תביעת גרושים זה את זה בבית דין

למאמר נוסף בנושא הזה, מאת הרב אוריאל חוברה

האם גרוש יכול לתבוע גרושתו או ההיפך בבית דין לממונות?

נשאלתי אם גרוש יכול לתבוע גרושתו או ההיפך בבית דין לממונות?

מה מדיניות "איגוד בתי הדין" בנידון?

 

מובא בגמ' (כתובות כח.)

"אמר רב פפא, ואי אתו לקמן לדינא, לא מזדקקינן להו. רב פפא אמר שמותי משמתינן להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו".

וכך נפסק בשו"ע (אה"ע קיט,ט). משמעות הדברים לכאורה, שאסור לגרוש וגרושה לתבוע זה את זה בבית דין.

מיהו יש לעיין בזה, שנראה שאין כוונת הגמרא לאסור לגרוש וגרושה להופיע לפני בית דין בכל אופן וענין, שאם כן סגרת דלתי משפט לפניהם! אלא הכוונה היא, שאסורים להופיע בבית דין ביחד. וזה משמעות הלשון "ואי אתו לקמן לדינא" היינו שבאו ביחד לבית דין. זה אסור ומשמתינן להו. אבל אם אחד יבא לבית דין ויתבע את השני, ובית הדין יזמין הנתבע, כדרכו של עולם, אין בזה איסור ואדרבא דלתי בית הדין לא נסגרות לפני מאן דהוא. והחילוק הזה מסתבר מאוד, בגלל ששנים שבאו לברר דין ביחד מראה על קירוב דעת, אבל אין קירוב דעת כאשר אחד תובע חבירו לדין. אדרבא יש התנגשות.

ואסביר עמדתי בע"ה.

א. עושה שליח לתובעו - אם מדובר בביתו או בב"ד

הגמרא כתובות (שם) מביאה תחילה ברייתא:

"ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה, אינה נפרעת אלא על ידי אחר".

ההבנה הפשוטה של הוראה זו היא, שהגרושה לא תבוא לבית הגרוש לתבוע החוב שלה וזו הכוונה "אינה נפרעת", ולא נאמר כאן שלא תתבע הגרוש בבית דין. ונראה שזו גם כוונת השו"ע (שם,ח):

"היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו".

לא נאמר "עושה שליח לתובעו בבית דין" אלא "עושה שליח לתובעו" בביתו.

בהמשך לברייתא זו, אומר רב ששת:

"ואי אתו לקמן לדינא, לא מזדקקינן להו".

פירוש הדבר שאם, אחרי שתובעת אותו בביתו, מסכימים ביניהם ללכת לבית דין לברר הנושא, וכך באו שניהם לבית דין ביחד, לא מזדקינן להו ומשמתינן להו וכו'.

דין זה, השני, בנוי על דין הראשון. והבנה זו בגמרא נראה מדוייקת בלשון השו"ע שהיא לשון הרמב"ם:

בסעיף ח כתוב: "היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו",

ובסעיף ט כתוב: "גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם".

היינו, שבסעיף ט נאמר שאם הגרושה לא שלחה שליח לבית המגרש כמו ההוראה בסעיף ח, אלא הלכה בעצמה לבית הגרוש, ומשם הופיעו ביחד בבית דין, מנדים אותם בגלל שיש כאן חטא על פשע.

אך אם נאמר שבסעיף ח מיירי שאסור לתבוע הגרוש בבית דין אלא על ידי שליח, יש אריכות דברים בסעיף ט שלא לצורך, שהיה מספיק לכתוב "היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו. לא עשה שליח אלא תבעו בעצמה, מנדים אותם". ומכך שחזר המחבר על הדברים, מוכח כמו שכתבנו שיש כאן שתי שלבים:

1. איסור לתובעו בביתו. ועל זה לבד לא משמתים.

2. אם אחר כך באו ביחד לבית דין, משמתים בגלל שיש כאן פגישה מחוץ לכתלי בית דין שמסתיימת בהופעה ביחד בבית דין.

