עדכון תשפ"ג מנחם אב
אתר psakim.org משפט התורה - עדכונים
מנחם אב תשפ"ג
הפטרת השבוע, חזון ישעיהו בן אמוץ, היא אחת התוכחות הקשות ביותר שהנביא אומר לעם ישראל להזהיר על חורבן הבית,
ומעורר אותנו להתאבל על חסרון בית המקדש ומלכות בית דוד.
אך יחד עם זאת, מסיים ישעיהו הנביא בהבטחה הגדולה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ .. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה ...
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
הבטחה זו להשבת המשפט על תילו, אומר הנביא בנבואה זו כדי לנחם את ישראל, ולהראות שיש תיקון אחרי הגלות והקב"ה לבסוף ישיבנו אליו.
בדור המיוחד שבו הקב"ה שתל אותנו, אפשר להתבונן היטב ולראות איך משפט התורה לאט לאט עולה ומתרחב מתפתח ומתגדל,
וקרובה הדרך לגאולת ציון במשפט צדק.
יהי רצון שנזכה בקרוב לנחמה בבניין בית המקדש והשבת הסנהדרין למקומה.
בתקופה האחרונה העלינו לאתר כמה פסקי דין מהרב ישועה רטבי - ישיבת מצפה יריחו, וכמו כן ממשיכים לעלות פסקי בתי הדין הרבניים. לאחרונה קיבלנו צבר פסקי דין מבתי הדין שתחת מערך לכתחילה, והם יעלו לאתר בע"ה בזמן הקרוב
דיונים הערות ותגובות, על העדכון ובכלל, ניתן לשלוח אלינו:
במייל חוזר, או דרך תיבת 'צור קשר' באתר, או בתחתית כל פסק בהתייחסות לאותו הפסק.
מפסקי הדין החדשים שעלו לאתר
(למעבר לפסקי הדין באתר יש ללחוץ על הכותרות)
אדם הזמין חדר במלון לשבת, דרך ארגון תורני המארגן שבתות עם תוכן תורני. כאשר הגיע למלון גילה כי הבריכה פתוחה לציבור הרחב, דבר שיוצר בעיות צניעות. מכיון שלחזור הביתה סמוך לשבת אי אפשר, התובע נאלץ לשהות בשבת במלון, כאשר כמעט לא יצא מחדרו מלבד לתפילות לשיעורים ולסעודות. על כך הוא דרש את כספו בחזרה ו1000 פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו.
הרב ישועה רטבי, מבית הדין ישיבת מצפה יריחו, דן באריכות בדיני מקח טעות וצער, והרחיב לדון גם בגדר דיני צניעות לשון הרע וגניבת דעת. בדין מקח טעות, אע"פ שהתובע השתמש במוצר, לכאורה היה מקום לטעון שלא נהנה משום שהיה באיסור! אך לא כן הדברים כאן, כאשר התובע נהנה בכל השירותים הבסיסיים שאמור היה לקבל במלון, ורק צומצמה האפשרות להסתובב חופשי, וגם זאת לרוה"פ איסור הסתכלות הוא דרבנן שבו אי אפשר לטעון לא נהנתי משום שעברתי על איסור, ואול אף זה לא. מעבר לכך, נקודה אחת עמדה לחובתו של התובע, בכך שנשאר במוצאי שבת לשחייה בבריכה בזמן הנפרד, ומכיון שלא עזב עם צאת השבת, הרי שנהנה גם אח"כ וכבר לא יכול לטעון כלל למקח טעות.
בנקודת עוגמת הנפש חידש הרב רטבי שע"מ להשכין שלום יש לחייב את הנתבע לשלם פיצוי, מכח היכולת לכפות פשרה ולחייב על גרמא, המופעים בשטר הבוררות עליו חתמו הצדדים, ומשום 'שלא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה', כדברי הרשב"א (ג, שצג).
על נקודה זו העיר הרב משה מאיר אבינר (לחץ למעבר להערה) שכל מה שיש מקום לחייב עגמת נפש הוא כאשר הנתבע היה חייב בדיני שמים, ולא כשמדובר באונס בשוגג, שכן הנתבע סיכם עם המלון שהבריכה תיסגר והמלון הוא שלא עמד בסיכום, פרט שהצדדים הם אנשים תורניים, ואין חשש שמחמת הפטור ילמדו להזיק בגרמא ובאופנים שאין דנים בימינו.
