ישראל שהזיק לרכוש גוי
ישראל שהזיק לרכוש גוי
מודעה
הנאמר בתשובה זו מתייחס לדיני נזיקין על פי ההלכה עד היכן
שידי מגעת.
אין בתשובה זו התייחסות לחוק המדינה, ולדינא דמלכותא
דינא.
הקורא הנבון יחליט החלטה מושכלת איך עליו לנהוג אחרי שלקח בחשבון את כל המרכיבים הנ"ל.
האם ישראל שמזיק רכוש גוי חייב לשלם והאם הוא חייב להודיע
לגוי שהזיק אותו?
נשאלתי, על מקרה שיהודי פגע במכונית של ערבי בטעות. היהודי יודע למי שייך הרכב, אבל הערבי אינו יודע מי פגע ברכבו. היהודי בא לשאול אם הוא חייב להודיע לערבי או לא?
תשובה:
שאלה זו קשה היא והסתפקו בה גדולי מחברינו.
עיין מנחת חינוך (מצוה נא) שהסתפק בכך:
"ואינו מבואר אם דוקא נזקי שור פטורים בעכו"ם אבל נזקי שן ורגל ואדם, המזיק חייב דלא כתיב רעהו, או אפשר דינו לגמרי כהקדש שהבאתי לעיל בשם התוס' דאין שום נזיקין להקדש, הכי נמי, או אפשר דוקא בהקדש".
א. דיוקי המחייבים, וסתירתם
ועיין במאמר של הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א (כרך
יא סימן לו), מובא באתר פסקים מספר סידורי 13465 שהביא הדעות בזה,
ונסכם אותם כאן;
המנחת חינוך, שבמצוה הנ"ל הסתפק בדבר, במצוה נז הכריע
לפטור. המנחת חינוך מדייק ברמב"ם (שכירות ב,ג) שכתב שחייב בפשיעה רק בשמירת
קרקעות ושטרות ועבדים ומדין מזיק, ובשמירת חפצי גוי או הקדש לא כתב לחייב פשיעה,
מכאן שישראל השומר נכסי גוי או הקדש פטור אע"פ שפשע, למרות שפשיעה בשמירה
דינו כמזיק בידים, לדעת הרמב"ם שם. וכך נראה דעת הדברי מלכיאל ג,ל ד"ה
ולכאורה.
אמנם, הנתיבות (חוו"ד קסט,יד) הזכיר אגב אורחיה
שחייב.
וכך דעת המשך חכמה (ויקרא כד,יח), שכתב שהפסוקים המוזכרים
בסוף פרשת אמור, ובניהם "מכה נפש בהמה ישלמנה" - שאדם המזיק שור חייב,
מתייחסים למזיק גוי, ולכן לא מוזכרים בפרשת משפטים, ומכאן שהמזיק נכסי גוי חייב.
וכ"כ האמרי בינה (הלואה עג) שחייב.
החלקת יואב (תניינא יד) מחלק לחייב רק אם הזיק במזיד, אבל
אם הזיק בשוגג פטור. וטעמו, שמחד, במשנה (בב"ק ט:) נאמר תנאי לחייב המזיק
דוקא ל'נכסים שהן של בני ברית' ושם מיירי אף בנזקי אדם, ומוכח שהמזיק נכסי גוי
פטור, ומאידך נאמר במשנה ובגמרא (ב"ק לז:) ששור ישראל המזיק שור של נכרי פטור,
משמע שרק מנזקי ממון פטור אבל בנזקים אחרים חייב!? ולכן חילק בין מזיק בשוגג שפטור
לבין מזיק במזיד שחייב. ודייק כך מהרמב"ם (שכירות ב,ג) הנ"ל, וזה ההפך
מדיוק המנחת חינוך הנ"ל.
גם החזו"א (ב"ק י,יד) כתב שישראל המזיק רכוש
גוי חייב, ומקורו מדיוק משו"ת הרא"ש (נפסק בשו"ע שעח,ט) שישראל
שמזיק חמור שישראל אחר שאל מגוי, חייב לשלם לישראל את שווי הנזק אבל לא מה שהגוי
מעליל ומגלגל עליו. החזו"א כתב שאם הישראל לא היה חייב לשלם לגוי מעיקר הדין,
לא היה מקום לחייב אותו לשלם לישראל בגלל שהתביעה של הגוי מהשואל אינו לפי הדין,
אלא הוא עלילה בלבד.
מסקנתו של הרב צבי יהודה בן יעקב לחייב, משום שדעת רוב פוסקים לחייב, ובגלל חילול ה'.
ותמיהני, שדין כזה עקרוני אינו מבואר בש"ס, אלא
צריכים ללמוד אותו מדיוקים מדברי הראשונים! ואכן, אפשר להטיל ספק בדיוקים
הנ"ל.
מהרמב"ם בשכירות (ב,ג) דייקו המנחת חינוך והחלקת יואב
דיוקים סותרים.
גם הדיוק של החזו"א, אינו מוכרח. החזו"א כתב
שאם ישראל המזיק גוי פטור, ממילא התביעה של הגוי המשאיל מהישראל השואל היא עלילה
בלבד, וממילא המזיק אינו חייב לשלם להשואל. ונראה שהנחת היסוד הזו אינה מוכרחת,
בגלל שזכות הנכרי המשאיל לתבוע את הישראל בערכאות שלו, שמחייבים ישראל שהזיק גוי.
ופסיקת ערכאותהם לחייב הישראל אינו גזל, כיון שעל פי ההלכה הם רשאים לדון על פי
דיניהם. אם כן תביעת הגוי מהישראל השואל אינה עלילה כלל, אלא מדינא. וממילא המזיק
חייב לשלם את הנזק לשואל, מדין גרמי. ואכן בדברי הרא"ש הנ"ל השואל הוא
הניזק, והוא התובע מהמזיק.
ודיוק האמרי בינה הנ"ל דומה לדיוקן של החזו"א ואם כן הנאמר למעלה מתאים גם לדבריו. ונראה שעל זה נאמר ניחזי אנן.
ב. שור של ישראל שהזיק שור של גוי, מול ישראל שהזיק להקדש בשאר נזקים
משנה: "שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש. שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור, ושל נכרי שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם" ובגמרא שם (לח.) "אמרי ממה נפשך! אי רעהו דוקא, דנכרי דנגח של ישראל נמי ליפטר. ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי, נחייב? א"ר אבהו אמר קרא עמד וימדוד ארץ, ראה ויתר גוים. ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונם לישראל. רבי יוחנן אמר מהכא הופיע מהר פראן, מפראן הופיע ממונם לישראל. תניא נמי הכי שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור שור של נכרי שנגח שור של ישראל....שלם נזק שלם שנאמר עמד וימדוד ארץ....מאי ואומר...."
רואים מכאן שממעטים הקדש ונכרי מאותה מילה "רעהו",
שנאמרה בנזקי שור בשור: "כי יגח שור איש את שור רעהו". אם כן, נעיין
בדין הקדש בשאר נזיקין, ומשם נסיק ולהשליך לדין נכרי.
בסוגיה (ב"ק ו: וכן גיטין מט.) נאמר:
"מאי 'ק"ו להקדש'? (פירוש, לאיזה סוג מזיק לומדים שהמזיק הקדש צריך לשלם ממיטב נכסיו מקו?) אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש? אלא....כר"ש בן מנסיא....שור של הדיוט שנגח שור של הקדש...משלם נזק שלם"
הגמרא אומרת שאין ללמוד מק"ו, שהמזיק הקדש משלם
ממיטב נכסיו, בגלל שנאמר "שור רעהו" ולא שור של הקדש, וממילא אין לחייב
המזיק הקדש כלל, ואם כן אין היתכנות לשאלה אם לחייב אותו ממיטב או לא! ורק לרבי
שמעון בן מנסיא המחייב שור של הדיוט שמזיק שור של הקדש, יש היתכנות ללמוד שהמזיק
הקדש משלם ממיטב נכסיו.
הראשונים מתקשים, שהרי המקור לפטור מזיק הקדש, הוא רק
במקרה ששור של הדיוט מזיק שור של הקדש, אך אין מקור לפטור מזיק הקדש בשאר נזיקין
כגון שן ורגל ואדם המזיק, ואם כן למה לא נאמר שהק"ו לחייב לשלם ממיטב, נכון באופן
שהדיוט מזיק הקדש בשאר נזיקין?
