש עדי מסירה אחרים שמעידים על ההלואה החדשה לא יועיל להשתמש בשטר זה משום שהשטר הזה מזוייף מתוכו. וכ"כ בהגהה על המרדכי בכתובות.

הקצות חלק על הש"ך שאין חשיב מזוייף מתוכו לעניין שהעדים חתומים בשטר, ומזוייף מתוכו הכוונה דווקא באופן שאפשר לזייף אותו בתוכן של השטר אז פסול. ולכן ביאר שאף שיש עדי חתימה בשטר והיו עדי מסירה אחרים השטר כשר.

ג. כתב ידו אם חוזר ולווה בו – סמ"ע ש"ך ע"ש חוזר ולווה בו, באופן שעשה ההלוואה בו ביום בעדים אך מסירה בלי עדים. אך הב"ח חולק ואין חוזר וגובה בו.

 

סימן מט

שאלה 2 - סעיף י:

א. מה דין יב"ש שלווה אחד מהם מאחר ונמצא לאחד מהם שדה שקנה מיב"ש השני האם המלווה טורף ממנו?

ב. מה הדין אם יב"ש ערב ליב"ש השני, האם המלווה גובה מהם?

ג. אם הלווה כופר בהלוואה וערב מודה שלווה האם הוא חייב לשלם?

ד. אם הלווה כופר בהלוואה וערב מודה שלווה האם יכול לגבות בשטר זה ממ"נ, או שהוא הלווה או שגובה משדר"נ? (לא נענה)

תשובה: (א"ב נויפלד)

א.

שאלה זו נתונה במחלוקת אמוראים בבכורות מח, ב, להלן דברי הגמרא:

"א"ר ירמיה: זאת אומרת, שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו, בעל חוב גובה ממנו, דאמר ליה, אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא, ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך. אמר רבא: מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה."

ופסקו הפוסקים כרבא. היינו שאין המלווה יכול לגבות מהשדה. ומבארים הטעם שנכסי בעל חוב משועבדים מדין ערב, ואין ערב משתעבד רק במקום שיכול לתבוע מהלווה עצמו וכיון שאינו יכול לתבוע מהלווה עצמו אין יכול לגבות מנכסיו^[45].

ב, ג.

כתב הש"ך (מט, יט) שיוסף בן שמעון שערב בעד יוסף בן שמעון, כשם שאי אפשר לתבוע את הלווה כך אינו יכול לתבוע את הערב. ותמה עליו התומים^[46](שם, סקכ"א), שהרי מבואר בסי' קכט, בהלכות ערב שאם הלווה כופר והערב מודה שיוסף בן שמעון לווה, יכול המלווה לגבות ממנו, אם כן מדוע כאן אין מחייבים את הערב, והרי הערב אמר שהוא לא לווה, וממילא על כרחך שיוסף בן שמעון השני לווה, א"כ מודה ההלוואה וצריך להיות חייב בתור ערב. הקצות^[47]מחלק בין אם הערב אומר שראה ההלוואה של יוסף בן שמעון השני, אז מתחייב משא"כ אם אמר שהוא לא לווה אבל לא ראה שיוסף בן שמעון השני לווה, אלא הסכים להיות ערב לו לאחר מתן מעות, הוא לא מתחייב. אעפ"י שע"כ אם הוא לא לווה, ע"כ השני לווה. והטעם, שהחיוב שחל על הלווה והערב בא מכח השטר, הואיל ושניהם כופרים בהלוואה ושטר זה אין דין שטר עליו אלא 'חספא בעלמא', שאינו מוכח מתוכו. ואם כן הלווה אינו חייב שלא ידוע כלל אם לווה, גם הערב פטור. משא"כ כאשר הערב מודה, אז ידוע שיש הלוואה לדבריו, ולכן הוא מתחייב. הנתיבות גם כן מחלק בין אם הערב מודה שראה ההלוואה שאז הערב חייב, משא"כ אם טוען שהוא עצמו לא לווה, אבל לא ראה ההלוואה אלא חתם הערב לאחר מתן מעות שפטור. והטעם של החילוק לפי הנתיבות הוא שהשטר אינו תקף בגלל שהוא חצי דבר, שלא מבורר איזה יוסף בן שמעון לווה. וא"כ לא ברור שיוסף בן שמעון זה לווה אלא בצירוף כפירת הערב שהוא לא לווה וזה נקרא חצי עדות ולכן השטר בטל והערב פטור.

 

סימן מט

סעיף ג- ד

מה דין שטר שהיה כתוב בו שראובן לוה משמעון מנה ובא ראובן וטוען שאין זה שמו ולא הוחזק בעיר ל' יום באותו שם, האם חייב לשלם לו מאחר והוא עונה כשקוראים לו ראובן?

לשון השו"ע:

"אי קרו ליה ועני, מחזקינן ליה בההוא שמא לחובתו, כגון שקרא את עצמו: ראובן, וכת(ו)ב שטר עליו: ראובן לוה משמעון, וטעין השתא: לאו ראובן שמי, אי קרו ליה ראובן ועני, אף על גב דלא אתחזק שלשים יום בהאי שמא, חייב".

בגירסת השו"ע שלפנינו כתוב "וכתב שטר עליו" והסמ"ע (ז) תיקן את הלשון וגרס "וכתוב שטר עליו".

מקור הדין: "אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך! אמר להו רב הונא בר חיננא, הכי אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום - אין חוששין לו. לא איתחזק, מאי? אמר אביי: דקרו ליה ועני. רב זביד אמר: רמאה ברמאותיה זהיר".

אביי ורב זביד נחלקו האם יש פתרון להוכיח מה שמו של הבא לפנינו, ע"י שיקראו לו והוא יענה. ואף שהלכה כר זביד, כתב היד רמ"ה (שם) שלחובת האדם הנ"ל כן סומכים על דבריו, וז"ל: "עד כאן לא קאמר רב זביד דאע"ג דקרו ליה ועני לא מחזקינן ליה בהכי אלא לזכותיה אי נמי במידי דאתיא מינה חובתא לאחריני מטעמא דרמאה ברמאותיה זהיר. אבל לחובתיה דידיה ודאי מחזקינן ליה דרמאה ברמאותיה זהיר והאי מדלא אזדהר ש"מ ודאי הכי קרו ליה".

 

סעיף ו

שטר שיש בו ספק טעות האם העדים יכולים לכתוב שטר חדש או שכבר עשו שליחותם?

גיטין סג: ההיא נפאתא שטעו בכתיבת השם שלה וכתבו העדים תפאתה משם רב אמרו שעשו עדים שליחותם, הקשה רבה האם אמרו לעדים לכתוב חרס, ואומר שאם אבד עשו עדים שליחותם ורב נחמן הקשה וכי עדים כותבים שטר בשביל להניח אותו בכיס שלהם ולכן אומר רב נחמן שכותבים ונותנים אפילו מאה פעמים.

וכן פסק בשו"ע (מט,ו) ע"פ תשובת הרא"ש שהוחזק שמו בעיר, וטעה בשמו או בשם הלווה והמלווה או בסכום המעות, ולכן העדים יכולים לכתוב שטר מחדש.

אם אומרים בשטרות עשו עדים שליחותם:

הר"ן כתב בשם הריטב"א שדווקא בגט שאבד כותבים אפילו מאה פעמים או שטרות שזוכה בהם רק שיגיעו לידו. אך שטרות שכתוב בהם קנין ומשעת הקניין משעבד עצמו וכיוון שנחתם השטר עשו עדים שליחותם. לעומת זאת הרשב"א אומר שבכל אופן אומרים שלא עשו עדים שליחותם ולכן יכולים לכתוב שטר חדש, ודווקא בגט שכתוב בו ונתן צריך שיכתוב הבעל או שלוחו כמותו, ושייך לומר עשו עדים שליחותם משא"כ בשאר שטרות.

הרמ"א בי"א קמא כר"ן, הרמ"א בי"א בתרא כרשב"א. הש"ך אומר שאין מחלוקת בין הרשב"א לר"ן. שהר"ן כתב שאין כותבים בשאר שטרות הכוונה בשטרי הלוואה או בשטרי מכר באחריות. ושהרשב"א כתב שאפשר לכתוב שטר חדש בכל אופן דיבר על שטרי מכר בלי אחריות או שטרי מתנה, אך בשטר מכר עם אחריות או בשטר הלוואה מודה לר"ן.וכן נראה ברור ודלא כרמ"א, ולא כסמ"ע וע"ש שכתבו את דברי הרמ"א בתור מחלוקת.

ספק טעות:

ש"ך דייק משו"ע שדווקא בוודאי טעות יכולים לכתוב העדים שטר חדש כיוון שלא עשו שליחותם. אך באופן שיש ספק בשטר לא יכולים לכתוב שטר חדש, כיוון שיש ספק בשטר ואולי עשו שליחותם ורק בטעות בוודאי יכולים לכתוב שטר חדש,וכ"כ התוס' בגיטין (סג:, ד"ה כותבין). לעומת זאת הקצות כתב שאף בספק יכולים לכתוב שטר חדש כיוון שא"א לגבות עם השטר הזה משום הספק שיש בו ולכן חוזר הדין שלא עשו שליחותם ולכן יכולים לכתוב שטר חדש. הנתיבות הוכיח כש"ך מהרמב"ן.

 

סעיף י

מי שהיה לו שטר על יב"ש ויב"ש אחד היה חייב ליב"ש השני, האם יכול לגבות בשטר זה ממה נפשך, או שהוא הלוה או שגובה משעבודא דר' נתן?

הערך ש"י (סו סעיף כו) מכריע שלא ניתן לגבות מטעם שדינא דר"נ הוא מטעם ערבות:

"לפי המבואר בסימן מ"ט [י] בשני יוסף בן שמעון ואחד ערב בעד חברו או קנו קרקע זה מזה, אין יכול המלוה לטרוף מקרקע זאת בממה נפשך אם אתה חייב לי שפיר, ואם השני הרי אתה ערב לו או קנית שעבוד שלי, דערב אינו חייב רק ביכול לגבות מהלוה עצמו, והכא כל יוסף בן שמעון יכול לדחותו לומר יוסף בן שמעון השני לוה ממך. ולפי זה גם בשעבודא דרבי נתן כן הוא בשני יוסף בן שמעון ואחד חייב לחבירו ואחד מהן חייב לאחר, אינו יכול לגבות האחר ממה נפשך אם אתה חייב לי שפיר ואם יוסף בן שמעון השני הרי אתה חייב לי מדרבי נתן, דכל שעבודא דרבי נתן הוי כנכסי לוה ומשום ערבות, והכא נמי נכסיה לוה שני משתעבד מדרבי נתן מטעם ערבות, וקיימתיה מסברא ומצאתיה בנתיבות סימן פ"ו [ג] בשם הגאונים דשעבודא דרבי נתן ערבות הוא וצריך שיתבע הלוה תחלה...".

גם האור שמח (מלוה ולוה ב, ו) הסתפק בשאלה זו, ומכריע כנ"ל שלא ניתן לגבות, וז"ל:

"מסתפקנא טובא במי שהיה לו שטר על יוסף ב"ש, והיו שני יוסף ב"ש בעיר... בהיה יוסף ב"ש אחד חייב מעות לחבירו יוסף ב"ש, מי מצי ראובן לאפוקי בשטרא דכתיב ביה יוסף ב"ש סתם לאפוקי ממונא מיוסף ב"ש השני, דיאמר ממנ"פ, אם האי שטר ממך, גבינא ממך עבור חוב דידך, ואם השטר מיוסף ב"ש חברך הלא מגיע לי מאתך מדר"נ, דאתה חייב לחברן יוסף ב"ש, והוא חייב לי, ומשתעבדת לי מדר' נתן, או דילמא מצי אמר, דחבירי הוא החייב לך בשטר זה, ומדר"נ לא מצית מפקת ממני, דאימת נאמר דינא דר"נ, דוקא באם מיפטר לוי מחוב שהיה חייב לראובן ע"י המעות שנותן לשמעון עבור מה שתובע שמעון מראובן, אבל כאן דלא יפטר יוסף ב"ש מחבריה ע"י המעות שנתן לראובן, דיוסף ב"ש חבירו יתבע ממנו המעות, ואם יאמר הלא כבר פרעתי לראובן עבור שטר דילך, יאמר השטר היה שלך, וא"כ הוי אינו יודע אם פרעתיך, דהוא לא טעין רק שמא השטר מחברי, ולגבי ראובן הוי איני יודע אם נתחייבתי, אבל לגבי יוסף ב"ש חבריה הוי א"י אם פרעתיך, ויתחייב לשלם, מי נאמר ע"ז שעבודא דר"נ, ומסתברא דכיון דלא מיפטר משעבוד דחבריה א"כ תו לא שייך שעבודא דר"ן...".

 

סימן נ

שאלה 1:

שטר שכתוב בו שמתחייב בסכום כסף מסוים למי שיוציא שטר זה, האם יש תוקף להתחייבות זו?

תשובה: (א"ב נויפלד)

המקור לכך בגיטין יג, ב: "במעמד שלשתן קנה. וטעמא מאי? אמר אמימר: נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדידך ולכל דאתו מחמתך".

 אמנם הר"ן מביא רמב"ן המקשה שזוהי ברירה שהרי לא מבורר מראש למי הוא מתחייב והרמב"ן אמר שזה מועיל רק מדרבנן, אמנם הר"ן שם סובר שאין כאן בעיה של חיסרון של ברירה כיון שהוא יכול להתחייב לכל אחד ואחד ולכך אין בעיה של ברירה. ויש לעיין לרמב"ן אם חכמים תיקנו דווקא בנוסח של משתעבדנא ולכל דאתא מחמתך, אך אם יאמר בלשון מתחייב לכל מי שמוציא שטר חוב זה, שם אולי לא תיקנו חז"ל, ויש לעיין. בגמ' בבבא בתרא, מובאת מחלוקת אמוראים לגבי שטר שכתוב בו לוויתי 'ממך' האם חוששים לנפילה. ונחלקו הראשונים בדעת רבא. שלפי רשב"ם, רמב"ן ועוד, הפירוש 'ממך', הוא שמתחייב רק למי שהלווה לו, אך אומרים 'כאן נמצא כאן היה', היינו לכל מי שיוציא שטר זה. ולפי פירוש זה אין קשר לשאלתנו. אמנם לפי התוס' 'ממך' היינו למי שיוציא את השטר אפילו מי שלא הלוויתי לו, פירוש זה מתאים לשאלה. שלפי רבא יש תוקף להתחייבותו אך לאביי חוששים לנפילה ואינו מתחייב. ועיין שם באותו התוס' שחוקר איך מתחייבים לאדם זר שלא התחייבנו לו. ותירץ שם עפ"י ר"ת (כתובות קא), המבאר שאם כותבים שטר נוצר שעבוד.

הש"ך (שם סק"א) כתב שהמדובר שהעדים החתומים למטה לא לקיים החתימה אלא לקיים את העניין. עוד מתנה הש"ך שהמוציא את השטר יאמר אני הלויתי לך (ומוכח שסובר כרשב"ם ש'ממך' הכוונה ללווה).

שטר חיוב: אמנם רבנו ירוחם כן פסק את הגמרא הנ"ל בגיטין, שאם כתוב בשטר "נשתעבד לפלוני ולכל המוציאו", אך דווקא כשבא מחמת אותו פלוני שזה נתחייב לו. ודברי רבנו ירוחם הובאו להלכה ברמ"א. והוסיף הרמ"א בשם תשובת הרא"ש שאם לא נכתב בשטר שום אדם, רק כתוב בסתם שנתחייב לכל מי שמוציאו, חייב אפי' שאינו בא מחמת המלווה הראשון (והביא הרא"ש ראייה משאול שהתחייב עושר גדול למי שיכה את גולית, למרות שבשעה שהוא התחייב לא היה ברור מי יכה אותו, ודוד אח"כ קידש בממון זה את בת שאול (סנהדרין יט, ב)).

 

שאלה 2:

א.שטר שכתוב בו בכת"י הלווה, אני ראובן לוויתי ממך מנה ולא צוין שם המלווה, ועדים חתומים למטה מכתב ידו. האם ראובן יכול לטעון לא ממך לוויתי אלא מאחר?

ב. מה הדין בזה אם אין חתומים עליו עדים?

תשובה: (א"ב נויפלד)

א.

מקור - בבא בתרא קעב, א: "ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא, דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך, אמר רב הונא: ממך - אפילו מריש גלותא, ואפילו משבור מלכא. אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח, דתניא: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר: אם כתוב בו גרשתיה היום כשר; אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע, הכא נמי ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע." אמנם אביי שם חולק וחושש לנפילה ולכן הוא לא יכול לממש את השטר."

ראשונים: הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם פסקו להלכה כדברי רבה^[48]. 'וממך' היינו ממי שהלווה לי, למרות שאין שמו כתוב. היינו ששטר זה כשר ולא יוכל לטעון שאחר מצאו. (אמנם נחלקו הראשונים, בהסבר הסוגיה, והובאו דבריהם לעיל^[49]). אמנם בתוס' יש עוד הסבר שאם נפל אין השני יכול לממשו רק אם הראשון נתנו לאחר, אז יוכל לממשו. אבל כשיש עדים שנפל השטר אי אפשר להשתמש בשטר.

וכן פסק המחבר^[50] בסימן נ - שטר בעדים שכתוב בו: אני פלוני לויתי ממך מנה, כל המוציאו גובה בו.

כתב הטור שדווקא שטר גמור וחתום בעדים מועיל לגבות בו. אמנם הפרישה הסביר שאין הכוונה שיהיה כתוב בלשון שטר, בפנינו עדים חתומי מטה וכו'. ועוד שהגמרא בבבא בתרא עסקה בכתב יד, וכל שחתום עליו עדים יש לו דין שטר וכ"כ בסמ"ע ס"ק א. ואם לא צוין שם המלווה, לכאורה אלו הם דברי הש"ך (נ, סק"ו), שאם לא הוזכר בשטר שום אדם (שהלווה), רק כתוב בסתם שנתחייב לכל מי שמוציאו, חייב לשלם למי שמוציאו, אפילו שאינו בא מחמת הראשון, וכ"כ הרמ"א בסוף הסעיף בשם תשובת הרא"ש ונלמד מהגמרא בגיטין יג, ב.

ב.

מבואר במחבר שאם אין בו עדים אלא שהוא כתב ידו, מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לוויתי ממך אלא מאחר. אמנם הש"ך מקשה, מפני שבסימן סט, ב כתב הרמ"א שיש שאומרים שאינו נאמן לומר פרעתי. ואמנם לדינא פסק הש"ך כמחבר. אמנם המהרש"ק (הו"ד בט"ז) הביא שמשמעות הרשב"ם בבבא בתרא שם, דמיירי בכתב יד ממש. והסביר שאי אפשר לטעון בזה מיגו משום שמול מיגו זה יש אנן סהדי שכל איניש זהיר בשטרו ולא חוששים לנפילת השטר. ואמנם הקצות מסביר שהרשב"ם עומד בכלל אלו הסוברים שאינו נאמן לטעון פרעתי מול כתב יד, אך אנן לא קיי"ל הכי.

 

סימן נ

סעיף א

1.שטר שכתוב בו שמתחייב בסכום כסף למי שיוציא שטר זה, האם יש תוקף להתחייבות זו?

הגמ' בב"ב (קעב:) היה שטר שיצא בבי"ד של רב הונא והיה כתוב אני פלוני לוויתי ממך מנה, אמר רב הונא וכי ממך ואפילו מריש גלותא? (שחוששים לנפילה, רש"י), ואח"כ רבה למד מהברייתא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו היום כשר משמע היום אותו יום שיוצא בו משמע. וכן גם פה ממך מאותו אחד שיוצא השטר מתחתיו משמע... ולנפילה לא חוששים.

הרא"ש (לה) ורי"ף פוסקים הלכה כרבה שכל המוציא שטר שכתוב בו ממך גובה בו. וכ"פ הנמוק"י ומוסיף שאף שאין ברירה מן התורה כיוון שראוי להתחייב כל אדם אין כאן דין ברירה.

וכ"פ שו"ע (סימן נ'). שאם כתוב בשטר ממך גובה בו שמי שנמצא תחת ידו משמע בשטר שיש בו עדים. אך אם אין עדים וזה כתב ידו נאמן בטענת ממני נפל ומצאתו במיגו שיכול לטעון פרעתי.

הגמ' בגיטין (יג:) שאומר במעמד שלושתן מנה לי בידך תנהו לפלוני קנה מכיוון שנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבד לך ולכל מי שבא מחמתך. למד משם ר' ירוחם וכ"פ רמ"א (נ') ששטר שכתוב בו שהשתעבד לפלוני ולכל המוציאו צריך שיבוא מי שאצלו השטר מכח המלווה דווקא. ביארו הסמ"ע והש"ך שבא מכוחו ותביעתו של המלווה שהוא בא בשליחות המלווה. ודווקא שכתוב שם המלווה, אך שאין כתוב שם המלווה חייב לשלם למוציא אף שאין בא מחמת המלווה הראשון.

סתירה ברמ"א: הרמ"א בסימן סו,א פסק שמוציא שטר שכתוב בו משתעבד לך ולכל מי שיוציא שטר זה אין צריך כתיבה ומסירה. וסותר את דברי הרמ"א בסימן נ' שצריך לדעת שבא מחמתו

נחלקו האחרונים בביאור הסבר הרמ"א:

הסמ"ע צריך ראיה שהוא קנה את השטר ומדובר בסימן סו שיש לו ראיה ולכן א"צ לדעת שבא מחמתו, ואילו בסימן נ' שאין לו ראיה ולכן צריך לדעת שהוא בא מחמת המלווה. הנתיבות ביאר בסמ"ע שנאמן לומר שבא בשליחות המלווה בשביל לגבות חובו ונאמן אף בלי ראיה. אך שטוען שקנה את השטר אין נאמן בלי ראיה.

הש"ך קשה ברמ"א, ובאמת יש מח' בראשונים הרמ"א בסימן סו פוסק בשם בעל התרומות ואילו הרמ"א בסימן נ' פוסק בשם ר' ירוחם. והלכה כרמ"א בסימן נ' שבעינן לדעת שמחזיק השטר בא מחמת המלווה.

ועוד אומר הנמוק"י בשם הריטב"א והכס"מ כל שהוציא אחד שטר זה ופרעו ועשה משטר זה שובר נמחל שיעבודו לכל אדם שיוציא שטר זה מכאן והילך שהתחייב פעם אחת בשטר זה.