הרב רטבי ענה על כך, שלדעתו מדברי הרב קוק (אורח משפט, ס' א) עולה שכאשר הצדדים ישארו מסוכסכים, כדאי לעשות פשרה ולהגיע לשלום.
לכל פסקי הדין מבית הדין ישיבת מצפה יריחו
בפסק דין משנת התשנ"ג, דנו בבית הדין לממונות של מועצת מטה בנימין, מהו הכח יש למזכירות של יישוב, האם חברי המזכירות יכולים לקבל החלטות שיש להם גם השלכות על הנוחות הביטחון וערך הקרקע של תושבי היישוב, ומתי על המזכירות לקבל החלטה רק על פי רוב חברי היישוב. הנושא המדובר היה הקמת מרכזיית טלפונים להטבת הקשר הטלפוני ליישוב, במקום שגורם למפגע סביבתי לתושבים הגרים בסמיכות. פסק הדין פורסם בחוברת יש"ע ימינו, ועתה הוקלד מחדש ועלה לאתר.
לכל פסקי הדין של בית הדין מטה בנימין
מתי רישום בטאבו אינו ראיה לבעלות
דייני בית הדין האזורי ברחובות דנו בעניין תוקפו של רישום בטאבו. בעצם השאלה האם רישום בטאבו מהווה ראיה לבעלות, נחלקו הפוסקים בזמננו, אם כי דומה, שלמעשה על פי רוב מתייחסים לרישום כבעלות מכח משום שהחוק אומר שרישום בטאבו הוא הוכחה לבעלות.
אומנם, במקרה שהגיע לפניהם נחלקו הדיינים, משום שתחילה הדירה נרשמה רק על שם האיש, ואף המשכנתא נרשמה על שמו בלבד, מאידך האישה היא ששלמה את סכום הכסף המהוה את הבסיס למשכנתא, ואף שאר תשלומי המשכנתא יצאו מחשבונה. אלא שבהמשך נרשמה חצי מהדירה על שם האשה, ואף נרשמה כלווה במשכנתא, ולבסוף פרעה את שארית המשכנתא מכספה וחסכונותיה. כאן נח' הדיינים, דעת הרוב היא שיש אומדנא שהדירה שייכת לאשה, מכיון שמתחילה הרישום אינו הוכחה לבעלות, וממילא יש לומר שהרישום במקרה הזה כלל אינו מהווה הוכיחה, ומכך ומסיבות נוספות יש לראות את האשה כבעלים מוחלט על הדירה. המיעוט סבר, שאומנם אין ללמוד מהרישום הראשון, אך מכיון שלבסוף הדירה נרשמה על שם שניהם, הרי היא בחזקת שניהם ומתחלקת בניהם, ובפרט שהאשה לא התלוננה במשטרה על שהבעל כופה אותה לרשום את הדירה על שם שניהם ולא רק על שמה. בתוך הדברים, נחלקו הדיינים במקרה הזה עד כמה להאמין לאיש או לאשה בדבריהם, וכמה יש ללמוד ממעשיהם או מהמנעות ממעשים, לבעלות או אי בעלות על הדירה.
לכל פסקי בית הדין האיזורי רחובות
כמה שנים אחר קום המדינה, הגיע לבית הדין הרבני בירושלים תיק צוואה, ובו דרישה לביטול צוואה בה נושל אחד האחים מחלוקת הנכסים, לבר מ10,000 פרנק. טענת המבקש הייתה שהאב כתב כך למנוע ממלכות מרוקו לעכל את הכספים המיועדים לבן הנ"ל, מחמת חובות גדולים הרובצים עליו, וגילה בדעתו כך כמה פעמים, שרצונו לתת הירושה גם לבן המדובר. לאחר כמה דיונים ברחבי העולם, העלו הדיינים הגאונים הציץ אליעזר, הרב יוסף קאפח והרב שלום מרדכי אזולאי לדחות את הטענות ולקיים את הצוואה, מחמת שלא נתקבלה עדות בע"פ של עדים כשרים בפני ב"ד על ביטולה של הצוואה ע"י המנוח, ומכתבים אינם עדות, המנוח לא מסר מודעה על הצוואה בפני שני עדים כשרים ואמירות כלליות בע"פ אין בהם כדי לבטל את הצוואה, אין כאן דין מברחת משום שלאחים האחרים נתן במתנה גמורה, ואף אעבורי אחסנתא אין כאן. מעבר לכך, הוכיחו הדיינים שמכיון שהמנוח כתב במפורש שיכול לשנות את הצואה בכל עת בפני בית הדין בירושלים, ולא עשה כן, מוכח שכוונתו לקיים את הצוואה כלשונה.
