לקבל גרושים יחד בב"ד כדי לשמוע טענותיהם - הרב אוריאל חוברה

מתוך שו"ת ברכת אוריאל חלק ב - סימן סב

למאמר בנושא הזה, מאת הרב ברוך פז

אם מותר לרב או לבית הדין לקבל גרוש וגרושה יחד

כדי לשמוע טענותיהם באשר למזונות ומדור

שאלה:

זוג שהתגרשו בבית הדין ועשו הסכם שניתן לו תוקף פסק דין, האומר שדמי מזונות יוכרעו על ידי, ורצו להגיע אלי ביחד הגרוש עם הגרושה כדי לדון ולפסוק בדמי מזונות ומדור עבור בניהם, ולא אפשרתי להם להגיע יחד ע"פ ההלכה הפסוקה, אלא שכל אחד יגיע עם הוריו. אך טענתם בידם הייתה כיון שבבית הדין קבלו אותם ביחד לאחר הגט כדי לדון בטענותיהם, למה שלא אקבל אותם גם כן ביחד. ולכן עמדתי ואתבונן על מה סמכו בבית הדין לקבלם יחד כדי לשמוע טענותיהם.

תשובה:

הנה מקור ההלכה שאין לקבל גרוש וגרושה יחד בביה"ד, מפורש הוא בכתובות (דף כח עמוד א)

ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה, אינה נפרעת אלא ע"י אחר. אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא, לא מזדקקינן להו. רב פפא אמר שמותי משמתינן להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו. אמר רב נחמן, תנא באבל רבתי בד"א שנתגרשה מן הנשואין, אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה, שאין לבו גס בה.

ולדעת רש"י (שם) קא מיירי בכהן שגירש את אשתו, אז אינה נפרעת הימנו ע"י עצמה שלא יקרבו בדברים. אולם לדעת הרמב"ם איסורא איכא אף בגרושת ישראל, שכתב בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה כז) וז"ל,

היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו, וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות.

וכתב ע"ז המגיד משנה (שם) שרש"י ז"ל פירש הברייתא בכהן שגירש את אשתו, ואין כן משמעה של ברייתא ולא פשט הסוגיא. והרמב"ם סובר דאפילו בישראל הוא ואף ע"פ שלא נשאת לאחר, וכן עיקר, עיי"ש. וע"ע שם במשנה למלך שהאריך בזה בדעת הר"ן. ובשו"ת הראנ"ח (סימן צא) כתב שדברי הר"ן ז"ל קשים לשמוע קצת דמעיקרא כשלא ירד לחלוק העסק עמה היכי סלקא דעתך דב"ד לא מהני, דאם כן מה הועילו בגמרא בהעמדת תורגמן שאמרו לענין יחוד, מי עדיף מב"ד, עיי"ש. וכתב עליו בגט פשוט (סימן קיט סעיף ט ס"ק נד) בזה"ל,

בודאי דלא קשיא מידי דמה שאמרו בגמרא אינה נפרעת אלא על ידי אחר, היינו לומר שאותו אחר יגבה לה המעות ויביאם לה ואין רואין זה את זה ואין מדברים זה עם זה כלל, עיי"ש.

וכן פסק בשו"ע אבה"ע (סימן קיט סעיף ח) וז"ל,

היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו.

ועוד פסק שם (סעיף ט),

גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות.  

גם בבית שמואל (שם ס"ק יז) כתב בזה"ל, אפילו גרושת ישראל כ"כ הרמב"ם, ומשמע ה"ה אם דרים בחצר אחד מנדין אותם, וכתב הב"י לשיטות הרא"ש והטור לא איירי דין זה אלא בגרושת כהן או גרושת ישראל שנשאת, אבל גרושת ישראל ולא נשאת אין מנדין אותם, עיי"ש. וכ"כ הט"ז (שם ס"ק יח), עיי"ש.