המרדכי (תרמז) לגבי פסק דין שכתוב שהתחייב לשכנגדו ולא נזכר מי כנגדו, פסק ר' מאיר מהסוגיא לעיל בב"ב (קעב:) שממך מהאדם שיוצא מתחת ידו השטר – הרמ"א פסק דין זה.

האם מועיל שובר על ממרני?

עיין בתשובות על סימן נד סעיף ב

 

סימן נא

שאלה 1 - סעיפים א, ב:

מה הדין בראובן שהוציא שטר על שמעון חתום בעד אחד ושמעון טוען פרעתי. האם שמעון חייב להישבע מחמת עד אחד?

תשובה: (א"ב נויפלד)

הרמב"ם^[51] פוסק שעד אחד בשטר זוקק לשבועה. וכן הביא הרב המגיד^[52] בשם דעת הגאונים שעד אחד בכתב זוקק לשבועה כדרך ששנים מחייבים אותו ממון. וכן מביא הטור^[53] בשם הרמב"ם שעד אחד בשטר מחייב שבועה, ודבריו אלו של הרמב"ם הובאו להלכה במחבר בסימן נא, ב.

מקור לדבריו, אפשר להביא מהגמרא בבבא בתרא קס, א ששם אמרינן שעד אחד בכתב מצטרף עם עד אחד על פה. מוכח שעדות של עד אחד בשטר נחשבת כעדות.

פרעתי: כאשר יש עד אחד המזקיקו שבועה, והלווה מודה שלווה אך טוען פרעתי, דימה זאת הרמב"ם לדין 'נסכא דר' אבא', שם נפסק שמתוך שאינו יכול להישבע משלם.

מה הסברא? שאל הרב המגיד, היאך יפה כח עד אחד בשטר משני עדים על פה, שאם לווה בפני עדים נאמן לומר פרעתיך? מתרץ הבית יוסף, שאכן עדיף עד אחד בשטר משני עדים על פה, משום שבשטר יכול לטעון שטרך בידי, שהרי רואה שמחתימין על השטר מן השוק וסובר הלווה (מן הסתם) שדין שטר יש לו. ולפיכך כשפורע אינו מניחו בידו, לכך יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי.

הירושלמי בכתובות^[54] מסביר שעד אחד לבדו בשטר אינו כלום. ואת הגמרא בב"ב קס, א מבאר שיש שטר עם שני עדים, ועל חתימה אחת יש שני עדים לקיימו אך לא על החתימה השניה. וכך פסק השאלתות שעד אחד בכתב המובא בגמרא, המדובר באחד משני עדים שקיימו את חתימתו ולא מצאו לקיים את כתב ידו של השני, אך עד לבדו בכתב אינו זוקק לשבועה. (הרא"ש^[55] מסביר בשם רבנו יונה, ששני עדים בשטר זו גזירת הכתוב, שהרי מפיהם ולא מפי כתבם נאמר, אך חידוש זה נאמר רק על שני עדים ולא על עד אחד, לכך אין תוקף לחתימה של עד אחד) ממילא לשיטה זו יכול לכפור בו או לטעון פרעתי. ושיטה זו הובאה להלכה בטור וכן הביאה במחבר כיש אומרים.

רשב"א: הבית יוסף מביא בסימן סא (מחודש כ' סוף ד"ה 'וכתב עוד') תשובות רשב"א^[56] שנאמן בשבועת היסת לטעון פרעתי, מפני שכיון שהוא עד אחד לא חשש הלווה להניחו בידו, כלומר (בניגוד לרמב"ם) היה ברור לו שאין כאן 'שטר רציני', לכך לא חשש להניחו בידו ולא שייך שיטעון שטרך בידי מאי בעי כשאר. אמנם מחד הרשב"א סובר כרמב"ם בעיקרון שגם עד אחד זוקק לשבועה, היינו שעד אחד בשטר חשובה עדותו ומתקיימת^[57], אלא שקודמת לכך טענת פרעתי המגרעת את השטר עצמו. ואם כן אפשר לומר שזו דעה שלישית בסוגיה זו, שאמנם עד אחד בשטר זוקק לשבועה, אך יכול לטעון פרעתי וממילא אין תוקף לשטר.

להלכה: כאמור המחבר הביא את שתי הדעות ואת דעת השאילתות כי"א. הש"ך וכן הב"ח פוסקים כדעת הרשב"א. (אמנם הגר"א^[58] (סק"ח), הש"ך ובאר הגולה הבינו שדעת הי"א במחבר היא דעת הרשב"א.)

לסיכום: יש מחלוקת ראשונים האם יש תוקף לעד אחד בשטר, ממנה נובעת מחלוקת האם עד אחד בשטר זוקק לשבועה. והשאלה האם ניתן לטעון פרעתי תלויה בשאלה האם עד אחד בשטר זוקק לשבועה.

 

שאלה 2 - סעיף ו:

היו כתובים בשטר שנים או שלושה דברים, נתבטל דבר אחד בשטר האם נתבטל כל השטר?

תשובה: (א"ב נויפלד)

כתב הדרכי משה בשם מהר"ם פדוואה, והביאו הרמ"א (נא, ו) להלכה, שאם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל. ומסביר הסמ"ע^[59], שהפסול הוא מכח גוף העניין ולא בגלל פסול עדים, לכך מתקיימת העדות גם לשאר.

המקור הוא היוצא מחילוקו של הרמב"ם בסעיף זה במחבר. המחבר פסק לגבי מי שכתב נכסיו לשני בני אדם ושני העדים קרובים לאחד מהם, הרי השטר פסול. וחילק הרמב"ם שאם כתב בשטר אחד, נתתי לראובן חצר פלונית ונתתי לשמעון חצר פלונית ונמצאו העדים קרובים לאחד ורחוקים מהשני, לגבי השני מתנתו מתנה.

הסבר הרמב"ם: בירושלמי בגיטין (א, א) נחלקים האמוראים מה הדין בעדים שכשרים לזה ופסולים לזה שם ר' יוחנן הכריע שפסול, אך ר"ל הכריע שכשר. אמנם בתלמוד הבבלי גיטין ח, ב סובר רבא במחלוקתו עם אביי שפלגינן דיבורא. הירושלמי תלה את שתי המחלוקת יחד, כלומר שר' יוחנן הפוסל עדים שכשרים לזה ופסולים לזה, יפסול מי שכותב בשטר 'כל נכסי לעבדי', הואיל והעבד לא קונה את הנכסים כיון שהשטר לא מקויים לכך גם לא ישתחרר, אך ר"ל שסובר שבנידון הנ"ל עדים כשרים, הוא סובר כאביי שפלגינן דיבורא והעבד ישתחרר ע"י שטר שכתוב בו 'כל נכסי', אך לא יקנה את הנכסים. ואם כן יש לנו סתירה בפסיקה, שהרי תמיד קיי"ל כר' יוחנן ומאידך בבבלי קייי"ל תמיד כרבא. אם כן יש סתירה בפסקים. ונחלקו הראשונים בפסיקה. רבנו האי, ר' אפרים (מובא ברא"ש סוף פ"ק דמכות) והרמ"ה פסקו כר"ל בירושלמי. הואיל והוא מתאים לשיטת רבא בבלי, והרי קיי"ל שהלכה כרבא. ולכן אם עדים כשרים לזה ופסולים לזה, פלגינן ונאמנים לכשר להם. ר"ח (מובא שם ברא"ש) מחד פסק כרבא ומאידך כר' יוחנן. וחולק על תליית שני הדינים הללו יחד. ונחלקו הראשונים בהסבר שיטה זו, רבנו יואל סובר שר' יוחנן פסל עדים הקרובים לזה וכשרים לזה גזירה שמא יכשירו קרוב בשטרות. אמנם בעל פה הדבר כשר. הראב"ד פסול גם בע"פ. כיון שהוא סובר שזהו פסול מהתורה.^[60] הב"י מסביר שהרמב"ם פוסק כר"ח, שפוסקים כר' יוחנן שכל השטר בטל, אמנם חילק הרמב"ם, כשכל נתינה בנפרד השטר כשר (וכאן אין מקום לגזור), ומה שהרמב"ם מפריד בין מתנות נפרדות, מקורו בבבא בתרא, קכט, א, שם הלכה כר"ל ששכ"מ הנותן שדה מתנה מתנתו קיימת אך אם מוריש מתנתו בטילה. ור"ל אומר שאם יש שתי לשונות מתנה וירושה, מי שקיבל לשון מתנה זוכה אך לשון ירושה לא יועיל, נמצא גם בנידון דידן, ניתן לומר שאם אלו מתנות שונות אלו עדויות שונות^[61].

 

שאלה 3 - סעיף ג:

שטר שחתומים בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זל"ז, האם פסול או מקיימים אותו ע"י שנים כשרים?

תשובה: (א"ב נויפלד)

מבואר ברמב"ם (הל' עדות יד, ו), וכן מביאו המחבר (נא, ג): "שטר שחתומים בו שני עדים בלבד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, אעפ"י שיש שם עדי מסירה, הרי הוא כחרס". ואמנם דין זה מבואר בסנהדרין כח, ב: "ההוא מתנתא דהוו חתימי בה תרי גיסי", אך עמד הבית יוסף על דקדוקו של הרמב"ם, 'שני עדים בלבד', ומדיוק זה משמע שקרוב או פסול משווה את השטר לחרס דווקא בשנים, אבל בהלכה אחרת כשעדיו מרובים^[62], דווקא כשיש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום, אז השטר נפסל, אך ללא הוכחה ברורה אפשר שהניחו מקום וזה הקרוב פתאום בא וחתם. נמצא שלפי הרמב"ם כאשר יש שלושה, או כל מה שהוא לא שני עדים, ניתן לקיים את השטר בכשרים. עיין בסימן מה בשאלה על סעיף יב ובשאלה הבאה.

 

שאלה 4 - סעיף ה; וכן סימן מה, סעיף יג:

מה דין שטר שבין העדים נמצא קרוב או פסול, והאם הכשרים יכולים להעיד לאחר זמן בעדות בפני עצמן?

תשובה: (א"ב נויפלד)

דין השטר: לגבי דין זה נחלקו הראשונים. להלן הגמרא בבבא בתרא קסב, ב, שם מבוארת אופציה ששטר שיש בו עדים פסולים יוכשר.

"היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא (יש גורסים - "שנים הראשונים") אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: מלאהו בקרובים כשר". מבואר שאפשר להחתים בשיטות האחרונות של השטר עדים קורבים ופסולים ובלבד ששיהיו עדים כשרים חתומים שם.

תוס'^[63](בשם ר"י), בה"ג והר"ן: גורסים בגמרא שמדובר דווקא כשהפסולים הם השניים הראשונים. והכשרים חותמים בסוף השטר, אז ניתן לתלות שהראשונים חתמו רק לכבוד.

נחלקו מה הדין יהיה כאשר המדובר שהפסולים חתמו באמצע. הרא"ש סובר שכשר, אך הר"ן פוסל. הבית יוסף(מה, יד) אומר לא נחלקו, אך הש"ך (מה, כג) סובר שנחלקו והכריע כר"ן שהעדים שחתמו באמצע פסולים.

גאונים ורמב"ם: גרסו בגמרא כמובא אצלנו. ואין הבדל לשיטתם בין חתמו בסוף או בתחילה, השאלה היחידה המעניינת אותנו היא האם יש עדות שבאו לחתום יחד או לא. ואם יתברר שחתמו יחד השטר פסול. ואם יתברר שלא, נוכל להכשיר את השטר, אפילו שלא חתמו הכשרים בסוף. יש לציין שלשיטת העיטור אפילו אם אי אפשר לברר, או כגון שיש הכחשה אוקי תרי לבהדי תרי ומעמידים השטר בחזקתו.^[64] הש"ך (מה, כב) מציין שבסימן לו נחלקו, האם צריכים העדים רק 'לשבת' עם הפסולים או שגם צריכים להכיר בפיסולם.

הלכה: המחבר פוסק כרמב"ם והרמ"א מביא את דעת שאר הראשונים. יש לציין שהש"ך (מה, כג) פוסק כבה"ג. ומאריך להוכיח ולסתור את הוכחותיו של הרמב"ן^[65].

להעיד אחר זמן: המחבר מביא פעמיים את הרא"ש בתשו' (סוף סי' ג), פעם בסי' מה, יג ופעם שניה בסי' נא, ה. שם כתב שאם יזכרו הכשרים את העדות יוכלו להעיד שוב. אמנם הסמ"ע (מה, לד) עומד על כך שדבריו אלו סותרים בתשובותיו בסימן ה', שם כתב שאין לכשרים לחזור ולהעיד. רק במקרה שהפסולים לא היו איתם בראיית ההלוואה רק שהם ישבו יחד וחתמו. הסמ"ע שם מתרץ שמה שכותב בסי' ה הוא רק לרמב"ם, הסובר שבראיה לחוד נפסלת העדות, אך הרא"ש עצמו (מכות, א, יא) סובר שצריך תרתי, ראייה והגדה. אך מסיים שזהו דוחק. הש"ך (מה, כד) כתב עפ"י דבריו בסי' לו, ח שצירוף של ראייה לחוד פוסל את העדות אפילו לא העידו, או חתמו בשטר. הקצות (מה, ה) כותב שבהלוואה אפילו ראו את ההלוואה יחד, כל שחתמו כשרים לבד ללא ידיעה מכך שאלו יחתמו, ודאי השטר כשר עפ"י הכשרים, שהרי נתחייב עפ"י השטר. רק כשציווה המתחייב שיחתמו יחד הפסולים עם הכשרים, ציווי הלווה הוא ראייתן ובכך מצטרפים והשטר פסול. והקצות מסיים שזו אולי כוונת הש"ך הנ"ל.

 

* שאלה נוספת לסעיף א – ראה בסימן עה סעיף יג.

 

סימן נא

סעיף ב

6. מודה בשטר שכתבו וטען פרעתי וקויים עד אחד מעדי השטר מה דינו?

דינו כעד א' בשטר :

רמב"ם שו"ע (בסתם)- שטוען פרעתי ויש עד א' בשטר שאומר שהיה הלוואה דומה לדין של נסכא דר' אבא שמתוך שאינו יכול להישבע משלם. שו"ע בשם י"א- ראב"ד רשב"א נאמן בטענת פרעתי אך צריך להישבע היסת ופטור. ואילו התוס' והרמ"א (גר"א) עד א' בשטר אינו כלום שזה מפי כתבם. ולכן אף שטוען להד"ם נשבע היסת ונפטר. ולא שבועה מן התורה כנגד עד א'.

 

סעיפים ב-ג

2. ראובן הוציא שטר על שמעון שחתום בו עד אחד, שמעון טען פרעתי, האם שמעון חייב להישבע מחמת העד?

עד אחד בשטר ועד אחד בע"פ:

הגמ' בב"ב (קסה.) המשנה אומרת שעד אחד בשטר פשוט פסול, שואלת הגמ' מה החידוש אביי אומר שאף באופן שעד אחד בע"פ ואחד בשטר לא מצרפים ובאופן זה פסול השטר. אמימר חולק ואומר שבאה המשנה ללמד שעד אחד בשטר פשוט פסול מן התורה כך הדין גם ב' עדים בשטר מקושר פסול מן התורה ולא מגורשת.

יוצא נחלקו אביי ואמימר בדין עד אחד בשטר ועד אחד בע"פ. אביי פסול, אמימר הכשיר. וכן הוכיחה הגמ' בהמשך ששאלו את ר' ירמיה וענה שמצטרפים.

רשב"ם ביאר שהמחלוקת האם גובה ממשועבדים אך לאביי גובה מבני חורין, ולאמימר גובה אף ממשועבדים. ויכול לטרוף לקוחות שהעדים מוציאים את הקול. לעומת זאת הרא"ש(ז) רמב"ן ר' יונה ביארו שהמחלוקת האם גובה כלל, לאביי כלל לא גובה ואילו לאמימר גובה מבני חורין. מכיוון שאין קול א"א לגבות ממשועבדים. אא"כ העד שבע"פ מעיד שנמסר השטר בפניו שחשיב שיש שני עדי מסירה עד בע"פ והעד החתום תולין שהוא ראה גם את המסירה של השטר כל עוד לא מתברר אחרת, וגובים אף ממשועבדים.

להלכה פסק הרא"ש ועוד כאמימר וכן פסק שו"ע וכביאור הרא"ש שעד אחד בע"פ ועד אחד בשטר גובה מבני חורין.

עד אחד בשטר:

רא"ש (ז) והתוס' (ד"ה אמר) הביאו בשם הירושלמי שעד אחד בשטר לאו כלום הוא, ולכן מעמיד הירושלמי את הסוגיה שהיו ב' עדים שקיימו כתב ידו של ראשון שבשטר, ולא קיימו את הכתב יד של העד השני שבשטר. וביאר ר' יונה בטעם הירושלמי שהוי מפיהם ולא מפי כתבם, משא"כ שטר שחתום בו ב' עדים גלי לן קרא שכשר ואקח את ספר המקנה. ויוצא שעד אחד בשטר לא מחייב שבועה ויכול לטעון פרעתי או להד"ם ונאמן בהיסת.

ואומר הרא"ש שהגמ' דידן חולקת על הירושלמי שמשמע שעד אחד חתום על השטר והוא לא כלום, אלא יכול להצטרף עם עוד עד בע"פ, ולהוציא ממון כדין ב' עדים בע"פ. ואומר הרא"ש שלומדים מכאן שעד אחד בכתב מחייב שבועה וכן כותב בה"ג שאם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול אף שאין מוציאים ממון ע"י השטר הזה אך שבועה משביעים ע"י העד הכשר שבשטר, שאין העד הכשר נפסל בצירוף הפסול שהוא השאיר ריווח לעד האחר.

א"כ לשיטת בה"ג בשטר לא אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שתולים שהשאיר ריווח לעד נוסף.

ואילו הרי"ף בתשובה (נמוק"י מכות) פוסק ששטר שחתומים בו ב' עדים אחד כשר וא' פסול. אם הכשר לא הכיר את הפסול אפשר לחייב שבועה על פי עד אחד, ונאמן העד הכשר לומר שלא ידע בקרבת העד הפסול, כשם שנאמן לומר שבא לראות את העדות ולא בא להעיד וכ"כ הרמב"ן.

וכן הרמב"ם ביאר שעד אחד בשטר דינו כעד אחד בע"פ ומחייב שבועה באופן שהלווה יטען להד"ם, ויש למלוה חזקת שטרך בידי מאי בעי, שידע שיש שטר אף בעד אחד והיה צריך לפרוע לקחת את השטר או לכתוב שובר.

השו"ע (סעיף ג') פוסק להלכה בסתם כשיטת הרי"ף והרמב"ם שעד אחד פסול ואחד כשר, אם לא ידע בפיסולו העד א' הכשר מחייב שבועה מן התורה, ובי"א פסק את בה"ג שבכל אופן מחייב העד אחד שבועה, שתולים שהשאיר ריווח לעד השני.

באופן שיש רק עד אחד בשטר:

הירושלמי וראב"ד פוסקים שאין נחשב כלום ואפשר לטעון נגדו להד"ם או פרעתי ונאמן בשבועת היסת.

הרמב"ם נחשב כעדות עד אחד ואם טוען הלווה להד"ם חייב שבועת עד א' ויש חזקת שטרך בידי מאי בעי ולכן שהלווה טוען פרעתי חייב לשלם, מכיוון שמתוך שאינו יכול להישבע משלם. שבגלל החזקה אין יכול לטעון פרעתי, ואין יכול לטעון להד"ם שהוא היה מחוייב שבועת עד אחד. הב"י ביאר שעדיף שטר של עד א' משום שאנשים חושבים שחשיב כשטר ולכן לא יפרע בלי לקחת אותו, משא"כ בכתב ידו שיודעים ששטר זה נכתב רק לזיכרון דברים ולכן אין חזקה של שטרך בידי וכו'.

הרשב"א עד אחד בשטר נחשב כעדות עד א' ואם טוען להד"ם חייב שבועה מן התורה ואילו אם טוען פרעתי נאמן בהיסת משום שאין חזקה של שטרך בידי מאי בעי. מכיוון ששטר שיש בו עד אחד לא חשש להניחו אצל המלווה שיודע שאינו כלום.

פסק השו"ע (סעיף ב') בסתם כרמב"ם שעד אחד בשטר, אם טען הלווה להד"ם צריך להישבע מן התורה נגד העד ונפטר. ואם טוען פרעתי מתוך שאינו יכול להישבע משלם. ואם יטען הלווה ישבע המלווה שלא פרעתי צריך המלווה להישבע. ובי"א כרשב"א שעד א' בשטר שטוען פרעתי מחייב שבועת היסת. הש"ך פסק כרשב"א.

 

סעיף ו

3. כתוב בשטר כמה דברים ונתבטל אחד מהם, מתי נתבטל כל השטר ומתי לא?

הירושלמי (מובא ברי"ף ורא"ש מכות ז.) נחלקו ר' יוחנן ור"ל שנתן אדם א' כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת, והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מהשני לר' יוחנן השטר פסול משום שהוא עדות אחת, ואילו לר"ל פסולים לקרוב וכשרים לרחוק. ר' אפרים ור' האי פסקו כר"ל שבתרי גופי פלגינן דיבורא, ואילו ר' יואל הלוי פסק כר' יוחנן ורבא שאומר פלגינן לא סובר כירושלמי משום שאטו לאיחלופי שטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד.

השו"ע פסק להלכה כר' יוחנן וכשיטת ר' יואל. שהשטר פסול שהכל עדות אחת.

השו"ע מוסיף ע"פ רמב"ן שאם הקרוב יסתלק מן הממון עדותן כשרה, ע"פ בב"ב מג. שמועיל סילוק לעניין עדות בס"ת של בני העיר.

ואילו הש"ך חולק וסובר שלא מועיל סילוק, משום שסילוק מועיל לפני העדות אך באופן שהשטר כבר כתוב כמאן דנחקרה ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכן פסול אף קודם כתיבת השטר שיבואו להחליף בשטרות אחרים שיהיה קרוב כשר.

הרמ"א פסק ע"פ מדרכי (גיטין שכג) שבעדות בע"פ כשרים להעיד למי שלא קרוביו.

השו"ע הוסיף לחלק ע"פ רמב"ם שאם כתוב בשטר אחד שנתן לא' חצר פלונית ולב' חצר פלונית אף שהעדים קרובים לא' ורחוקים לא' לאותו שרחוקים העדות כשרה שנחשב כב' עדיות בשטר אחד. הרמ"א הוסיף ע"פ מהר"ם פאדוואה שאם כתוב בשטר ב' או ג' דברים והתבטל השטר לדבר אחד השאר לא התבטל.