לכל פסקי בית הדין הרבני האיזורי ירושלים
(למעבר לפסקי הדין באתר יש ללחוץ על הכותרות)
- דיונים מתוך פסקי הדין באתר
חלק מהחזון שלנו באתר פסקים, שהבמה הכללית של פסקי הדין תיצור הפרייה הדדית, תוליד דיונים בין תלמידי החכמים, ותייצר עולם תורה פורה סביב פסקי הדין. לשם כך, בסוף כל דף ישנו כפתור המאפשר התייחסות ספציפית לאותו פסק או מאמר. את הערות אנחנו משתדלים לשלוח לדיינים הכותבים, והבחירה בידם אם להתייחס או לא. הערות מתאימות מתפרסמות במדור ההערות באתר.
הפעם נציג שני פסקי דין שהביאו חידושים מעניינים, ובעקבותיהם נכתבו מאמרי תגובה:
אומדנא מבוררת
האם בגידה בין בני זוג היא אומדנא מבוררת לפירוק השיתוף?
בחודש האחרון העלנו לאתר את פסק הדין האחרון של בית הדין הגדול בעניין בוגדת, (מתאריך: ג אלול תשפ"ב, תיק 1312042/4), ומאמר תגובה עליו מחברי מכון תורת המדינה.
עיקר הדיון עסק בשאלה, האם יש אומדנא מבוררת לומר שבגידה גורמת לפירוק השיתוף וביטול המתנות שנתן הנבגד לבוגד אחר זמן הבגידה:
הרשב"ץ בתשובה כתב (א, צה): "שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן". האם בגידה היא אומדנא ברורה שאין לפקפק בה?
בפסק של בית הדין הגדול, נדונה השאלה האם יש לקבוע את 'מועד הקרע' להפסקת שיתוף הממון, על פי מועד הבגידה בפועל, או לפי המועד בו התברר לבעל שהייתה בגידה, והפסיקו בפועל הפסיקו לחיות יחד. הדיינים ובראשם נשיא בית הדין הגדול כבוד הרב דוד לאו שליט"א, תלו את זה בשאלה עד כמה האומדנא ברורה שבגידה מהווה פירוק הנישואין:
'אם כן, עיקר הדיון במקרה שלפנינו צריך להיות בשאלה אם יש לנו אומדנה ברורה "שאין לפקפק כלל" בדעת הבעל שאילו היה יודע שאשתו בגדה בו היה מפסיק מייד את השותפות ביניהם.' וטעמם הוא שיש לראות את 'מתנות השיתוף' שבין בעל לאשתו, (דהיינו מה שמרוויח יותר מהחצי, ונותנו לשיתוף ומתחלק שווה בשווה) כהסכם כעין מכירה, משום שהוא תלוי בשני הצדדים ולא רק בנותן, ולכן כדי לבטלו צריך אומדנא ברורה כדברי הרשב"ץ.
למסקנה כתבו: 'צריך עיון רב אם אפשר לומר שיש אומדנה ברורה שאין לפקפק כלל בדעת הבעל שאילו היה יודע שאשתו זינתה היה מפרק מייד את חיי הנישואין'. עיקר ביסוסם הוא על דיוק מדברי החתם סופר (א"ע קמא), שכל האומדנא להחזרת המתנות לבעל היא משום חיבת ביאה ולא מאומדנא שאם היה יודע שבגדה וזינתה תחתיו לא היה נותן. וכך נכתב בפסק: 'שמשמע מדבריו (של החת"ס) שעצם הבגידה שבזנות אינה מספיקה ליצור אומדנה מוכחת לבטל מתנה, וממילא כל שכן שיש לומר כך בדור שלנו שבו, לצערנו, דברים אלו נתפסים כפחות חמורים בעיני בני אדם, וכל שכן שכך הוא באנשים שאינם שומרי תורה ומצוות'. אומנם, בית הדין הבהיר שאין לראות בפסיקה זו הכשר כלשהו לבגידה, ומעבר לכך, הפסק עוסק במקרה ספציפי זה ואין להשליך ממנו למקרים אחרים.
מנגד יש לומר, שמתוך שמסד המשפחה היהודית בנוי על האחדות המוחלטת שבין בני הזוג "והיו לבשר אחד" והאימון ההדדי שבניהם, ואין כאן שני גופים מפורדים המנהלים חיים משותפים, ועל דעת כן התחתנו, משכך אי אפשר להסתכל על השיתוף הרכושי כמנותק מהאימון האישותי שבין בני הזוג. ואם חלילה יש בגידה, אין לך אומדנא ברורה מזו שלא על דעת זה נתנו את ממונם לשיתוף, ומשכך, מרגע הבגידה כבר אי אפשר לומר שהאחד נותן לשני במתנה מחלקו.
בסברא זו האריכו הרב יעקב יקיר והרב יאיר קרטמן ממכון תורת המדינה, ומסקנתם: 'ראשית, פירוק המשפחה אינו תלוי בדעתו (של הבעל). התורה היא המגדירה את קיומה של המשפחה או את פירודה. מרגע שהתורה מגדירה שאין כאן משפחה ממילא אין איזון משאבים הנובע מהגדרת המשפחה. ושנית, אומדנא פשוטה היא אצל רובא דעלמא כי הנישואים עניינם החיבור בין איש לאשתו בנאמנות ובמחויבות ואין עניינם הקמת משק בית כלכלי עסקי בלבד. בגידה בנאמנות ובמחויבות לאישות נתפסת כשבירת המשפחה ופירוקה.' הדברים הללו נתמכים בפסיקות של דיינים שונים מבתי הדין הרבניים לאורך השנים.
כך גם כתב הגאון הרב דוב ליאור שליט"א (מכתב המצוטט ב'בשבע' 1044 עמ' 22):
'הנאמנות בין בני הזוג היא עיקר, והשיתוף הממוני הוא משני, יש אומדנא חד משמעית שמעשה בגידה אינו רק חטא ועוון אלא גם מעשה שהורס לגמרי את המעמד המשפחתי, וממילא אי אפשר לומר שיש לאישה הבוגדת זכויות בנכסי הבעל מעת שבגדה בו'.
מדבריהם עולה, שיש לראות אומדנא ברורה שבגידה היא פירוק השיתוף באופן מוחלט.
גדרי איסור עינוי הדין
מתי יש איסור לדיין לענות את הדין? האם מותר לעכב את פסק הדין בשביל הגשת ערעור?
כותב הרמב"ם (סנהדרין כ ו): "לא תעשו עוְל במשפט" - זה המעוות את הדין ... וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים, הרי זה בכלל עוְל."
אל בית הדין האזורי בבאר שבע הוגשה תביעה של אשה גרושה לקבל לידה חיסכון מסויים שמתחילה היה בבעלותה. הבעל דחה את הטענה בכך שהדיון בעניין והכרעתו נעשו בעבר לפי הסכם, ואין לפתוח אותו שוב. הרב אריאל אדרי, דחה את התביעה על הסף משום שאחר שנטענו הטענות והעניין הוכרע על הדיין למנוע עינוי דין, והאריך לדון בהרחבה בגדרים של איסור עינוי הדין (למעבר לפסק לחץ).
איסור עינוי הדין מופיע כבר במשנה, אך מקורו אינו כ"כ ברור, והרמב"ם הביא אותו עם איסור עיוות הדין הנלמד מהפס' "לא תעשו עול במשפט".
הרב אדרי דן בסוגיות שהביאו האחרונים כמקור לאיסור עינוי הדין, ומסיק, שאומנם בדיני נפשות כל עוד לאדם יש סיכוי לחיות - אין עינוי דין, ולכן פשיטא ששם עינוי הדין הוא רק אחר גמר דין, אבל בדיני ממונות הוא מוכיח שיש איסורי עינוי כמו איסור עוול, ועוְל לדברי הרמב"ם הוא גם כאשר מאריך בדברי בירורים ומצער את בעלי הדין, א"כ האיסור הוא בין לפני גמר הדין, ובין לאחרי גמר הדין. כך כתב מרן הרב קוק זצ"ל בבאר אליהו (יז, ס"ק יט), שמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה מתבאר שעינוי הדין שייך גם בדברים נוספים כמו לעיין בו יותר מדי, ולא רק כדי לצער אחד מבעלי הדין, כלשון הרמב"ם בהלכות.