בראשונים מצאנו שתי גישות איך לתרץ שאלה זו:
הראב"ד (במקום) וכן תוס' שאנץ, רבינו ישעיה, (מובא
בשיטה מקובצת שם, ובי"א ברמב"ן בגיטין, במאירי ב"ק שם) ותוס'
בפירוש הראשון בגיטין, סוברים שרק שור הדיוט שהזיק שור הקדש פטור, מהמיעוט מ"רעהו".
ברם, אדם הדיוט המזיק הקדש בכל סוג נזק אחר (מלבד בור, לו יש דין מיוחד), חייב.
ואכן, הגמ' (ב"מ צט:) מביאה פסוק ללמוד לפטור מהחומש לאדם המזיק הקדש:
"כי יאכל" פרט למזיק שלא משלם חומש, הא קרן משלם!. אם כן, מדוע הגמרא
שללה את הלימוד בק"ו לחייב במיטב את המזיק להקדש, בשאר נזיקין? ולזה תירצו,
שהואיל ולא נאמר "רעהו" בשן ורגל ונזקי אדם, דין הקדש בהם כדין הדיוט
לכל דבריהם, ואין צורך בק"ו!.
לעומתם, דעת רש"י (על משנה ב"ק ט:, וכן בסוגיא
ו: ד"ה שור רעהו), ומסקנת הרמב"ן בגיטין, וכן מסקנת תוס' (ב"ק ו:,
גיטין ד"ה שור בפירוש השני) ועוד ראשונים, שאכן המזיק הקדש פטור, היינו בכל
מיני נזק כגון שן רגל ואדם המזיק. אך נחלקו בסיבת הפטור.
רש"י (ו:) כתב "דנפקא להו לכולהו נזקין משור
רעהו". הרי שהבין שאפשר להשליך מפטור של רעהו הנאמר בשור הדיוט המזיק שור
הקדש, לכל שאר סוגי הנזיקין, כולל אדם המזיק הקדש.
ברם, שאר ראשונים למדו את הפטור מסיבות אחרות, ודחו את
דברי רש"י.
תוס', למדו לפטור את המזיק הקדש מבנין אב של שור, בור
ואדם המזיק, ולומדים מ"כי יאכל - פרט למזיק", (ב"מ שם), לפטור
הדיוט המזיק הקדש לגמרי, ולא רק מחומש. ומה שלמדו שם לחייב מזיק הקדש בקרן, הוא רק
מדרבנן.
הרמב"ן (גיטין שם) למד לפטור מזיק הקדש בגלל שכתוב
"בשדה אחר" והקדש אינו "אחר". ומביא דעה שלמדו לפטור בשאר
נזיקין מבור ושור. ובשיטה מקובצת יש שלמדו לפטור הואיל ואדם המזיק פטור בהקדש
שנאמר "יאכל פרט למזיק" ק"ו שאר נזיקין, ויש שם שלמדו מבנין אב
משור ושומר, כיון שגם בשמירה נאמר רעהו לפטור הקדש.
עולה מכאן, שלרוב רובם של הראשונים הפטור שנאמר בשור של
הקדש הוא נקודתי, וצריך לימוד מיוחד להרחיב אותו לשאר נזיקין. ואם כן, לגבי נכרי
שהלימודים האלו לא קיימים, צריך להיות שהמזיק חייב. ורק לדעת רש"י הפטור של
שור מלמד לשאר נזיקין באופן אוטומטי, ורק לשיטתו ניתן להרחיב את הפטור של שור
המזיק שור של נכרי לשאר נזיקין.
וגם לדעת תוס' שלמד לפטור שאר מזיקי הקדש מבנין אב של שור
ופטור בשמירה, יש לפטור גם מזיק לנכרי בשאר מזיקין, שהרי גם בנכרי יש פטור בשור
המזיק וגם שמירה, שרעהו בשמירה בא לאפוקי נכרי.
לפי הנ"ל יש להשליך מהדיון של פטור הקדש לזה של פטור נכרי, שלפי רוב ראשונים אין להרחיב הפטור שנאמר בשור שנגח שור נכרי לנזיקין נוספים וישראל או שורו שיזיקו לנכרי בשאר נזיקין, חייב.
ג. החובל בגוי
אמנם יש לעיין בדין החובל בחבירו שהרי בו מצאנו ביטויים
כמו "רעהו" ו"עמיתך", כגון: "ואיש כי יתן מום בעמיתו,
כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר....כאשר יתן מום באדם כן יעשה לו" (ויקרא
כד,יט-כ) וכן "כי יריבון אנשים ויכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא
ימות ונפל למשכב. אם יקום וילך בחוץ על משענתו, ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא
ירפא" (שמות כא,יח-יט) ושם "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאה ילדיה
ולא היה אסון ענוש יענש...ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" והרי אין חיוב
מיתה אצל גוי. אם כן ע"כ פסוק זה נאמר בישראל!. וכן "כי ינצו אנשים
יחדיו איש ואחיו...ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה..." (דברים
כה, יא-יב) אחיו היינו ישראל.
והיה נראה שחובל בגוי משלם רק נזק ולא שאר החיובים, שהרי
בנזק כתוב "כאשר יתן מום באדם, כן יעשה לו" שכולל גוי.
ואע"פ שנאמר שם בפסוק הקודם "ואיש כי יתן מום בעמיתו..." שזה
ישראל, כאשר חוזר בסוף לומר "אדם" זה בא לרבות חובל בגוי. וצ"ע למה
התחיל הפס' בישראל. ובשאר חיובים לעומת זאת, נאמר רעהו כגון
אצל שבת ורפוי, וכן אצל בושת נאמר "איש באחיו" וצער לומדים מאונס
של נערה ישראלית.
ונראה, שזה כוונת הרמב"ם (חובל א,א) "החובל
בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים" "חבירו" דייקא, לאפוקי גוי. ועיין
בהמשך דיון בזה בע"ה.
ד. "נכסים שאין בהם מעילה נכסים
שהן של בני ברית"
אמנם יש לעיין עוד שהרי במשנה (ב"ק ט:) נאמר:
"נכסים שאין בהם מעילה, נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים..."
היינו שחייב רק אם מזיק נכסים שאין בהן מעילה, דהיינו
שאינם של הקדש, או נכסים של בני ברית, דהיינו נכסי ישראל או נכסים שאינם הפקר.
ובתוס' הנ"ל הביאו ראיה שהדיוט המזיק הקדש פטור בכל מיני נזק, בגלל שדייקו
שהמשנה הנ"ל מתכתב עם המשנה הראשונה בפרק "ארבע אבות נזיקין הם..."
ובמשנה הראשונה מדובר בכל מיני נזיקין, שן ורגל וי"א אדם המזיק, ועל כולם
נאמר שרק חייב אם מדובר בנכסים שאין בהם מעילה היינו שאינם הקדש! על כרחינו שהמזיק
הקדש פטור בכל מיני נזיקין! וכך נאמר בתוס' "וכן משמע במתני' דתנא נכסים שאין
בהן מעילה ואכולהו אבות קאי אפילו אנזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם".
ועכשיו יש לדייק אותו דיוק לגבי נכסי נכרי! נאמר
"נכסים שאין בהם מעילה ונכסים של בני ברית". מתבקש שיהיה דין זהה בין
שני סוגי הנכסים, ואם פטרנו מזיק הקדש בכל מיני מזיק, היינו צריכים לפטור גם מזיק
נכרי בכל מיני מזיק!?
ברם לשיטת הראב"ד אינו קשה שהרי היא למדה
ש"נכסים שאין בהם מעילה" בא לפטור רק שור המזיק, אם כן כאשר נאמר
"נכסים של בני ברית" יש לומר שבאים לפטור רק מנזקי שור. אבל לתוס'
ולרמבן בגיטין, שגם הביא ראיה של התוס', קשה. איך נאמר במשנה שפטור אם מזיק נכסים
שאינם בני ברית, והכוונה היא רק לנזקי שור? כאשר מילים אלו מתכתבים עם המשנה
הראשונה שמתיחס לכל אבות נזיקין?