 

סימן נב

סעיף א

שטר של ריבית, באילו מקרים גובים בו את הקרן? התייחס לשאלת כשרות העדים (הבא לפחות שלושה הסברים לכשרותם) ולגביה בהודאת בעל דין.

עיין בסמן מג בתשובות סעיף ז

אם הדין דלעיל משתנה כאשר ההלוואה נעשתה ע"י שליח והשליח כתב את השטר?

כתב הרמ"א ע"פ המהרי"ק: מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח, והשליח עשה שטר וכלל קרן עם רבית, גובה הקרן מ"מ, דאמר: לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי לכלול עם הרבית.

וכתב הש"ך (ה) שיש נפק"מ דוקא לסברא האחרונה שהביא הרמ"א שהלוה אינו חייב אפילו הוא מודה, "אבל לפי הסברא הראשונה אין חילוק בהלוה ע"י שליח, דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשחייב מודה, וממשעבדי או כשאין החייב מודה, לא גבי הקרן אף שהלוה ע"י שליח, דמ"מ השטר נפסל".

 

איזה קרע פוסל את השטר? כתוב ארבעה אופנים.

לשון השו"ע:

שטר שבא לפנינו קרוע קרע בית דין, 1: והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף 2: או שקרוע שתי וערב, פסול. 3: ואם ניכר שנעשה בסכין, אפילו אם לא נקרע שתי וערב, פסול. 4: נקרע לשנים, גרע טפי מקרע בית דין, ופסול. הגה: 5: אם נראה לדיין שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב"ד, אין גובין בו. אבל בלאו הכי, אין חוששין (בעל התרומות שער נ"ז).

מקור הדין: ב"ב (קסח:):

"נקרע - פסול, נתקרע - כשר; נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר - כשר. ה"ד נקרע, ה"ד נתקרע? אמר רב יהודה: נקרע, קרע של בית דין, נתקרע - קרע שאינו של ב"ד. היכי דמי קרע של בית דין? היכי דמי קרע של בית דין? א"ר יהודה: מקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף. אביי אמר: שתי וערב".

מקרה 1 ו2 מפורשים בגמ' בדברי ר' יהודה ואביי, מקרה 3 כתב הגר"א שנלמד מתחילת הגמ' נקרע פסול היינו בכוונה, ושאלת הגמ' מהיכן יודעים שנעשה בכוונה, אך אם ניכר כגון בסכין ודאי פסול. מקרה 4. כתב בעל התרומות שקרע זה גרע מקרע בי"ד.

הסמ"ע (ח) כתב על מקרה 4 (שנקרע לשנים) היינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו, אבל נקרע בכפליו אפילו לגמרי תולין אותו במשמוש היד וכשר. וכן כתב הב"ח [סעיף ד'] שמשמע מתשובת הרא"ש [ס"ח, ל] שבכפליו אפילו במקום העדים והזמן והתורף כשר.

הש"ך (ח) חולק וכתב: "נראה דבקרע ב"ד אפילו בכפליו פסול, דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא, אלא סתמא אמרינן דבמקום העדים והזמן והתורף או שתי וערב פסול, וא"כ ה"ה בנקרע לשנים דגרע מקרע ב"ד. ומה דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו כשר, היינו שלא בקרע בית דין. וטעמא דמילתא, דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפעם אחת בכפליו, רק שדרכו להתקרע מעט מעט, וא"כ היה לו לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים, ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכונה.

 

סימן נד

שאלה 1 - כללי:

א. לווה שנשבע לפרוע את החוב, והמלווה אינו רוצה להחזיר את השטר, האם חייב הלווה לפרוע את החוב מחמת שבועתו?

ב. אם נשבע לתת מנה לפלוני ומת הנשבע, האם יש כאן מצווה לקיים דברי המת?

ג. אם נשבע הלווה לפרוע את החוב ועברה שביעית האם חייב הלווה לשלם מחמת שבועתו?

תשובה: (חגי וייסמן)

א.

בב"י בסימן נד הביא את ת' הרשב"א (א' קי): "אם השטר בידו ואינו רוצה להחזירו נראה לרבינו להלכה אבל לא למעשה שזה פטור עד שיחזיר לו שטרו ואינו צריך לתת המעות אפילו ביד בית דין ואפילו חייב לו בשטר ובשבועה פטור מהשבועה עד שיחזיר לו השטר." המקור בפשטות הוא בדברי הגמרא בסוף ב"ב, שכותבים שובר ללוה כשיש סיבה מדוע לא נותן המלוה את השטר כגון שאבד או שפרע מקצת החוב וכד', אבל אם יש למלוה את השטר ומסרב לתת אפשר שאינו חייב לפורעו.

ב.

ברמ"א בסימן רט, ד כתב: "ואם נשבע לקיים המקח, אף על פי שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו, כדלעיל סימן ר"ז סעיף י"ט וסימן ע"ג סעיף ח'. ומיהו אינו נקנה בקנין, ולכן אם לא נוכל לכוף אותו לקיים שבועתו, כגון שמת, אין הקנין כלום. וכן אם שאל על שבועתו (ריב"ש סימן של"ה ושמ"ה ושפ"ז)".

ג.

הרמ"א פסק שכאשר אין חיוב לפרוע, ממילא אין השבועה מחייבת, והוי כמי שמחל על הפרעון שאין השבועה מחייבתו, וכ"כ גם בסימן סז, ו ע"ש. ולכן כאן שהשביעית שמטה את החוב ממילא נפטר משבועתו.

 

שאלה 2 - כללי; וכן סימן רז סעיף יט:

אם התחייב באסמכתא ונשבע לקיים התחייבותו, האם השבועה מוציאה את חסרון האסמכתא וחייב גם מדין התחייבות. מה הנפ"מ בין חיוב מדין שבועה ובין מדין אסמכתא?

תשובה: (אבישי חבר טוב)

הב"י בסימן נד מביא תשובת הריב"ש (ס' של"ה) שדן אם שבועה תבטל אסמכתא ואומר שלפי ר"ת יועיל ששבועה הוא כמו ב"ד חשוב וסגי אבל לפי הגאונים שצריך גם מעכשיו אינו מועיל.

הב"י (ס' רז) הביא את לשון המהר"ם מרוטנבורג: "נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא, דרובן על ידי דאי". וראייתו היא מהפסוק 'אם יהיה אלוקים עמדי'.

השו"ע (י"ט) העתיק את לשון הר"מ. הרמ"א מציין לסימן רט (סעיף ד') שעוסק בנשבע להקנות דבר שלא בא לעולם שכתוב שם שאומנם הועילה השבועה, אך זו שבועה בלבד ולא באמת פעל קניין. לכאו' לפי זה נראה שהרמ"א הבין שכשנשבעים על אסמכתא הרי שיש חיוב שבועה בלבד.

הסמ"ע (סקנ"ג) כותב שהרמ"א עוסק באופן שלא עשה קניין אלא אמר שיקנה לו דבר שיש בו בעיה של אסמכתא ונשבע, אך אם באמת היה עושה קניין ונשבע על כך - ודאי שהשבועה סילקה את הבעיה של אסמכתא ויש כאן התחייבות גמורה וראיה מן הריב"ש (ס' של"ה) שתולה את הדבר במחלוקת האם קניין בפני בית דין חשוב מועיל אפילו ללא מעכשיו או לא. לר"ת שמועיל בלא מעכשיו שבועה עושה קניין, ולפי הגאונים שצריך מעכשיו לא פועל כקניין.

הש"ך (סקכ"ז) סובר שאין חיוב אלא מכוח השבועה בלבד. וכן כתב הב"ח והביא ריב"ש (ס' שמה') שכתב כן במפורש, ולכן כתב שמה שכתב בריב"ש לתלות הדין במח' הר"ת והגאונים כתב זאת רק לפי שיטת השואל שס"ל ששבועה באסמכתא עושה קניין, אבל הריב"ש לא ס"ל כן. הפת"ש מביא תשובת נודע ביהודה שכתב שכיון שרבו החולקים על הסמ"ע וכן פשט לשון הרמ"א לא מורה כמוהו, אפילו לומר 'קים לי' כסמ"ע אי אפשר.

הנפק"מ: הסמ"ע מביא שלוש נפק"מ בשם הריב"ש:

·  אם יכול להשאל על שבועתו.

·  אם יורדים לנכסיו או רק משמתין אותו. (שאם זה מצד שבועה רק משמתין לקיים שבועתו בלבד).

·  אם מחייבים את היורשים לקיים דבריו.

הרמ"א שם הביא מח' אחרת לפי מהר"ם פדאווה (ס' נ') אם כתוב בשטר שהוא קיבל על עצמו בשבועה, אך אנו יודעים שהוא לא נשבע, מועיל ואין כאן אסמכתא דהוי כמו כתב בשטר שקיבל על עצמו בבית דין חשוב שאפילו שאנו יודעים שלא קיבל על עצמו מתחייב. אבל הריב"ש (ס' שפו) חולק וס"ל שודאי שאין כאן התחייבות שכן כל החיוב הוא מדין שבועה ולא מצד הגמירות דעת, ואם אין כאן באמת שבועה אין לו שום חיוב כלל.

והרמ"א הכריע כמהר"ם פדואה^[66].

 

סימן נד

סעיף ב

האם מועיל שובר על ממרני ומה הדין בטען המלווה שאיבד את שטר הממרני? באר ונמק.

הפת"ש (א) הביא תשובת צ"צ (י) שדן בשאלה זו באריכות: "צריכין אנו לבאר אי בשטר חתימת יד כזה שאנו קורין ממרמ"י מהני שובר או לא? והנה הנ"י [ב"ב פ. מדפי הרי"ף] הובא בהגהת שו"ע סימן נ' כתב, דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה כו', אך היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו, אותו שובר מהני לכל מי שיוציאנו אח"כ, דכיון ששטר זה היה כבר בידו והוא היה יכול לגבות בו, מיקרי הוא בעל השטר והוא מוחל שעבודו ומהני אותו שובר, אבל בשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו, אלא שהוא בא לב"ד עם הלוה ואמר שטר כזה היה לי על הלוה זה ואבדתיו, וכותב לו שובר, ודאי דאותו שובר לא מהני, דאלת"ה הרי יכול הלוה להערים כו', וכן משמעות לשון הנ"י גופיה כו'. וא"כ הרי דין זה מתחלק, אם הוא בענין שיודעין ששטר זה היה בידו כבר, הרי השובר ממנו מהני, וצריך הלוה לשלם לו, רק יתן לו המלוה שובר ואין צריך יותר, דהרי שובר זה מהני לכל אדם שיוציאנו אח"כ, והרי דינו ככל שטר שנאבד שכותב המלוה שובר וצריך לשלם, אבל אם אין ידוע ששטר זה היה בידו כבר, דאז אין השובר ממנו מהני כדפירשתי, אין הלוה צריך לשלם לו אלא עד שיקבל המלוה עליו אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר, דהיינו באם שיוציאנו אחר ויגבה ממנו יחזיר לו הוא את מעותיו, אף על גב דמכריזין עתה על כל מי שיש לו שטר כזה שיהא מראה לב"ד והוא לא בא, מ"מ איכא למיחש דילמא יוציאנו אחר ויברר שהיה אנוס ולא היה יכול לבוא, ויכחש בלוה זה ויאמר שהוא הלוה לו מתחילה ויגבה ממנו, לכך צריך המלוה לקבל עליו אחריות".

והביא תשובת גבעת שאול (כ"ה) שנשאל גם כן על כך וחלק על הצ"צ: "...והשיב שהלוה מחויב לשלם להמלוה, ומלוה יתן לו שובר כתוב בו על ממר"ם כו"כ, דבאמת שובר זה מהני ליה לכל מי שיוציאנו כמבואר מדברי הרמ"א בסימן נ' בהגה. ומה שכתב בתשובת צמח צדק דבשטר כזה לא מהני שובר רק דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו דאל"כ הרי יכול הלוה להערים כו'. דבריו אינם מחוורים לי, דאם באנו לחוש לרמאי, א"כ אף בידוע שהיה לו שטר כזה נמי יכול להערים כו', אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כו'. ועוד, דאף אם נאמר דלא מהני שובר בכה"ג לגבי אחר רק לגבי מלוה זה, וא"כ אפשר שיגיע לו הפסד ע"י אחר, ומכ"ש בנידון דידן שכבר הוציא אחר, מ"מ ראוי הוא שהלוה ישלם לו ויקח ממנו שובר, משום דטפי יש לחוש על פסידא דמלוה יותר משל לוה, כדאיתא בב"ב (קע"א:) מתקיף לה אביי ואלא מאי כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, א"ל רבא אין, עבד לוה לאיש מלוה כו'. ומ"ש הצ"צ לחלק דהתם אין היזקו של לוה ברי משא"כ הכא, זה אינו כו', ועוד, דהכא ג"כ אין היזקו ברי דהא יכול לטעון פרעתי ומי יימר דמשתבע בעל השטר כדאיתא בשבועות ל"ב:, ואפילו בשטר שיש בו נאמנות, מ"מ הא יכול להשביעו היסת לאחר הפרעון, וכיון דהיזקו של המלוה הוא ברי ושל הלוה אינו ברי, א"כ אמאי יאכל הלוה וחדי כדקאמר בש"ס. מכל הלין טעמים נ"ל דצריך לשלם לו".

ובנה"מ (נ, ה) חולק ג"כ על הצ"צ, אך בהיפוך מדברי הגבעת שאול, שהצ"צ כתב שמועיל שובר בשטר שלא נזכר בו שם המלוה, דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו כו', ומשמע אפילו לאחר שנאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו, חולק שם עליו, וסובר דלא מהני שובר רק כשמעידין העדים שהיה אז השטר בידו בשעה שכתב השובר, אבל בלא"ה לא מהני, דשמא מכרו לו אח"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון, וכן משמע מלשון הנ"י. ומ"ש הצ"צ דבנאבד שטר כזה, מחויב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבוא לו היזק משטר כזה, פקפק שם עליו וכתב לא ידעתי מנ"ל, כיון דלא אמרינן רק כותבין שובר, וכיון שא"א לכתוב שובר על שטר כזה מנא ליה שמועיל ערבות, הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי, ע"ש.

הפת"ש כותב שמצא תשובת רדב"ז (א, קצ"ג) כדעת הצ"צ ולא כדברי הגבעת שאול.

 

סעיף ג

שובר שזמנו מאוחר, האם כשר?

הש"ך (יא) כתב בשם המהר"א ששון ששובר מאוחר פסול משום שדומה לשטר מוקדם, שיש לחוש שמא חזר והלוהו אחר הפרעון הזה, והש"ך כתב שאין זה דומה לשטר מוקדם שפסול אפילו נעשה ברצון הלוה משום שיטרוף מלקוחות שלא כדין, אבל גבי שובר אם נעשה מרצון המלוה כשר, דאל"כ נפסול שובר שאין בו זמן כלל, ומ"מ הסכים הש"ך משום שדומה לשטרי מקח המאוחרים שפסולים, כמ"ש בסימן מג סעיף יג, וגם יש לחוש שמא יש למלוה עוד שטר כזה שזמנו מאוחר מזמן הראשון, ומה שלא אמר כן לעדים משום שחשב שיכתבו השובר בזמנו על שטר שזמנו ביום פלוני, וסיים הש"ך שלפי"ז צריך לומר שידוע שהעדים ידעו זמן השטר ואחרו זמן השובר בלא ידיעת המלוה, שאל"כ אין לפסול מספק.

 

סימן נה

שאלה 1א - סעיף א:

א. נתן שטר לשליש והשליש פשע והחזיר השטר ללווה או למלווה, האם מחויב השליש לשלם את ההפסדים ללווה או למלווה?

תשובה: (חגי וייסמן)

בתשובת הרשב"א שהובאה ברמ"א כתוב כי שליש שהחזיר את השטר שלא כדין למלוה ובעקבות כך גבו בי"ד מהלוה - פטור השליש שהוי גרמא בנזיקין ופטור, אמנם אם עדיין לא נעשה נזק והפסד יש לכוף ולשמת את השליש שיקבל עליו לשלם נזקים שיבואו על הלוה כתוצאה ממעשהו של השליש^[67]. ובת' משאת בנימין הקשה על כך מתשובת רא"ש העוסקת בסופר שמסר שטרי מקח לאביו של הקונה והוא מת והשטר אבד, וכותב הרא"ש שהסופר חייב אע"פ שאין חיובי שמירה בשטרות, מכיוון שכאן הריהו מזיק בידיים (כ"ש אם מסר למוכר). ותירץ המשאת בנימין שיש לחלק בין החזרת שט"ח למלוה שהוי כגרמא ופטור לבין מסירת שטרי מכר שהוי נזק ממש וחייב. החילוק הוא שבהחזרה למלווה החוב עדיין מחוסר גוביינא ולא ברור כי אכן יגבה המלווה בשנית מן הלוה שהרי יצטרך לישבע על כך ומי יימר דמישתבע וכו', אמנם בשטרי מכר מייד איבד את הקרקע כיוון שאינו יכול להראות זכויותיו כנגד המוכר. עפי"ז כתב המשאת בנימין שגם שליש שהחזיר שט"ח ללוה חייב כיוון שבאותו רגע איבד המלוה את יכולת גבייתו מאחר ואין לו שטר. הש"ך והנתיבות הסכימו עם המשאת בנימין.

אמנם החת"ס חלק וכתב שבין בשליש שמסר למלווה ובין בשליש שמסר ללווה חייב "דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באינש דעלמא המזיק חבירו אבל מי שבא לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעות השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו אינם אלא גרמא בעלמא ואפי' הכי חייב". החת"ס מיישב את דברי הרשב"א והרמ"א כאן שהם מוסבים על המקרה שבתחילת הסעיף, שהלווה ביקש מהשליש למסור את השטר למלוה אם לא יפרע עד תאריך מסויים, ואמנם היה אסור לו לתת בגלל שזו אסמכתא, אך אין לו חיוב מטעם שומר ושליח הואיל ולא עבר על דעת משלחו, ומכיוון שאיננו מחייבים אותו מטעם שומר הריהו פטור בגרמא כאדם מעלמא.

 

שאלה 1ב - סעיף א:

והאם יש הבדל בין שטרי מחילה, הלוואה או מכירה?

תשובה: (חגי וייסמן)

לפי האמור בסעיף א, לדעת החת"ס חייב בכל מקרה, ואילו לדעת המשאת בנימין, הש"ך והנתיבות בשטרי הלוואה יש לחלק בין המוסר למלוה שפטור כיוון שמחוסר גוביינא לבין המוסר ללווה שפטור כיוון שמייד איבד את יכולת הגבייה. במכירה חייב כדברי הרא"ש בתשובה בגלל שמייד איבד את הקרקע כיוון שאינו יכול להראות זכויותיו כנגד המוכר. שטרי מחילה יש לדמות להחזרת שטרות למלווה שפטור, שהרי הנמחל מוחזק בכסף ובהעדר שטר המחילה יכול המוחל לגבות חובו ע"י שטר המלווה ובכך להזיק את הנמחל, א"כ גם במקרה זה הוא מחוסר גוביינא ויתכן שלא יבוא לגבות.

 

סימן נה

סעיף א

פרע מקצת חובו והשליש השטר ואמר שאם לא יפרע עד זמן פלוני יחזיר השטר למלוה, האם מותר לשליש להחזיר את השטר ומדוע ? מה הדין כאשר ארע ללווה אונס?

המשנה ב"ב (קסח.) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע הזמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. הגמ' אומרת שנחלקו האם אסמכתא קונה או לאו, ר' יוסי אסמכתא קונה ור' יהודה לא קונה הגמ' פוסקת למסקנה שאין הלכה כר' יוסי.

הגמ' בנדרים (כז.) אומרת אדם שהתפיס זכויותיו בבי"ד ואמר להם שאם לא יגיע מכאן ועד שלושים יום יתבטלו זכויותיו ונאנס ולא בא – אמר רב הונא בטלו זכויותיו.. ולרב הונא הרי הוי אסמכתא ולא קני, ותירצה הגמ' שמדובר שאתפיס זכוותיה. וכאן לא דומה למקרה (ב"ב קסח.)שפרע מקצת חובו ושהשליש את שטרו ואמר אם לא יפרע את שאר חובו, יחזיר השליש את השטר למלווה. ואמרה הגמ' שהוי אסמכתא ולא קונה. שכאן אומר שאם לא יגיע יבטלו זכויותיו, והלכתא אסמכתא קונה שלא אנוס ואתפיס זכיותיו בבי"ד חשוב.

נחלקו הראשונים בביאור מסקנת הגמ' מתי לא חשיב אסמכתא:

לשיטת הרי"ף (ב"ב,קסח. בדפי גמ') ורמב"ם צריך שהוא התפיס זכיותיו בבי"ד בנוסף לקנין שעשה בבי"ד,(הב"י כתב שמשמע מהטור שהרמ"ה עוד שיטה אך לדינא מסכים לרי"ף רמב"ם)

ואילו התוס' והרא"ש (יט) אף שלא התפיס זכיותיו בבי"ד ועשה רק קנין בבי"ד חשוב לא נחשב אסמתכתא.

השו"ע פסק כרי"ף רמב"ם ואילו הרמ"א פסק כרא"ש.

ביאור בי"ד חשוב – רא"ש בי"ד שבקיאים בדיני אסמתכא, הר"ן בנדרים ביאר שא"צ בי"ד מומחים.

 

השו"ע שדווקא שלא היה אנוס כגון שהתפיס בבי"ד שטרו וקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני יתנו לבעל דינו ולא בא נותנים אך אם עיכבו נהר או חולי ולא בא לא יתנו. הש"ך כתב שדווקא באונס שאין שכיח כלל או שכיח ואינו שכיח. אך אונס השכיח אינו חשיב אונס שהיה לו להתנות מראש, כגון נשבר הגשר, או שעיכבו המעבורת הרי זה שכיח והיה לו לעלות על דעתו. עיכבו נהר מהפשרת שלגים או גדל ממי הגשמים חשיב אונס שכיח ואינו שכיח.

אונס ביום אחרון – האגודה לא נחשב אונס, ואילו לקצות ונתיבות חשיב אונס שהולכים בתר יום אחרון, הוכיחו כן כתובות ב. נותן גט לאישה אם לא באתי עד י"ב חודש שתיהיה מגורשת וחלה בתוך הזמן הרי זה גט, ומוכיחה הגמ' שאין טענת אונס בגיטין וא"כ יש לדחות שבכל הימים הראשונים לא היה לו אונס, אלא מוכח שאונס אף ביום אחרון חשיב אונס.

