בס"ד


מאמרים ועיונים
מס. סידורי:13953

על פסק 13951 - האם בגידה מהווה אומדנא לביטול השיתוף

תאריך: י"ד שבט תשפ"ג
מחבר המאמר:

הרב יעקב יקיר והרב יאיר קרטמן


לעיון בפסק עליו נכתבו ההערות - לחץ כאן


תגובה מנומקת לפסק ביה"ד הרבני הגדול בתיק 1312042/4, בעניין בגידה ו'מועד הקרע'

לפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס [1].

מבוא

פסה"ד עוסק בשאלת הגדרת 'מועד הקרע' במקרה של בגידה ממושכת שהביאה לפירוק המשפחה.

נייר העמדה טוען כי פסה"ד, לענ"ד, הוא טעות בתרתי. הן בקביעתו כי אין אומדנא ברורה כי בגידה נתפסת כפירוק הנישואים, והן בהגדרת ההסדר האובליגטורי (המחייב) של חוק יחסי ממון כמכירה שכבר נעשתה. בדברינו נראה כי חוק יחסי ממון שולל שיתוף נכסים בין איש לאשתו במהלך הנישואים וכל עניינו הוא חיוב החל עם פירוק הנישואים. עוד נוכיח כי פשוט הדבר שהנישואים בישראל אינם הקמת משק בית כלכלי עסקי בלבד, אלא חיבור אמיתי בין איש לאשתו, 'והיו לבשר אחד', הבנוי על נאמנות ומחויבות, באופן שבגידה מפרקת את המשפחה לפי הגדרת התורה ולפי אומדן דעת רובא דעלמא.

פרטי המקרה

א. כותב כבוד הרב לאו:

"בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקוה, תיק מס' 1253036/3, אודות חשדו של האיש באשתו שהיא בוגדת בו. האשה הכחישה, ולאור זאת המשיכו לחיות ביחד כרגיל. לאחר כמה שנים התברר ששיקרה ובאמת בגדה בו כבר באותה שעה, ומיד תבע הבעל גירושין. הבעל טוען ש"מועד הקרע" צריך להיקבע לזמן שבו התברר לו שהאשה בגדה בו, כיון שאילו היה יודע על כך היה מסיים אז את חיי הנישואין שלהם. ואילו האשה טוענת ש"מועד הקרע" צריך להיקבע בשעה שנפרדו בפועל. בית הדין האזורי קבע כי מועד הקרע ייקבע לתאריך בו הופרדו חשבונות הזוג, ועל כן לא ראה טעם לנהל הליך הוכחות בשאלה שתשאר בין האישה לבין בוראה".

ב. בית הדין האזורי בפ"ת דן בחלוקת ממון בין בני זוג. הדיון היה על מועד הקרע בין בני הזוג.

בני הזוג התגרשו ב 6.4.21 לאחר שהבעל חשף את הרומן הנסתר של אשתו. לטענת הבעל הבגידה הממושכת של אשתו החלה בשנת 2015. לטענת בית הדין למרות החשדות שהיו לו הוא המשיך לחיות עם אשתו ולנהל איתה חשבון בנק משותף. לא זו אף זו, הוא המשיך בכך גם לאחר שהתברר לו שאשתו בגדה בו, ולא גרשה מיד או הפריד את חשבון הצדדים, ולכן לדעת ביה"ד אין לבגידה השלכה על מועד הקרע. הבעל טוען שהוא גילה את הרומן ב 25.5.19 וכי מדובר ברומן של 3.5 שנים. ביה"ד קבע את מועד הקרע ל 31.10.19 היום שבו הופרדו חשבונות הבנק של בני הזוג.

ג. עוד כותב ביה"ד הגדול:

"טענת הבעל מבוססת על כך שלטענתו יש אומדנא ברורה, שכל מה שהוא נתן לאשה מכח חוק יחסי ממון וכיוצא בזה, וכגון מה שזכתה מכח החוק בחצי ממשכורתו, גם אם אינה מרוויחה משכורת דומה, לא נעשה אלא על דעת כן שהאשה לא בגדה בו, ואילו היה יודע על בגידתה, היה מפרק את השותפות הרכושית שנובעת מחיי הנישואין מיד".

ד. ביה"ד דחה את התביעה הן מן הצד ההלכתי בו פתח המערער והן מן הצד החוקי שבו סיים.

הדיון הממוני בביה"ד הגדול

ה. בדונו בפן ההלכתי דן ביה"ד הגדול בדיני אומדנא במכר ובמתנה. בדין דברים שבלב במכר ובמתנה, ובדין אומדנא דמוכח.