ואכן כך הקשה החלקת יואב הנ"ל ומכח קושיא זו פטר
מזיק נכרי בכל הנזיקין, אבל רק בשוגג ע"ש. אבל לפי מה שהוכחנו, תוס' ורוב
ראשונים מחייבים מזיק נכרי בשאר נזיקין בגלל שאי אפשר להרחיב הפטור של שור המזיק
ליתר הנזיקין בלי לימוד מיוחד שאין בנכרי. אם כן חוזרת השאלה, איך תוס' ודעימיה
הבינו המשנה שפוטר המזיק נכסי נכרי בכל סוגי הנזק?
כדי לתרץ שאלה זו נראה שצריכים לעיין שוב בסוגיא
בב"ק לח. בגלל שיש שם מחלוקת ראשונים חשובה שיקרין על הדיון שלנו בע"ה.
עיון בסוגיא ב"ק לח.
הסתיעתי בפרק זה במאמר של הרב צבי יהודה שליטא הנ"ל.
עיין למעלה שציטטנו הסוגיא.
הסוגיא שואלת איך אפשר לפסוק שתי פסיקות הפוכות היינו
לפטור שור ישראל המזיק שור נכרי ומאידך לחייב שור נכרי המזיק שור ישראל? ממה נפשך
אם רעהו דוקא צריכים לפטור שתיהם ואם רעהו לאו דוקא צריכים לחייב שתיהם?
הגמרא עונה "ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח כיון
שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל"
ויש מחלוקת ראשונים אם הסוגיא ממשיכה בהבנתה המקורית,
שרעהו שנאמר בשור הוא בדוקא וממעט נכרי מדין שור המזיק, אבל מחייבים נכרי המזיק
בגלל קנס הנ"ל או דלמה הסוגיא חוזרת בה מהבנתה המקורית, וסוברת שרעהו הנאמר
בשור המזיק הוא לאו דוקא, ומעיקר הדין ישראל המזיק נכרי וכן נכרי המזיק ישראל
חייבים באותה אופן, אלא שפטרנו ישראל המזיק וכן חייבנו נכרי המזיק נזק שלם, מקנס.
המאירי והנ"י כתבו שאכן רעהו בסוגיא הוא בדוקא,
והקנס בא לחייב הנכרי שהיה אמור להיות פטור מעיקר הדין. אבל תוס' ד"ה עמד
והתיר ממונן לישראל כתבו "משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור
שלהם...." רואים שתוס' סוברים שמעיקר הדין שור ישראל שמזיק שור נכרי, חייב,
אלא שפטרנו הישראל מפני הקנס הנ"ל. הרי לפנינו שתוס' סוברים שרעהו לאו דוקא
ודין נכרי כדין ישראל לחייב אלא פטרנו הישראל בגלל הקנס וכן חייבנו בנכרי נזק שלם
מקנס. וכן דעת רבינו פרץ בסוגיא לח. ועוד ראשונים.
ואכן יש שתי ראיות שהפטור של שור ישראל שנוגח שור נכרי
הוא מקנס.
1. במשנה לא מובא הפסוק של רעהו על נכרי, לעומת בהקדש מובא הפסוק של
רעהו.
2. בברייתא הקנס נאמר גם על הפטור של שור ישראל שמזיק שור נכרי.
והשתא דאתי להכי יש לומר שהפטור של הקנס "ויתר
גוים" נאמר על כל הנזיקין לתוס', שאין סיבה לבודד נזקי קרן מנזקי שן ורגל,
ולומר שרק יתר גוים בנזקי קרו! אם כן כל המזיק גוי פטור משם. ונראה שהוא הדין נזקי
אדם פטור כאשר מזיק נכרי מטעם הקנס הנ"ל. על פי זה הדיוק הנ"ל מהמשנה
בב"ק יב: שמשמע ממנו שהמזיק נכרי פטור בכל מיני נזק, נכון, אבל לא מרעהו, אלא
מקנס הנ"ל. עיין דיון בזה במאמר של רב צבי יהודה שליטא הנ"ל.
ויש לעיין לשיטות אלו, אם "רעהו" הנאמר בחובל
בחבירו כגון ברפוי ושבת ובבושת הוא גם לאו דוקא וגם גוי בכלל או דילמא בזה
"רעהו" דוקא? וצ"ע. ועיין בהמשך בעה.
יוצא לפי הנ"ל שלא רק רשי הנ"ל פוטר ישראל
המזיק נכרי בכל מיני נזיקין אלא גם התוס' ורבינו פרץ ועוד! זה ודאי מחזק הצד לפטור
ישראל המזיק נכרי בכל מיני נזיקין.
אמנם יש לעיין אם הקנס הנ"ל נאמר על כל נכרי או שקנס
הזה נאמר רק על גוים מסוימים.
נעיין בשאלה הזו עכשיו בעה.
האם הקנס "ויתר גוים" נאמר על כל הנכרים או שיש
לזה גדרים?
הקנס על הגויים הוא "ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני
נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל". הרי יש כאן שתי מצבים:
1. כאשר בני נח קיבלו שבע מצוות.
2. כאשר בני נח הפסיקו לקיים שבע מצוות.
כאשר בני נח קיבלו שבע מצוות, היה דינם כזה של ישראל.
כאשר הפסיקו לקיים המצוות, חכמים קנסו אותם ודינם שונה מזה של ישראל. וזה נכון גם
לשיטה שרעהו דוקא וגם לדעה שרעהו לאו דוקא.
לדעה שרעהו דוקא, כאשר בני נח קיבלו שבע מצוות, שור ישראל
המזיק פטור וכן שור נכרי המזיק שור ישראל פטור. אחרי הקנס שור נכרי יהיה חייב לשלם
נזקשלם ושור ישראל המזיש שור נכרי ממשיך להיות פטור. לדעה שרעהו לאו דוקא, שור
ישראל המזיק שור נכרי חייב חצי נזק, וכן שור נכרי המזיק שור ושראל חייב חצי נזק.
אחרי הקנס שור ישראל המזיק שור נכרי פטור לגמרי מפני הקנס, ושור נכרי המזיק שור
ישראל חייב נזק שלם.
ונשאלת השאלה אם אפשר לבני נח לחזור למצבם לפני שחטאו או
לא? ואם כן מה מצב הנכרים בזמנינו?
האם אפשר לבני נח לחזור למצבם לפני שפרקו מעצמם שבע מצוות
ואם כן מה הדין של שבע מצוות בימינו?
והנה המאירי כתב על הסוגיא הנ"ל:
"ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים
בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא, ראה שבע מצוות...עמד והתיר ממונם, כל
שעה שהדין מחייבם בכך, הא כל ששבע מצוות בידם, דינם אצלינו כדיננו אצלם, ואין
נושאים פנים בדין לעצמנו, ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות
ונימוסים"
רואים שהמאירי סובר שבני נח יכולים לחזור למצבם המקורי
ולבטל הקנס שעליהם אם הם מקיימים שבע מצוות בני נח. לפי שיטתו כוונת הדבר שבין שור
ישראל שמזיק נכרי ובין להיפך, שניהם פטורים מעיקר הדין וכן אחרי ביטול הקנס. עוד
דבר שרואים מהמאירי שהדין שדנים הנכרי וישראל לפי דיניו או לפי דינינו לזכות
הישראל, הנאמר בב"ק קיג. הוא5 תלאוי קנס הנ"ל. אבל כאשר בני נח מקיימים
שבע מצוות, "אין נושאים פנים בדין לעצמינו" ודין שוה דנים.
מיהו נראה שדברי המאירי אינם מוסכמים.
נעיין עכשיו בדברי הרמבן וריטבא במכות לראות אם הם
מסכימים עם המאירי שגוי שחזקתו שמקיים ז' מצוות, בטל אצלו קנס "ויתר
גוים" ונראה שלא מסכימים עם דבריו, מי במקצת ומי בהרבה.
נקדים סקירה קצרה של דבריהם במכות שם בגלל חשיבותם למאמר
זה ובכלל.
עיון בדברי הרמב"ן וריטב"א במכות ט. אם
ועד כמה נכרים יכולים לבטל מעצמם הקנס הנ"ל על ידי קיום שבע מצוות בני נח
בפועל?
הסתיעתי בפרק זה בא. ת. ערך גר תושב.
עיין רמב"ן מכות ט. ד"ה הא שכתב שיש לחלק
הנכרים לשלוש קבוצות, גר תושב, בן נח וגוי, ודיניהם שונים. גם הריטבא במכות
שם ד"ה אלמא, כתב כן, מיהו יש מחלוקת ביניהם לדינא וכמו שנכתב בהמשך
בעה
דין גר תושב.