 

אם רוצה לחדש את השטר :

לסמ"ע ניתן לחדש את השטר ע"י שהלווה יכול לחזור ולגבות בו ולכן גובה רק מבני חורין כדין מלווה בע"פ. ואילו לש"ך לא מועיל כתיבה ומסירה שהרי צריך לכתוב קני לך איהו וכל שיעבודיה, והרי אין כבר שיעבוד ועוד שזה שטר מוקדם.

 

אם רוצה לגבות את החלק שעוד לא גבה:

הרא"ש (בפירוש) בנדרים ביאר על הגמ' ב"ב (קסח.) שהשליש את שטרו לאחר שפרע מקצת חובו, בתחילה הרא"ש אומר שגובה חובו מבני חורין אך ממשועבדים לא גובה כלל שכבר נמחל שיעבודו ואף החצי חוב שלא פרע אין גובה ע"י שטר זה ממשועבדים שחוששים שמא יגבה החצי האחר שכבר פרע. אך מבני חורין גובה שקנה במסירה. פירוש שני אומר הרא"ש שגובה כל החוב ממשועבדים שכך עשה תנאי שיהיו כל המעות שנתן במתנה אם לא יתן עד זמן פלוני והשטר נשאר כהתחלה, אך לולי התנאי היה גובה את כל החוב משום שצריך להקנות את השטר בכתיבה ומסירה.

הרמ"א כותב ואינו גובה בו כלום אלא מבני חורין.

ט"ז ביאר שגובה כל החוב מבני חורין כתירוץ הראשון של הרא"ש ולא צריך כתיבה ומסירה.

הסמ"ע ביאר שלא גובה מה נפרע מכיוון שלא היתה כתיבה ומסירה וצ"ע בדרכ"מ שמשמע שגובה אף בלי כתיבה ומסירה. ולגבי מה שלא פרע ביאר ע"פ הרא"ש לעיל שגובה שאר החוב מבני חורין ולא משועבדים משום גזירה שמא יגבה הכל ממשועבדים.

ואילו הש"ך חולק וביאר שלמסקנת הרא"ש גובהו כל המותר ממשועבדים ולא גוזרים גזירות מדעתינו.

הנתיבות (חידושים) למ"ד בסימן מ"ג שגזרו בנפרע מקצתו כדין מוקדם גובה רק שחייב מודה, אך יכול לטעון פרעתי.

 

שליש שהחזיר למלווה שלא כדין:

רמ"א – שליש שהחזיר שלא כדין צריך לפצות את מי שהפסיד ומקבל עליו כל אונס שבא מחמתו. שמודה המלווה שקיבל שלא כדין כופין אותו להחזיר את השטר לשליש. שבי"ד יודע ששטר זה חלקו פרוע לא גובה עם שטר זה. ושלא ידוע לבי"ד שפרוע וכבר גבה המלווה השליש פטור.

הש"ך ביאר משום שהשליש הזיק בגמרא ולכן פטור.

ואילו החת"ס חולק וביאר ששומר חייב אף בדינא דגרמא, ופטור שעשה כמו שאמרו לו אף שהוי אסמכתא.

ש"ך אם נתן השליש את השטר ללווה שלא כדין חייב מדיני דגרמי כשורף שטרותיו של חבירו.

 

סימן נו

סעיף א

האם שליש נאמן רק כששלישותו בידו?

לשון הטור (נה) והשו"ע נו (א): "שליש, בזמן ששלישותו בידו, נאמן כשני עדים", ובהמשך (שו"ע סעיף ג) כתבו שלאחר שיצא מתחת ידו נאמן כעד אחד. ומקורם בתוספתא ב"מ (א, י) הביאוהו הרי"ף (ב"מ א:) והרא"ש (ב"מ א, ב).

 

ראובן ושמעון כתבו שט"ח ביניהם שא' מהם חייב לחברו כו"כ ומסרוהו ביד שלישי לשמירה, ואח"כ היה ויכוח ביניהם שהלוה טוען פרוע או שהיה תנאי ביניהם והשטר היה מקוים, והשליש אומר שאכן פרוע הוא או שהמלוה כתב בכ"י שהוא פרוע, מה דינו של שטר זה?

הש"ך (ה) הביא את דברי התרומות: "ולא תימא דוקא כי טעין ליה נפקד היית, מהימן, דמ"מ הא קא מודה ליה דהימניה לפקדון, ומדהימניה, מהימן עילויה בכל מאי דאמר". והביאו הטור.

מדבריו מוכח שכל נפקד דינו כשליש. הש"ך בהמשך הס"ק חלק עליו: "וגם הדין הראשון שכתבו הבעה"ת והטור, דהיכא דהוא אומר שהפקידו בידו השליש נאמן. אינו נראה לפע"ד, מטעם דא"כ כל הנפקדים יאמרו כן ולא שבקת חיי לכל בריה, ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואיכא עדי ראיה, יאמר שליש אני ויעשה קנוניא עם אחר ויחלוקו. וכן אפילו אית ליה מיגו שיכול ליתנו לו בינו לבינו כגון שלא ראוהו בידו, אם הוא מכחישו צריך לישבע, דאל"כ כל הנפקדים יעשו קנוניא עם אחר ויפטרו מהיסת". והוכיח את דבריו מתשובת מהר"ם. וכאשר יש לו מיגו, הוא נשבע ונאמן. ומה שהגמרא גיטין (סד.) כותבת בעל אומר לפקדון שליש נאמן הכוונה שהבעל אומר שנתנו לשליש בתנאי כך וכך.

והנתיבות (ד) חולק על הבנת הש"ך במהר"ם ואומר שהנפקד במטלטלין דינו כשליש ונאמן אלא שצריך שבועה. אך בנפקד בשטר שהחזקתו בשטר אינו נותנת לו מוחזקות בלא כתיבה מודה הנתיבות לש"ך.

 

שטר היוצא מתחת יד השליש וטוען הלווה שהוא מזויף או שפרע חלקו, מה דין השטר? והאם השליש מחייב שבועה את הלוה?

ש"ך (א): "הא דמהימנינן ליה לשליש אפילו בלא שום מיגו, היינו כשהיה יכול לקיים הדבר בשום פעם, כגון בשובר או שטר שאינו מקוים, דאף לפי דברי המכחיש שאומר שהשטר פרוע או השובר אינו אמת כי לא נתפרע, מ"מ הוא מודה שכתבו, ונהי דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מ"מ הא הוה אפשר לקיימו בשום פעם, אבל היכא שטוען הבעל דבר שהוא מזויף, א"כ לא הוה אפשר לקיימו בשום פעם, נראה דלכו"ע לא מהימן שליש בזה".

האם מחייב שבועה?

כתב השו"ע (סעיף ג): "אין לו ליתן השלישות אלא בפני בית דין, ויפרש להם ענין השלישות, שמא יפול ביניהם מחלוקת, ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה נאמן אלא כעד אחד...". והסביר הסמ"ע כעד אחד לחייבו שבועה. והוסיף הרמ"א: "אבל אם יש להם תרעומת עליו בענין השלישות שהיה בידו, הוי נוגע בעדות ואינו נאמן כלל". הסמ"ע (טז) כותב שמדובר כההכחשה בסך הממון ואינו נאמן אפילו כעד אחד אפילו הממון תחת ידו. והש"ך (כ) כתב שמדובר שהתרעומת שהוציא השלישות שלא כדין. וכתב שהמהר"ם חולק ונאמן כעד אחד אף שהמפקיד טוען שהוציא השלישות שלא כדין, ואפילו שבועה אינו צריך משום שחזקה שליח עושה שליחותו ואין אדם חוטא ולא לו. והש"ך עצמו כתב שצריך שבועה כפי שכתבו בעל העיטור והתרומות וכך פשט התוספתא שכאשר אין שלישותו תחת ידו הרי הוא ככל אדם. אך אם אומר לטובת זה שהשלישות תחת ידו, יכול הלה להחזיר לו את השלישות – וחוזר לנאמנותו.

וכתב הש"ך בסיכום (כלל יג): "וכל זה שאמרנו שהשליש נאמן כב' עדים, דוקא כשהשלישות יוצא מתחת ידו, ובזה אין שייך לחלק בין יש להם עליו תרעומות או לא, שהרי בידו ליתנו למי שירצה. אבל אם כבר מסר השלישות ליד אחד מהן הרי הוא כעד אחד דעלמא אם אינו קרוב או פסול, ואינו נוגע בעדות, ואין להם עליו תרעומות על שהוציא השלישות מתחת ידו, כגון ששניהם מודים שכדין עשה במה שהוציא השלישות מתחת ידו אלא שמחולקים בענינים אחרים, כגון שראובן תובע לשמעון אחר שניתן לו השלישות שהיה תנאי ביניהם בפני השליש שאף לאחר שיתן לו השלישות יוכל לפדותו לזמן פלוני או בסך פלוני, וזה כופר, והשליש אומר כדברי ראובן, חייב שמעון לישבע נגדו שבועה דאורייתא להכחיש העד, או כשהשליש אומר כדברי שמעון פטור שמעון בלא שבועה, שהשליש הו"ל עד מסייע. אבל אם יש עליו תרעומות שהוציא השלישות מתחת ידו שלא כדין, אם כן בין שתובע לחבירו שיחזיר לו השלישות לגמרי מפני שניתן לו שלא כדין, בין שתובעו מחמת ענינים אחרים שביניהם אפילו לו יהי כדבריו שניתן לו כדין, אין השליש יכול להעיד, דנוגע בעדות הוא, שהרי בע"כ צריך הוא להעיד, שאל"כ יאמר לו זה תתן לי השלישות שלי שהוצאת מתחת ידך שלא כדין, וא"כ יצטרך לישבע נגדו, וכיון שאינו נאמן אלא בשבועה לא הוי עד, וא"כ בין שאומר לסיועת התובע או לסיועת הנתבע לא הוי עד המכחיש ולא עד המסייע. מיהו, אם זה שניתן לו השלישות רוצה להחזיר השלישות להשליש כדי שיעיד, יוכל להעיד ואינו נוגע בעדות. וי"א דה"ה כשפוטרו משבועה מועיל להיותו עד".

 

מחמת מה נאמן השליש?

הגמרא גיטין (סד.) כותבת דין שליש: "איתמר: בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין, מי נאמן? רב הונא אמר: בעל נאמן, ורב חסדא אמר: שליש נאמן... דהא הימניא".

רש"י (ד"ה מי קא) כתב שנאמנות שליש מדין מיגו: "אין שליש אא"כ השלישית בידו דמיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה". הש"ך (א) הביא מהרש"א (סהדרין לא.) שכתב כך גם בדעת תוספות והש"ך חלק עליו, אלא מספיק שהיה בידו שעה אחת הרי הוא נאמן. וכן כתבו התוספות (גיטין - ד"ה שליש): "אפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים דאין לפרש דנאמן השליש מטעם מיגו דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה כדפי' בקונטרס בסמוך חדא דבלא שום מיגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בסנהדרין (לא.)".

וכן הסכים הקצות (ב) לש"ך: "ואפילו לית ליה מגו עכשיו כיון דהיה לו פעם אחת מגו הא הימניה אבל אם לא היה לו מגו בשום פעם לא הימניה כלל וכמ"ש הש"ך (סק"א) באריכות. ובכנסת הגדולה (הגב"י אות ה') נסתפק דאפילו לית ליה מגו מעולם אם נאמן, וכתב שכן משמע מהגהת מרדכי (ב"מ סי' תכ"ג) ועיקר כדברי הש"ך".

לדעת התוס' הנאמנות נובעת מכך שהנותן סמך עליו, ובהמשך כתבו שקיבל על עצמו שגם אם השליש יעשה כנגד רצונו מה שעשה עשוי, וכן הביאו הנתיבות (ד) ומסביר הנתיבות: "דשליש קנין גמור אית ליה בהחפץ שהקנה לו שיהיה כך אם יאמר כך".

 

(האם שליש נאמן כנגד הכחשת הצדדים שהוא שליש?)

מה הדין אם צד אחד טוען אינך שליש בדבר זה, החפץ נפל ממני? ומה הדין אם צד אחד טוען אינך שליש אלא הפקדתי את החפץ בידך? מה הדין אם אחד הצדדים או שניהם או שני עדים (לגבי עדים, עיין תשובה על סעיף ב') טוענים שלא עשאוהו שליש?

אם יש מחלוקת בין השליש לבין הצדדים על סכום השלישות, מה הדין?

לשון השו"ע: "ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש, השליש נאמן, אפילו הכחישו שניהם, השליש נאמן, והוא שלא יהיה ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות שבידו, דאם כן הוה ליה נוגע בדבר, ואינו נאמן. הגה: במקום שאין לו מיגו, אבל במקום שיש לו מיגו, נאמן (מרדכי פ' החובל), ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש, השליש נאמן".

הגמרא בגיטין (סד.) אומרת: "בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין – שליש נאמן". התרומות והשו"ע למדו מסוגיא זו שהשליש נאמן מהצדדים אף שאומרים שלא עשאוהו שליש, אלא גנב או מצא את השטר.

הש"ך חולק ומסביר שהבעל מודה שנתן לשליש לגרושין, אך טוען שהיה תנאי בדבר ועד שלא יתקיים התנאי הרי הגט ביד השליש לפקדון. וע"פ דבריו אין לשליש נאמנות אא"כ הצדדים מודים שהאמינו לשליש כשליש. ואם צד אחד טוען שהמחזיק קיבלו לפקדון בלבד, או גנב, או מצא את החפץ - אין השליש נאמן.

הש"ך מודה שאם יש לשליש מיגו הוא נאמן לומר שעשו אותו שליש, אך צריך להשבע שבועת היסת. וכיוון שהוא צריך להשבע הוא לא נאמן כעד לפטור את הבע"ד משבועה.

השו"ע כתב ע"פ דברי התרומות שאם יש ויכוח בסך המעות, כגון שטוענים שהפקידו בידו סך גדול יותר של מעות, ממה שיש בידו כעת – השליש אינו נאמן כיוון שהוא נוגע בדבר. לכן השליש צריך, להישבע להכחיש את דבריהם. הש"ך כותב שאף שלא נאמן על ביחס לממון עליו מתווכחים הוא כן נאמן ביחס לממון שמסכימים שעשו אותו שליש.

הרמ"א כתב שגם כאשר יש ויכוח בסך המעות, אם יש לשליש מיגו הוא נאמן.

והוסיף הרמ"א שיכול להשביע אף בטענת שמא. הסמ"ע מסביר ש שבעה זו הרי היא כשבועת השותפין. הש"ך מקשה ששבועת השותפין היא רק כאשר יש מורא היתרא? לכן מעמיד את הרמ"א באופן שהלווה נתן לשליש כדי דמי ההלוואה, והשליש טוען שנתן את כל הסכום למלווה, והמלווה טוען שלא קיבל את כל הסכום. השליש צריך להשבע כדין חנווני על פנקסו.

 

אם מת השליש, האם יכולים יורשיו ליתן את השובר ללווה?

לשון השו"ע: "מת השליש ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא, אף על פי שאין עדים על הכתב (וע"ל ס"ה מדינין אלו). אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע, אפילו היה בכתב ידי המלוה, אינו אלא כמשחק.

ש"ך (יב): מקור הדין מהרמב"ם (מלוה טז, ח), והרב המגיד שאל מהיכן הרמב"ם למד דין זה? וכתב הש"ך שלמד זאת מסנהדרין (ל"א:) וב"מ (כ"א.): "סמפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר", ועל פי פירוש הראשון שכתבו התוספות (סנהדרין שם ד"ה אין) שהשטר והסמפון יוצא מתחת ידי שליש. והרמב"ם הסביר שמדובר שהשליש מת, כדי ליישב דא"כ למה לי סמפון. וכך כתבו הב"י (סה) והלחם משנה.

 

סעיף ב

באו עדים והכחישו את דברי השליש מי נאמן?

הגמ' בגיטין (סד.) בעל אומר לפיקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אומר בעל נאמן, שאם היה נותן לגירושין היה אמור להיות הגט אצל האישה. ואילו רב חסדא אומר שליש נאמן משום שהוא האמינו, הגמ' מקשה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם. כיצד זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן. קושיא על רב הונא מתרצת הגמ' שדין ממון שונה משום שהוא ניתן למחילה שהאמין לו בכל מה שיאמר, משא"כ לעניין איסורא.

הרא"ש (ז,ח) מביא מח' ראשונים כמי הלכה, י"א - רמב"ן בשיטת הרי"ף - כרב הונא. ואילו לרא"ש ולשיטתו כך שיטת הרי"ף - הלכה כרב חסדא.

הגמ' בסנהדרין (לא:) וכן ב"מ (כא.) אומרת סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש או אחר חיתום שטרות כשר. משמע מגמ' זו שאם יש עדים בשטר בודקים בעדים ורק אם לא יודעים בודקים בשליש משמע שהעדים נאמנים יותר מן השליש.

וכן מוכח בשבועות (מב.) שאם יש למלווה נאמנות בשטר זה לא מועיל נגד עדים "נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימני" וכן פוסק שו"ע ע"פ רמב"ן, ודלא כרשב"א שחולק וסובר ששליש נאמן יותר מעדים.

השו"ע פסק שהשליש נאמן כרב חסדא משום שהאמינו. ומוסיף השו"ע שהוא נאמן כב' עדים. ואילו לעומת זאת כותב השו"ע בהמשך שהשליש נאמן באופן שאין עדים נגדו אך אם יש עדים נגדו אין הוא נאמן יותר מהם, שאין בכוחו של השליש להיות יותר מן העדים. ביארו הסמ"ע והש"ך שכוונת השו"ע שהשליש נאמן כב' עדים הכוונה רק יותר מן המלווה והלווה אך לא יותר מב' עדים שהם מכחישים אותו.

הנתיבות (יא) כתב: שליש על גט והאישה כבר נישאת אף שיש עדים נגדו השליש יותר נאמן (כיוון שיש קילקול הבעל נתן נאמנות לשליש אף יותר ממנו אף אם ישקר). משא"כ לעניין ממון שלא נאמן מול עדים.

לאחר שהשליש נתן את השלישות שלו אם נאמן: המרדכי (תי) אומר בשם מהר"ם שנאמן ואף לאחר שהוא נתן כדין שחזקה ששליש עושה שלישותו. לעומת זאת הש"ך חלק וביאר שצריך להישבע, והוכיח את דבריו מתוס' (קידושין מג:) שלאחר שנתן את השלישות אין נאמן, והוא היה אמור להישבע בשביל להיות עד כשר אך עד שהוא צריך להישבע אינו חשיב עד כשר.

 

סעיף ד

מה הדין הפקידו שטר ביד שליש ובעת שהפקידו את השטר יכלו לקיימו, עתה לא ניתן לקיים את השטר, השליש אומר שהשטר אינו מזוייף ואינו פרוע, והלוה טוען שהשטר פרוע, באר את שיטות הראשונים בדבר זה ומנין למדו דבר זה?

לשון השו"ע: "שטר שיוצא מתחת יד שליש, והלוה טוען שהוא מזויף או פרוע, אם אין יכולין לקיים חתימת העדים, אף על פי שהשליש מעיד שהמלוה והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה, אינו נאמן".

ומקורו בבעל התרומות הביאו הטור: וסיים שם בטעם הדבר: "שאין השליש נאמן בשביל תפיסתו יותר מבעל דבר בעצמו ואילו היה השטר ביד מלוה כיון שאינו יכול לקיימו אינו כלום שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין כח ביד השליש לעשות משטר מזוייף כשר".

הש"ך (א' וכג') כותב שהנמוק"י (סנהדרין ט: בדפי הרי"ף) חולק וסובר שאם השליש יכל לקיימו בעבר אין הלווה נאמן לטעון פרוע כנגד השליש.

הנמוק"י בא להסביר את דברי הגמרא סנהדרין (לא:) "סימפון שיש עליו עדים - יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות - כשר. אלמא: שליש מהימן!"

לכאורה משמע שגם באין עליו עדים כלל שליש נאמן כאשר הצדדים מודים שעשאוהו שליש, וכך הסביר רש"י. הנמוק"י הביא שיש חולקים על רש"י, שאם אין בו עדים האמין אותו על חספא, ולכן הסבירו, שכעת לא ניתן לקיים את העדים, ז"ל: "כיון שהם מודים שעשאוהו שליש הא המני' דכי יהבו ניהליה אפשר הוה ליה לקיומיה ולאו חספא הוה, הלכך השתא נמי מהימן. ואע"ג דליכא מגו דאי נמי הוה מהדר ליה ללוה לא מהני ליה מידי כיון דלא אפשר לקיומו דמ"מ הא המניה מעיקרא בשעתא דאפקידו גביה דאי הוה מהדר ליה ללוה בההוא שעתא הוה מקיים ליה. אלמא שליש נאמן בלא מגו".

וכתב הש"ך שכך גם דעת התוספות (סנהדרין לא: ד"ה אין). הנתיבות (א) כתב שהש"ך הכריע כדעה זו, אך עיין בש"ך בסיכום (אות טו) שהביא מחלוקת זו, ולא נראה שהכריע.

 

סעיף ה

מלוה שהפקיד שטר אצל שליש ומת הלוה, האם המלוה יכול לפרוע מן היתומים?

לשון השו"ע: "שליש שהושלש שטר בידו שיפרענו ביום פלוני, ועבר הזמן, וטוען הלוה שפרעו בזמנו, או שמת הלוה הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה. ואם מת הלוה, לא יפרע אלא בשבועה, כדין הבא ליפרע מן היתומים".

לעומת זאת בסוף הסעיף מובא שאם הלווה הפקיד שטר שחייב עצמו ביד אחר ולא עשאו שליש, ומת המפקיד לא יחזיר למלוה. וכתב הטור (נה) שני טעמים, האחד, שמא לוה בו ופרעו [פירוש, והחזיר השטר ללוה] לפיכך נמצא בידו, והפקידו החייב אצל זה. והשני, שמא לא לוה בו מעולם והתנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה, ולא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב. וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה, שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר, ונמצא שזכה בו המלוה בהיותו ביד העדים, ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין. הביאו הסמ"ע.

 

סעיף ז

אשה נושאת ונותנת בבית או בן בית (לא קרוב משפחה) שבתוך הבית, האם מה שתחת ידם הוא בחזקתם, פרט.