ביחס למכר הסיק ביה"ד הגדול:

"באופן שהאומדנא היא שהיתה טעות במקח, אפילו טעות בדבר צדדי כמו שמע שמת בנו, או טעות בהכרת האדם שאיתו נעשה המקח, שחשב שהוא אוהבו והתברר שהוא שונאו, הדין הוא שמועילה אומדנא אף במקרה שיש דעת אחרת שיתכן שיש לאותו אדם הפסד מביטול המקח. אבל באופן שהאומדנא היא שאחד הצדדים הוסיף תנאי במקח, אבל המקח עצמו לא נעשה בטעות, כגון מוכר על דעת לעלות לארץ ישראל, בזה יש סוברים שכאשר יש דעת אחרת ויש לאותו אדם הפסד מהביטול, אין מועילה אומדנא כלל. ויש סוברים שבאופן כזה צריך אומדנא ברורה במיוחד. אולם יש חולקים וסוברים שגם באופן כזה מועילה אומדנא רגילה, ויתכן שיש לצדד ולסמוך על דבריהם. ובכל אופן צריך שתהיה אומדנא ברורה, ואומדנא סתם אינה מועילה מפני שהיא נחשבת דברים שבלב שאינם דברים".

ביחס למתנה הסיק ביה"ד הגדול:

"אין לבטל מתנה אלא באומדנא כעין המבואר ברשב"ץ הנ"ל, שאין לפקפק כלל מה היתה דעת הנותן. אבל באופן שיש לפקפק מה היתה דעת הנותן, אע"פ שהדעת נוטה לזה שלא היתה כוונתו לתת מתנה, מ"מ כונתו אינה אלא דברים שבלב שאינם דברים. ויתכן שאף הריא"ז מודה לזה, ודלא כמו שכתב הסמ"ע בדעתו. וגם לדעת הסמ"ע בביאור דברי הריא"ז, מכל מקום בפשטות אין הלכה כדבריו. וגם אם נאמר שהלכה כדבריו, מכל מקום נראה שלדברי הכל אין לבטל את המתנה באומדנא כל שהיא, אלא במקום שיש אומדנא ברורה, אלא שאינה ברורה לגמרי, באופן שבמכירה מועיל גילוי דעת. וגם במקום שיש ספק שקול לפנינו האם יש אומדנא מוכחת במקרה מסויים, יש לפסוק בודאי כצד שהאומדנא אינה מועילה לבטל את המעשה, כיון שספק אומדנא נחשב כדברים שבלב שאינם דברים".

ו. ביחס לנידון שבפניו קבע ביה"ד הגדול:

"המקרה שלפנינו דומה למוכר או נותן בסתם, ולא גילה דעתו שהדבר מותנה בזה שהאשה אינה בוגדת בו. ואף אם נאמר שהחשדות שהעלה הבעל כלפי אשתו נחשבים כעין גילוי דעת [שגם זה אינו ברור כלל, שהרי הוא לא תלה בזה את השותפות הממונית שלהם], מכל מקום הרי מבואר בשו"ע הנ"ל שגם בגילוי דעת מפורש, כמו מי שמגלה דעתו שמוכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, הדין הוא שאם לא גילה דעתו בשעת המכירה עצמה, אין גילוי הדעת מבטל את המכירה, שהרי השו"ע שם מסיים: "ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר"...

"לפי זה יש לדון על פי הכללים שהוזכרו לעיל, באופן של אומדנא במכירה או במתנה. ונראה שהזכיה ההדדית מכח חוק יחסי ממון, דומה למכירה, שהרי הסכמה זו מבוססת על זה שכל אחד מבני הזוג תורם כפי יכולתו לקיום התא המשפחתי המשותף"...

"אם כן עיקר הדיון במקרה שלפנינו צריך להיות בשאלה האם יש לנו אומדנא ברורה שאין לפקפק כלל בדעת הבעל שאילו הוא היה יודע שאשתו בגדה בו הוא היה מפסיק מיד את השותפות ביניהם"...

דהיינו, ביה"ד מגדיר את הזכייה מכוח חוק יחסי ממון כמכירה וכשותפות בין בני הזוג. לשיטת ביה"ד נכסי האיש וזכויותיו הצבורות, כולל קצבת הפנסיה העתידית, שייכים כבר לאשה והינם בבעלותה עוד קודם לגירושין. הם נמכרו לה על ידו כבר במהלך החיים המשותפים. טענתו, כי לא היה מקנה אותם אם היה יודע שאשתו בגדה בו, צריכה להיבחן לדעת ביה"ד כך: האם היא אומדנא ברורה המבטלת את המכירה החלוטה.