עיר מקלט קולט גר תושב כגון אם הרג גר תושב כמותו או עבד
או כותי (לפני שחזרו לסורם) (מכות ט.), ומצווה להחיותו. ודינו כבני נח בתקופה
שקבלו וקיימו ז' מצוות, היינו שכאשר מקיים מצוותיו הוא כמצווה ועושה, וקבלתם של
המצוות לפני בית דין של ישראל, ביטל מה שכתוב "ראה והתיר גוים" שנאמר
בב"ק לח. הנ"ל. כך כתבו רמבן וריטבא הנ"ל.
דין בן נח.
ג' ישראלים, ולכן דינם עדיין כאינו מצווה ועושה, כמו
שכתוב בב"ק לח. הנ"ל. כך כתבו רמבן וריטבא הנ"ל. הריטבא הוסיף שלא
מצווים להחיותו ונאמר בהם "לא מעלים ולא מורידים" שלא מחוייבים להעלותם
אם נפלו לבור, אבל אסור להרוג אותם בידים וכן אסור לגלגל להם מיתה בגרמא. ונראה
שהרמבן חולק על הריטבא בזה וסובר שלא נאמר עליהם "לא מעלים" ואכן מצווים
להחיותם.
דין גוים.
היינו נכרים שלא מקיימים ז' מצוות או שאין חזקתם מקיימים
וממילא דינם כלא מקיימים בגלל שרובם לא מקיימים. לפי ריטבא דינם "לא מעלים
ולא מורידים" כמו שכתוב בע"ז כו. "הגוים עע"ז ורועי בקר לא
מעלים ולא מורידים" וריטבא פירש שהכוונה "לא מעלים" הוא שלא נותנים
להם לעלות אלא מסלקים הסולם וגוררים המדרגה בבור וכו כמו שכתוב שם בע"ז כו:
לעומת הריטבא, הרמבן הבין שמה שכתוב אצל גוים עע"ז
ורועי בקר "לא מעלים" אינו כפירוש הריטבא, שלא מאפשרים להם להעלות אלא
שלא מצווים להעלותם. ולכן כתב "וגוי המוזכר בכל מקום הוא בן נח שלא הוחזק אם
מקיים מצוות שלהם אם לאו, ומסתמא אין רובם מקיימים אותן, לפיכך דנו אותם מספק, ולא
הקפיד עליו, אלא לא מעלים ולא מורידים".
מבואר שהרמבן לא הבין "לא מעלים" הנאמר אצל
גוים עע"ז ורועי בקר, כפירוש הריטבא. הריטבא הבין שלא נותנים להם להעלות, אבל
הרמבן הבין "שלא הקפיד עליו" היינו שאיננו מחוייבים להצילו ולהחיותו.
וזה הפירוש "לא מעלים"--לא חייבים להעלותו. מכאן שהרמבן הבין שהתורה
"הקפיד" על בן נח וחייבים להעלותו. וקשה מע"ז סה. שנאמר שם שהמצווה
להחיותו נאמר על גר תושב בלבד ולא על גוי שמוחזק שאינו עע"ז. ואולי לרמבן
דינו כגר תושב. וצ"ע. וכך פירש המאירי בע"ז שם "לא מעלים"
הנאמר אצל גוי עע"ז "כל שבא להם ההיזק מאליו, אין אנו מצווים להשתדל
בהצלתם". מיהו קשה לפירושם שמבואר בע"ז כו. הנ"ל שגוים ורועי בקר אסור
להעלותם ואפילו בשכר. נאמר שם שרב יוסף חשב שמותר בשכר ואביי אמר לו שיכול לומר לו
"קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיטא לי זימנא בבי דואר" משמע שאסור
להצילם וצ"ע. וכך כתב הרמבם בע"ז י,א ורוצח ד,יא שאסור להעלותם.
המקור של המחלוקת בהסבר "לא מעלים" הנאמר אצל
גוי עע"ז הוא בהמשך הסוגיא בע"ז שם.
בגמרא שם מקשה על מה שנאמר אצל המינים והמסורות והמומרים
"מורידים ולא מעלים" השתא אחותי מחתינן , אסוקי מיבעי? אמר רב יוסף בר
חמא אמר רב ששת לא נצרכא, שאם היתה מעלה בבור מגרדה...." מבואר שהפירוש
"לא מעלים" הנאמר אצל המינים והמסורות הוא שלא מניחים אותם להעלות.
הריטבא העתיק פירוש זה גם למה שנאמר אצל גוי עע"ז ורועי בקר, ולכן כתב שגם
להם חייבים להרוג אם אפשר, וכן חייבים לגרום להם מיתה אם אי אפשר להרוג אותם.
ממילא הריטבא כתב שבן נח עולה דרגא, וגם עליו נאמר "לא מעלים" אבל
פירושו שלא חייבים להעלותו. ומכאן הריטבא כתב שאיננו חייבים להחיותו.
ברם הרמבן סובר שאין להעתיק הפירוש "לא מעלים"
הנאמר אצל המינים והמסורות, לדין גוי עע"ז ורועי צאן. אצל גוי עע"ז
ורועי צאן שלא נאמר בהם "מורידים" ממילא אסורים להרוג אותם וממילא אסור
גם לגרום להם מיתה. ולכן ע"כ הפירוש "לא מעלים", היינו שלא מצווים
להעלותם ולפי הרמבם ופשט הסוגיא אסור להעלותם. ולכן הרמבן כתב על גוי עע"ז
"לא הקפיד עליו" היינו שהתורה לא הקפיד עליו להחיותו. מכאן שהתורה כן
הקפיד על בן נח וחייב להחיותו.
ויש להוסיף שגם התוס' חילקו בין מקיימי ז' מצוות לאינם
מקיימים. עיין תוס' ע"ז כו: ד"ה ולא, שהבין ש"גוים" שנאמר בברייתא
הנ"ל פירושו, שאינם מקיימים ז' מצוות, וכך תוס' הבינו גם בסד: ד"ה
איזהו. ולכן תוס' הבינו שבעקרון היו חייבים מיתה, אלא התורה התיר לקיימם שנאמר
"והיו למס עובד" (תוס' כו:( וגם רק בית דין יכול לחייבם מיתה, ובלי פסק
בית דין אסור להרוג אותם. מכאן שאם מקיימים ז' מצוות, יוצאים מכלל זה וגם מעלים.
ועיין ב"י ביו"ד קכח שגם כתב שהתוס' מחלקים בין מקיימים ז' מצוות לאינם
מקיימים, אלא כתב שלפי תוס' כאשר לא מקיימים, מותר להורגם אבל לא מחוייבים לעשות
כן, וכאשר מקיימים אסור להורגם. אבל נראה מלשון התוס' "דכל זמן שלא דנוהו בית
דין אינו חייב מיתה" משמע שאינו חייב מיתה כלל, ואסור להורגם בגלל שרק בית
דין יכול לחייבם מיתה.
עכשיו נחזור לענינינו.
שאלנו אם נכרים המקיימים ז' מצוות בני נח, אבל אינם גירי
תושב, בטל הקנס של "ראה ויתר גוים" כלפיהם, ודינם כבני נח המקוריים בעת
שקבלו עליהם ז' מצוות, או לא? והחשיבות בשאלה זו היא, שאם חוזרים לדינם המקורי,
ממילא חוזר גם הדין ששור של ישראל שמזיק שור שלהם וכו' דין אחד להם, וק"ו שאר
הנזיקין לסוברים שהקנס חל גם עליהם?
ראינו שהמאירי בב"ק הנ"ל כתב שאכן בטל הקנס
כלפיהם ודינם כבני נח המקוריים. לשיטתו שבני נח אינם כלולים ברעהו ולכן שור של
ישראל שנוגח שור של נכרי והפוך, משמעות ביטול הקנס הוא שכולם פטורים בנזקי שור.
האם יש לדייק דעת הרמבן וריטבא בנדון?
האם יש לדייק מדברי הרמב"ן וריטב"א דעתם בשאלה
אם בני נח יצאו מהקנס של "ראה ויותר גוים"?
עיין רמב"ן וריטב"א הנ"ל שכתבו שגר תושב
הוא מצווה ועושה, ובן נח אינו כן בגלל שגר תושב יצא מהקנס של "ראה ויתר
גוים" מה שאין כן בני נח.