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ואפוטרופוס הממונה על נכסי הבית, ומת בעל הבית ויודעים שיש בבית נכסים של אחרים, האם רשאים או חייבים להחזירם? ואם עדיין לא החזירו ובאו לבי"ד האם נאמנים במיגו?

לשון השו"ע: "אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ואפוטרופוס הממונה על נכסי בעל הבית, ומת בעל הבית, ויודעים שהיו לבעל הבית נכסים של אחרים והממון נשאר בידם, ויודעים של מי הם, חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו, ואם לא החזירו ובאו לבית דין, מהימני במיגו".

ומקורו בתשובת הרא"ש.

הש"ך (לד) מביא את קושיית הסמ"ע והב"ח שכאן סתם הרמ"א כדברי המחבר שנאמנת במיגו, וזה שייך לומר אף שלא ידוע שהיה לה ממון מיוחד שאינו של בעל, ובסימן ס"ב כתב הרמ"א שאשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידה הוא של אחרים, אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעל נאמנת, ואין הבעל יכול לומר שהוא שלו. ומדוייק מדבריו שאם אינו ידוע שהיה לה ממון מיוחד שאינו של בעל אינה נאמנת לומר שהוא של אחרים. ובסמ"ע תירץ, שבסימן ס"ב האשה כתבה לאחרים ומתה שאין לה מיגו. והב"ח השיג עליו ותירץ, דבסימן ס"ב מדובר כשהבעל חי וטוען ברי שהוא שלו, משא"כ כאן שמת הבעל ואין היורשים טוענים ברי.

והש"ך חולק ומוכיח מהתוס' (ב"ב נא:) והרא"ש (ג, נה) שאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, אפילו יש לה מיגו ואפילו מת הבעל אינה נאמנת לומר של אחרים הם.

לכן מסביר הש"ך שכאן מיירי באשה שהיתה שולטת בנכסי בעלה בכל אשר לו, והיה הבעל נותן לה נאמנות בכל דבר והיה לה דין שליש, א"כ להכי נאמנת, דהא אפילו במיגו למפרע, דאפילו אינש דעלמא לא מהימן, מהימנת איהי מהאי טעמא דיש לה דין שליש. אבל לקמן סימן ס"ב מיירי הר"ב בסתם אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ולא היתה שולטת בכל אשר לבעלה ולא היה הבעל מאמינה בכל דבר, א"כ אין לה דין שליש אלא דין סתם אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית.

 

סימן נז

סעיף א

נפרע מקצת השטר האם מותר למלווה להשהותו?

שטר על מנה ופרעו לו חמישים: האם המלווה רשאי להשהות את שטר המנה? פרט.

הגמרא בכתובות (יט:) קובעת: "אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו, משום שנאמר: 'אל תשכן באהליך עולה' ".

הרשב"ץ (ח"א סי' כד) מוסיף שמי שמסרב להחזיר שטר פרוע ללווה, ראוי לנדותו עד שיחזירנו.

השאלה המתעוררת היא מה הדין כאשר הלווה לא פרע את כל השטר, אלא רק את מחציתו. האם במצב כזה המלווה רשאי להשאיר את השטר ברשותו, או שמא גם כאן קיים חשש של 'אל תשכן עולה', מאחר שהשטר רשום על סכום גבוה מהחוב האמיתי הקיים?

הר"ן (על הרי"ף, כתובות ו:) מתייחס לכך וקובע: "מותר להשהות שטר של מנה אף על פי שאינו חייב בו אלא חמישים, דאפילו בשטר פרוע איכא מאן דאמר בגמרא [כ ע"ב] דזימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא ומותר לקיימו". כלומר, כל עוד לא נפרע כל השטר, המלווה רשאי להחזיק בו.

על בסיס דברי הר"ן, פסק השולחן ערוך (נז, א'): "אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו... אבל מותר להשהות שטר של מנה, אף על פי שאינו חייב אלא חמישים, והוא שיכתבו שובר על גביו ממה שנפרע, או יכתוב שובר בפני עצמו וימסרנו ללווה."

אולם, קשה לכאורה על השו"ע, שהוסיף תנאי ("שיכתבו שובר...") שלא מופיע מפורשות בדברי הר"ן. הש"ך תמה על כך וכתב שייתכן שהב"י (בית יוסף) הבין כך את כוונת הר"ן (וכך משמע שהבין גם הב"ח).

מנגד, הש"ך עצמו חולק בתוקף על הבנה זו בר"ן, בטענה שהר"ן כלל לא הזכיר תנאי כזה. לשיטתו, אם תנאי זה הכרחי, הרי שהעיקר חסר מדברי הר"ן. לכן, למסקנת הש"ך: "דאפי' בלא שובר כיון שיש לו שייכות בזה השט"ח שחייב לו עוד חמשים לכ"ע אינו עובר משום אל תשכן." כלומר, גם ללא שובר, כל עוד קיימת זיקה בין המלווה לשטר (בגלל החוב החלקי), אין בכך איסור.

התומים (סק"ג) מבחין בין מצבים: אם השארת השטר ביד המלווה נעשתה מרצון ובהסכמת הלווה, הרי שהדבר מותר אפילו בלי שובר, שכן הלווה "סביר וקיבל" (הסכים וקיבל). התומים מדמה זאת למקרה של שליש (גיטין סד.), שאם הופקד אצלו גט בתנאי מסוים, הוא נאמן יותר מהמפקיד, שכן המפקיד "נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר". לעומת זאת, ללא הסכמת הלווה, אסור למלווה לעכב ולהשהות את השטר עד שיכתוב שובר.

הגר"א (ליקוט אות ו) מקשה על פסיקת השו"ע ומוכיח מהש"ס (בבא בתרא קעב.) שהמלווה אינו חייב לכתוב שובר כאשר נפרע רק חצי מהחוב. לפיכך, הגר"א מבאר שכוונת השו"ע היא "דינא קאמר אבל איסורא ליכא" – כלומר, זוהי הוראה הלכתית, אך לא איסור.

הנתיבות מאריך לדון בדברי הפוסקים, ולמעשה מבחין בין מקום שיש חשש נזק ללקוחות (מחייב שובר) לבין מקום שאין חשש נזק (מתיר להשהות ללא שובר).

הפיתחי תשובה מציין לקורבן נתנאל, שגם הוא חולק על הש"ך ומקיים את דברי השולחן ערוך.

כסף הקדשים דן להקל כאשר המלווה מניח את השובר בסמוך לשטר, וקל וחומר כשתופרם או מניחם יחד בכלי אחד. לכאורה הדבר תלוי בחקירה האם עיקר החשש הוא שמא ישכח המלווה את הפרעון החלקי (ובמקרה זה סמיכות השובר מועילה), או שמא החשש הוא שישקר המלווה (ובמקרה זה שובר שאינו רשום על השטר עצמו או ביד הלווה לא יועיל).

 

סימן נח

שאלה 1 - סעיף ב:

קיי"ל שאינו נאמן בטענת סטראי היכא דפרעו בפני עדים.

א. מה הדין אם השטר עדיין בתוך זמנו. אי אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ומחוב אחר הוא כדברי המלווה או לא

ב. מה הדין אם חיוב השטר מנה והעדים מעידים שנתן לו בתורת פיקדון 150 האם נאמין בכה"ג לטעון סטראי?

תשובה: (א"ב נויפלד)

א.

כתב המשנה למלך (בשם תשובת הרא"ש) שבשטר שהוא תוך זמנו יכול לטעון סטראי, אפי' בפרוע אל מול עדים, כיון שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אמנם הנתיבות^[68]כתב שדין זה צ"ע, כי מדברי הפוסקים שסתמו משמע שאין לחלק.

ב.

עוד כתב המשנה למלך שאם השטר הוא על 100 ופרע 150, שיכול לטעון סיטראי. אך גם כאן השאיר הנתיבות דין זה בצ"ע, שהרי יכול לומר שפרע לו עוד 50 ממלווה ע"פ שהיה לו עליו.

 

שאלה 2 - סעיף ב:

בפרעו לשטר בע"א וטען סטראי, מה דין השטר?

תשובה: (א"ב נויפלד)

להלן לשון הטור (נח, ג): "וכתב הרמב"ן דלא איתרע שטרא אלא כשנתנם לו בפני שני עדים, אבל אם נתנם לו בפני עד אחד לא איתרע שטרא".

כתב הב"י שדעת הרמב"ן נראה שאין חולק עליה, שהרי לשון הגמרא בשבועות מב, א כך מדויקת, שדווקא כשפרע לעיני שני עדים הורע השטר. וכך פסק בעל התרומות. והרמ"א הביאו להלכה ללא חולק.

אמנם הש"ך מעיר שלא כולם הסכימו עם הרמב"ן בדין זה, ויתירה מזאת מהרמב"ן עצמו משמע שסותר את דבריו.

קושיית הראשונים: מדוע אין כאן מקרה של נסכא דר' אבא, שהרי העד מעיד שפרע והמלווה מודה אך טוען סטראי, נמצא שהעד מחייבו שבועה וזה אינו יכול להישבע, א"כ יש כאן דין של מתוך שאינו יכול להישבע משלם?

הרמב"ן השיב על כך^[69]שיש לחלק בין נסכא, שם מחייב העד שבועה דאורייתא את החוטף, אך אצלנו בא להעיד שהמלווה פרע את שטרו ושבועה זו שצריך המלווה להישבע היא שבועת המשנה, אך בשבועת המשנה לא אמרינן 'מתוך'. אמנם הר"ן (בפרק הכותב מב, ב בדפי הרי"ף) ועוד ראשונים, כתבו שאכן יש כאן בעיה של משאיל"מ. (הש"ך מעיר שאין להקשות עליהם, שהרי לא אמרינן משאיל"מ בשבועה דרבנן כמבואר בסי' עה, יד, כיון שכלל זה הוא דווקא כשגוף הטענה היא טענה טובה, או אפילו שנאמן רק במיגו אך על טענת המיגו לא יצטרך להישבע שבועה חמורה יותר ממה שטוען עכשיו, אבל אצלנו טענת סטראי טענה גרועה היא.^[70])

סתירה ברמב"ן: הרמב"ן עצמו בחידושיו לב"ב (לג, ב) כתב שהשליח היה יכול לשמש כעד אחד ולהרע את השטר, אלא שהסיפור של סטראי בא אחר תקנת היסת, אך קודם להיסת לא היה המלווה נאמן.

תירוץ: הש"ך מנסה ליישב את הסתירה ברמב"ן ואת הקושיות עליו. הוא מחלק בין קודם פירעון וטוען סטראי, לבין אחר פירעון. קודם פירעון, היינו קודם הפירעון של החוב הנוסף, אם אז טוען סטראי נאמן. אבל הרמב"ן בב"ב מיירי אחר הפירעון, היינו שפרע לו פעם שניה ואז מביא עד אחד שכבר פרע לו פעם אחת, אז זו שבועה כנגד העד ואינו יכול להישבע ומתוך שלא יוכל להישבע שלא פרעו בתחילה משלם. וכך ניישב שברמב"ן המובא בבעל התרומות מיירי קודם פירעון ולכך אין משאיל"מ. הקצות^[71] דוחה את הש"ך. ראשית, הרמ"א לא מחלק בין קודם לאחרי הפירעון. ועוד, מוכח בדברי רמ"א שגם אחר פירעון לא אומרים משאיל"מ. שהרי לרמ"א לקמן מבואר שאפילו בשני עדים המעידים על הפירעון בסתמא לא יכול לטעון סיטראי, אבל אם תפס לא מוציאים ממנו. נמצא שודאי אחר הפירעון לא צריך להחזיר את המעות, שהרי אם מול שני עדים המעידים שפרע יכול לומר סטראי. והסברא היא שסטראי נצרך למיגו, רק כשהמיגו בא להוציא, אבל כדי להחזיק את הממון אצלו, אין צורך במיגו וסגי בטענת סטראי בפני עצמה.^[72] וכהוכחת הקצות כבר הקדימו התומים ושאל כן. הקצות (סוף סק"ג) תירץ עפ"י הרמב"ן בבבא בתרא, שמיגו להוציא לא אמרינן, מדוע אם כן אמרינן להוציא בסטראי. ותירץ שהדיון כאן הוא על הכסף שהשליח שילם היה לצורך זה או חוב אחר ועל כך הוא מוחזק. ולפי זה יוצא שעד אחד שאומר שקיבל כסף לצורך חוב זה, הוא לחייב אותו שבועה דאורייתא, והדיון איננו אם השטר הוא פרוע או לא, אלא האם כסף זה ניתן לחוב זה או לחוב אחר ואז ממילא הוא מהנשבעין ונפטרין ולכך יש כאן משאיל"מ.

הנתיבות מסביר את חילוקו של הש"ך בעוד חילוקים. (ומסכים שבעיקרון אחר פירעון תועיל תפיסת המלווה כמו תפיסה בעדים שמועילה.) אם הזכיר השליח^[73] את השטר שבא לפרוע ויש עדים על הפירעון אז בוודאי שאי אפשר לתפוס, כי הוי תפיסה בעדים, אך הרמ"א שהתיר תפיסה בעדים דיבר במציאות שהשליח פרעו בסתם, ואנו מאמינים לו בטענת סטראי מפני שמסתמא לא שביק איניש מלווה בשטר ופרע מלווה על פה, אז יש ספק ומועילה תפיסת המלווה. אך יש עוד פרמטר מתי תועיל התפיסה, בקרקעות לא תועיל התפיסה בפירעון השני ולכך אם יבוא עד והגבוהו קרקע תפיסתו אינה תפיסה ומשלם כי יש משאיל"מ. אבל במיטלטלין כן תועיל התפיסה.

לסיכום: יש ראשונים שאמרו שבעד אחד בסטראי לא אומרים 'מתוך', כיון שהם רק באים לחייב שבועה מדרבנן ובדרבנן לא אומרים מתוך. ויש ראשונים שאמרו שהמלווה אינו נאמן לומר סטראי כנגד עד אחד, והש"ך הסביר זאת שיש שבועות דרבנן שאומרים בהם מתוך. וגם הקצות חילק בין הדברים.

 

סימן נח

סעיף א

שלח שליח לפרוע חובו ואמר לו ליטול השטר, האם המלוה יכול לטעון סיטראי, ומה דין השליח?

הגמ' בכתובות (פה.) אומרת שהיה סיפור שא' מן האמוראים שלח שליח לפרוע את החוב שלו למלווה ולאחר שפרע השליח את החוב ביקש את השטר חוב אמר לו המלווה סיטראי, ר' אבהו פסק לשליח שאם לא היו עדים בשעת הפירעון המלווה נאמן בטענת סיטראי משום שנאמן במיגו שלא היו דברים מעולם. והאם השליח צריך לשלם – אומר רב אשי שבין שאמר הלווה לשליח שישלם ואח"כ יקח השטר או יקח השטר ואח"כ ישלם בכל אופן צריך השליח לשלם ללווה משום שהלוה שלח אותו לתקן ולא לקלקל.

השו"ע פסק דין זה להלכה, ולכן במקרה שהשליח לא לקח את השטר חוב, והמלווה טוען סיטראי נאמן, בזמן שלא היה פירעון בעדים שנאמן בטענת סיטראי במיגו דלהד"ם.

באופן שהמשלח לא אמר לשליח לקחת את השטר ואמר לו שיש לו מלווה בשטר: לב"ח כיוון שהזכיר את השטר, השליח חייב באופן שלא לקח את השטר. ואילו הש"ך סובר כיוון שהמשלח לא אמר לשליח לקחת את השטר השליח פטור.

אם יכול המלווה לטעון סיטראי באופן שהוא גורם הפסד לשליח. הרמ"א מביא בכך מח' במרדכי.

רמ"א י"א במדרכי – שהמלווה מודה שהשליח נתן לו עבור החוב של השטר אין יכול לטעון סיטראי, שהוא מפסיד את השליח. ונאמן לטעון סיטראי באופן שאומר שהשליח אמר לו שזה עבור חוב אחר.

רמ"א י"א במדרכי – בכל אופן יכול המלווה לומר סיטראי אף במקרה שהשליח אמר לו שהוא פורע לו את החוב של השטר

הגמ' בשבועות (מב.) אומרת שמלוה שאמר ללווה שיפרע לו את חובו והראה לו את השטר ואמר לו הלווה שכבר פרע יכול המלווה לומר שמה שפרע זה סיטראי – עבור חוב אחר. רב נחמן אומר שאיתרע שטרא ורב פפא אומר לא איתרע שטרא, להלכה פוסקת הגמ' שאיתרע שטרא באופן שפרע מול עדים,ולא הזכיר את השטר. אך אם פרע בלי עדים נאמן המלווה בטענת סיטראי במיגו שלא היו דברים מעולם.

ביאור דברי הגמ' באיתרע שטרא :

התוס' (איתרע) בשם ר"ח ור"ת פירשו שצריך בעל השטר שבועה שלא פרע. התוס' מכריע שאיתרע שטרא לא קורעים ולא גובים –ומועיל תפיסה. והרי"ף כתב בשם רב האי ורב שרירא שאיתרע לגמרי השטר ונשבע שבועת היסת הלווה ונפטר.

השו"ע פסק כרי"ף, ואילו הרמ"א פסק כתוס' ורא"ש שלא קורעים ולא גובים ומועיל תפיסה.

 

מלוה תפס חפץ משומר, וטען שבעל החפץ חייב לו ממון, האם המלוה יכול לגבות חובו מהחפץ? נמק, ומה הדין אם התופס טוען שהחפץ שלו?

שומר שהפקיד חפץ שקיבל לשמור ביד ראובן, לאחר זמן טען ראובן שבעל החפץ חייב לו ממון, האם הוא יכול לגבות חובו מהחפץ? נמק, ומה הדין אם ראובן טוען שהחפץ שלו? נמק.

הרמ"א הביא מחלוקת האם ניתן לתפוס מיד שליח אף שמזיקו או לא, עיין בתשובה קודמת. א"כ דין זה תלוי במחלוקת הנ"ל. הנתיבות (ד) מסביר שהסיבה שלא ניתן לתפוס משומר כיוון שיש לו קניין בחפץ, והסביר עפ"ז משייך לתקן משיכה בשומרים. וכיוון שיש לשומר קניין בדבר, המלווה לא יכול להוציא ממנו כפי שאינו גובה מלקוחות במקום שיש בני חורין.

ועפ"ז כתב: "ולפ"ז מוכח דאם תופס באומרו שהוא שלו ממש שגנבו או גזלו ממנו, ודאי דיכול לתפוס לכו"ע, כיון דלא שייך בזה הסברא דאין גובין ממשעבדי".

 

מלוה שבא לגבות ושטרו בידו והלוה טוען שפרע ובאו עד אחד (לקמן) או שני עדים שהעביר למלוה כסף, האם המלוה יכול לגבות?

באופן שיש עדים שראו את נתינת המעות מהלווה למלווה אך לא יודעים שניתן בתורת פירעון אם יכול המלווה לטעון סיטראי. נחלקו בכך הראשונים:

רמב"ם הרי"ף והר"י הלוי – נאמן המלווה בטענת סיטראי במיגו שיכול לומר שנתן לו את המעות בתורת מתנה. והוכיחו זאת משבועת (לד:).

לעומת זאת הר"ן הרמב"ן הרא"ש חולקים וסוברים שלא דומה למקרה שם (לד:), שכאן שהמלווה בא להוציא עוד ממון מן הלווה ולא נאמן לומר סיטראי במיגו של מתנה שמתנה לא שכיחה וגרוע מטענת סיטראי. שאדם יותר ברצון פורע חובותיו מאשר יתן מתנה לחבירו.

השו"ע פסק להלכה כרי"ף ולכן נאמן בסיטראי מיגו דמתנה ואילו הרמ"א חולק ופסק כר"ן רמב"ן שאין נאמן בטענת סיטראי מיגו דמתנה.

 

סעיף ב

פרע למלווה בפני עד אחד, והמלווה טוען שיש עוד חוב ע"פ ועבורו נטל את הכסף מה הדין?

הגמ' בשבועות (מב.) שאם פרע בלי עדים יכול המלווה לטעון סיטראי שיש לו מיגו של לא היו דברים

מעולם, ואילו פרע בפני עדים אין למלווה מיגו שהרי יש עדים שקיבל בתורת פירעון.

ולכאורה לפי זה יוצא שאם הלווה פרע בפני עד אחד, והמלווה יטען לא היו דברים מעולם הוא יהיה חייב שבועה מן התורה אם הוא יכפור בפירעון. ולכן אם ירצה לטעון סיטראי צריך להישבע בשביל לגבות את החוב.

באופן שיש עד אחד על הפירעון והמלווה טוען סיטראי:

תרומות רמב"ן וכ"פ רמ"א – מלווה נאמן בסיטראי במיגו דלהד"ם שיכול לטעון להד"ם ולהישבע ולהכחיש את העד. נלמד מכתובות (פה.) לווה שפרע ע"י שליח נאמן המלווה לטעון סיטראי אף שיש עד אחד –השליח שהיא פירעון.

תוס' כתובות (פד:) וכ"פ ש"ך – מלווה לא נאמן במיגו, נלמד מב"ב לג: שלא נאמן לומר שלא חטף, שא"כ היה צריך להכחיש את העד. וכן כאן יש מיגו דהעזה שאם היה טוען להד"ם היה חייב שבועת המשנה כנגד עד אחד שטוען פרוע, ועכשיו שטוען סיטראי חייב היסת. הש"ך רצה אף לומר שאין מח' בראשונים, אך דחה העמדה זו.

הקצות דחה את הוכחת הש"ך מכיוון שאין הטעם בסוגיית נסכא הוא מטעם מיגו דהעזה אלא מטעם שמחוייב שבועה מן התורה להכחיש את העד ואין יכול להישבע ולכן משלם. משא"כ במקרה של סיטראי יש שבועה להכחיש את העד שהיא שהיא שבוע דרבנן.

אם צריך להישבע : סמ"ע שיש נאמנות א"צ להישבע. ואילו לש"ך בכל אופן א"צ להישבע.

 

סימן נט

שאלה 1- סעיף א:

מלוה שטען איני יודע.