וכ"כ הפרי חדש (שם ס"ק כד) וז"ל,

אפילו גרושת ישראל אף על פי שלא נשאת וכדעת הרמב"ם. ומה שתמה הב"י על הטור דכיון דאשת ישראל שנתגרשה מותרת לדור אפילו במבוי, א"כ כי אתו לקמן לדינא אמאי משמתינן להו, והו"ל לרבינו לפרושי דבכהן שגירש את אשתו מיירי ע"כ, ותימה לתמיהתו דהא הרמב"ם סבור דבאשת ישראל מותרת לדור במבוי ואף על פי כן כי אתו לקמן משמתינן להו, וכמו שפסק הוא בעצמו כאן, ומיהו בדרים בחצר אחת אין מנדין אותו לכו"ע, עיי"ש.

וכ"כ בערוך השולחן (שם סעיף ל) וז"ל,

אמרו חז"ל שאם היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו ולא תתבענו היא בעצמה, ולהרמב"ם הוא בכל גרושה, ולרש"י אין זה רק כשהוא כהן, ולהלכה קיי"ל כהרמב"ם. ואף על גב שאין מתייחדים בפני עצמם, מכל מקום כיון שנושא ונותן עמה יש לחוש להתקרבותם שלא יתייחדו ויבא עליה, וממילא דכל מין עסק אסורים לעשות ביחד כשצריכים לדבר ביחד ולישא וליתן עמה, וכן להלוות זה מזו או זו מזה לאחר גירושין אסור אם לא ע"י שליח. וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות וכן אם דרים בחצר אחד, עיי"ש. ועוד כתב שם (בסעיף לא) שאין האיסור אא"כ נושאין ונותנין ביחד כמו שבאו לדין או שאר עסק, אבל אין עליו איסור שלא יכנס באקראי לבית שנמצאת שם גרושתו ומותר ליכנס לביתה באקראי אף על פי שנשאת, הואיל שאינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה (וכ"מ בפסחים ק"י ב), עיי"ש.

מהאמור נלמד שיש איסור על ביה"ד או רב לקבל גרוש וגרושה יחד לשמוע טענותיהם, וגם איסור לשמוע צד אחד שלא בפני צד השני ולכן יש למנות שליש (שליח או מורשה) שייצג את הגרושה, וכפי פשט הגמרא ופסק השו"ע (סימן קיט סעיף ח) שכתב, שאם היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו. וכ"כ הלבוש (שם) וז"ל, לא יתבעו זה את זה בעצמם שלא יבואו לידי הרגל עבירה, אלא עושין שליח לתבוע, ע"כ.

וגם לקבלם בנפרד בלא שליח של אחד מהצדדים פשוט שאי אפשר מדכתיב "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק" ואיתא בסנהדרין (דף ז עמוד ב) אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו.

וכן פסק רמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כא הלכה ז) וז"ל,

אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, וגם על זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק.

וכן פסק בשו"ע (חו"מ סימן יז סעיף ה)

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו.

אמנם במקרה שרוצים הגרוש והגרושה לחסוך בקטטות ומריבות מיותרים וכן בהוצאות משפט ועורכי דין ומסכימים הצדדים לדון בפני רב או דיין שיגשר ויפשר ביניהם בענייני מזונות או מדור, אין איסור חל על הרב או הדיין שישמע אותם בנפרד, משום שאינו שומע אותם דרך דיינות ופסק, אלא דרך גישור ופשרה שאינה מחייבת אותם, וכמו שכתב בשו"ת מהרי"ל (סימן קצה) בזה"ל,

ומה שנוהגין לשמוע דברי בעל דין שלא בפני חבירו, לא ראיתי נוהגין, אך שרבים גדולי הדור נוהגין לשמוע קבלת ראובן היינו משום דלאו דייני נינהו ואינם יכולים לכוף את שמעון לדון לפניו ולקבל דינו אלא לכופו לדין עפ"י ב"ד השוה ואין שומעים בדרך דין אלא בדרך קבלה ועצה, ונותנים עצה לראות מה לעשות, ושולחין אחר שמעון שליח להזמינו לבית דין על פי טענות ומורה השוה. וממקצת רבותינו ראיתי שאינם פוסקים אלא שמקבלין קניין לקיים דבריו והוי כמו נאמן עלי רועי בקר, ואפילו אם יתרצה שמעון אחר כך לקיים דינו של הרב הנשאל כבר ושמע דברי חבירו, מכל מקום לא עבר הרב ששמע דברי בעל דין כיון שבשעה ששמע לא שמע דרך דיינות לדון עליו אלא בשמיעה בעלמא, גם למחר ירצה שמעון את דבריו אם ירצה שמורה זה ידון על דבריהם, וכבר המורה הסיח דעתו מדברי ראובן ולא נכנס שום זכות ודין של ראובן בלבו, אלא ישמיענו שנית במעמד חבירו וידון. ודאי אם קבלו שניהם לקיים דין של הרב והלך אחד מהן והגיד דבריו להרב והרב ידע שידין להם שקבלו הם עליהם, הא לא יתכן. אך ח"ו לרבותינו שיהיו ושהיו קלים לעשות כזה, ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. וברייתא דקתני מניין לדיין שלא ישמע וכו', מוכח כדפירשתי, עכ"ל.

ודברי הובאו להלכה ברמ"א חו"מ (סימן יז סעיף ה), ועיין סמ"ע וט"ז שם. ועכ"פ פשוט שחל איסור על הגרוש והגרושה לדון ביחד בביה"ד או עם הרב או הדיין גם אם זה לגישור ופשרה.

וראיתי בספר פסקי דין רבניים (חלק י עמוד 209) שהביא בענין עסק משותף לבני זוג מגורשים, ולאחר שהאריך בזה כתב וז"ל,

ואם בפגישות מקריות בבית הדין כשיש להם תביעות זה על זה אסרו חכמים שיבואו יחד אף שאין חשש יחוד, שמא יתקרבו זה לזה ויבואו לידי עבירה, על אחת כמה וכמה לנהל חנות במשותף אף שרבים נכנסים ויוצאים בו בעצם עסקם המשותף, הרי יש להם דין ודברים זה עם זה ויבואו לידי תקלה, אם כן מאחר שלא מצינו מי שיקל בזה, אפילו נאמר שאצלם זה בבחינת שעת הדחק אין לאשר סעיף כזה בהסכם, ויש להמתין עד שיחסלו את העסק או שאחד מהם יקנה אותו מחבירו ולא יהיה להם עסק משותף, ואחר שניווכח שבטלה שותפותם אפשר לסדר להם גט, עיי"ש.

גם בספר נתיב הכתובה (פרק א עמוד 118) הביא בקיצור דברי פסקי דין רבניים הנ"ל, וכתב במסקנתו בזה"ל,

ומטעם זה וכו', יש לסיים את כל ענייני הממון בין בני הזוג לפני מתן הגט, ודי בהערה, עכ"ל.

לפי"ז לא ידעתי למה בתי הדין מקבלים גרוש וגרושה יחד לדון בפניהם. ולא עוד שפעמים רבות ביה"ד עצמו אומר לבעל תן קודם גט לאשה, ואח"כ תבואו ונדון בענייני הממון שביניכם. ולצערנו תקלות רבות יש בזה, חדא, שבאים הגרוש והגרושה ביחד לביה"ד לדון בענייני הממון וטוענים זה בפני זה באיסור, וכאמור לעיל. ואידך חמיר טפי, שיתכן ובדרישות הממון של האשה כלפיו, יטען הבעל שעל דעת זה לא הייתי מגרש ויצא לעז על הגט, וכמו שכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן צח) בזה"ל,

שמדיני תורה תקנו לנו חז"ל לסדר את כל עניני ממונות וחילוק הבנים וכיוצא בו כל מה שיש ביניהם קודם נתינת הגט, כך שלא יהיה שום דבר שעדיין מקשר ביניהם איזה קשר של ממונות או נפשות, וכל זה צריך לסדר הכל קודם נתינת הגט כדי שבשעת נתינת הגט יהיה הבעל והאשה בדעה ברורה על הגט ולא ישאר שום קשר בפועל או במחשבתם על שום חפץ הן ממונות והן נפשיות כגון בנים וכיוצא בו, וממילא יהיה הגט בלי שום תנאי או מחשבת תנאי כלל, ולא יוכל אח"כ לטעון אלו הייתי יודע כך וכך לא הייתי מגרש, וזה נוגע בין עניני ממונות ובין עניני בנים וכיוצא בו ואין להשאיר זה לאחר הגט כלל, עיי"ש.

ועוד כתב (שם סימן קז), שבי"ד שמבקשים מהבעל לתת קודם גט לפני שמסדרים כל עניני הממון וראיית הילדים, יש לעיין אם הגט כשר בכלל, עיי"ש במעשה שהיה. וכ"כ בספר נתיב הכתובה (עמוד 111) שיש לסדר בהסכם את כל עניני הממונות וראיית הילדים וכיוצ"ב לפני מתן הגט, עיי"ש. 

אולם בספר שורת הדין (חלק ו עמוד רכא) האריך לכתוב בזה, שדוקא בלוה הגרוש מהגרושה אחר שכבר נתגרשו איכא איסורא, אבל במקרה שהגרושה תובעת כתובתה שכבר התחייב לה בעת הנישואין, או שתובעת מזונות הילדים שהתחייב להם בעת לידתם, ליכא איסורא ורשאי ביה"ד להזדקק לתביעתם. ולדעתו גם הרמב"ם והשו"ע ס"ל הכי, ולמד כך ממה שכתב להדיא המחבר בכס"מ (פ"ו מהלכות תלמוד תורה הלכה יד) דמקור הרמב"ם שם מהסוגיא דכתובות (דף כח) דעוסקת בשלוה הימנה אחר גירושין, כמו"כ השו"ע ביור"ד (סימן שלד סעיף מג) הביא את לשון הרמב"ם דהמגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות וכו', זאת אומרת דעסקינן דוקא בשלוה הימנה אחר גירושין, ולפי"ז בע"כ צריך לומר דמש"כ השו"ע באבהע"ז (סימן קיט סעיף ט) דגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן, הוא דוקא במקרה שלוה הימנה אחר גירושין, שהרי כך באר השו"ע את הסוגיא שם, ובסוף דבריו כתב וז"ל, הרי אית לן מקור נאמן למנהגנו דשרי לגרושה לתבוע כל החובות שנוצרו במהלך הנישואין קודם הגירושין, עיי"ש.

אך האמת יורה דרכו שדבריו תמוהים, שהרי מרן בשו"ע אבהע"ז (סימן קיט סעיף ח) כתב להדיא וז"ל, היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו, ע"כ. וברור מדלא חילק כלל אם מחיוב הבא לפני הגירושין כגון כתובה, או מחיוב הבא לאחר הגירושין כגון שלוה הימנה לאחר הגירושין, בכל ענין אסור להם לדון יחד וצריכים לעשות שליח היא או הוא. וכ"כ בחלקת מחוקק (שם ס"ק כג) היה לה מלוה אצלו, ה"ה שאר תביעות וה"ה להפך כשיש לו תביעה עליה ומכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק. משמע מדבריו שבכל אופן שיהיה, אסור להם לדון ביחד, וזיל בתר טעמא דיש לחוש להתקרבותם שלא יתייחדו ויבא עליה. ועוד נראה לע"ד שיש לחלק בין איסור שיידונו הם ביחד, לבין מתי מנדים אותם, כלומר שרק בענין נידוי אין מנדין אלא כשבאו לביה"ד יחד, וכמו שפסק להדיא בשו"ע אבה"ע (סעיף ט),

גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות.

וכ"כ בשו"ע יור"ד (שם). והטעם שאי אפשר לנדות אם ביה"ד אינו רואה או מקבל עדות שעברו על איסור. אבל לתובעו בינו לבינה אע"פ שאין בו נידוי, בכל גווני אסור וצריך לעשות שליח, ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם והשו"ע.

ואע"פ שבגט פשוט (סימן קיט סעיף ט ס"ק נה) תמה על דברי הרמב"ם בזה"ל,

ולא ידעתי אמאי נקט דאחר שגרשה עשו שותפות בינו ובינה, אפילו עשאוה קודם גרושין אם באו לדין אחר גירושין מנדין אותם. ותו דאם עשו שותפות אחר גירושין אפילו לא באו לב"ד היה מן הראוי לנדותם. ומלישנא דגמרא והפוסקים מוכח בהדיא דכשעשו ההלואה או העסק קודם גירושים קאמר דעושה שליח לתובעו ואם באו לדין מנדין אותם, עיי"ש.

וכתב עליו בספר שורת הדין (שם) וז"ל,

ולפי"ז לא קשה מידי קושית הגט פשוט הנ"ל, דאה"נ הרמב"ם נקט בדוקא שעשה עמה שותפות אחר שגרשה ולא קודם גירושין, דקודם גירושין ס"ל דשרי דלא גרע מלדור במבוי, עיי"ש.

אך לאחר המחילה פירושו רחוק מהאמת וגם לא מצאתי לו חבר, וניחא לי טפי שלא לעשות דברי הרמב"ם והשו"ע כביכול סותרים, אלא לחלק בין איסור דבכל גווני אסורים הגרוש והגרושה לתבוע בינם לבין עצמם, לבין שאם באו לבית הדין שמנדים אותם.

וכעין מה שכתב הגר"א בביאורו (אבה"ע סימן כו ס"ק יד) בענין לדור בבית חמותו וז"ל,

דברי התוספות תמוהין, דנהרדעי לא פליגי באיסורא דהא כולהו ודאי איסורא, ולא פליגי אלא במלקות בכולהו, ע"כ.

(וע"ע לעיל בסימן נה מה שכתבתי אם יש היתר לגור לאחר נשואיו בבית חמיו).

וכך מורה לשונו של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כז) שהביא בחדא מחתא בזה"ל,

היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו, וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות, ע"כ.

גם המאירי (כתובות דף כח עמוד א) הביא בחדא מחתא וכתב במפורש וז"ל,

מי שיש לו דין עם אשתו שנתגרשה כגון שלוה הימנה אחר שנתגרשה, או בעודה תחתיו בנכסי מלוג, או שתובעת כתובתה, או באי זה צד של תביעה, אסור לו לפרעה מיד ליד אלא על ידי אחר, ואף אם באו לדין לפני בית דין אין בית דין נזקקין להם לשמוע טענותיהם, אלא על ידי אפטרופוס שלה, עיי"ש.

משמע להדיא מדבריו שאין נפק"מ אם התביעה בגין חוב קודם הגירושין, או בגין הלוואה לאחר הגירושין בכל גווני אסור לדון יחד אלא ע"י שליח. וכן ראיתי להדיא בספר כנס הדיינים (תש"ע תשע"א עמוד 275) שכתב בזה"ל,

קשרים כלכליים בין גרוש לגרושתו, התירו חכמים ע"י צד שלישי קרי ע"י שליח או מורשה, ולכן צריך לומר שתובעת כתובה אחרי גירושין ושכר הנקה היינו ע"י שליח ולא ישירות, כמו שכתבנו בתובעת חוב שיש לה עליו, או לו עליה, שרי רק ע"י שליח, עיי"ש.

ועתה מצאתי בספר מבא שערים (חלק ב משפטי דרבנן סימן ג עמוד סז) שכבר העיר מדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (שם), לבין מה שכתב באיסורי ביאה. וכן מדברי השו"ע ביור"ד לבין דבריו באבן העזר. וכתב וז"ל,

והנה יש להעיר בעצם הדין מה דמנדין על גרושה שבאה עם המגרש לדין, שהרמב"ם בפ"ו מת"ת ומובא בטוש"ע יור"ד סי' של"ד כתבו מי שגירש את אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו לב"ד מנדים אותם, ומלשון זה משמע דלאו בכל גוונא כשבאו ביחד לב"ד מנדין, אלא כשעשו ביניהם שותפות ומשא ומתן אחרי הגרושין ואז יש לחוש טפי לדבר עבירה כיון שהם מזדקקים זה לזה תדיר לצורך עסקיהם, ובכה"ג אם באו לב"ד ביחד מנדין אותם. אבל אם באו דרך ארעי כגון שהיה לה מלוה אצלו ובאו ביחד לדין אין מנדין אותם מכיון שאין להם עסק בקביעות. ואילו בפכ"א מאסו"ב כתב הרמב"ם סתמא דכל גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות ומובא בטור ושו"ע אבן העזר סי' קי"ט. ועוד הקשו בדברי הרמב"ם דבאסו"ב כתב דמנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות, ואילו בהלכות ת"ת פשיט ליה דמנדין אותם. ונראה לענ"ד דאפשר לפרש דמה שכתב הרמב"ם דמנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות היינו דהדבר תלוי אם עשו שותפות או משא ומתן שמזדקקין זה לזה בתדירות, אז ראוי להחמיר עליהם ולנדותם כיון שהם קרובים לדבר עבירה, אבל אם רק באו לדין ביחד דרך מקרה אין חייבים להחמיר בנידוי, ורשאים ב"ד להסתפק בלהכותם מכת מרדות. וכדכתב הב"י דהדבר תלוי בדעת ב"ד. ובזה אתי שפיר דבהלכות ת"ת דייק הרמב"ם לכתוב דעשו שותפות או משא ומתן כיון דרק בכה"ג מנדין. אבל אם באו לדין על עסקי הלואה אין מנדין אלא מכין מכת מרדות. אבל בהלכות אסו"ב דהזכיר מכת מרדות נמי כתב בסתמא גרוש שבא עם גרושתו לדין. ומעתה מתיישב היטב דברי הטור לדעת הב"י דאע"ג דביור"ד מביא דמנדין לגרושה שבאה עם המגרש לדין ומשמע בכל גרושה היינו משום דהתם עשו שותפות או משא ומתן ביניהם ובכה"ג צריכים להחמיר ולנדות אפילו בישראל שבא עם גרושתו כיון דקרובים לידי עבירה ופריצות, משא"כ באבן העזר סימן קי"ט דמיירי בגרושה שבאה עם המגרש לדין דמשמע סתמא אפילו דרך מקרה דמכין מכת מרדות בהא אין להעניש לדעת הב"י, אלא במקום חשש איסור תורה וכגון שנשאת אבל בלא נשאת פטורים, עכ"ל.

ולכן להלכה ולמעשה אין שום היתר שגרוש וגרושה יחד ידונו בביה"ד, ופליאה לי למה לא מקפידים בדבר שחכמים הקפידו שלא יהיה כל קשר בין בני הזוג לאחר הגט גם לא קשר כלכלי, אלא אך ורק ע"י שליח.

וכ"כ בספר דיני אישות (חלק ב שער רביעי פרק שני הלכה ג),

אחר הגירושין לא יהיו להם עסקים משותפים. ואם היו להם הלואות שחייבים זה לזו עושים שליח לתביעה, כדי שלא יראו ולא ידברו זה עם זו.

ועוד כתב שם (בהלכה ד),

גרושה שבאה עם המגרש לדין בזמן שהיתה סמכות לבית הדין, היו מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות לפי ראות עיני בית הדין, כיון שעברו על איסור מדרבנן שלא יהא להם עסק זה עם זו.

ובהערות שם (הערה 4) כתב וז"ל,

זה פשוט שבמדינות שלא נותנים סמכות כזו לבית הדין אין כח ביד בי"ד להעמיד הדת על תלה ונמנעים וזה פשוט, ע"כ. אמנם לנדות או לתת מכת מרדות אין סמכות, אבל יכולים בתי הדין שלא לקבלם יחד אלא ע"י שליח.

וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (חלק א סימן קנא)

לעניין דינא, כל תביעת ממון שיש בין הגרוש לגרושתו, בין הוא התובע בין היא התובעת, אסור שיהיה משא ומתן בזה ביניהם, אלא באמצעות אדם אחר. ואע"פ שמהיושבים על מדין שמעתי שבזמנינו כאן אין מקפידים על זה כלל, שהרבה פעמים הגרושות תובעות הגדלת המזונות בעצמן בפני המגרשים בבית דין ולא ע"י אמצעי, ולא ידעתי על מה סמכו, ושאלתי ואין פותר לי, עיי"ש.