האם יש לדייק מכאן שבני נח הם עדיין בקנס של "עמד
והתיר ממונם לישראל"?
נראה שאין להסיק מהנ"ל שבני נח אינם מצווים ועושים,
לכך שהקנס" עמד והתיר ממונום לישראל" חל עליהם, בגלל שהמימרא "עמד
והתיר ממונם לישראל" נאמר כאשר הגוים פרקו ז' מצוות מעליהם כמו שכתוב
"כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונם לישראל". אחר כך קיימו מקצתם או
כולם ואז נאמר המימרא השניה, שמקבלים שכר כאינו מצווה. השתי מימרות האלו נאמרו על
שתי תקופות שונות. הקב"ה התיר ממונם כאשר פרקו עול ז' מצוות מעליהם. אחרי
שחזרו לקיים מקצתם נאמר שלא מקבלים שכר כמצווה ועושה עד שיקבלו אותם שוב.
אין ללמוד שהקנס של "עמד והתיר ממונם לישראל"
עדיין קיים, בתקופה יותר מאוחרת כאשר חזרו לקיים המצוות מרצונם, אף על פי שדין,
אינו מצווה מרחף עליהם, בגלל שהטעם שהם אינם מצווים ועושים, הוא בגלל שבטל הקבלה
הראשונה. ורק קבלה שניה יכול להחזיר מעמדם כמצווה ועושה. יחד עם זאת יכול להיות
שהואיל והסיבה של הקנס "עמד והתיר ממונם לישראל" היא אי קיום ז' מצוות,
אם אחר כך חזרו לקיימם, הקנס יתבטל!
נראה אמנם לדייק שהקנס אכן בטל לפי הרמבן והריטבא.
עיין ריטבא שכתב "ג' לשונות נאמרו בכותים, גר תושב,
בן נח וגוי" ועיין גם רמבן שכתב "וגוי המוזכר בכל מקום הוא..."
היינו יש כאן כעין מילון להבין באיזה סוג גוי מדובר בכל מקום בשס, לפי הבטוי
שהש"ס קורה לו.
אם כן בנדון דידן בב"ק לז: שיש גורסים במשנה
"עובד כוכבים" או "כנעני" נראה ברור שמדובר ב"גוי"
היינו אלו שלא מוחזק בהם שהם מקיימים ז' מצוות. וגם נראה שהגירסא נכרי, גם כן
משמעותו "גוי" שמבטא שהוא מנוכר מעם ישראל והיינו "גוי". אם
כן נראה בפשטות שהקנס, כל מר כדאית ליה, אינו חל על "בן נח" היינו מי
שחזקתו ששומר ז' מצוות.
סיכום עד כאן:
לסוברים שהפטור במשנה בב"ק לז: הוא מדין רעהו היינו
מאירי נ"י ועוד, נראה שהפטור הזה בנכרי הוא רק בשור שנגח ולא בשאר נזיקין
כדעת רוב רובם של הראשונים שהבינו שאי אפשר להרחיב הבטוי "רעהו" הנאמר
בשור המזיק לשאר נזיקין. ויש שסברו בגלל זה שמזיק הקדש בנזיקין אחרים חייב. ויש
שסברו שיש לימוד מיוחד לפטור מזיק הקדש בשאר נזיקין, דבר שאינו קיים במזיק נכרי.
ורק לרשי יש להרחיב רעהו, לשאר נזיקין ואם כן י"ל שיש להרחיב הפטור של שור
לשאר נזקי נכרי. וכן לעוד ראשון שלמד שאפשר להרחיב הפטור לשאר נזיקין של הקדש משור
ושומרים, גם לדעתו יהיה אפשר להרחיב הפטור של נכרי לשאר נזיקין. אבל לדעת רוב רובם
של הראשונים אין להרחיב הפטור הנאמר אצל מזיק שור של נכרי לשאר
נזיקין.
ולסוברים שרעהו הנאמר בשור המזיק אינו ממעט גוי, אלא
פטורו מהקנס של "עמד והתיר גוים", נראה שקנס זה נאמר על עכו"ם או
גויים, היינו אלו שלא שומרים ז' מצוות אבל אלו ששומרים ז' מצוות אינם נכללים בקנס
זה, כמו שהמאירי כתב מפורש וכמו שהוכחנו לדעת הריטב"א ורמב"ן, ולכן שור
שמזיק בן נח וק"ו אדם המזיק בן נח, חייב כישראל.
עכשיו נעיין בשיטת הרמב"ם בכל זה.
שיטת הרמב"ם.
יש לעיין מה דעת הרמב"ם בשאלות שהעלינו למעלה:
1. האם המשנה בב"ק לז: שדין שור ישראל שנגח שור נכרי והפוך בנוי על
"רעהו" או על הקנס "ויתר גוים"?
2. האם הרמב"ם מחלק בין המושגים "גר תושב" "בן
נח" ו"גוי" כשיטת הרמב"ן ריטב"א ומאירי?
3. האם הרמב"ם מחלק בדין נזיקין בין סוגי גוים?
4. הרמב"ם בתחילת חובל א,א כתב "החובל בחבירו..."
וכן ו,א "המזיק ממון חבירו ..." ועיין רוצח א,א "כל הורג
נפש אדם מישראל עובר..." ויש לעיין מה משמעות הביטוי
"חבירו" ברמב"ם כאן?
נדון בשאלות אלו בע"ה.
שיטת הרמב"ם בהסבר המשנה ב"ק לז:?
1. פשט הרמב"ם במשנה ב"ק לז:
עיין רמב"ם נזקי ממון ח,ד "שור של ישראל שנגח
שור של נכרי בין תם בין מועד פטור לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו
שהזיקה, והרי אנו דנים להם כדיניהן. ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם
בין מועד משלם נזק שלם קנס הוא זה לגוים שאינן זהירין במצוות, אינן מסלקין הזיקן
ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות"
ועיין שם בראב"ד בהשגות "הטענה הזאת אינה מספקת
שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו"
ועיין במגדל עוז שמקור הרמב"ם הוא מהירושלמי שפירש
כן המשנה.
ונראה שהרמב"ם הלך בשיטת תוס' ודעימיה שרעהו שכתוב
בפרשת שור שנגח אינו דוקא ואינו בא למעט נכרי, שהרי לא נאמר במשנה וברייתא
ובירושלמי, שטעם פטור מזיק גוי הוא בגלל רעהו, כמו משכתבנו למעלה. ורמב"ם פסק
כירושלמי שהפטור של שור ישראל המזיק שור של גוי, הוא שדנים אותם כדיניהם. והטעם
"עמד והתיר ממונם לישראל" נאמר בסיפא של המשנה לחייב נרכי נזק שלם גם על
התם. מיהו הרמב"ם הבין שהקנס הזה, לא היה בכל הנזיקין אלא רק במקרה שהם אינם
נזהרים להזיק, בגלל שהם עצמם לא מחייבים נזק כזה.
ולולי דמיסתפינא הייתי מוסיף שכך הרמב"ם הבין המושג
"רעהו" כאן. שהישראל רק חייב עם רעהו היינו הניזק, שותף לאותם דיני
מזיק, היינו "רעהו בנזיקין", אבל במקרה שאינו שותף בדין, אין לחייב
הישראל. והחיוב על הגוי הוא מקנס כמו שהרמב"ם כתב. ואולי זה המקור והטעם לדין
ב"ק קיג. שישראל וגוי שבאים לדון, אם דין היהודי הוא זכות לישראל, דנים על פי
דיני ישראל, ואם דין העכו"ם הוא זכות לישראל, דנים על פי דיניו. ויש לעיין.
והמגדל עוז מחבר בין שתי הסוגיות. וצע"ע בזה.
והיה נראה שבדין זה של שור המזיק אין הבדל בין סוגי גוים
וגם גר תושב דינו כגוי עע"ז בזה, אם בדיניהם שור המזיק פטור. וזה בגלל
ש"רעהו" כאן היינו רעהו בדין, וגר תושב שאינו רעהו בדין, אינו בפרשת שור
המזיק, וגם עליו יש להכיל הקנס לשלם נזק שלם גם בתם, בגלל שסוף סוף אינו שומר
בהמתו.
וכך נראה בנזקי ממון י,א "שור שהמית את האדם בכל
מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד, נסקל. ואם המית את
הגוי פטור מדיניהם" כאן שור חייב סקילה רק אם ממית ישראל, כמו שנאמר בתחילת
דברי הרמב"ם. אבל הורג גוי פטור. ומשמע כאן ש"גוי" כולל כל סוגי
הגוי, בגלל שניתן טעם לדבר "כדיניהם" היינו כל גוי שדיניו ששור המזיק
פטור, כאן השור לא נסקל. וזה כמו שכתבנו שאי אפשר לחלק כאן בין סוגי גוי (וזה דלא
כמרכבת המשנה, מצויין בפרנקל, שכתב שגר תושב אינו בדין שור המזיק גוי. ולא נראה
דבריו)
יש אמנם לעיין מה דין גוים שמחייבים שור המזיק? בהם הדין
שונה וישראל המזיקו חייב והם שמזיקים חייבים. אמנם יש לעיין אם מזיק כל גוי חייב
גם עע"ז? או שיש לחלק בין סוגי הגוים בזה?
נעיין בזה בדיון הבא בדין שאר מזיק גוי בע"ה.
מה דין ישראל החובל בגוי ודין ישראל המזיק רכוש גוי?
עד עכשיו דנו בשור המזיק נכרי וכתבנו שדין זה הוא יחודי
בגלל שהם לא מחייבים בשור המזיק בדיניהם. עכשיו נדון בישראל החובל או מזיק גוי.
עיין חובל א,א שכתוב ברמבם "החובל בחבירו
חייב לשלם לו חמשה דברים" ועיין חובל ו,א "המזיק ממון חבירו חייב
לשלם נזק שלם". ויש לעיין מה משמעות "חבירו" בדברי הרמבם כאן?
ועיין גזילה א,א "כל הגוזל חבירו שוה פרוטה עובר בלא
תעשה שנאמר לא תגזול....ואסור לגזול כל שהוא דבר תורה. אפילו גוי עע"ז אסור
לגוזלו או לעשקו. ואם גזלו או עשקו יחזיר" ועיין רן סנהדרין נז. שדייק
מ"חבירו" בדברי הרמבם שסובר גזל גוי מותר מן התורה. וכך כתב בכ"מ
כאן. ועיין גרא גניבה א,א מגליון הרמבם שלו ז"ל שכתב שאינו מדרבנן אלא נכלל
בפסוק "ואכלת כל העמים" או מ"וחשב עם קונהו".
ועיין גניבה א,א שהרמב"ם אינו מזכיר שם
"חבירו" "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא
תגנובו...ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עע"ז ...." כאן הרמבם
אינו מזכיר "חבירו", וגם אינו מפריד בין דין הגונב ישראל או גוי, כמו
שעשה בתחילת הלכות גזילה הנ"ל! משמע שגוי עע"ז נכלל באיסור לא תגנובו,
מה שאין כן בלא תגזול. וכך דייק הרן שם. ועיין בהמשך סיבת החילוק בע"ה.
משמעות הדבר ש"חבירו" בא לאפוקי גוי
עע"ז כמו שכתוב ברמבם כאן. ויש לעיין אם רק ממעט גוי עע"ז או
שממעט כל גוי? שהרי רמבם כתב "אפילו גוי עע"ז אסור
לגוזלו..." ולכן ברור שגוי עע"ז אינו "חבירו" מיהו מלשון
"אפילו" יש להבין שאולי גם בן נח או גר תושב בכלל?
והיה נראה שברור שגר תושב דינו כ"חבירו" ואסור
מן התורה לגזולו שהרי הרמבם כתב בהלכות מלכים י,יב שחייב להחיותו ומכח זה הרמבם
כתב שחייבים לגמול אתם חסד וכו'. אם כן נראה ברור שדינו כ"חבירו" ואסור
לגוזלו. לא עולה על הדעת שחייבים לגמול אתו חסד מחד, ומותר לגזלו מאידך?!
ולכן ברור לנו שגוי עע"ז אינו נכלל באיסור לא תגזול,
והוא אינו "חבירו" ומאידך, וגר תושב נכלל בלא תגזול והוא "חבירו".
נשאלת השאלה מה דין בן נח בזה היינו גוי ששומר ז' מצוות אבל לא קיבל על עצמו דין
גר תושב בבית דין של ישראל? הוא "חבירו" או לא? או מה דין גוי שאינו
עע"ז אע"פ שאינו מקיים כל ז' מצוות בני נח?
דיון זה חשוב לנו בגלל שאפשר להשליך מכאן להבנת המונח
"חבירו", הנאמר בחובל ובמזיק הנ"ל.
ויש לעיין ראשית כל אם הרמב"ם חילק גוים לשלושה
סוגים כדעת הרמב"ן ריטב"א ותוס' שכתבנו למעלה או לא?
האם יש לרמב"ם החלוקה של גר תושב, בן נח וגוי כשיטת
הרמב"ן ריטב"א ותוס' הנ"ל?
נראה שיש לרמב"ם חלוקה הנ"ל של גר תושב בן נח
וגוי עע"ז מכמה מקורות:
1. עיין הלכות המוזכרות למעלה בגניבה א,א וגזילה א,ב וכן גניבה ז,ח
"אחד הנו"נ עם ישראל או עם גוי עע"ז אם מדד או שקל בחסר עובר בלא
תעשה וחייב להחזיר..." ויש מקומות שכתוב גוי עע"ז ויש מקומות שכתוב גוי
סתם כגון "טעות גוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור",
לעומת כל המקורות האלו עיין מלכים פרק ט י שכל כולו כתוב "בן נח". ורק
בפרק י,ט וי,יב מוזכר "גוי" ונראה שהדבר בדוקא.
2. עיין רמב"ם מאכלות אסורות יא,ח "כל מקום שנאמר בענין זה
שהיין אסור, אם היה הגוי שנאסר היין, עע"ז, הרי הוא אסור בהנייה, ואם אינו
עע"ז הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה
עע"ז" הרי נאמר כאן שכל מקום שנאמר גוי סתם, כוונת הרמבם
לעע"ז. ונראה שהרמבם מציין כאן פירוש המילה גוי, לא רק בענין יין נסך אלא
ללמוד ממנו בנין אב לכל החיבור הזה של הי"ד.
3. עיין ע"ז י,א "....ואסור לרחם עליהם ...לפיכך אם רואה גוי
עע"ז אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו לקוח למות לא יצילנו..." ועיין
שם בכ"מ "ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עע"ז משמע שאם אינו עע"ז
מותר לרפאותו בשכר ולהעלותו מן הבאר" הרי חילוק בין עע"ז לאינו
עע"ז.
מכל הנ"ל ועוד נראה שהרמב"ם אכן מחלק בין סוגי גוים. וכך
מבואר בגמרא ע"ז סה. שרבא ורב יהודה שלח דורון לגוים ביום אידם והנימוק
"ידענא ביה דלא פלח לע"ז"! הרי מפורש שיש לחלק בין גוי העע"ז
או לא.
מיהו יש לעיין לאיזה עניינים מחלקים ביניהם ובאיזה עניינים לא. מיהו
זו אינה מטרת הפסק הזה. ועיין בנספח בע"ה.
נחזור לעניננו והיינו להבין המונח
"חבירו" בדברי הרמב"ם.
האם המונח "חבירו" כוונת חבירו היהודי או גם
חברו הנכרי?
נעיין עכשיו בהבנת המונח "חבירו" לדעת הראשונים
ואחר כך נחזור להבנת המונח בדעת הרמב"ם בע"ה.
מצאנו מחלוקת ראשונים בהבנת המונח "חבירו"
במשנה.
עיין רש"י סוכה לט. ד"ה הלוקח לולב מחבירו, כתב
שלא גורסים "חבירו" במשנה בגלל שהואיל וקונה מעם הארץ, לא מתאים לקרוא
לעם הארץ "חברו" של תלמיד חכם. רואים שלפי רש"י גם עם הארץ לא נקרא
חבירו של תלמיד חכם, ולכן ברור שגוי לא יקרא "חבירו" של הישראל! וממילא
למדנו שלפי רשי "חבירו" בא למעוטי גוי.
וכך דעת הא"ז מובא בהג"א בע"ז א,ב ובביצב
ביצה ג,ט ש"חבירו" ממעט גוי וכמש"כ המ"א תק ס"ק ג. והרמ"א
הביא דעת ההג"א בסימן תק,א.
וראינו שכך דעת הרן בסנהדרין נז. שדייק מהרמב"ם
בגזילה א,א "הגוזל מחבירו" שבא למעט גוי.
וכדכתב הב"ח חו"מ רלא,כד.
לעומתם עיין תוס' בסוכה הנ"ל לט. ד"ה הלוקח,
שכתב שלא רק עם הארץ דינו נקרא "חבירו" אלא גם נכרי. וראיתו משבת קנ.
"לא יאמר אדם שכור לי פועלים" והגמרא מוקי בנכרי.
ונראה לתרץ ראית התוס' לפי הראשונים הנ"ל שבתחילת
הסוגיא הגמרא הבינה ש"חבירו" הוא רק ישראל. הגמרא דחתה שאכן
"חבירו" יכול להיות גם נכרי, אבל כאשר הגמרא חוזרת בה, "מתקיף לה
רב אשי אמירה לנכרי שבות!? אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל, הא קמ"ל
לא יאמר אדם לחבירו שכור פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב",
היינו שלמסקנה "חבירו" הוא אכן יהודי, ולכן מדייקים שהואיל ואין שום
חידוש במה שנאמר שאסור לומר לחבירו היהודי לשכור לו פועלים, בגלל שהיהודי אסור
לשכור בזכות עצמו, על כרחינו שבא לחדש דיוק, שמותר לומר ליהודי "הנראה שתעמוד
עמי לערב".
ממסקנת הגמרא משמע ש"חבירו" הוא יהודי! עד כדי
כך שמדייקים דין חדש מהמימרא "ולא יאמר לחבירו לשכור פועלים" היינו
להתיר "שתעמוד עמי לערב".
ואכן הא"ז מובא בהג"א ע"ז א,ב הנ"ל
מדייק מכאן שרק מותר לומר ליהודי "שתעמוד עמי לערב" ולא לגוי,בגלל
שלמסקנה "חבירו" היינו יהודי ולא גוי.
הרמ"א באו"ח סימן תק,א הביא דברי הא"ז
הנ"ל שאסור לקנות מהגוי המוכר בשר בחג אפילו אם אינו מציין המחיר וכו' ודלא
כדין בקונה מישראל, ומ"ב כתב להחמיר כדעתו. ברם בסימן שז,ז הרמ"א לא
הוסיף דברי האו"ז שאסור לומר לגוי "תעמוד עמי בערב" והמ"ב
כותב שם שמותר לומר כן גם לגוי.
עד כאן סקירה של משמעות "חבירו" לפי המפרשים.
נדון עכשיו בהבנת "חבירו" בדעת הרמב"ם בע"ה.
דעת הרמב"ם במונח "חבירו".
כבר כתבנו שהר"ן בסנהדרין נז. כתב
ש"חבירו" הנאמר ברמב"ם בגזילה א,א אינו כולל גוי ולכן גזל גוי מותר
מדאורייתא לדעתו בדעת הרמב"ם, מה שאין כן בגניבה א,א הרמב"ם אינו כותב
"חבירו" ומרבה גוי לאיסור "לא תגנובו". אם כן נאמר גם
ש"חבירו" הנאמר אצל חובל ואצל אדם המזיק בא למעט נכרי.
ברם ה"ה גניבה ז,ח מבואר שהוא ז"ל סובר שגזל
גוי אסור מן התורה בלאו של לא תגזול, ועל סמך זה לדעת ה"ה הרמב"ם פסק
שם, שאיסור משקלות חסרות, כולל גוי ומי שמודד או שוקל לגוי במדה חסרה עובר בלאו
"לא תעשו עוול במשפט..."
אם כן נראה לומר שה"ה אינו מבין ש"חבירו"
בא למעט גוי?!
ברם נראה שגם לפי ה"ה "חבירו" שנאמר אצל
חובל ואדם המזיק בא למעט גוי.
בגזילה א,א נאמר "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר
בלא תעשה..." ובהלכה ב "אפילו גוי עע"ז אסור לגוזלו או
לעשקו". באותו משקל בגניבה ז,א הרמב"ם כותב "השוקל לחבירו משקלות
חסרות...או המודד במדה חסרה...עובר בלא תעשה..." ובהלכה ח "אחד
הנו"נ עם ישראל או עם הגוי עע"ז אם מדד או שקל בחסר עובר בלא
תעשה..."
הרי רואים בשני מקומות אלו שהרמב"ם כתב מפורש שגם
גוי עע"ז נכלל באיסורים אלו, כאשר בכותרת שלהם כתוב "חבירו"!
משמעות הדבר שכל מקום שכתוב "חבירו" ולא כתוב עליו מפורש שגם עע"ז
כלול ב"חבירו", גוי עע"ז אינו כלול באיסור זה. ולכן גם בהבנת ה"ה
בלי שנאמר מפורש שגוי עע"ז נכלל ב"חבירו" הוא אינו שם.
ואפשר להוסיף שגם לה"ה "חבירו" אינו כולל
גוי כלל ולכן הרמב"ם צריך לכתוב בכל מקום שבא לרבות נכרי "אפילו
גוי..." היינו שגם גוי, שאינו חבירו, כלול בדין זה.
יוצא שגם לה"ה סתם "חבירו" אינו כולל גוי.
והמחלוקת בין הרן וה"ה היא כאשר הרמב"ם מוסיף גוי באיסור כנ"ל
שנאמר בו "חבירו", האם הגוי נכלל בדין "חבירו" או לא. ונפקא
אמינא שלפי ה"ה גזל גוי נכלל בלא תעשה ולפי הרן אינו נכלל בלא תעשה.
אמנם יש קושי לר"ן מהנאמר בגניבה ז הנ"ל כאשר
הרמב"ם כתב "השוקל לחבירו..." בהלכה א ומאידך בהלכה ח מרבה גוי?
ולפי הר"ן יש כאן סתירה מיניה וביה. שהרי הוא כתב שכל מקום שכתוב
"חבירו", גוי אינו בכלל. ויש להוסיף שבהלכה ט הרמב"ם חוזר
וכותב חבירו "וכן במדת קרקע אם הטעה את חבירו במשיחת קרקע עובר בלא
תעשה..." הרי משמע שגוי אינו נכלל בהלכה זו, והרי הרמב"ם כולל גוי
באיסור משקלות במפורש שם בהלכה ח?! ועיין במקורות וציונים שם ז,א שהביא ראיה מכאן
ש"חבירו", לפי הרמב"ם אינו ממעט גוי, ודלא כר"ן?
והיה נראה לתרץ.
יש לעיין למה הרמב"ם חילק בין מודד ושוקל לבין מדידת
קרקע? הרמב"ם בהלכה א כתב שהלא תעשה כולל שוקל ומודד במדה חסרה. הרמבם אינו
מזכיר מדידת קרקע! וכן כתב בהלכה ח' שגוי עע"ז ששוקל ומודד במדה חסרה עובר
בלא תעשה, שוב הרמב"ם אינו מזכיר מדידת קרקע. ורק בהלכה ט' הרמב"ם כתב
איסור מדידת קרקע "וכן במדת הקרקע אם הטעה את חבירו במשיכת קרקע עובר
בלא תעשה שנאמר לא תעשה עוול במשפט במדה, במדה זו מדת הקרקע"?
למה הרמב"ם חיכה עד סוף הפרק כדי לפסוק איסור מדידת
קרקע? ועל איסור זה הרמב"ם אינו מוסיף וכותב שגם גוי נכלל באיסור זה?
והיה נראה לומר שהרמב"ם סובר שרק שוקל או מודד
לגוי עובר בלא תעשה, אבל אם מודד קרקע לגוי בשקר, אינו עובר. ולכן הרמב"ם רק
הוסיף איסור גוי לגבי שוקל ומודד בהלכה ח, ובהלכה ט הוסיף איסור מדידת קרקע
ל"חבירו" בלבד, ואינו מרבה גוי בזה. ולכן יש לומר שהרמב"ם כתב
בהלכה א "חבירו" בגלל שגם מדידת קרקע כלול בלאו זה והוא רק חייב
ל"חבירו"
אמנם צריכים לעיין מה המקור לרמב"ם לחילוק זה
ואכן צריכים לעיין מה מקור הרמבם שגוי אסור באיסור זה בכלל?