תשובה: (חגי וייסמן)

כתוב במשנה בב"מ כ, א מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו. ובתרומות כתב בשם הראשונים שמיירי שהמלוה מצא. כלומר אם מצא המלוה שטר ואינו יודע מה טיבו האם נפרע כבר או לא נפרע - לא יכול המלווה לגבות על ידו. וכ"פ המחבר ומיירי שהלוה טוען בברי שפרוע. והוסיף שאם אח"כ נזכר המלווה שלא נפרע יכול לגבות בו, שכשאמר איני זוכר לא הרע את כח השטר ולא פסלו. ודווקא כשהשטר עדיין בידו (נתיבות). וכשנזכר - כתב הסמ"ע שיכול לגבות אף ממשעבדי. ובטור כתב שיכול הלוה לדרוש השטר וצריך המלוה לנותנו לו, והובאו דבריו בש"ך.

והטעם שאין המלוה יכול לגבות בשטרו כאשר טוען שמא, כתב הקצות דאף דקיי"ל דברי ושמא אין ברי עדיף ופטור מאחר והעמד ממון על חזקתו וחזקת הממון גוברת על טענת הברי של התובע ומסייעת למוחזק הטוען שמא, אצלנו בנדון דידן ברי עדיף בגלל שלטענת הברי של הלוה מצטרפת גם חזקה שמסייעת בעדה כגון חזקת ממון, ובכך טענת הברי גוברת ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף ולא יוכל המלוה לגבות חובו. וכן מוכח בכתובות יב, ב ששם כשאומרת משארסתני נאנסתי הוי ברי + חזקת גופה וגובר על טענת השמא של הבעל מאחר ויש חזקה שמסייעת לטענת הברי (ושם מהני אפ' להוציא ממון וכאן ודאי יועיל להחזיק). ובש"ך הביא בשם ת' מהרשד"ם שדווקא כשטוען הלוה ברי אבל אם שניהם טוענים שמא לא מבטלין את השטר מספק.

ובנתיבות כתב שגם מול יורשים לא יוכל לגבות אף שהם אינם טוענים ברי מאחר והמלוה לא יוכל להישבע (שהרי טוען שמא) כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים. אמנם ביתומים אין המלוה צריך להחזיר להם את השטר כמו ללוה עצמו.

 

סימן נט

סעיף א

מלווה בשטר שטען איני יודע, מה דינו? האם יכול לחזור ולטעון ברי? וכן מה יהיה הדין בשוטה המוציא שטר חוב על חברו? ומה הדין בספיקא דדינא?

המשנה ב"מ (כ.) מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבספונות. רשב"ם מסביר שמדובר לגבי שליש שאינו יודע מה טיבו של שטר זה.

הנמוק"י בב"ב (קעג.) כותב בשם הר"מ הלוי והריטב"א, שמלווה שהוציא שטר חוב ואומר הלווה שהוא פרוע ואמר המלווה שאינו יודע, אין גובה עם שטר זה. אך אם חזר בו ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בבריא שאינו פרוע חוזר וגובה עם שטר זה משום שאמר בתחילה איני יודע לא פסל את השטר הזה לגמרי אלא שלא היה אפשר לגבות עם שטר זה מספק. הריטב"א הוסיף שמורו חולק על דין זה ולא יכול לחזור בו ולטעון ברי שלא היה פירעון.

השו"ע פסק כנמוק"י והריטב"א.

באופן שהמלווה מחזיק בשטר והמלוה טוען איני יודע, לא יכול המלווה לגבות עם שטר זה.

טעם- תרומות דינו כחשוד המוציא שטר כיוון שאין יכול להישבע לא יכול לגבות בו.

לעומת זאת הקצות וסמ"ע ביארו שברי ושמא ברי עדיף. אך אם יש לשמא חזקת ממון לא אומרים ברי עדיף. כאן המלווה טוען שמא ואין לו חזקת ממון.

נפק"מ (פת"ש) באדם שנהיה שוטה שטענת השמא שלו היא טובה לקצות לא יגבה ולתרומות יגבה, שדינו כחשוד.

ספיקא דדינא:

רבי עקיבא איגר מפנה לש"ך (קכ"ו ס"ק מ"ג) שם הש"ך דן האם ניתן לומר קים לוי כדעות שנחשב הדבר לפרעון והביא מהר"א ששון שכותב שלא יוכל לעון קים לי וכתב עליו הש"ך: "לפענ"ד זה אינו אלא כיון שאנו דנין עכשיו על השטר אם הוא פרוע או לא מצי למימר קים לי כהרמב"ן שהשטר אינו כלום".

 

מה דין מלוה שהוציא שטר חוב על הלווה וטוען הלווה שיש לו חיוב אחר כנגדו בסכום דומה כך שהוא פטור לשלם ואילו המלווה עונה שיתכן הדבר ואינו זוכר, האם נפטר הלווה לשלם על הלוואה זו?

דעת הקצות (סק"ב) כיון שקיי"ל זה גובה וזה גובה צריך הלוה לשלם. משום שהמלוה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי שפטור. והסכים עמו הנתיבות (סק"א). ובישועות ישראל (סק"א) חלק עליהם, וכל מקרה שהיה לעליו למידע פטור הלוה.

סימן ס

שאלה 1 - סעיף ב:

א. המתחייב בדבר שאינו קצוב האם חל עליו החיוב? (עיין בחוברת על חלק ג' עמוד 35)

ב. היש חלוק בין קנו ללא קנו ממנו?

תשובה: (אריה הלברשטט)

א.

התחייבות בדבר שאינו קצוב: נחלקו הראשונים לגבי התחייבות בדבר שאינו קצוב האם חל על המתחייב החיוב.

הרמב"ם ורבותיו (הלכות מכירה יא, טז) פסקו שלא חל החיוב, והטעם כתב בסמ"ע (רז, כא) שאין דרך בנ"א לגמור ולשעבד נפשם בדבר שאינו יודע הקצבה וכן כתב בקצות (ס, ב) ובנתיבות (ס, ג) שהטעם הוא משום אסמכתא. עיין בערוך השולחן שכתב טעם אחר משום שהוי קנין דברים שאין לקנין על מה לחול^[74]. וחלקו עליו הראשונים (ראב"ד (שם), רמב"ן (בבעה"ת שער סד, סימן ב), רשב"א (שו"ת ח"ו סימן קעח), בעה"ת (שער סד סימן א-ב), טור (כאן סעיף ט וברז סעיף כז-כט), ר"ן (קידושין לב, א מדפי הרי"ף) ועוד) ופסקו שהחיוב חל עליו.

ה"ה כתב שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם.

בכ"מ (שם) ובב"י(כאן) כתב כמקור לדברי הרמב"ם את הגמרא בכתובות קב, ב^[75].

בגידו"ת כתב מקור מתחילת הפרק (כתובות קא, ב) שם מובאת מחלוקת ר' יוחנן ור"ל לגבי חייב אני לך מנה בשטר, והגמרא מקשה מן המשנה על ר"ל ומעמידה בשטרי פסיקתא וגדו"ת הקשה למה לא להעמיד באתם עדי אלא דהתרצן לא רצה לתרץ כך משום שידע האמת שלמסקנה גם לר' יוחנן צריך להעמיד בשטרי פסיקתא משום שהוא דבר שאינו קצוב. והש"ך דחה ראיתו שאין חידוש לר"ל להעמיד המשנה באתם עדי לכן הגמרא חיפשה חידוש במשנה והעמידה בשטרי פסיקתא.

בגר"א (י) מקור נוסף לרמב"ם מהירושלמי שהובא בתוס' (כתובות קב, א ד"ה אליבא) וברא"ש (פרק יב, סימן ב), שבירושלמי כתוב שר' יוחנן ור"ל סבירא להו שהמתחייב לחבירו חוב אינו חייב כלום, וליישב הירושלמי עם הבבלי ששם זו מחלוקת ר' יוחנן ור"ל מעמיד הרמב"ם את הירושלמי בדבר שאינו קצוב שבזה מודה ר' יוחנן שלא חייב.

לשיטת הראב"ד והרמב"ן מביא הרמב"ן ראיה מהסוגיא בגיטין (נ, ב). במשנה שם (מח, ב) כתוב, אין מוציאין לאכילת פירות (דהיינו לוקח שגובה מהמוכר את פירות הקרקע שקנה מכח האחריות, אחר שהנגזל גבה הקרקע ממנו עם הפירות) ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ובגמרא שם (נ, ב( הטעם לפי ר' חנינא לפי שאין קצובין. משמע, שאף בדבר שאינו קצוב מתחייב שהאחריות חלה גם על הפירות ורק ממשועבדים אין יכול לגבות.

המשנה למלך בשם מוהרש"ח (הלכות מכירה יא, טז) מובא בקצות (ס, ג) ובנתיבות (ס, ג), דחה ראיה זו בכך שאומר שכל מה שאמר הרמב"ם שאין מתחייב בדבר שאינו קצוב זה רק אם מתחייב כן בסתם אבל אם מקבל תמורה אגב כך גמיר ומשעביד נפשיה אף בדבר שאינו קצוב ובכך מדובר בסוגיא בגיטין.והמל"מ שם הביא ריטב"א שחשב לומר כמוהרש"ח בדעת הרמב"ם אבל חזר בו בגלל שמדובר בסוגיין בהתחייבות בשעת נישואין שמקבל את האשה תמורת ההתחייבות שלו, ובכל זאת לא מועיל.

הקצות (שם) כתב דחיה נוספת לראיה שהמוכר מחזיר את ההוצאה של הלוקח, וכשקיבל אחריות על ההוצאה ודאי מחוייב להחזיר אף על פי שאינה קצובה שהלוקח הוא כשלוחו בכל מה שעושה וכתב כן בשם המוהרי"ט.

והנתיבות (שם) דחה דבריו של הקצות שלפי הרמב"ם מדובר באחריות על השבח עצמו מעבר להוצאה וגם פירש המוהרי"ט כמוהרש"ח ולא כהבנת הקצות ועיין במשובב נתיבות.

בשו"ע הביא את דעת הרמב"ם וכתב שכל הבאים אחריו חלקו עליו ושכמותם פוסקים.

הש"ך (סקי"ב) כתב בשם מהר"י בן לב ומהרשד"ם ועוד אחרונים שיכול לומר קים לי כרמב"ם. והש"ך דחה דבריהם וכתב שאין לומר קים לי כיחיד שכל חכמי ישראל חלוקים עליו – וכ"כ בפת"ש בשם שו"ת בית שמואל.

לענין גביה ממשועבדים: שאלה זו בנויה על הגמרא גיטין נ, ב שחלקו שם עולא ור' חנינא בהסבר המשנה שאין גובים פירות וכו' מנכסים משועבדים עולא משמיה דר"ל ור' יוחנן כתב הטעם לפי שאין כתובים ור' חנינא כתב הטעם לפי שאין קצובים הטור כתב שאם עשה קנין או כתב שטר על ההתחייבות גובה ממשועבדים וכן הביא בב"י בשם הריטב"א מכאן שפסק כעולא.

אך הש"ך (סקי"ב) הביא רמב"ם ועוד ראשונים שפסקו כר' חנינא שאי אפשר כלל לגבות דבר שאינו קצוב ממשעבדי ונשאר בצ"ע.

לסיכום:

המתחייב דבר שאינו קצוב: לרמב"ם לא חלה ההתחייבות, ולשאר הראשונים חלה ההתחייבות. וכתבו הש"ך והפת"ש שאי אפשר לומר קים לי כרמב"ם, שלא ככמה אחרונים.

לגבי משועבדים: הש"ך כתב שצ"ע אם אפשר לגבות, שלא כטור והריטב"א. והקצות (ד) פסק כרמב"ם ודעימיה שאינו גובה ממשעבדי מפני תיקון העולם לפי שאינן קצובין.

ב.

קנו ממנו ולא קנו ממנו: הרמב"ם פסק שהמתחייב בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו ממנו לא נשתעבד. ומוסיף בהלכה הבאה (מכירה יא, יז) שהמתחייב לזון את בת אשתו חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה.כמקור להלכה זו כתב הגר"א (י) את הירושלמי שהעמיד את המשנה של המתחייב לזון את בת אשתו בשטרי פסיקתא. ממקור זה מוכח מה שכתב הרמב"ם בהלכה הקודמת שאפילו בקנין לא מועיל בדבר שאינו קצוב, שהרי העמידה הגמרא (כתובות קב, ב) שמדובר בשיש קנין ובכל זאת רק בשעת קידושין זה מועיל ולא בעלמא (אבני משפט עמ' ערב).

אך, כפי שמקשה הבעה"ת ומביאו הכ"מ, הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו שבהלכות אישות (כג, יז) כתב הנושא אשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקיבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין, אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנה מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר – משמע לכאורה שבדבר שאינו קצוב מועיל קנין או שטר.

מיישב הכ"מ (בהלכות מכירה ובהלכות אישות) שבשעת הקידושין מועילה ההתחייבות באמירה בלא קנין ושלא בשעת הקידושין מפני שהוא בשעת הנישואין עדיין שייך קצת לומר מיגו דמיחתני אהדדי גמרי ומקני ולכן מועילה ההתחייבות וזהו שכתב הרמב"ם שדומה לשעת הקידושין, אבל כיון שזה שלא בשעת הקידושין צריך קנין או שטר. בעלמא אצל חבירו אפילו בקנין או שטר לא תחול ההתחייבות עליו בדבר שאינו קצוב.

לפי פסיקת המחבר בסימן מ שאפשר להתחייב על פה מהסוגיא בכתובות קא, ב ולפי ההכרעה כאן בסימן שאפשר להתחייב בדבר שאינו קצוב יוצא שאפשר להתחייב גם בלי קנין.

לסיכום: קנין בדבר שאינו קצוב: לרמב"ם אפילו בקנין לא מועיל, ולשאר הראשונים התחייבות אינה צריכה קנין, וכפי המבואר בסימן מ, עיי"ש.

 

שאלה 2 - סעיף ב:

א. אישה התחייבה בהסכם הגירושין שאם תתבע מזונות מבעלה עבור הילדים תשלם לבעל כל הפסדיו שיהיו לו בגלל תביעת המזונות, אחר הגירושין תבעה אותו האישה שישלם מזונות ונאלץ לשכור עו"ד וגם הפסיד שכר יום עבודתו הקבועה. האם חייבת האישה לשלם לו הפסדיו כנ"ל. (עיין בחוברת על חלק ג עמוד 39-40)

ב. מה הדין אם בהסכם הגירושין התחייבה האישה בקנין לשלם לבעל סכום כסף והוסכם שההתחייבות תחול בזמן סדור הגט?

ג. מה הדין אם בהסכם הגירושין התחייבה האישה סכום כסף לנדוניית הבת ומתה הבת קודם שנשאת?

תשובה: (אריה הלברשטט)

א.

לגבי אסמכתא: בפשטות יש כאן בעיה של אסמכתא בגלל שהתחייבה רק בתנאי שתתבע את המזונות. נראה לדמות מקרה זה למשנה בב"מ קד, א אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שאינה אסמכתא והמפרשים (תוספות עד, א ד"ה הכא והרא"ש וכן נפסק ברמ"א רז, יג) חילקו שכאשר הכל ביד המתחייב אז אין בעיה של אסמכתא כיון שיש גמירות דעת.וגם בנידונינו שהכל ביד האשה לתבוע מזונות או לא אין כאן חסרון של אסמכתא אבל הגאון מובא בנ"י (סא, ב מדפי הרי"ף) בשם האחרונים סובר שגם כשהכל בידו דינו כאסמכתא והדין של המשנה באם אוביר ולא אעביד הוא תקנה דרבנן וזה בפשטות גם שיטת הרמב"ם שנפסקה במחבר (רז, יג) שכל "דאי" לא קני ולכן יש להסתפק אם רק תקנו במקרה שבמשנה ונידון דידן יהיה אסמכתא או שמא תקנו בכל מקום שהוא בידו.

לגבי קנין: נראה שגם לפי פסיקת המחבר (מ, א) שהתחייבות אינה צריכה קנין בנידון דידן צריכה קנין כיון שזו התחייבות על תנאי ופסק המחבר שם (מ, א) שצריכה קנין.

התחייבות בדבר שאינו קצוב: כפי שנתבאר בשאלה למעלה (בשאלה על סעיף זה, העוסקת ב"חלות החיוב בדבר שאינו קצוב") יש מחלוקת ראשונים לגבי התחייבות בדבר שאינו קצוב שלרמב"ם אינה חלה ולשאר ראשונים חלה. להלכה נפסק שחלה ופסק הש"ך שאף א"א לומר קים לי כרמב"ם. וא"כ האשה חייבת לשלם לבעל את הפסדיו. אבל כפי שכתבנו יש אחרונים שפסקו שאפשר לומר קים לי כרמב"ם ורבותיו.

נראה שאפילו שכר יום עבודה אף שהוא קבוע לא נחשב לקצוב כיון שבזמן ההתחייבות לא ידעה לכמה מתחייבת.

ונראה שלפי הרמב"ם שאלה זו תלויה במחלוקת הקצות והנתיבות שהבאנו בשאלה למעלה (בשאלה על סעיף זה, העוסקת ב"חלות החיוב בדבר שאינו קצוב") הקצות כתב בשם המוהרי"ט שהתחייבות לשלם הוצאות חלה גם בדבר שאינו קצוב שמוציא ההוצאות הוא כשלוחו של המתחייב ולכן בנידון דידן האשה התחייבה לשלם את הוצאות הבעל ומחוייבת לשלמם אבל היא לא תתחייב על הפסד יום עבודה שזו לא הוצאה אלא הפסד והבעל אינו שלוחה לענין זה אבל לנתיבות שחלק על הבנת הקצות במהרי"ט פטורה בכל אופן.

והיה מקום לומר שלפי המוהרש"ח המובא במל"מ תחול ההתחייבות של האשה כיון שמקבלת גירושין בתמורה וכ"כ האבני משפט אבל על פי ראית הריטב"א שהבאנו לעיל צריכים לומר שלמוהרש"ח גירושין אינם נחשבים לתשלום תמורת ההתחייבות כמו שנישואין אינם נחשבים כתמורה להתחייבות הבעל לזון את בת אשתו בכתובות קא, ב.

ועיין בשו"ת מהריט"ץ (פב) שדן מדוע לפי הרמב"ם אין בעיה של דבר שאינו קצוב בתנאי של אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא?

"וראיתי לפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל שנראין סותרים זא"ז דבה' מכירה פרק י"א כתב וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסו' אותך ה' שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע וכו' עכ"ל. וכן כתב בפכ"א מה' מלוה ע"מ שערב לחבירו ולא קצב כמה שאינו ערב ע"ע. ובפ"ח מה' שכירו' כתב בהפך וז"ל: המקבל שדה מחבירו ואחר שזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשו' ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו שכן כותב לבעל הקרקע אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק ע"ע דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושעבד עצמו אבל אם אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם מאה דינרין ה"ז אסמכת' ואינו חייב לשלם אלא נותן לו כפי מה שראויה לעשות בלבד עכ"ל. הרי מוכח מהכא איפכא דהיכא שקצב הוי אסמכת' וכשלא קצב לא הוי אסמכת' והוא הפך מ"ש בה' מכירה והלכות מלוה?

והתירוץ לזה הוא פשוט, דדוקא כשמחייב עצמו מה שאינו חייב כתב הרב דאם קצב ע"ע לא הוי אסמכתא ואם לא קצב הוי אסמכתא דכיון דאינו חייב לו שום דבר אלא מתנה שמחייב עצמו לא סמכה דעתיה אם לא פי' כמה מתחייב, וזה דייק הרמב"ם ז"ל שכתב בה' מכירה שזו מתנה היה ואין כאן דב' ידו' עכ"ל אבל כשהוא חייב מן הדין כי התם שנתן לו השדה והובירה בודאי שהפסידו הילכך כיון שהפסידו אם אמר אשלם במיטבא מחייב לשלם מה שהזיקו ואם אמר אלפא זוזי או ק' זוזי שהוא דב' גזום בודאי דהוי אסמכת' ולא מחייב מפני שאמ' בלשון אם אובי' ולא אעבי' ולא סמכא דעתיה כיון דגזים הילכך לא מחייב אלא מה שהזיקו. שמא תאמר הרי בעניין הערבות הוא מפסידו שבשבילו מלוה את הלוה ואמרי' התם דאם לא פי' הדב' לא מהני? י"ל דהתם איכא למימ' לא סמכה דעתיה כמה הפסידו שמא זוז א' ילוה לו או דינר או עשרה וכיוצא בו אמנם בשדה כבר ידוע שיש הפסד מה שראוי לזרוע בה אם מובירה, הילכך סמכא דעתיה. אבל אם א"ל אשלם אלפא זוזי מה שלא הפסידו הוא קנס וכיון שאמר בלשון אם לא מהני אבל בערב כיון שמפסידו שבשבילו הלוהו וא"ל בפי' הלוהו עד אלף זוז מתחייב דאיהו דאפסיד אנפשיה".

ב.

נראה שהתחייבות האשה לשלם כסף בזמן סדור הגט אינה חלה בגלל שהתחייבות זו צריכה קניין שזו התחייבות על תנאי כפי שנפסק במחבר (מ, א) והואיל והיא תחול רק בסדור הגט חזר סודר לבעליו ואין קנין להתחייבות אבל אם התחייבה בשטר (הסכם הגירושין) אז תתחייב גם לאחר זמן אם השטר קיים אז כמו בקידושין לאחר זמן (קידושין נט, א).

ג.

בגמרא בכתובות מז, א כתב לה (אביה) פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה (נדוניה) לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברים הללו. כל הראשונים מודים שאם מתה ועדיין לא נשאת אין האב חייב לממש את התחייבותו לחתנו דאמדינן דעתו שמתחייב על דעת שתהנה בתו מן הנדוניה וה"ה כשהאם מתחייבת ומתה הבת קודם נישואיה שפטורה מלשלם את הנדוניה (ע"פ אבני משפט). אבל נראה שכל זה נכון אם האשה מתחייבת מדעת עצמה אבל כאן התחייבה על דעת בעלה המגרש ולכן נכנסים למחלוקת התנאים בגיטין עד, ב אם כוונת הבעל לציעורא או להרווחא. יש מחלוקת תנאים באמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו רשב"ג אומר שתתן לו את דמיה ותתגרש אבל חכמים חלקו ואמרו דוקא קאמר לה דלצעורא קמיכוין וכן עיין עה, ב באמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתמשי את אבא על מנת שתניקי את בני ומתו או שהאבא לא רצה לפי תנא קמא אינו גט שלציעורא קמיכיון לפי רשב"ג מגורשת שלהרווחא קמיכיון ולכן בנידון דידן לפי חכמים אפילו אם תמות הבת לא תיפטר האשה בזה אבל לפי רשב"ג תיפטר. המחבר (אבן העזר קמג, ו) פסק כחכמים והרמ"א (אבה"ע קמג, ח) הביא יש אומרים כתוספות (עה, ב ד"ה מת) שפסקו כרשב"ג הרמ"א שם כתב שראוי להחמיר, אבל בממונות נראה שיסכים שאפשר לומר קים לי כתוספות.