חידוש נוסף מחדש הרב אדרי, שאיסור עינוי הדין אינו בין אדם לחברו, אלא בין אדם למקום, שהרי איסור עשיית עול במשפט אינו רק בדברים הנוגעים לבעלי הדין אלא גם במשפט עצמו. סימוכין לכך הוא מביא מסוגיית מעוברת שנתחייבה מיתה, שלא ממתינים לה עד שתלד, אע"פ שכל אשה הייתה רוצה להמתין מלהיהרג כדי שיחיה עוברה.
על פי זה מאריך הרב אדרי לדון כיצד ניתן לתקן תקנה לאפשר עירעור או כתיבת נימוקים כנגד איסור עינוי הדין, ועיקר הקושי הוא כיצד ניתן לתקן כנגד איסור שהוא בין אדם למקום. עכ"פ למעשה הוא מסיק שהתקנה מועילה, אבל על הדיין לכתוב בזריזות, ואין להאריך 'מעניין לעניין באותו עניין או שלא באותו עניין', ו'איסור עינוי דין נותר על כנו ולא נגרע ממנו דבר זולתי המפורש בתקנה'.
הרב ברוך פז, העיר על פסק הדין לחלוק על דברי הרב אדרי בכמה דברים, ואח"כ כתב מאמר 'איסור עינוי הדין' בו הוא מבאר את הדברים באריכות:
הרב פז, נוקט בשיטת ספר פנים במשפט, שיש לחלק בין דיני נפשות בהם איסור עינוי בדין הוא אחר גמר הדין, לדיני ממונות בהם האיסור הוא רק קודם גמר דין. הרב פז מוכיח את זה מכך שכל דברי הראשונים לגבי עינוי הדין לפני גמר הדין עסקו בדיני נפשות ולא בדיני ממונות, והעוסקים בממונות מדברים על לפני גמר דין. מלבד זאת, בכמה מקומות אנו מוצאים שנותנים לנתבע זמן להביא ראיות ולאדרכתא.
עוד כותב הרב פז, שיש לחלק בין איסור עינוי הדין לעיוות הדין, שהרי הרמב"ם והשו"ע גבי איסור עיוות הדין כתבו "לא תעשו עוְל במשפט" וגבי איסור עינוי הדין כתבו רק "לא תעשו עוְל", משמע ששני עניינים הם, ועינוי הדין נלמד מעוְל כללי, ולאו דוקא עוְל במשפט. מכאן, ומראיות נוספות קובע הרב פז שאיסור זה הוא בין אדם לחברו ומועילה בו מחילה, מעבר לכך שמצאנו תקנות גם כנגד בין אדם למקום.
לגבי עירעור, הסיבה שנותנים רק מעט זמן לעירעור לעומת זמן רב להבאת ראיה, מחדש הרב פז שפסיקת בית דין נחשבת לודאי מול ספקו של המערער, לעומת זמן הבאת ראיה, שב"ד פוסקים את הדין לפי הנראה לפניהם, אך אם אכן יביא ראיה, ישתנה הדין.
א"כ, אפשר לומר שהרב פז והרב אדרי חולקים בשלוש נקודות: לדעת הרב אדרי, דיני ממונות דומים לדיני נפשות, שאחר גמר דין גם שייך בהם עינוי הדין, ולדעת הרב פז רק בממונות שייך רק קודם גמר דין. לדעת הרב אדרי עינוי דין נלמד מעיוות דין, איסורו בין אדם למקום ואין עליו מחילה ושייך גם שלא במקום צער לבעלי הדין, ומתוך כך גם בתקנות לכתיבת נימוקים ולעירעור יש למעט את עיכוב ביצוע הפסק למינימום הנדרש, ולדעת הרב פז זהו איסור בין אדם לחברו, וניתן למחילה והתקנות לכתיבת נימוקים ולעירעור הם מחילה, עיקרו בודאי כשמתכוון לצער את בעלי הדין, ובעיכוב שכוונתו לשם שמים, בודאי אין איסור עינוי דין.
לכל פסקי הדין של הרב אריאל אדרי
לכל הפסקים והמאמרים של הרב ברוך פז, נשיא מכון פסקים
אם גם לכם יש הערות ותגובות, נשמח שתכתבו לנו במייל חוזר, או דרך תיבת 'צור קשר' באתר.
