חיוב הנתבע בהוצאות משפט
חיוב הנתבע בהוצאות משפט/ הרב ברוך פז
חוברת תקנות סדר הדין עמ' 38
תגובה למאמרו של הרב שלמה גליקסברג: שיפוי בגין הוצאות משפט
השו"ע (חו"מ יד,א) כותב, שתשלום
שליח בית דין לבירור ההלכה אצל בית הדין הגדול, מוטל על התובע והנתבע גם יחד.
מקור דין זה הוא בריב"ש (סימו תעה
בסופו), ומובא בבית יוסף (סו"ס יד)[1].
הריב"ש לומד את הדין, מהמשנה ב"ב
(קסז:)
"אין כותבים שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת כולם, ושניהם נותנים שכר".
ומבאר הריב"ש שהמילים "ושניהם
נותנים שכר" מכוונות גם למעשה בית דין, ובכלל מעשה בית דין גם שליח לברור
הדין, וגם תשלום האגרה של הדיינים. הריב"ש מביא לכך ראיה נוספת מכתובות
(קה.), שקרנא גבה תשלום על ביטול מלאכתו בשביל לשפוט, משני בעלי הדין.
ברם, נראה שיש חולקים על הריב"ש.
1. הרשב"ם, (בב"ב שם על המשנה)
ביאר שהמילים "ושניהם נותנים שכר" מתייחסות לשטרי בירורין בלבד, ולא
למעשה בית דין. וכך סובר גם הרמב"ם (סנהדרין כד,א-ב).
2. הט"ז (נו,א) הביא גירסא בהגהות מרדכי
(סנהדרין תשכו) בשם רש"י, שעל התובע בלבד לשלם שכר שליח בית דין לבירור הדין
משום ש"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא".
בנוסף, יש לערער גם על ראייתו של
הריב"ש מהגמ' בכתובות.
בגמרא בכתובות, קרנא לקח תשלום גם מהנתבע כדי
שלא יהיה בזה שוחד. ומשכך, אי אפשר ללמוד לעיקר הדין, שגובים שכר הדיין גם
מהנתבע. בשו"ע, בדין שכר בטלה לדיין מובא ג"כ הדין של קרנא (ט,ה):
"...והוא שיקבל משניהם בשוה..." מבואר שאין כאן הוראה לחיוב הנתבע אלא
אם הדיין רוצה לקחת הוא צריך ליקח משניהם בשווה, וזה דלא כריב"ש. גם
הב"י (סימן יד), הביא את דברי הריב"ש רק לענין שכר שליח ב"ד,
והשמיט את המשך דבריו בשכר אגרת הדיינים.
עולה מכאן,
שהשו"ע פסק כריב"ש רק לענין שכר שליח ב"ד, אבל מאגרת שיפוט הנתבע
פטור, כאשר אין חשש שוחד.
ונראה החילוק ביניהם, שכאשר הנתבע כבר בתוך
הדיון יש לו אינטרס שיצא הדין לאמיתו, ולכן עליו לשלם עבור השליח. אבל מעיקרא, אין
לו רווח כלל מפתיחת הדיון, ולכן אינו חייב בתשלום האגרה.
עוד נראה, שבמבנה בתי הדין בימינו אין קשר
בין הדיין לגביית האגרה, שאינה שכר הדיינים אלא נגבית ע"י מזכירות בית הדין
עבור הוצאות המזכירות, על התובע לשלם כל האגרה כולה.
ועיין ש"ך (יא,ב וקו,ב) שתשלום הזמנה
לדין, הוא על התובע. ונראה שכוונתו לפתיחת תיק. ואולי יש ללמוד מכאן לאגרת שפיטה
שגם היא על התובע כאשר אין חשש שוחד.
ויש להעיר; לפי פירוש הרשב"ם
והרמב"ם הנ"ל, שתשלום "מעשה בית דין" הוא על צד אחד, על מי
לשלם? הם לא ביררו אם על התובע או על הנתבע. ונראה לשיטתם כך:
הרשב"ם, בפירושו על המילים "מעשה
ב"ד" כותב "כגון בשטר אדרכתא". נראה שתשלום זה הוא על
הנתבע, כמו כתב סירוב (ב"ק קיב:, שו"ע יא,ד) שאין ב"ד מבטלים את
נידויו עד שישלם את שכר הסופר.
ושכר אגרת בית הדין, נראה לדעתם שהוא על
התובע כעין דברי הט"ז הנ"ל, כאשר אין חשש שוחד, משום שהוא המעוניין בדין,
והנתבע היה מעדיף את חפותו מקיום הדין.
אך במה שהוא גם לטובתו של הנתבע, כשליח
לבירור הדין, יש לומר שיודו לריב"ש שהוא על שניהם משום שיכול להיות גם לטובת
הנתבע.
ודבר שהוא לטובת הנתבע בלבד, כגון שליח
להזמין את הנתבע לדין כאשר יש לתובע שטר מקויים, והוא יכול לגבותו בלי נוכחות
התובע, כמו שכתוב בכתובות פח: ונפסק בסימן קו,א, הוא על הנתבע בלבד, והתובע משלם
וגובה מהנתבע אחר כך, כמי שנפסק שם.
מיהו עיין סמ"ע קו,ב שהוצאות האדרכתא
וחלטתא, הן על המלוה בלבד בגלל שזה לטובתו. ומקורו מהד"מ סו"ס יד בשם
רבינו ירוחם. ואין זה כשכר כתב סירוב הנ"ל שהוא על
הנתבע בלבד, בגלל שבכתב סירוב הנתבע הוא סרבן דין והתשלום הוא להכריח אותו להתדיין,
לכן הוא על הנתבע. והיה נראה, שדברי הסמ"ע סותרים את מה שכתבתי למעלה שלפי
הרמב"ם ורשב"ם תשלום כתב אדרכתא הוא על הנתבע!
אך נראה שאין סתירה, כי הסמ"ע כתב
דבריו בסימן קו, שם דן בגביה שלא לפני הלוה, שכאשר גובים שלא לפני הלוה, מחד אין
לפנינו סרבן, ואדרבא אולי אם הוא היה לפנינו הוא היה מודה ומשלם מעצמו. ומאידך, אם
הלוה היה לפנינו אולי הוא היה טוען טענה נצחת והיה זוכה בדין. ובכלל, גביה שלא
לפני הלוה היא תקנה לטובת המלוה. אם כן, הגביה של האדרכתא שלא לפני הלוה היא לטובת
המלוה, ולכן עליו לשלם את שכר כתב האדרכתא. ברם, אם הלוה הוא לפנינו והוא מסרב
לשלם את החוב, ועקב כך בית הדין כותבים אדרכתא, בזה על הלוה לבדו לשלם.
מסקנה למעשה:
הוצאות המשפט שעל שני הצדדים הם: א. שכר
שליח ב"ד, ב. שכר בטלה לדיין, באופן שיש יש חשש שוחד. אבל אגרת שיפוט, שהולכת
על הוצאות מזכירות בית הדין, מוטלת על התובע בלבד.
מיהו, כאשר הצדדים פנו יחד לבית הדין, כיון
ששניהם רוצים בפתרון הסכסוך בניהם, יש לחלק את האגרה בשווה בין שניהם.