 

שאלה 3 - סעיף ב:

התחייב כור חטים לחדש למשך חמש שנים. האם ע"י שעשויים להתייקר נקרא אינו קצוב?

 

תשובה: (אריה הלברשטט)

האם ע"י שעשוי להתייקר נקרא דבר שאינו קצוב ?

נחלקו הראשונים לגבי מזונות שקצב להם זמן האם נקרא דבר קצוב או שלא.

לרמב"ן (בבעה"ת שער סד, ח"א סימן ב ובב"י מחודש) והרשב"א בגיטין (נא, א ד"ה והיא) וכן כתב הסמ"ע (סק"ט) בדעת הרמב"ם והשו"ע: מזונות אינם דבר קצוב והטעם הוא שאין להם שער קבוע שיכולים להתייקר או להוזיל (ברשב"א שם). ראייתם היא מהסוגיא בכתובות נט, א ומר סבר מידי דקייץ (מעה כסף) ממידי דקייץ (מעשה ידיה), ולפיו תקנו מזונות תחת מותר (של מעשה ידיה) משמע שמזונות זה דבר שאינו קצוב.

הש"ך (סק"י) דחה ראיה זו: א. שם זה נאמר בגמרא רק לענין התקנה אבל לענין חיוב בקצב שנים הוי דבר קצוב.

 ב. מזונות הם דבר שאינו קצוב רק כאשר כלול בהם רפואה, ובזה דנה הגמרא בכתובות במזונות אשתו שרפואה בכללם, אבל בבת אשתו אינו חייב לרפאותה ועליה דנים בשאלה זו ואין ראיה מכתובות.

לרש"י (גיטין נא, א ד"ה ניזונית) ולתוספות (כתובות קא, ב ד"ה והיא) אם קצב את השנים נחשבים מזונות לדבר קצוב.

הש"ך נשאר במחלוקת זו בצ"ע לדינא.

כאשר קצב מה שמתחייב ולא קצב זמן כגון מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן:

 לשו"ת הרשב"א (ח"ב, פט;בב"י מחודש א) נקרא דבר קצוב אף לדעת הרמב"ם כיון שהעיקר קצוב.

 לרמ"א ע"פ ההסבר השני בסמ"ע (י) ובש"ך (יא) נקרא דבר שאינו קצוב לדעת הרמב"ם.

לרמ"א לפירוש הראשון בסמ"ע וכן בתומים אף הרמ"א מודה שנקרא דבר קצוב לרמב"ם.

 

שאלה 4 - סעיפים א, ו: (נענתה בחוברת על חלק ג עמוד 42-43)

א. האם אפשר לשעבד דשלבל"ע?

ב. האם אפשר להתחייב בדשלבל"ע?

ג. האם אפשר למחול דשלבל"ע?

ד. האם אפשר להסתלק מדשלבל"ע?

ה. האם אפשר להתחייב לקדש או לגרש?

 

שאלה 5 - סעיף ו:

 באיזה אופן אדם יכול להתחייב על דבר שלא בא לעולם, והאם יכול לחזור בו לפני שבא לעולם, ומה הדין באם מת המתחייב לפני שהדבר בא לעולם?

 

תשובה: (אריה הלברשטט)

א.

שעבוד דשלבל"ע: בב"ב קנז, א בעי שמואל דאיקני וקנה מהו אליבא דר"מ דאמר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך דודאי קנה אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלבל"ע ולא פשטה הגמרא את השאלה. ובהמשך הסוגיא אם תימצי לומר דאיקני קנה ומכר, דאיקני קנה והוריש לא משתעבד הא לא משתעבד אם תימצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ומסקנת הסוגיא והלכתא יחלוקו.

מכאן, שהכרעת הסוגיא שדאיקני משתעבד וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם (מלוה ולוה יח, יא), הרא"ש (פ"ט, סימן לז), הטור (ס, א) והמחבר (ס, א). הטעם שיכול לשעבד הוא לרשב"ם (קנז, א ד"ה אלא), והנ"י (עד, א מדפי הרי"ף) משום שאלמוהו רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווים (בסמ"ע סק"ב), אבל התוספות כתבו שיש לחלק בין קניין לשעבוד. הרשב"א(שו"ת ג, סה מובא במשובב נתיבות י) כתב שהואיל וגופו חייב ממילא כל מה שקונה אחר כך נכנס תחת שעבוד זה.

נחלקו האחרונים האם דאיקני דרבנן או דאורייתא: לקצות (ה) דרבנן על סמך רשב"ם ונ"י הנ"ל, ואילו לתומים (קד, ז) ולנתיבות (יב) למ"ד שעבודא דאורייתא גם דאיקני דאורייתא וכן משמע מתוספות ורשב"א הנ"ל.

לגבי האם יכול לחזור בו מדאיקני: כותב הסמ"ע (סקי"ב) שודאי אם שעבד ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם לכו"ע אין יכול לחזור בו וקונה למפרע משעת השעבוד.

נחלקו הראשונים האם יכול לחזור בו קודם שבא לעולם: לרמב"ן (מובא בנ"י ב"ב כב, א מדפי הרי"ף) אין יכול לחזור בו, ולרשב"א יכול לחזור בו, שלא עדיף שעבוד לרבנן מקניין לר"מ וכמו שלר"מ דווקא לאחר שבא לעולם חל וקודם לכן יכול לחזור בו הוא הדין לרבנן.

מחלוקת זו הובאה ברמ"א (קיב, א; רט, ד).

הש"ך (קיב, ב) הכריע כרמב"ן שאין יכול לחזור בו בדאיקני והתומים פסק כרשב"א.

האם בדאיקני יש אחריות ט"ס: נחלקו הראשונים:

לדעה א בטור, לבעה"ת, רמב"ם, מחבר (קיב, א) אין בזה אחריות ט"ס.

לדעה ב בטור, לרשב"א וכן בנ"י ב"ב (עד, א מדפי הרי"ף) בשם הריטב"א, לרמ"א (קיב, א) יש בזה אחריות ט"ס.

הש"ך (קיב, א) הכריע שבשידוע שלא התנו באחריות אין אחריות על מה שיקנה, אבל אם יש לתלות שהתנו באחריות אלא שהסופר טעה ולא כתב תולים שהתנו אף על מה שיקנה.

כל זה דוקא בשלא כתב בשטר אחריות אבל אם כתב אחריות ולא כתב דאיקני פסק הרמ"א (קיב, א) בשם הנ"י (ב"ב עד, א מדפי הרי"ף) שלא אמרינן בזה ט"ס.

 

ב.

התחייבות בדשלבל"ע: מן הדין בסעיף הקודם שאדם יכול לשעבד דשלבל"ע למד הבעה"ת שה"ה שיכול להתחייב דשלבל"ע, ואף שהטעם בשעבוד לרשב"ם והנ"י משום שלא תנעול דלת בפני לוין לא פלוג ותקנו גם שאפשר להתחייב (פרישה(י)) ועיין בהמשך הסבר אחר בבעה"ת. וכן פסקו המחבר והרמ"א כבעה"ת. יש להעיר שמדין זה יש השלכה לדיני חוזים בימינו בהם כתוב שכל צד מתחיב לדברים מסויימים.

לענין גביה ממשועבדים: כותב הש"ך (סקכ"ה) שלפוסקים כעולא (רי"ף גיטין כה, א;רא"ש פ"ה, ג;רשב"א) שהטעם במשנה (גיטין מח, ב) שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים משום שאין כתובים - אף שכתב שטר לא מועיל לגבות ממשועבדים שלא יוצא קול על הכתיבה כיון שזה דשלבל"ע כפי שמבואר ברש"י (נ, ב ד"ה לפי) ובתוס' (נ, ב ד"ה לפי). אבל, לפוסקים כר' חנינא שהטעם לפי שאינן קצובין – בדבר קצוב בשטר אף שלא בא לעולם גובה ממשועבדים.

התומים (סקי"ג) סובר שבקנין אף לפוסקים כעולא ודאי טורף ממשעבדי.

לענין קנין: המחבר כתב שעל מנת להתחייב צריך קנין. הש"ך כתב שצ"ע על המחבר שאמנם לבעה"ת שהוא מקור המחבר כאן צריך קנין ואי אפשר להתחייב בלעדיו אבל לרמב"ם שפסק המחבר כמותו בסימן מ לא צריך קנין.

התומים (סקי"ד) והנתיבות (סקי"ג) סוברים שכשם שבחיוב על תנאי צריך קנין כך בחיוב על דשלבל"ע צריך קנין שאין לך תנאי גדול מזה דהיינו אם יבוא לעולם.

לקצות (מ, א) באומר הוו עלי עדים שאני חייב - הוי אודיתא ומועיל בלא קנין אבל באומר הוו עלי עדים שאני מתחייב-אינו יכול לחייב את עצמו באמירה בעלמא בלא קנין.

לענין לשון ההתחייבות: בסמ"ע (יח) כתב שהכל תלוי בלשון שאם כתב הריני מחייב עצמי ליתן לך כך וכך חייב אף שאינו מצוי ולא הוי קנין אתן כיון שהחיוב חל תיכף על גופו. הנתיבות (י) כתב שחיוב מועיל רק בדבר שמחייב עצמו ליתן כשיבוא לרשותו אבל כשמחייב את עצמו בדבר שאין בידו לגמרי כגון שאמר הריני מחייב עצמי לקנות לך בית של פלוני לא חל החיוב שאולי לא ימכור לו חבירו בעד כל הון. ואם אמר הריני מתחייב במנה אם לא אקנה לך בית של פלוני ונעשה באופן שאין בו אסמכתא חייב. הקצות (ז) ובמשובב חולק וסובר שאף בדבר שאין בידו כיון שהחיוב חל על גופו החיוב חל ומחויב לשלם הדבר או דמיו.

לענין קבלת אחריות: רעק"א בשם מהרי"ט (והסכים עמו בקצות (רג, ב)) אי אפשר לחייב את גופו ליתן חפץ מסוים אלא אם כן קיבל אחריות על עצמו שאם יאבד ישלם, זאת אומרת שהחיוב הוא על שווי החפץ ולא על החפץ עצמו. לשו"ת נוב"י (קמא כו וכן דעת הנתיבות (רג, ו)) אפשר לחייב את גופו לדבר מסוים גם בלי לקבל אחריות על שוויו.

לענין אחריות ט"ס בהתחייבות בדשלבל"ע : בפת"ש (יב) מביא תשובת נוב"י (קמא חו"מ סימן כז-כח) לדעת חתן הנוב"י בהתחייבות אחריות ט"ס אפילו בדאיקני כיון שכל ההתחייבות על מה שיקנה נותן דעתו על מה שיקנה שלא כבדאיקני בהלואה.

לנוב"י אפילו אחריות סתם לאו ט"ס - כיון שהלוקח מכניס עצמו בספק שמא לא יקנה, מכניס עצמו גם בספק לקנות בלא אחריות, אלא, צריך שיכתוב אחריות בפירוש גם על הנכסים שבידו וכ"ש על דאיקני.

לענין חזרה מהתחייבות קודם שבא לעולם: בכנה"ג (הגהות ב"י אות י מובא בקצות ובנתיבות) ובתומים (סק"י) וכן הסכים הנתיבות (סק"י) שתלוי במחלוקת לענין האם יכול לחזור בו מדאיקני ואותה מחלוקת תהיה גם בהתחייבות. בשמת הנותן – היורשים פטורים.

לקצות (ס, ז;קיב, א) אי אפשר לחזור בו אף קודם שבא לעולם כיון שהחיוב חל על גופו וגופו בעולם שוב אינו בחזרה וכן בשמת מחויבים היורשים לשלם.

בקצות מביא ראיה מתוס' בכתובות (נד, ב ד"ה אע"פ) שכותב שחתן מתחייב תוספת כתובה לכלתו אף אם באותה שעה אין לו את הסכום שמתחייב וודאי שהחתן לאחר התחייבותו לא יוכל לחזור בו וה"ה בכל מי שמחייב את עצמו.

הנתיבות דחה ראית הקצות שבחתן כיון שחייב עצמו בדמים או בפירות המצויים בשוק כדבר שבידו דמי ולכן חל החיוב על גופו לשלם, אבל, בשאר התחייבויות אין שום חיוב על גופו ודינו כדין שעבוד דשלבל"ע.

דיון והרחבה:

כפי הנכתב לעיל אפשר להצביע על כמה מחלוקות בין הקצות והנתיבות שנראה לתלותם במחלוקת הרמב"ן והרשב"א ביסוד הדין של התחייבות בדשלבל"ע.

אלו המחלוקות: א. לענין חזרה: הקצות כתב שהמתחייב בדשלבל"ע אינו יכול לחזור בו והנתיבות תלה במחלוקת הראשונים בחזרה מדאקני. ב. לענין חיוב היורשים לאחר מיתה: לקצות חייבים ולנתיבות פטורים. ג. לענין מתחייב בית לכשיקנה: לקצות חייב את שווי הבית בין שקנה ובין שלא, לפי הנתיבות עד שלא קנה את הבית אינו חייב. ד. הקצות הביא ראיה מתוספות כתובות (נד, ב ד"ה אע"פ) והנתיבות דחה ששם מדובר על כסף או פירות המצויים בשוק. ה. לענין קבלת אחריות: הקצות (רג, ב) סובר שאי אפשר לחייב את גופו ליתן דבר מסוים אלא את שוויו שאם יאבד יצטרך לשלם את שוויו והנתיבות סובר שאפשר להתחייב דבר מסוים בלי להתחייב על שוויו ואם יאבד יפטר.

הקצות במשובב (י) מביא את הרשב"א (שו"ת ג, סו) בתור מקור לשיטתו במחלוקתו עם הנתיבות. הרשב"א כתב שהמקור להתחייבות בדשלבל"ע הוא ממתחייב לזון את בת אשתו ומפוסק על שער שבשוק ואינו תולה את דין ההתחייבות על דין דאיקני ורואים שהוא הבין שהתחייבות בדשלבל"ע היא התחייבות של חוב ממוני רגיל וזו שיטת הקצות. על פי זה מובן שהקצות תלה את דין דשלבל"ע בתוספות בכתובות ששם מדובר בהתחייבות ממונית שהחתן מקבל על עצמו. גם מובן שאי אפשר לחזור בו שזה חיוב ממוני רגיל שאי אפשר להפטר ממנו ואף אם ימות יחול על יורשיו. וכן אם התחייב בית לכשיקנה בעצם התחייב את שוויו של הבית בין יקנה ובין שלא יקנה, ומאידך, סובר הקצות שאי אפשר כלל להתחייב חפץ מסוים אפשר רק להקנות חפץ ולהתחייב בשוויו.

הב"י (ס, יא) הביא את בעה"ת שתלה את דין את התחייבות בדשלבל"ע בדין דאיקני ומביא ראיה מן הרמב"ן (שו"ת לח). לדעתם, אדם יכול לקבל אחריות על עצמו להעמיד חפץ ביד חבירו וזה היסוד של דאיקני שמתחייב להעמיד מה שיקנה לטובת גבית החוב כך גם במתחייב דשלבל"ע מתחייב להעמיד הדבר ביד חבירו. זהו המקור לדברי הנתיבות (רג, ו) שאפשר להתחייב דבר מסוים בלי קבלת אחריות על שוויו. לכן הנתיבות תולה דין חזרה בהתחייבות בדין חזרה של דאיקני שהא בהא תליא וסובר שאם ימות היורשים פטורים שאין כאן חוב ממוני שאפשר להעביר ליורשים יש רק חוב להעמיד שאינו עובר בירושה, וכן אם מתחייב בית לכשיקנה עד שקנה אין שום חיוב עליו. ורק התחייבות על כסף או על פירות שבשוק הוא חוב ממוני אבל התחייבות על דבר מסוים הוא חיוב להעמיד הדבר ואינו חיוב ממוני לשוויו.

 

ג.

מחילת דשלבל"ע: נחלקו תנאים בדין האם אפשר להקנות דשלבל"ע לר"מ אפשר להקנות ולחכמים אי אפשר להקנות ביבמות (צג, א) ובקידושין (סב, ב) העמידה הגמרא בשיטה את הדיעה שאפשר להקנות דשלבל"ע וא"כ להלכה אי אפשר להקנות דשלבל"ע וכן פסקו הרמב"ם (מכירה כב, א) הטור (רט, ג-ה) והמחבר (רט, ד).

הר"ן בתשובה (סימן כג, מובא בד"מ ס, יא ונפסק ברמ"א רט, ד) כתב שכשם שאין אדם מקנה דשלבל"ע כך אינו יכול למחול דשלבל"ע שאין המחילה הקודמת יכולה להפקיע דבר שעדין לא נתחייב לו (ט"ז בשם הר"ן).

הר"ן הביא ראיה מב"ב קעא, ב משובר על שטר מאוחר שהדין הוא שיכתוב שובר שאין בו זמן, ואם יכול למחול דשלבל"ע למה יכתוב שובר על שטר חוב שסכומו כך וכך יותר טוב למחול לו כל חוב שיהיה, ששובר שאין בו זמן מועיל מספק מה שאין כן מחילה, ועוד אם מביא ראיה מתי כתב השובר אינו מועיל להבא מה שאין כן מחילה. אלא על כרחך שאי אפשר למחול דשלבל"ע.

 

ד.

סילוק מדשלבל"ע: בכתובות פג, א במשנה, הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך - הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה - יורשה, אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכר ונתנה קיים... ובגמרא העמידה המשנה, אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה וכו'. מסוגיא זו למד המהר"ם במרדכי (כתובות ריב) שאפשר להסתלק מדשלבל"ע שהרי הסילוק של הבעל בשעת האירוסין מועיל גם לפירות שעדין לא באו לעולם וכן פסק הרמ"א (רט, ח).

לגבי סילוק מדשלבל"ע ישנה מחלוקת בראשונים (המחלוקת בקצות (רט, יא)): לר"ן בכתובות (מא, א מדפי הרי"ף) הסילוק מועיל אף בדאורייתא.

התוספות בכתובות פג, א (ד"ה כדרב כהנא) כתב שכיון שלטובתו עשו את התקנה יכול לומר אי אפשי ונסתפקו האחרונים (במשנה למלך אישות כג) בדעתו האם מועיל סילוק בדאורייתא. לדעת הקצות גם לתוספות מועיל סילוק אף בדאורייתא שעיקר הטעם שלא מועיל סילוק בדאורייתא זה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכיון שקי"ל כר' יהודה שבדבר שבממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא א"כ מועיל סילוק אף בדאורייתא ונמצא שאין מחלוקת בין תוספות והר"ן אלא רק לענין פירוש ולא לדינא.

הנתיבות (ו) דחה דברי הקצות ולפיו לתוספות לא מועיל סילוק בדאורייתא.

החילוק בין סילוק למחילה: לסמ"ע (רט, כא) הסילוק מועיל רק כאשר יש לו כבר שעבוד שיכול להסתלק גם ממה שעדין לא קנה המחוייב מה שאין כן למחול קודם שיש לו שעבוד. הט"ז הקשה על הסמ"ע שיש כמה סוגיות נגד זה שמועיל סילוק אף שלא נשתעבד עדין. הקצות (רט, יג) כתב שדברי הסמ"ע נראין שרק כאשר יש לו שייכות יכול להסתלק והראיה מארוסה שרק בשעת האירוסין יכול להסתלק ולא קודם לכן (ר"ן כתובות מא, א מדפי הרי"ף ונפסק ברמ"א אבה"ע צב, א). וכן הסכים הנתיבות (רט, ו)^[76].

לט"ז (על סעיף ד ברמ"א) סילוק שונה ממחילה שהסילוק שייך אף קודם החיוב שרוצה שלא לזכות מה שאין כן במחילה ששייכת רק לאחר החיוב ולא לפניו.

לסיכום: סילוק מדשלבל"ע : לר"ן אפשר להסתלק אף בדאורייתא, ולתוספות - עפ"י הקצות מודה לר"ן ועפ"י הנתיבות אפשר להסתלק רק בזכויות מדרבנן ולא בזכויות מדאורייתא^[77].

 

ה.

להתחייב לקדש או לגרש: נחלקו אחרונים לגבי דבר שאין בו ממש כמו לקדש או לגרש וכדומה האם אפשר להתחייב עליו:

לדעת הערוך השולחן (ס, יא) אי אפשר להתחייב על דבר שאין בו ממש ואף שעשו קנין זה קנין דברים שאינו מועיל ואינו דומה לדשלבל"ע או לדבר שאינו ברשותו ששם יש ממש בדבר אלא שאין יכול להקנותו לכן יכול להחיל חיוב על גופו אבל בזה שאין ממשות בדבר אין על מה להתחייב. ראיתו היא, מכך שדבר שאין בו ממש אין בו ירושה כמבואר בב"ב קמז, ב וה"ה שאי אפשר להתחייב בו.

הנחל יצחק (ס, ג) חולק וסובר שאפשר להתחייב על דבר שאין בו ממש כיון שההתחייבות חלה על גופו שיש בו ממש. ראיתו היא, מתוספות (תמורה לב, ב ד"ה והאמר) שפירש בסוגיא שם שאם מחרים קדשי מזבח לכהנים, החרם חל, אף על פי שאין לו בו אלא טובת הנאה בלבד. ופירש שחרמי כהנים אינם חלים על גוף הקרבן בגלל שטובת ההנאה שיש לו בקרבן היא דבר שאין בו ממש אבל חלים בתורת חוב כאילו קיבל על עצמו התחייבות.מכאן, שאפשר להתחייב טובת הנאה שאינה ממון ואין בה ממש. אמנם, הנחל יצחק סייג דבריו שלפי המחנה אפרים (הלכות טובת הנאה א), טובת הנאה אמנם אינה ממון אבל גם אינה דבר שאין בו ממש ולפי זה אי אפשר להשליך מהתוספות לגבי דבר שאין בו ממש אלא דינו הוא דין מיוחד בטובת הנאה בלבד^[78].

 

שאלה 6 - סעיף ו:

המוציא שטר בקניין על חבירו וכתוב בו נתתי לו אלף זהובים, וטען הנותן שלא היו לו בשעת הקניין, האם נאמן, ומה הדין באינו ידוע, ואיזה סתירה יש לדין זה?

שאלה 7:

האם אומרים כאן נמצא כאן היה בהל' הלואה ומתי? באר ההלכה הנוגעת לדין זה בשלימותה.

תשובה: (חגי וייסמן)

המחבר הביא ת' רי"ף בה טען החייב כי לא היה לו את הדבר שעליו התחייב בעת שהתחייב ולכן לא חל הקנין שהוי כדבר שאינו ברשותו או שלא בא לעולם וכד'. ופסק כי על התובע להביא ראיה כלומר המתחייב נאמן בטענתו שלא היה לו באותה העת.

סתירה לדין זה היא מסימן רנ, כו שם פסק המחבר כי הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו, ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה, דשמא לאחר זמן לקחן, אין בדבריהם כלום, דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו. וא"כ בעוד שבסימן רנ התובע נאמן ואומרים כאן נמצא כאן היה, אצלנו בסימן ס נאמן הנתבע המוחזק ועל התובע להביא ראיה ול"א כאן נמצא כאן היה.

ועוד כתב המחבר בסעיף שלנו כי ה"ה גם אם אין הדבר ידוע שעל התובע להביא ראיה.

ובסמ"ע כתב ליישב את פסקי המחבר שכאן טוען הנתבע ברי משא"כ בסימן רנ טוענים היורשים הנתבעים בשמא ולכן אזלינן כטענת התובע ואומרים כאן נמצא כאן היה. ועוד קשה שבסימן קיב פסק המחבר ג"כ לטובת הנתבע ושעל מקבל המתנה התובע להביא ראיה ומיירי ביורשים שאין טוענים ברי ותירץ הסמ"ע ששם מיירי בקרקעות שלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה אלא במטלטלי דניידי.

ובש"ך כתב תחילה לחלק שבסימן רנ מיירי שהמטלטלין בעין ולכן נאמר כאן נמצא כאן היה, משא"כ כאן שאינם מצויים כאן. ולבסוף כתב כי דין המחבר בסימן רנ הוא ת' רשב"א בשם הגאונים ובסימן קיב שהובאו 2 השיטות הכרענו דלא כגאונים וא"כ לא קיי"ל כפסק המחבר בזימן רנ ולעולם על התובע/המקבל (שהוא המוציא) להביא ראיה. וע"ע בט"ז בסימן רפא, ז.

ובנתיבות כתב שיש לחלק בין הסימנים שבסימן רנ מיירי במטלטלין כגון כלי הבית ששם שייך חזקת כאן נמצא... אבל בסימן קיב מיירי בנכסים כגון חיטי ושערי וסחורות ושם לא שייך חזקת כאן נמצא.

 

סימן ס

סעיף א

מלוה הבא לפרוע (צ"ל להפרע) ממשעבדי שהיו או נקנו לאחר ההלואה, מתי גובה מקרקעי ומתי ממטלטלי מדינא דגמ'? ומה המנהג בזמן הזה?

א: חילוק בין בני חורין למשועבדים

כאשר גובה מהלווה עצמו אין חילוק וגובה מיני אפילו מגלימא דעל כיתפי.

ב: חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ

במלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות, ובשטר גובה, אם היה קניין והעדים זוכרים - גובה אף אם לא נכתב השטר.

ג: במלוה בשטר - חילוק בין כתב דאיקני ללא כתב

לא כתב דאיקני אינו גובה מקרקעות שקנה אחר הלוואה, ואם כתב גובה. האחרונים שאלו כיצד מתחייב בדאיקני הרי זה דבר שלא בא לעולם? הקצות כתב שזה מתקנת חכמים, וכן כתב הרשב"ם. והנתיבות (יב) כתב שדאיקני הוא מדאו' למ"ד שיעבודא דאורייתא משום שהתורה משעבדת, וכעין זה כתב המאירי שמדאו' דאיקני משתעבד בלי שיכתוב מחמת החוב, אך משום תקנת לקוחות אינו גובה בלא שכתב.

הרמ"א (קיב, א) מביא שיטות שגם אם לא כתבו דאיקני משתעבד מדין טעות סופר.

הסמ"ע מביא מחלוקת ראשונים האם הלווה יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה את הקרקע. הש"ך הכריע שלא יכול לחזור בו.

ד: במלוה בשטר - חילוק בין כתב אגב קרקע ללא כתב.

מטלטלי לא משתעבדים משום שאין המלוה סומך עליהם, משום שהלוקח יכול להבריחם. אבל אם כותב ששעבדם אגב קרקע גובה מהם, משום שדינם כקרקע.

ה: השו"ע כותב שבזמן הזה המנהג שלא גובה ממטלטלי שמכר, משום תקנת השוק, אא"כ מכר ללוקח את כל נכסיו שבזה לא עשו תקנת השוק.

הש"ך מקשה שלא מצינו בפוסקים מנהג זה, ולכן כותב שמנהג זה קיים רק במקומות בהם כתוב בכל השטרות אגב קרקע.

 

לוה ששיעבד מטלטלי אגב מקרקעי והיה לו שטר חוב על אחר ומכרו, האם המלווה גובה מאותו שטר החוב? מה הדין אם שיעבד כדין מטלטלי אגב מקרקעי ואחר כך נתן את כל נכסיו במתנה, האם בעל החוב רשאי לגבות מהם?

שטר חוב:

לשון השו"ע: "ואם כתוב בשטר ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דקנינא ודאנא עתיד למקני דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, טורף אף ממטלטלים שקנה אחר שלוה ומכרם או נתנם, כשם שהוא טורף מהקרקעות, זהו דין הגמרא. ועכשיו אע"פ שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן, מפני תקנת השוק. ואפילו למנהג זה, אם היה ללוה שטר חוב על אחד ומכרו, בעל חוב גובה ממנו, דלא שייך בשטרות תקנת השוק, דלא שכיח".

מקור הדין: בטור בשם תשובת הרא"ש (עט, ה): "טעם שאין גובין מטלטלין שמכר היינו משום תקנת השוק שאם לא כן שום אדם לא היה רשאי לקנות חפץ מחברו מפני שעבוד נושיו. אבל בנתינת שטר חוב לא שייך תקנת השוק דמילתא דלא שכיחא הוא, ועוד דלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הילכך חשוב שפיר ממונו לגבות ממנו בעלי חובין.

וכתב השער משפט (ב) שמדברי הש"ך (נ' סק"ז, הפנה אליו האמרי ברוך) מבואר שדוקא בסתם שטרות, אבל בממרמות שלנו שמצויים שקונין זה מזה יותר מהמטלטלין שייך לגביהם תקנת השוק. וכן לטעם השני שכתב הטור בשם הרא"ש דכיון שלא יצא השטר לגמרי מרשותו שעדיין יש בידו כח למחול השטר לכן נחשב עדיין ממונו לגבות הבעל חוב ממנו, א"כ בממרם שאינו יכול למחול כשמכרו אינו גובה הבעל חוב ממנו.

הש"ך (ס"ק ט) כתב שמוכח מכאן ששטרות משתעבדי באגב, והקשה מדוע לא הביא הב"י מחלוקת בזה, שהרי הרשב"א בתשובה [א, תתקי"ד] חולק וסובר ששטרות אינם משתעבדים באגב. א"כ לפי דעת הרשב"א פשוט שאין הבעל חוב יכול לגבות מן השטר חוב שמכר אף לפי דינא דש"ס.

כל נכסיו:

לשון השו"ע: "וכן אם נתן כל נכסיו לאחר ולא שייר לעצמו כלום, אומדנא דמוכח הוא שלהבריח עשה, ולא שייך ביה תקנת השוק. רמ"א: ועיין לקמן סימן צ"ט סעיף י'". הסמ"ע מסביר את ההפניה של הרמ"א, ששם כתב הרמ"א שאם נראה לביה"ד שלא התכוון לערמה אלא למתנה גמורה קנה המקבל, למרות שנתן ממון זה להפקיע חוב.

הפת"ש מביא דגול מרבבה שחולק ומחלק ששם מדובר שמעיקר הדין לא יכל לגבות מטלטלי כגון שלא שעבד אגב קרקע לכן אם לא כיוון לערמה לא יוכל לגבות. אבל כאן שמדין תורה יכול לגבות ממטלטלי והשאלה האם עשו תקנת השוק, על כך נאמר שאם כיוון להפקיע את החוב לא עשו. ובסוף כתב שאולי כך יש להסביר גם את הסמ"ע.

 

סעיף ב

באלו מקרים ההתחייבות בדבר שאין קצוב חלה לכו"ע? הבא ג' מקרים לפחות.

הגמ' בגיטין נ: לא מוציאים לאכילת פירות מנכסים משועבדים - גזל שדה ולאחר שצימחה מכרה ועשתה פירות ובא נגזל וגבה עם הפירות מן הקונה ומשלם ללקוח רק את ההוצאות, והקונה הולך למוכר הגזלן וגובה את הקרקע מנכסים משועבדים ואת הפירות מבני חורין. נחלקו בגמ' בטעם הדבר שאת הפירות גובים מבני חורין לעולא ור"ל משום שאין כתובים, ואילו לרבי חנינא משום שאין קצובים.

לרי"ף ורא"ש הלכה כעולא ור"ל משום שאין כתובים לכן לא גובים מן הפירות ואין בעיה משום שלא קצוב לעומת זאת הרמב"ם פוסק משום שאין קצובים לכן אין גובים מן הפירות.

ולפי"ז נחלקו אף לעניין להתחייב בדבר שאין קצוב לשאר הראשונים אפשר להתחייב בדבר שאין קצוב ואילו לרמב"ם אין להתחייב בדבר שאין קצוב.

השו"ע פסק להלכה כשאר הראשונים משום שחלקו על הרמב"ם כל הראשונים. ולכן אם אדם התחייב בדבר שאין קצוב הוא חייב, ורק אם התחייב משום שאין כתוב לא חל.

בתוך שיטת הרמב"ם בגדר קצוב או מתי יועיל יש מח' ראשונים:

א.      עשו קנין בדבר שאין קצוב

גיטין נא. הגמ' מקשה מתו בנותיהם ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב, מתרצת הגמ' שקנו מידו. רש"י ביאר שמשום שסתם קנין לכתיבה עומד ונחשב כקצוב שזה ל5 שנים ולא מועיל קנין למ"ד קצובים. ואילו התוס' (בשקנו) חלק עליו וביאר את דברי הגמ' שקנין עדיף מכתיבה ולכן מועיל ויוצא שמועיל קנין למ"ד קצובים.

הש"ך כותב שלרמב"ם שעשו קניין גובים ממשועבדים עד סוף הזמן שקצבו.

ב.      גדר קצובים

לרש"י לעיל מוכח שקצוב לכמות שנים נחשב כקצוב, ואילו לרשב"א לא חשיב קצוב.

ג.       באופן שהוא מקבל תמורה או מכר

הקצות והתומים ביארו שכל סברת הרמב"ם משום שאין גמירות דעת שהוא מתחייב בדבר שאין קצוב משא"כ באופן שהוא מקבל תמורה אין בעיה של קצוב, כגון שהוא מוכר מה שיעלה מצודתי היום (ב"מ, טז.) כיוון שהוא מקבל תמורה זה חל אף לרמב"ם למרות שאין הדבר קצוב כמה יעלה מצודתו.

אופנים שיחול התחייבות בדבר קצוב לכו"ע :

א.      בשעת אירוסין שמתחייב בדיבור – רמב"ם.

ב.      בשעת נישואים שעשה קנין –נתיבות בשם כס"מ.

ג.       שו"ת לחם רב (קצט) שכיב מרע, כמו שהמרדכי כתב שגם באסמכתא דבריו קימים.

ד.      שו"ת לחם רב (קיד) רבים המתחייבים יכולים להתחייב בדבר שאין קצוב

ה.     רע"א בשם רדב"ז כאשר מנהג הסוחרים למחול או להקנות דבר שאין קצוב מועיל, שמנהג מבטל הלכה.

ו.        התומים חידש שאם נותן לו דבר עבור ההתחייבות שעובד מדין קניין.

 

סעיף ג

המתחייב לזון חברו, והנותן מבקש לתת פירות והמקבל מבקש מעות, עם מי הדין? ואם נעשה חולה האם חייב ברפואתו? (ציין האם ההתחייבות לזון באופן כללי חלה גם על תרופות?)

לשון השו"ע: "המתחייב לזון את חבירו, הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות, הדין עם מקבל המתנה...

הגה: מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב, חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב"י בשם הריטב"א). ואם חלה הניזון, אינו חייב ברפואתו, רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב"י סוף ס' ר"ז בשם הריטב"א פ' הנושא)".

מקור הדין: בספר העיטור (אות פ - פסיקתא דף סו טור ד) הריטב"א (כתובות קא:), המאירי והר"ן (כתובות ס: בדפי הרי"ף) בשם הירושלמי, אך בגרסת הירושלמי שלפנינו אינו מובא.

נחלקו האחרונים בהסבר דין זה:

הסמ"ע (ס"ק יב) כתב: "הטעם, דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון, ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם".

והבית שמואל (אבן העזר קיד ס"ק ב, הביאו רע"א) כתב: "דוקא כשיש לה מזונות ממקום אחר, אז חייב לה לשלם. אבל כשאין לה מזונות ממקום אחר אינה יכולה לומר: תן לי הדמים, משום דהוי כאלו התנה עמה ליתן לה מזונות ולא הדמים".

ובמאירי כתב: "אמרו בתלמוד המערב: היא אומרת – מעות, והוא אומר – פירות, רוצה לומר: ושתמכרם היא - הדין עמה ולה שומעין". ובשו"ת דברי שלום (אבן העזר חלק ג סימן פב) הסביר דבריו כדברי הבית שמואל, שיש לה מזונות ממקום אחר ולכן צריכה למוכרם.

רפואה, מקור הדין:

מקור הדין: בהמשך הסוגיא בירושלמי (כתובות יב, א): "חלת כמי שנישאת. מתה כמי שנישאת? מתה כבר מתה (ופטור מלשלם לה מזונות)".

הובא בר"ן (שם ס: בדפי הרי"ף), רא"ש (שם יב, א). הריטב"א (שם קא:) למד מכאן: "ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון חברו וחלה אינו חייב ברפואתו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת, וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי".

הש"ך (יד) כותב שמדברי התוספות (כתובות נ: סוף ד"ה ומאי) מוכח שחולק על דין זה, וגם במתחייב לזון בת אשתו יש חיוב רופואה, אך העיקר כריטב"א שהוכיח דינו מהירושלמי.

הפת"ש מביא תשו' רע"א שהשואל רצה לחלק בין מי שהתחייב לשנים קצובות שלא חשב על כך שתהיה חולה שבזה פטור, לבין מי שהתחייב לזון כל ימי חייו, שבזה יהיה חייב ברפואתה. ורע"א חלק עליו.

 

מה הדין במתחייב לזון חבירו האם זה כל ימי חייו או כל זמן שצריך?

לשון הרמ"א: "י"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ר"ן פ' מי שאחזו וב"י בשם הרשב"א)". וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם, או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו (תשובת הרא"ש).

היינו יש מחלוקת לגבי המקבל לזון סתם האם נפטר בשנה אחת או לא.

וכתב הסמ"ע (טו) להסביר את לשון הרמ"א בדעה א': "דוחק לומר דכתב כן משום דנסתפק בו אי משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שהוא צריך, ואפשר לומר דהכי קאמר, אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היתה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היתה אכל ימי חייו, וצ"ע".

ובדעה שנייה כתב הסמ"ע שאם קיבל על עצמו לזונו סתם נפטר בשעה אחת, והסיבה שברמ"א חייב שנה היא כיוון שאמר או 100 זהובים לשנה מכאן שגם לזון סתם הכוונה שנה.

הנתיבות (ח) הביא את ראיית הרשב"א שסתם לעולם משמע, מנדרים [כ"ח.]: "כיון דאמר יתסרו כל פירות דעלמא עלי, איתסרו כל פירות עלמא עילויה, ופרקינן דאמר - היום, אלמא כל סתם כלעולם דמי". וכתב שראיה זו לכאורה חזקה, וצריך לישב דעת הרא"ש שהיא דעת הי"א שהביא הרמ"א. וכתב שיש לחלק בין לשון נדרים שבזה אדם שאומר בלשון מסופקת דעתו להחמיר, לבין חיוב ממון שבזה המוציא מחברו עליו הראיה.

ובפת"ש (ז) הביא את דברי התומים וחת"ס שכתבו שאין מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש, אלא שהרשב"א דיבר בהתחייב לזון עני ויש בזה דין נדר ולכן מספק חייב לזון כל ימיו. והרא"ש דיבר בהתחייב לחברו ולכן מספק המוציא מחברו עליו הראיה, ואינו חייב אלא לשעה.

 

ציין האם ההתחייבות לזון באופן כללי חלה גם על ביגוד?

לשון הרמ"א: "ואין מלבושים בכלל מזונות אלא אם כן אמר: אזון ואפרנס, דמלבושים הוא בכלל פרנסה (ב"י בשם הרשב"א)".

הבית יוסף (אבן העזר סימן קיד,יב) הביא את הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' קטז) ששאלתם אם יש בכלל המזונות מלבושים משמו של רבינו האיי אמרו שהמלבושים וצרכי הנישואין בכלל המזונות. וריב"ם כתב שאין בכלל המזונות אלא מאכל ומשקה, אבל מלבושים ונדוניא פרנסה מיקרו. ומסתברא שהמלבושים גם כן בכלל מזונות הם כמו ששנינו (כתובות נב:) את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי... ואלא מיהו במי שבא לחייב עצמו מדעתו שלא מתנאי בית דין אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת מזונות סתם עד שיפרש אזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה וכיון שלעתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון בני אדם לפיכך מי שבא להוציא עליו הראיה.

 

סעיף ח

מה הדין בראובן שהוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו, ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את?

לשון השו"ע: "ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי, וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו, ושמעון טוען: לאו בעל דברים דידי את (מאחר שאין לך הרשאה מלוי) (טור), אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה, אם אינו חב לאחרים בהודאתו, כופין את שמעון שיפרע לראובן".

מקורו בבעל התרומות, והביא הלכה זו השלטי הגבורים (ב"מ מד. א). היינו השליח (לוי) נאמן לומר שנעשה שליח והכסף שייך לראובן, והטעם משום קניין אודיתא, וכתב התרומות שיש חולקים כיוון שקניין אודיתא מועיל רק בשכיב מרע. הש"ך חולק על דין זה וכותב שהעיקר כדברי החולקים בתרומות, ואף שקניין אודיתא מועיל בכל עניין, אודיתא לא מועילה כאן משום שלא מצינו קניין אודיתא להקנות שטרות. הקצות מכריע ששטרות נקנים באודיתא, ורק מלוה ע"פ לא.

הנתיבות (יז) חולק על הש"ך וסובר שאם הודאתו יכולה להיות אמת לכו"ע (גם לדעה החולקת בתרומות) הודאתו מחייבת, ואין כאן עניין לקניין אודיתא. והמחלוקת כאשר אנו מוחזקים שהמעות של השליח ובזה נחלקו האם קניין אודיתא הוא קניין גמור או לא.

 

סעיף ט

לוי נטל הלוואה מראובן, וביקש ראובן שיכתוב את השטר על שם שמעון וישאיר אצלו את השטר, ושהגיע זמן הפירעון אומר לוי שאינו רוצה להחזיר את החוב אלא לשמעון שעל שמו כתוב השטר, וראובן דורש שיחזיר לו, עם מי הדין? באר ונמק.

לשון השו"ע: "ראובן הלוה מנה ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו השטר על שם שמעון, אך שיתנו השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי בזמנו, טוען: לאו בעל דברים דידי את, הדין עם ראובן.

מקור הדין: ב"ק (קב:): "תנו רבנן: הלוקח שדה בשם חבירו - אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו על מנת - כופין אותו למכור. מאי קאמר?... אלא אמר אביי ה"ק: הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי, ואם אמר לו על מנת - כופין את המוכר למכור. אמר מר: הלוקח שדה בשם חבירו - אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי. פשיטא! מהו דתימא מצי א"ל: מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא, ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא, וזוזי בכדי לא שדינא, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא, קא משמע לן דאמר ליה: עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה, ויכתוב לך שטרא אחרינא".

מסוגיא זו מוכח שהקונה וכתב את שם חברו רק למראית העין הקונה קנה את השדה, ולמדו מכאן שגם בהלוואה הלווה חייב למלוה אף שכתב את שמו של חברו למראית העין.

 

מה הדין אם ראובן מוציא שטר שכתוב על שמו, ובסוף כתוב שהכסף שיש בו שייך לקהל, וכעת נדרש שמעון להשיב כסף זה והוא טוען שהכסף שלו והראיה שהוא רשום על שמו?

לשון השו"ע: "שטר שהיה כתוב על שם ראובן, וכתוב בסופו (קודם חתימת העדים): ואלו המעות הם מחכירות הקהל, וטוען ראובן שכיון שכתובים על שמו, שלו הם, שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל, והקהל מכחישין אותו, הדין עם הקהל".

סמ"ע (כח) מקורו מתשובת הרא"ש, ודוקא במקום שהמנהג היה לכתוב שטר הכנסתם על שם היחיד, אבל בלאו הכי נאמן לטעון שלא להשביע כתבתי., והשיג על העיר שושן.

והש"ך (לה) כתב: ולי נראה עיקר בזה כהעיר שושן... והמעיין בהרא"ש שם יראה דעיקר טעמו כיון שכתוב בסוף, ואלו המעות הם מחכירות הקהל. ומ"ש הרא"ש שם שמנהג הקהל כך, י"ל דלרווחא דמילתא כתב כן, וכן נראה להדיא דעת המחבר, שלא העתיק זה.

וכן נראה בדין, דכיון דכתב הרא"ש דאינו נאמן כיון שאין לו כתיבה ומסירה, א"כ כיון דכתוב שאלו המעות הם מחכירות הקהל, הרי מוכח שהשטר של הקהל הוא, והיאך יוכל זה לטעון ששלו הוא בלא כתיבה ומסירה. ומה שהקשו העיר שושן והסמ"ע דאמאי אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי כתבתי, וכדלקמן (ס"ה, כ"ב) נ"ל דשאני הכא כיון שכתוב כן בשטר עצמו קודם חתימת העדים, דזה ודאי נכתב בתחילה בשעת עשיית השטר, וכולי האי לא עבדי שלא להשביע, משא"כ לקמן סימן ס"ה דמיירי שכתב בכתב ידו בעצמו לאחר חיתום השטר".