ונראה להביא ראיה גדולה לכך מדברי המחבר ביו"ד (שלד,פג) שהם דברי הרמב"ם (ת"ת ו,יד):

"המגרש את אשתו ועשו בינו לבינה שותפות או מו"מ המביאן להזקק זה לזה, כשיבואו לבית דין, מנדין אותם".

הרי מפורש שמנדים רק אם באו לבית דין ביחד אחרי קשר מוקדם בין הצדדים. ולפי זה, דברי השו"ע והרמב"ם ביו"ד ובאה"ע עולים בקנה אחד, ואין כאן סתירה כלל, ודלא כמו שהקשו האחרונים. ועיין בהמשך מדוע הרמב"ם העמיד את הדין כאשר יש שותפות או מו"מ יחד, ומנין לו שעל זה מדובר.

ונראה להביא ראיה נוספת להבנה זו בדברי השו"ע.

לפי ההבנה הפשוטה בשו"ע, שגרוש וגרושה אסורים להופיע בבית בכל צורה, אפילו על ידי הזמנה של בית דין אלא על ידי שליח, למה נאמר "מנדים אותם"? הרי הבעל קיבל זימון להופיע בבית דין על ידי תביעה של אשתו. למה מנדים אותו כאשר מופיע בבית דין על ידי הזמנה של בית הדין?! עליו לחשוש שהגרושה שלו תופיע שם בלי שליח נגד הנהלים? עליו לחשוש שבית הדין לא ידקדקו על הפרוטוקול שאסור להם להופיע ביחד בבית דין?! ואם בית הדין טועים ומאפשרים לגרושה להופיע בדין עם הגרוש, למה מנדים את הגרוש, שהגיע לבית דין על ידי הזמנה כדין?!

אלא על כרחינו שמדובר כאן שבאו ביחד לבית דין, שלא על ידי הזמנה של בית הדין, ולכן מנדים אותם.

לפי זה, אין כאן הוראה כלל שאסור לגרושה לתבוע את הגרוש שלה בבית דין ובית הדין ישלח לו הזמנה, וכך ידונו בבית דין, ולא יגרעו זכויות אף צד בדין.

מיהו, יש להקשות מדברי המחבר בסעיף י, שהם דברי הרמב"ם:

"אם נתגרשה מן האירוסין, מותרת לתובעו לדין".

האם משמעות הדבר שמן הנישואין, אסור לתובעו בדין? משמע שאסורים להופיע לפני בית דין כלל, ואין הבדל בין הזמנה על ידי בית דין או הופעה ביחד!

אך נראה, שאין מכאן קושי, ואולי יש כאן סייעתא.

נאמר בשו"ע "לתובעו לדין". לא נאמר "לתובעו בדין" משמעות הדבר שארוסה המגורשת מותרת ללכת לביתו של הארוס לתבוע אותו לדין, מה שאין כן נשואה. ברם, אין כאן אמירה שמותרת/ אסורה לתבוע את הגרוש בבית דין!

וכך נראה לשון הטור: "ואם שניהם באים לפנינו" משמע שבאים לפנינו ביחד.

ואכן, יש גם משמעות הלכתית גדולה להופעה בבית דין ביחד או הופעה על ידי הזמנה.

עיין לט"ז, שאם אחד מבעלי הדין מודה בבית דין, כאשר באו בלי הזמנה, בית הדין לא כותבים ההודאה אע"פ שאמר להם שהם דייניו, בגלל שאינו מעשה בית דין. אבל אם הודה אחרי שהוזמן, יש כאן מעשה בית דין וכותבים.

רואים שיש משמעות מרחיקת לכת אם באים ביחד לבירור הדין, לבין הופעה בב"ד על ידי הזמנה, שזה מעשה בית דין. וזה מותר גם בגרוש וגרושה, שלא לסגור דלתי המשפט לפני מאן דהוא לקבוע שמותר לו להופיע רק על ידי יצוג! וגם אין בזה קירוב דעת.

וכך מנהג בתי הדין הממלכתיים להזמין הגרוש והגרושה לדיונים ביחד ואין פוצה פה ומצפצף.

ב. משמעות הביטוי "אתו לקמן לדינא", וסוגיית 'אנטלר'

מה משמעות הביטוי "אתו לקמן לדינא" בכתובות שם (כח.)?, נראה שזה ביטוי ייחודי למסכת כתובות, ומשמש במשמעות ששנים באו לדין יחד, לתבוע מאחר תביעה משותפת. כגון (יט.) "כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו, זילו קיימו שטריכו וחותו לדינא" וכן (יט:) "כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו, זילו קיימו תנאייכו, וחותו לדינא". ולפי זה היה נראה, שגם בנידון דידן זו משמעות הביטוי "אתו לקמן לדינא", היינו שהגרושה והגרוש באו ביחד לתבוע תביעה משותפת. ואם כן משמתים רק באופן כזה.

מיהו, מהמשך הגמרא בסוגיין (כח.) לא משמע כן. שאומרת: "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא ... אוקי רבא שלוחא בינתייהו". ואם רבא העמיד שליח ביניהם, משמע שלא באו לתבוע אחרים תביעה משותפת, אלא שתבעו אחד את השני. אומנם יש מקום לאמר שגם כאן הכוונה "אוקי ... שליח בינתייהו", שבאו ביחד לתבוע אחרים. אך בר"ן על הרי"ף, ובריטב"א ד"ה ונגדי, מפורש שתובעים אחד את השני. בהמשך נראה שיש בזה מחלוקת ראשונים, אך נקדים לעיין בסוגיית העמדת אנטלר לנתבע, דהיינו מייצג, ונראה שיש לזה השלכה לפירוש "אתו לקמן לדינא" בסוגיין:

עיין הריטב"א בסוגיין (שם כח.) שהוכיח מכאן שמעמידים אנטלר לנתבע, לכל הפחות לגרושה מול הגרוש, וז"ל:

"ומיהו אם אשה צנועה היא, ואינה רוצה להתבזות בבית דין, יכולה היא למנות אנטלר, ואפילו היא הנתבעת, ואפילו לדברי האומרים שאין נתבע ממנֶה אנטלר. דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול למנות אנטלר, וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד".

הרי שמדייק מסוגין שגם האוסרים על הנתבע אנטלר בדרך כלל, מתירים לכל אשה צנועה למנות אנטלר ואף שהיא נתבעת. ורואים שסובר, שאע"פ שסוגיין נאמרה גבי גרושה התובעת, הוא הדין לגרוש שאסור לתבוע את גרושתו אלא על ידי שליח (כדעת הח"מ קיט ס"ק כג), ולכן השליך מסוגיין לגבי כל נתבעת. ומכאן ברור שהריטב"א מבאר שסוגיין מיירי שתובעים אחד את השני, ולא ששניהם יחד תובעים אחר. שהרי אם מדובר שתבעו אחרים ובזה התרנו לה להעמיד אנטלר, אי אפשר היה ללמוד כך לתבעה לבד, כי לתבוע לבד יותר חמור, בגלל ששותף יכול להציג השותפות כולה במקרים מסויימים. ואם כן העמדת אנטלר לאחד מן השותפים אינו חידוש כהעמדת אנטלר לבד. ורואים שמשוה בין גרושה לכל אשה צנועה.

ברם דברי הריטב"א הללו לא באים לידי ביטוי בשולחן ערוך וברמב"ם כלל. שהרי, המחבר (חו"מ קכה,א) פסק כדעת הרי"ף (שו"ת רמח), ונראה שכך גם דעת הרמב"ם כמו שכתבו הרשב"א (שבועות ל.), רב סעדיה גאון והרמב"ן, שאין למנות אנטלר לנתבע, וגם נשים צנועות לא ממנות אנטלר, אלא בית דין שולחים להם שליח בית דין לרשום טענותיהן. ואין שום החרגה לאיסור למנות אנטלר, חוץ מכהן גדול, על פי הירושלמי (עיין רשב"א שם). ואם כדברי הריטב"א, הרי יש ראיה מפורשת מסוגיין שמעמידים אנטלר לנתבע כאשר מדובר בגרושה או שאר נשים צנועות?! וא"כ, צריך לומר שהרמב"ם וכל הדעות הנ"ל סוברים שבסוגיין מדובר בגרוש וגרושה שבאו לתבוע בשותפות, ולא בגרושה שתובעת גרוש או ההיפך! אך יש לדחות ראיה זו:

א. יש לומר שראשונים אלו סוברים בסוגיין, שהתובע לבדו צריך להעמיד שליח, בין אם זו הגרושה ובין אם זה הגרוש, והנתבע חייב לבוא בעצמו. וזה דלא כריטב"א שהגרושה תמיד מעמידה השליח בין אם היא תובעת או נתבעת.