צימר בקיץ
לקראת בין הזמנים וחופשת הקיץ נציג לפניכם שני פסקים 'מעניני דיומא', בעניין פגמים ותקלות באירוח נופש.
אל בית הדין במעלה אדומים הגיע מעשה: משפחה שכרה צימר לנופש, ונתגלו בו פגמים מהותיים. המשפחה אומנם הסכימה להישאר תמורת הפחתה 'שתסוכם אח"כ', אך בהגיע זמן התשלום נתגלע ויכוח על גובה ההפחתה, והצדדים הגיעו לבית הדין. עוגמת נפש, אינו חיוב ממוני, לכן בד"כ לא מתחשבים בו, אך במקרה של נופש, אוירת הנופש היא מרכיב מרכזי. האם נכון לחיב כאן על עוגמת נפש? כדי לענות על השאלה, הביאו הדיינים כמה מקרים בהם ניתן מקום משמעותי למרכיב ההנאה.
הרא"ש כותב בתשובה (צו, ו), שלא מחילים מקח טעות בדירה שניזוקה, כל עוד שם דירה עליה. האם על צימר בקיץ ללא מזגן חל שם צימר?
הרמב"ם (מכירה טו ג) כותב: 'אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר'. האם יש מקרים שלמרות שהמשיך להשתמש, לא אמרינן שמחל? כל זה בתשובתו של הרב ישועה רטבי.
חדש בעולם משפט התורה
איחוד 'איגוד בתי הדין' עם 'לכתחילה'
לאחרונה התמזגה רשת 'איגוד בתי הדין לממונות', יחד עם המערך החדש של בתי הדין 'לכתחילה', ומעתה, בתי הדין יפעלו יחד תחת קורת גג אחת.
למעבר לאתר לכתחילה.
כנס הדיינים והאברכים השנתי של לכתחילה
בשבוע הבא ביום שלישי, ז באב, יתקיים יום העיון השנתי לדיינים ואברכים של לכתחילה בקרית משה בירושלים, הכנס יעסוק בדיני ירושות ועריכת צוואות. במהלך הכנס ישתתפו גם נשיא לכתחילה - הגאון הרב דוב ליאור שליט"א, והרב ציון כהן, רב העיר אור יהודה. בכנס תושק תערכת המחשוב החדשה של בתי הדין 'לכתחילה'.
סיכום כנס הדיינים של מכון משפטי ארץ
מסקנת הדיון הייתה שלמעשה ניתן לחייב, או מכח ששיתוף חשבונות הבנק, הדירה וכו' מהווים הוכחה על כוונת שיתוף, או משום שכל עבודה של האשה שהיא מחוץ לבית, נחשבת להעדפה שע"י הדחק ושייך אליה, ואפשרות שלישית מכח אומדנא על פי מנהג המדינה שהיום באים להתחתן על דעת שיתוף הנכסים, על פי סברות אלו, הרי יש לאשה ממון משלה וניתן לחייבה בנזיקין. נעיר, שגם לפי הגישה השלישית, אין כאן כפיפות לחוק אלא אומנדא בכוונת הזוגות המתחתנים, שהרי, מבחינת חוק יחסי ממון (פרק ב סע' 4,5) אין שום שותפות בין בני הזוג במהלך תקופת הנישואין, וכל אחד בעלים על שלו ועל מה שמרויח, והחוק חל רק במועד פירוק הנשואין, שאז 'מאזנים' את הנכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואין מתוך הסתכלות שכל אחד נתן את חלקו בסיוע השני, ומתוך כך מגיע חלק שווה.
עוסקים בדיני תורה או בענייני חושן משפט? יש לכם דברים מעניינים לומר לציבור? יש לכם ספרים חדשים בענייני חושן משפט?
צרו איתנו קשר במייל, ונפרסמם בע"ה בעדכון הבא:
אחזקת האתר עולה ממון רב. ואנו זקוקים לתרומות על מנת להמשיך את הפעילות החשובה הזו. היו שותפים עימנו!
ניתן לתרום בהעברה בנקאית:
בנק דיסקונט-(11),
סניף רמת אשכול-(109),
חן-127152
לתרומה בדרכים אחרות, ולהקדשה והנצחה באתר,
ניתן לפנות אלינו במייל חוזר, או בטלפון: 052-580-2713.
התרומות מוכרות לצרכי מס ע"פ סעיף 46.