גם בשו"ת וחקרת ודרשת (חלק ה אבה"ע סימן כז) נשאל באיש ואשה שנתגרשו והיה להם חמישה ילדים ביחד, וכעת יש להם הרבה בעיות בחינוך ילדיהם ורוצים לבוא ביחד לרב, אם מותרים לעשות כן או לא. ולאחר שהביא דברי הערוך השולחן (אבה"ע סימן קיט סעיף ל) כתב, ופשוט שה"ה יעוץ בענין חינוך ילדיהם, ואיני רואה שום היתר לדבר, ובודאי לא יצאו ילדים מחונכים כשעוברים על הדת כדי לחנכם, ואסור למע"כ לקבלם יחד משום לפני עור כנלענ"ד פשוט וברור. והביא שם עוד בשם אורחות רבנו (ח"ג עמוד קמ"ה אות קי"א) שכתוב שם בזה"ל, סיפר לי הראב"ד הגרש"ק שליט"א, ששאל את דודו מרן החזו"א זצוק"ל כשבאים לפניו לדין גרוש וגרושתו אודות מזונות ילדם, וטוענים יחד, והלא יש דין שאסור לגרוש וגרושתו להופיע יחד ולטעון זה עם זה בפני ב"ד, כמש"כ בכתובות ובשו"ע אה"ע סי' קי"ט, ולפעמים יש גם פקו"נ בדבר כי המדובר במזונות עבור הילד, ושאל את מרן מה לעשות, והשיב לו מרן שאי אפשר להעמיד את הדת על תילה, ויניח להם להופיע יחד בפניו בב"ד עכ"ל, והוא פלאי, שקצת דחוק הדבר שהוא פיקוח נפש ממש, ואפשר ע"י שליח, והאיך יתירו ב"ד לשני נידונים לעבור על הלכה פסוקה בפניהם בלי לגרשם מהב"ד בנזיפה, ועפ"י דין חייבים נידוי ומלקות, ואולי המעשה היה בפושעים הנקראים חילונים, שהם חשודים באמת שאם לא יקבלו מזונות ימותו הילדים מרעב, ועל זה אמר החזו"א שא"א להעמיד הדת על תילה, כי לשומרי תורה ומצות החרדים לדבר ה' פשיטא שאפשר להעמיד הדת על תילה, ופשיטא דליכא חשש פיקוח נפש, ועכ"פ למעשה בנד"ד אין שום ראיה מהתם להתיר ח"ו, וכבר ראיתי שהגר"נ קרליץ (שליט"א) זצ"ל התמרמר שהגענו למצב בדורינו שגם על הלכות פסוקות בשו"ע ללא שום חולק צריכים לכתוב תשובות, עיי"ש. וד"ב ואכמ"ל.

וזכורני ימים מקדם כשהייתי יוצק מים בבית דינו של מו"ר מרן הגאב"ד ר' ניסים קרליץ (שליט"א) זצ"ל, וראיתי כשבאו גרוש וגרושה לבית הדין, ביה"ד לא קיבל אותם יחד, אלא הגרוש שטח את טענותיו בפני ביה"ד כאשר הגרושה הייתה מעבר לדלת ושמעה טענותיו, ולאחר מכן נכנסה היא מדלת אחורית כאשר הגרוש כבר יצא, והיא שטחה טענותיה והוא שומע מאחורי הדלת, כך שלא ראו אחד את השני.

לסיכום ההלכה:

 א. אין שום היתר לרב או לבית הדין לקבל גרוש וגרושה ביחד כדי לדון בעניין תביעת מזונות או מדור. גם לקבלם בנפרד אי אפשר מדכתיב שמע בין אחיכם ושפטתם צדק, אלא שתעמיד האשה שליח כדי שיטען את טענותיה.

ב. יש אפשרות שהגרוש ישטח את טענותיו בפני ביה"ד כאשר הגרושה תהיה מעבר לדלת ושומעת טענותיו, ולאחר מכן הוא יוצא והיא נכנסת מדלת אחורית ושוטחת טענותיה בפני ביה"ד והוא שומע מאחורי הדלת, כך שאינם רואים אחד את השני בזמן הטענות.

ג. אע"פ שאסור לשמוע צד אחד שלא בפני הצד השני, במקרה שרוצים הגרוש והגרושה לחסוך בקטטות ומריבות מיותרים וכן בהוצאות משפט ועורכי דין, ומסכימים הצדדים לדון בפני רב או דיין שיגשר ויפשר ביניהם בענייני מזונות או מדור, אין איסור חל על הרב או הדיין שישמע אותם בנפרד, משום שאינו שומע אותם דרך דיינות ופסק, אלא דרך גישור ופשרה שאינה מחייבת אותם.

הנראה לענ"ד כתבתי

אוריאל חוברה