ב. או נאמר שסוברים שדוקא הגרושה מעמידה שליח, ובלבד שהיא התובעת. אבל באופן שהגרוש תובע מהגרושה, אין בניהם שליח כלל כי הנתבע בכל גווני לא מעמיד אנטלר, ובאופן כזה הם מופיעים בבית דין ללא יצוג כלל.

ואע"פ שיש לדחות הראיה, מ"מ מדברי המחבר ביו"ד (שלד) והרמב"ם (הל' ת"ת, עיין לעיל הציטוט), מוכח שלמדו כמו שכתבנו, שבסוגיין מדובר שבאו לבית דין יחד מתוך שותפות או מו"מ משותף. וזו לשון השו"ע שם: "עשו בינו לבינה שותפות או מו"מ, ... כשיבואו לבית דין מנדים אותם". ונשאלת השאלה, מנין לרמב"ם והשו"ע לחייב שם נידוי רק אם עשו שותפות ביחד וכך באו לבית דין? ולפי מה שכתבנו אתי שפיר מאד, שכך הרמב"ם והשו"ע הבינו את הביטוי "אתו לקמן לדינא", כלומר, שבאו בטענה משותפת לפני בית דין, וכמו שכתבנו ואתי שפיר מאד.

ג. סוגית העמדת מתורגמן

בגמרא מכות (ו:) מובא:

"הנהו לועזי דאתו לקמיה דרבא, אוקי רבא תורגמן בינייהו. היכי עביד הכי? והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן? רבא מידע הוה ידע מאי דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא ידע".

ונחלקו הראשונים מי מדובר שבא לפני רבא, העדים או בעלי הדין: לדעת הרמב"ם (סנהדרין כא,ח) מדובר בבעלי דינים, ומכאן דייק הרשב"א (שבועות שם) שלדעת הרמב"ם הנתבע לא מעמיד אנטלר כלל, שהרי נאמר "מפיהם" וממעטים תורגמן! וא"כ, הוא הדין אנטלר. הר"ן הביא ראיה לדברי הרמב"ם, שהרי הגמ' אומרת "אתו לקמיה" שזה ביטוי ששייך בבעלי הדין ולא בעדים. והגר"א (סימן קכה שם) הביא ראיה מלשון "בינייהו", שמשמע שהיו בעלי דינים שהתחככו ביניהם.

ברם, הרשב"א (שם) כתב שהראשונים הסוברים שנתבע רשאי להעמיד אנטלר, ס"ל שבסוגיא במכות מדובר בעדים, כפשט הסוגיא. אם כן רואים מהרשב"א, שהביטוי "אתו לקמיה" נכון גם לגבי עדים. ונראה הטעם כמו שכתבנו מהסוגיא בכתובות, ש"אתו לקמיה" משמעותו שבאו בשותפות ולא בריב. ואם כן הוא הדין והוא הטעם גם בנידון דידן. וגם רואים ש"בינייהו" יכול לפרנס עדים, ואם כן גם בנידון דידן הוא יכול לפרנס שליח בין הגרושה וגרוש שבאו בשותפות לתבוע.

ד. סיכום.

יש מקום להתלבט אם הביטוי "אתו לקמיה" פירושו שבאו בשותפות, או שבאו יחד אבל אחד תובע את השני, בכל זאת נראה שהכוונה כאמור כשבאו ביחד לבית דין, ולא כשאחד בא לבית דין והזמין שכנגדו.

לכן, למעשה מותר לגרושה לקבול לפני בית דין שיזמין את הגרוש, ולנהל דין תורה מסודר בנוכחותם.

וכך המדיניות של האיגוד.