איזון המשאבים בחוק יחסי ממון אינו מכר שכבר נעשה, אלא חיוב הקם בפירוק הנישואים

ז. לענ"ד, דברי ביה"ד הם כשגגה היוצאת מפי השליט. ההתייחסות לזכויות בני הזוג עפ"י חוק יחסי ממון כמכר שכבר נעשה היא טעות שאינה הולמת את לשון החוק ואת כוונת המחוקק.

התבוננות בלשון החוק, בדברי ההסבר לחוק, ובדו"ח וועדת זוסמן שדנה ביחסי הממון בין בני זוג והציעה את חוק יחסי ממון, מלמדת כי כל זמן הנישואים אין שום שינוי בקניין הפרטי של בני הזוג. החוק מדבר במפורש על חיוב הקם במועד פקיעת הנישואים. אינה דומה מתנה שכבר נעשתה ויש לדון באומדנא על מנת לבטלה, לחיוב שעדיין לא חל ואנו דנים האם להחילו.

ח. חוק יחסי ממון מדבר על הסדר אובליגטורי, מחייב, שאינו חל עד פקיעת הנישואין:

בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג, נאמר:

"פרק שני : הסדר איזון המשאבים

4. העדר תוצאות במשך הנישואין

אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

5. זכות לאיזון בפקיעת הנישואין  ]תיקון:  תש"ן, תשס"ט[

)א( עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג  )בחוק זה -פקיעת הנישואין(  זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג.

6. מימוש הזכות לאיזון  ]תיקון:  תשס"ט[

)א( לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים;  משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

)ב( היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף".

לשון החוק מגדירה בבירור כי 'הסדר איזון המשאבים' הוא זכות הקמה רק משעת פקיעת הנישואים. שמו של ההסדר: 'הסדר איזון משאבים', מעיד על כך שנכסי כל אחד מבני הזוג נשארו קניינו הפרטי במהלך הנישואים. בסע' 4 בחוק מדובר במפורש, על כך שאין תוצאות להסדר איזון המשאבים במשך הנישואים. אדרבה, החוק מדגיש שחלות הנישואים אינה פוגעת בקנייני בין הזוג. בסע' 6 בחוק נאמר כי על מנת לממש את 'הסדר איזון המשאבים': "יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג". דהיינו הנכסים שייכים לכל אחד מהם לפי קנייניו, והסדר האיזון מטיל חיוב על מי מהם שנכסיו מרובים.

הדברים מבוררים כשמלה, גם בדברי ההסבר לחוק המובאים בהצעת החוק[2]:

"סעיף 6 באין הסכם נישואין אחר, קיים הסדר איזון המשאבים בין בני הזוג — משעת כריתת הנישואין. אך תוצאותיו הממשיות מתגבשות רק בשעת פקיעת הנישואין. לגבי תקופת הנישואין מבהיר זאת הסעיף המוצע בשלושה כיוונים:

1) ההסדר אינו פוגע בקנינים של בני הזוג וביחוד בקניניה של האשה; בנקודה זו הולכת ההצעה בעקבות סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, המורה: ״לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין״.

2) ההסדר אינו מקנה לבן זוג זכויות קניניות בנכסיו של בן זוגו; בנקודה זו שוב מתבטא אופיו המחייב (אובליגטורי) של הסכם הנישואין.

3) ההסדר אינו יוצר אחריות של בן זוג לחובות בן זוגו...".

המחוקק מבהיר בצורה חד משמעית שהאופי של ההסדר הוא מחייב (אובליגטורי), ושאין הוא מקנה זכויות קנייניות. תוצאותיו הממשיות של ההסדר, מתגבשות רק בשעת פקיעת הנישואין.

ט. דו"ח ועדת זוסמן תשל"ו, הוועדה הציבורית שהציעה את החוק, שולל את השיתוף בין בני הזוג.

במבוא להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג[3], מוזכרת הועדה בראשות השופט יואל זוסמן, הועדה הציבורית שחקרה את הסוגיה, ובהמשך נכתב שם: "החוק המוצע מאמץ את עיקרי ההמלצות של הועדה הציבורית שהוגשו לשר המשפטים".

א"כ החוק צריך להיבחן על פי דו"ח הועדה. הדו"ח מפורט ומוסבר, ועולה ממנו הגדרה חד משמעית:

בעמ' 5 קובע הדו"ח:



בעמ' 6 מסכם הדו"ח: