ירושת בכור מחפץ שנמכר במחיר מופרז

המקרה

לאחר שקמו הילדים מהשבעה על אבי המשפחה, ביקש אחד הנכדים לרכוש את גביע הכסף של סבו, ושילם עבורו הרבה מעבר למחירו, בהסכמת כל הבנים היורשים.

הבן הבכור טען, כי הוא זכאי לקבל פי שתיים מיתר האחים, כדין תורה שזיכתה לבכור.

האחים טענו, שהתורה זיכתה פי שתיים לבכור רק מנכסי האב או משווים, אך אינו זכאי ליטול פי שתיים מ'מציאה' שנקרתה לפניהם בשל הירושה.

תשובה

הבכור נוטל פי שתיים מיתר אחיו מנכסי אביו שהיו בידי האב בחייו, ולא מנכסים שהגיעו לידי נחלת המשפחה לאחר פטירת האב, אף שהאב היה זכאי להם. ולכן לא יגבה הבכור מהלוואה שנטל הלווה מהאב והשיבה לאחר פטירתו ליורשים.

הבכור גובה מנכסים שהשביחו לאחר פטירת אביו, כיון שהיה הכל גלום ומצוי תחת ידי אביו, ובכלל זה ערך ממוני שהתייקרו הנכסים, כפי ערכם העדכני שיכולים להמכר בשוק.

אך גביע שנמכר במחיר מופרז מעבר למחירו המצוי, לא מסתבר להחשיב שהיה ערך זה מצוי בידי האב, ולא יוכל הבכור ליטול ממנו פי שתיים מיתר אחיו בלא ראיה, אא"כ הינו מוחזק בכסף.

כמובן שהתשובה עוסקת במצב שבו נוהגת הנחלת ירושה עפ"י התורה, אם מבקש המוריש לנהוג אחרת, עליו לעשות צוואה מחיים על פי ההלכה והדין כפי שפרטנו בקישור.

נימוקי הדין

בפרשת כי תצא דברים כא, יז ציוותה התורה: 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים', וזיכתה לבכור יכולת לגבות פי שניים מנכסי אחיו.

הגמ' בב"ב בדף קכה: דרשה שהקנתה התורה לבכור פי שניים רק מנכסים שהיו בידי האב בעת פטירתו: 'אמר רב פפא, הלכתא, אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה - בין שגבו קרקע בין שגבו מעות'. וכן פסק הרמב"ם בהלכות נחלות פ"ג ה"א: 'אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר בכל אשר ימצא לו'.

גבית בכור ממלווה שהאב הלווה

נמצאנו שלא יוכל הבכור לגבות פי שניים מרווחים שהגיעו לאב לאחר פטירתו, אף שהיו צפויים להגיע בוודאות. ולכן אם האב הלווה לחבירו כסף וטרם גבה אותו בחייו, לא יגבה הבכור ממנו באופן שונה ויתר מאחיו, אף לו היתה ההלוואה נעשית בשטר. וכן פסק השו"ע בסי' רעח סעי' ג וסעי' ז.

הנתיבות המשפט שם סק"ד דן לגבי הלוואה שהושקעה בעיסקא אם הוי ראוי או מוחזק, והביא תשובת דברי ריבות סי' עח שהוי ראוי, אף שאסור להמקבל להוציאן רק לצורך העיסקא, והסיק: 'ומסתבר טעמיה דהא מחוסר גוביינא הוא, וגם לאו הני מעות שבק אבוהון'. מאידך הפתחי תשובה סי' רעח סק"ד הביא מהשער המשפט סק"ב בשם הרדב"ז ח"ג סי' תקסד דפלגא פקדון מיקרי מוחזק, אך פלגא מלוה הוא ראוי. ופת"ש חולק, ודעתו שלמעשה הבכור נוטל פי שנים בכל העיסקא, כמו בשאר פקדון שהוא ביד אחרים.

כמו כן דנו האחרונים לגבי הכספים המצויים בבנק, אם הוי מוחזק או ראוי. הגנת ורדים אבה"ע כלל ד סי' יט ובשאלת יעב"ץ ח"ב סי' לא ובחיים שאל ח"א סי' עד נקטו דהוי ראוי.

פוסקי זמנינו האריכו בדין זה, המשנה הלכות חי"ב סי' תלח נקט שכל הכסף שנחשב לפקדון בבנק, אף בחשבונות בנק בחו"ל (שאין שם היתר עסקא) נחשב למוחזק ולא לראוי. אע"ג שהבנק אינו מחזיר את אותם המעות שהמפקיד נתן להם אלא מעות אחרים, מ"מ לעולם יש לו מעות בבנק כפקדון, ואסור להם להוציאם, רק באופן שבכל עת שיבואו הבעלים ויבקשו מיד, חייבים להחזירם, וכמו כן יש להם כנגד כסף זה, מעות שמונחים בבנק המרכזי, והו"ל הכסף מונח בלי שום חוסר גוביינא, אלא צריך לבקש הפקדון ויחזירהו לו.

בתורה תמימה דברים כא אות קכו העלה כן למעשה וז"ל: 'ומכש"כ שהשטרות החבריות המדיניות והבאנקי"ם נקראים מוחזק ממש, אחרי שחליפתם על כסף הוא דבר המצוי ורגיל בכל מקום ובכל זמן... ולדעתי דבר זה יוצא גם מגדר הספק'.

מאידך בשבט הלוי ח"ד סי' רטו סבר: 'לפ"ז באמת פה בא"י שההיתר לקחת הרווחים מהבנקים נבנה על יסוד ההיתר של היתר עיסקא שהיא מחצה מלוה מחצה פקדון, א"כ בחצי הסכום שמכח פקדון איכא דין בכור דפי שנים. ומ"מ עדיין לבי מהסס כיון דהלב יודע דעיסקות של כהיום ע"פ המבואר בפוסקים גם חצי הפקדון אינו עומד להחזירו בעין, והוא מוציאו ומחליפו כאוות נפשו, ולא נקראו הני כספים מעין דשביק להו אבוהון... אם בזה גם פקדון הוי ראוי... וקשה להוציא ממון מיורשים גם בא"י. הפתחי חושן ירושה פ"ב סעי' לו נקט בפשיטות שהכסף בבנק נחשב לראוי ולא למוחזק, גם בארץ ישראל שיש היתר עסקא.

בחשוקי חמד בב"ב בדף קכה: הביא מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שבחו"ל הפקדה בבנק נחשבת לראוי כמבואר בגינת ורדים, אבל בבנקים של יהודים העושים היתר עיסקא, הרי חצי הוא פקדון וחצי הוא מלוה, והחצי הפקדון נחשב למוחזק.

נכסים שהשביחו

נחלקו הדיעות בגמ' בב"ב בדף קכד. לאור זאת לגבי נכסים שהיו ברשותו של האב בעת פטירתו מהעולם, אך השביחו לאחר פטירתו. שכן הם היו מצויים ביד האב, והשבח שצמח גם היה ברשות האב, אך לא היה לאב את המצב המוגמר שקיים בעת חלוקת הירושה: 'דתניא, אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. רבי אומר, אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן'. ומבארת הגמ' את יסוד מחלוקתם: 'מאי טעמייהו דרבנן. אמר קרא לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה. ורבי אומר, אמר קרא פי שנים, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה, אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה'.

הגמ' שם הסיקה עפ"י דעת רב פפא, ובארה וצמצמה את מחלוקתם: 'א"ר פפא דיקלא ואלים, ארעא ואסיק שירטון, דכ"ע לא פליגי דשקיל, כי פליגי בחפורה (שחת) והוה שובלי, שלופפי (תמרים בעודן סמדר, רש"י) והוו תמרי, דמר סבר שבחא דממילא, ומר סבר. אישתני'. כלומר, שבח טבעי שהגדיל את הקיים ולא שינה את שהיה ביד האב, לדעת הכל הבכור נוטל פי שניים. אך נחלקו אם בשל השבח השתנה צורתו של מה שהיה ביד האב, אם יש בשינוי זה כדי להגדיר ש'פנים חדשות' באו לכאן, ולא היה לאב תוצר כזה.

הרמב"ם בהלכות נחלות פג ה"ד פסק את דברי רב פפא אלו: 'אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלה אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט, והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים. אבל שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו, כגון אילן קטן שגדל ועבה וארץ שהעלתה שרטון, הרי זה נוטל בשבח פי שנים. ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל'. וכן פסק השו"ע בסי' רעח סעי' ו.

התייקרות החפץ

נשאלת השאלה האם ערך ממוני שעלה והתייקר נחשב כמו דיקלא ואלים ושבח דמימלא שבכור זוכה בו. או שהוא רווח חיצוני לערך הירושה, ורק באילן שגדל והשביח זוכה בו הבכור במתנת בכורה פי שתיים, כיון שהרווח והשבח היה טמון וקיים ביד האב, לעומת התייקרות החפץ, שאומנם לא התווסף דבר מעבר למה שהיה ביד האב, אך הערך הממוני לא היה בידו, ונחשב כמו הלוואה שהלווה לחבר, שהיה צפוי לקבלה בדין.

השו"ע בסי' קטו סעי' א פסק בדין גביית בעל חוב: 'כשבא בעל חוב לטרוף מהלוקח, אם כתב לו הלוה: דאקנה, טורף ג"כ השבח שהשביח השדה, בין שבח ששבחו הנכסים מאליהם כגון שעלו בו אילנות או נתייקרה, בין שבח שהשביחו מחמת הוצאה, אלא שאם שבחו מאליהם טורף כל השבח'. והרמ"א הגיה עפ"י דעת הרא"ש: 'וי"א דבכל ענין אינו גובה רק חצי השבח, וכן נראה לי עיקר'.

הש"ך שם סק"ה סבר שדין ההתייקרות כדין שבח ממילא, כדין אילן שהתעבה: 'לבי אומר לי שלא כתבו דבריהם אדברי הרמב"ם בשבח דנתייקרה רק אשאר שבח דממילא כגון בחפירה והוו שובלי ושלפופי והוי תמרי... ועכ"פ זכינו לדין ברור, דשבח דממיל' כגון נתייקרה ודיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון וכל מאי דנוטל בכור פי שנים ולא מקרי ראוי לגביית בכור לא מיקרי דבר שלא בא לעולם לענין דאקני. ובעל חוב גובה כל השבח ההוא מן הלוקח דהוי דקנה. כן נראה לפי עניות דעתי ברור כשמש, ומקום הניחו לי מן השמים בזה'. ולפי דברי הש"ך חפץ שהתייקר, דינו כמוחזק וכשבחא ממילא, ולפי זה יהא הבכור זכאי לקבל מערכו פי שנים. וכ"כ ההפלאה באבהע"ז קונטרס אחרון בסי' צה סעי' ז סק"י.

בניגוד לכך, הערוך השולחן בסי' רעח נקט להדיא להיפך, וכי חפץ שהתייקר נחשב ראוי: 'אם נשאר ממנו סחורה למכור, אעפ"י שכשימכרו יתוסף עליהם סך מה כפי הנהוג במסחר, מ"מ הריוח מקרי ראוי'. ויתכן והערוך השולחן מתייחס למצב שלא היתה התייקרות כללית של השוק, אלא הצלחת היורשים למכור ביוקר, ועל כך כתב שאינו מוחזק בהם.

לדברים אלו, לו היה הגביע בעל ערך בשוק חפצים עתיקים, והיה מחירו של הגביע מתייקר, ברור שהיה זוכה הבכור בערך שנמכר הגביע פי שתיים מאחיו. כיון שזהו ערך הגביע ושוויו.

אולם במקרה שלפנינו לא נמכר הגביע בערכו, ולא היה בנמצא לקוח שהיה משלם ערך זה, הרי שהרוויחו היורשים ממון נוסף בשל הירושה שקיבלו, מעבר לערך הירושה. וצ"ע אם נוטל הבכור בו פי שתיים.

גביית בכור במצב מסופק

יש לברר מה הדין במציאות בה יש ספק אם נוהג דין מתנת בכורה. יסוד הספק תלוי בחקירה בדין זכיית הבכור. שכן ניתן להבין שהתורה הקנתה לבכור מתנתו, והוא כבר זכה בה בעת פטירת אביו, וכיצד יוציאו ממנו האחים בלא ראיה הפורכת את זכותו. אולם מאידך, ניתן להבין שבפטירת האב נפלו הכנסים בפני כלל היורשים, וכעת הבכור בא להוציא מידם, ולא יוכל לגבות את דינו אלא בראיה שהינו אכן בכור וודאי.

כן הסתפק בדבר בשער משפט בסי' רעח סק"א הובא בפת"ש סי' רעח סק"ג:

'יש להסתפק כל היכא שהפוסקים חולקים, אי הוי ראוי או לא היכא לידיינו דייני להאי דינא. אי נאמר דהבכור אינו נוטל כלום משום דדמי למי שנסתפק לנו אם הוא בכור או לא... דמבואר בטור שו"ע בסי' רע"ז סי"א דאינו נוטל פי שנים מן הפשוט אם לא שבא בהרשאה, ומשמע שם דאף חצי חלק בכורה אינו נוטל מן הפשוט בספק כיון שאינו ידוע אם בכור הוא, והכא נמי כיון שהוא ספק אם הוא ראוי אינו נוטל כלום מספק דהוי כמו ספק אם בכור הוא. או דלמא, שאני התם שהספק הוא אם הוא בכור כלל וא"כ אינו ידוע אם הוא יורש כלל ולכך אינו נוטל כלום מספק, דכל היכא שהספק הוא אם הוא יורש כלל אינו נוטל מספק כמבואר בסי' ר"פ, משא"כ הכא דודאי בכור הוא, אלא דהספק הוא בהממון אם הוא מוחזק שייך לבכור ואם הוא ראוי שייך להפשוט, וא"כ כיון דקיי"ל שיש לו לבכור חלק בכורה קודם חלוקה והוי יורש בודאי אלא שהספק הוא בהממון אם שייך לבכור או לפשוט חולקים בו יחד, כמבואר בסוסי' קלט דכל היכא שהפוסקים חולקים ולא תפס חד מנייהו אם הוא דבר ששייך בו חלוקה חולקים... וצ"ע לדינא'.

הנתיבות המשפט בסי' רעח ביאורים סק"ט הוכיח כאפשרות השניה, מדין השו"ע בסי' רעז סעי' יא שפסק לגבי דין ספק בכור שלא יוכל לגבות את מתנתו:

'מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, כגון שנתערב עם אחר, אינו נוטל פי שנים... ואם לא הוכרו, כגון שילדו במחבואה אחת, אין נוטלין חלק בכור'. הנתיה"מ למד מכך שהבכור יכול להסתלק מזכותו עוד בחיי אביו, אף שהנכסים טרם הגיעו לידיו, ולא מהני סילוק, כהבנה השנייה שהבאנו, שהבכור צריך להוכיח את זכותו במתנתו ולהוציא מכלל היורשים, וכיון שהסתלק בחיי האב, ויתר על זכות תביעתו: 'דחלק בכורה הוא בחיוב על היורשים, דרחמנא חייביה להיורשים ליתן מתנה זו להבכור, וראיה לזה מסימן רעז סעיף יא במי שנסתפק, דאין גובין בלא הרשאה... וקשה דהיאך היורשים מצי מדחו, הא חלק זה בודאי אינו של היורשים, ואין הספק רק בין שני אלו בחלק זה, והיה לו לפסוק ביניהם או יחלוקו או יהיה מונח ומה שייכות להיורשים בחלק זה. אלא ודאי דהוא כחיוב שהטילה רחמנא על היורשים לתת לו והויין היורשים כטוענין איני יודע אם נתחייבתי לך, משו"ה מצי מדחי. ולפי"ז אתי שפיר, דאחר מיתת אביו שכבר חל החיוב יכול למחול, משא"כ בחיי אביו, או למ"ד שאין לבכור קודם חלוקה דהיינו שלא חל החיוב כלל עד שעה שרוצה לחלוק, אינו יכול למחול, דהוי כמוחל דבר שלא בא לעולם'.

וכן הוא להדיא ברבנו יונה בב"ב בדף קכו: שהנכסים בחזקת כל האחים הם עד שיוודע לנו שזה בכור הוא. וכן בשו"ת בעי חיי סי' רו נקט שכל שיש ספק אם הבכור מקבל חלק ירושה או לא, הפשוט נחשב למוחזק, והבכור לא נוטל פי שנים מספק.

וכן כתב היד רמ"ה בב"ב בדף קכו. לגבי האיבעיא בגמ' בדין בכור שהיה חייב לאביו, ואח"כ מת האב, אם החוב דינו כראוי ואינו נוטל בו פי שנים, או הוה כמוחזק. ופסקה הגמ' שכל אחד נוטל חצי. וכתב היד רמ"ה אות צד:

'וכי תימא כיון דקיימא ברשותיה הבכור, היכי מפקינן פלגא חלק בכורה מיניה מספיקא, והא קיי"ל דמספיקא לא מפקינן ממונא. לא תקשי לך, דכי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הני מילי היכא דלא הוה קאי ממונא בחזקתא דאחרינא מעיקרא, אבל הכא ממונא בחזקתיה דמיתנא הוה, והאי בכור והאי פשוט תרוויהו מכח מיתנא קאתו, לית לך לאפוקי נכסים מחזקתיה דחה מיניתו אלא ראיה. ואע"ג דקאי ממונא ברשותיה דבכור, כיון דלא מצי למטען ביה טענת בריא דזכה בה מחמת אבוה דידיע בודאי דהוה קאי ממונא בחזקתיה בחזקתא, דתרוויהו קאי, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין'.

אומנם יש שבארו קוה"ע יבמות סי' כא אות כג ובקוב"ש ב"ב אות שצח ואות תג. וכעי"ז בגידולי שמואל בב"ב קכז. ובשו"ת משנת ר' אהרן סי' נה סק"ד שרק מטעם ברי ושמא לא יגבה הבכור בלא ראיה, ותלוי בדין זכיית הבכור, אם זוכה במתנתו רק לאחר פטירת האב ולא קודם לכך. ואם זוכה קודם חלוקה או לא. ואין כאן המקום להאריך.

ברם הסמ"ע בסי' רעח סקי"ט סבר שהבכור מוחזק בנכסים, ובכו"ז תיקנו שיוציאו ממנו ויחלוקו במצב הספק. ובספר דברי הגאונים כלל יב אות ד-ה הביא דעת המהרי"ט ומהרש"ך והפרח שושן בסי' ב שהבכור נחשב מוחזק וחולקים ביניהם עם יתר היורשים.

מהנתיה"מ בכללי תפיסה סק"ו ובסי' רפא סק"ה מבואר שמהני תפיסה, וכן עולה מהש"ך בתקפו כהן סי' עב. והתומים אף נקט שהוי תפיסה ברשות. ולפי"ז אם היה הבכור תפוס בערך הממון, לא היו יכולים להוציא ממנו.

נמצא, שיש בידינו ספק אם ניתן להוציא מיד המוחזק.