ונראה להדגיש עוד נקודה ברמב"ם שיעזור לנו לתרץ
הנ"ל. הרמב"ם הוסיף בהלכה ח שיש איסור להטעות הגוי עע"ז ולרמות
אותו בכל ענין. ומקור הרמב"ם הוא "והרי הוא אומר כי תועבת ה' אלוקיך כל
עושה אלה, כל עושה עול, מכל מקום" וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות כלים
יב,ז.
פסוק זה שהרמב"ם מביא הוא מדברים כה,טז ובפסוק לפניו
נאמר "אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על
האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה, כל עושה
עול". הרי בפסוק המקדים הזה מוזכר רק איסור משקל ומדה, לא איסור מדידת קרקע!
מכאן שטעות במדידת קרקע אינו אסור לגוי! וכנראה יש לרמב"ם מקור שאסור לעשות
לגוי כל דבר שהוא תועבה.
מהנ"ל נראה שלדברי הר"ן דברי הרמב"ם הם
מדויקים להפליא.
סיכום דעת הרמב"ם בכמה דינים מול הגוי.
ראינו שלפי הרמב"ם לכל הדעות, אסור לגנוב גוי מן
התורה והוא כלול בלא תעשה "לא תגנובו" וכן אסור לשקול לו במשקל או כלי
נפח חסר וזה כלול בלא תעשה "לא תעשה עול במשפט" וכן אסור מן התורה
להטעותו או לרמות אותו בכל ענין וזה כלול בפסוק "וחשב עם קונהו". גזל
גוי לפי ה"ה הוא כלול בלא תעשה "לא תגזול" ולפי הר"ן זה רק
אסור מדרבנן ולפי הגר"א בגליון הרמב"ם שלו מובא בשמח,א הוא אסור מן
התורה מ"וחשב עם קונהו". ונראה טעם החילוק לסוברים שיש חילוק הוא בגלל
שרק דבר שהוא תועבה נאסר לעשותו לגוי.
עכשיו נחזור לעניניו לדון בדין מזיק גוי בחובל ומזיק.
כאמור בדינים אלו נאמר "חבירו" והוכחנו שזה בא
למעט גוי. מיהו יש לעיין איזה גוי אינו במצוה זו ואיזה גוי נכלל במצוה.
נעיין בזה עכשיו בע"ה.
איזה גוי נכלל במונח "חבירו" בענין חובל ומזיק
ובכלל, לדעת הרמב"ם?
נראה ברור שגר תושב נכלל בדין חובל ומזיק. כך נראה מכמה
ראיות:
1. הרמב"ם כותב במלכים י,יב "וכן ייראה לי שנוהגין עם גירי
תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצווים להחיותו" ואם כן לא נראה
שחייבים לגמול לו חסד כישראל מחד אבל לא חייבים לשלם לו על הזיקו מאידך. ולכן נראה
שגר תושב הוא בכלל "חבירו"
2. נאמר ברוצח א,א "כל הרוצח אדם מישראל עובר בלא תעשה...",
וכן בחובל ה,א "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל
המכה אדם כשר מישראל...הרי זה עובר בלא תעשה" הרי במצוות אלו נאמר
"ישראל" משמע ש"חבירו" סתם אינו רק ישראל אלא כולל לכל הפחות
גר תושב.
מאידך ברור ש"חבירו" אינו כולל גוי עע"ז
שהרי בגזילה א,ב וכן בגניבה ז,ח היה צורך לרבות גוי עע"ז בכלל
"חבירו" הנאמר שם וכמו שכתבנו למעלה.
יש לעיין עכשיו מה הדין של גוי שאינו עע"ז אבל אינו
מקיים שאר מצוות של בני נח ומה הדין של בן נח היינו מי שמקיים ז' מצוות אבל לא
קיבל על עצמו לשמור אותם לפני ג' מישראל ולכן אינו גר תושב? האם הם נכללים במונח
"חבירו" או לא?
האם גוי שאינו עע"ז או זה שמקיים ז' מצוות נכלל
ב"חבירו"?
היה נראה לפטור ספק זה מהסוגיא בשבת קנ. הנ"ל.
כזכור תוס' בסוכה לט. ד"ה הלוקח, הביאו ראיה שגם גוי
נקרא "חבירו" מהגמרא בשבת קנ. שבמשנה כתוב "לא ישכור אדם פועלים
בשבת, ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים" והגמרא מקשה "מ"ש הוא
מ"ש חבירו? (רשי - דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגורי) אמר רב פפא חבר
נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות? (רשי - וכבר סתמא רבי למתניתין, נכרי שבא
לכבות, אין אומרים לו כבה) אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא
קמ"ל...." ותוס' דייקו שנאמר כאן "חבר נכרי" הרי גם נכרי נקרא
חבר!
ועיין למעלה שתירצנו הראיה של התוס' לפרנס שיטת
האו"ז מובא בהג"א ע"ז א,ב ובביצה וכן שיטת רשי בסוכה הנ"ל
ש"חבירו" ממעט גוי.
ונראה שהרמב"ם למד כתוס' הנ"ל שנכרי גם נקרא
"חבירו", אבל הבין שלא כל נכרי נקרא "חבירו" ורק נכרי מסויים
נקרא "חבירו"! וזו כוונת הגמרא "חבר נכרי" היינו לא כל נכרי
אלא נכרי שהוא חבר. וכוונת הגמרא איננו לומר שמותר לומר לנכרי שאינו חבירו לשכור
לו פועלים, אלא כוונת הגמרא שיש לכלול נכרי בפירוש המונח "חבירו" אבל רק
נכרי שהוא חבר, לא כל נכרי.
שהרי הוכחנו למעלה שלפי הרמב"ם יש גוי שנכלל במונח
"חבירו" ויש גוי שלא נכלל. גר תושב ודאי נכלל במונח "חבירו"
וגוי עע"ז ודאי אינו נכלל במונח זה. אם כן נראה שהרמב"ם הבין בגמרא
"חבר נכרי" היינו חבר שהוא נכרי, וכוונת הדבר שיש נכרי שהוא
"חבר". היינו שהגמרא הבינה בתחילת הסוגיא ש"חבירו" היינו רק
ישראל. רב אשי תירץ שיש נכרי שיכול גם להיקרא "חבירו". זאת אומרת לא כל
נכרי נקרא "חבירו" אבל יש נכרי שאכן נקרא "חבירו".
ולפי זה יש לדייק שלא רק גר תושב נקרא "חבירו"
שהרי רב אשי דחה ההסבר שמדובר ב"חבר נכרי" מהקושיא "אמירה לנכרי
שבות"! ואם מדובר כאן בגר תושב, הרי אמירה לגר תושב אינו שבות, אלא היא איסור
תורה שנאמר "וינפש בן אמתך והגר" היינו גר תושב, כמו שכתוב ביבמות מח:
ונפסק ברמב"ם שבת כ, יד לפי פשט ה"ה שם בדעת הרמב"ם. והרי רב אשי
כותב כאן שמדובר ב"אמירה לנכרי שבות"! ועיין מ"ב או"ח דש
ס"ק ו שלפי הרדב"ז ומ"א יש איסור מיוחד לצוות לגר תושב לבצע בעבורו
אפילו איסור דרבנן. ואפילו אם נאמר שאמירה לגר תושב לעשות איסור דרבנן בשבת, הוא
איסור דרבנן ע"ש במחצית השקל, מכל מקום יסוד האיסור איננו "אמירה לגוי
שבות" אלא גזירה אטו "וינפש בן אמתך והגר" ודינו יותר חמור מאמירה
לנכרי ע"ש בשו"ע הנ"ל.
אם כן רואים ש"חבר נכרי" כולל נכרי שאינו גר
תושב. וכבר הוכחנו שגוי עע"ז אינו "נכרי חבר" ולכן מדובר בנכרי
שאינו עע"ז או בנכרי בן נח שמקיים ז' מצוות.
לפי זה פטרנו הספק למחצה ש"חבירו" כולל גוי
שמקים ז' מצוות ואולי גם גוי שאינו עע"ז אע"פ שאינו מקיים ז' מצוות.
נעיין עכשיו בשאלה אם "חבירו" לפי הרמב"ם
הוא גוי שהוא בן נח ומקיים ז' מצוות או גם גוי שאינו עע"ז אע"פ שאינו
מקיים ז' מצוות?
האם גוי עע"ז נקרא "חבירו" או רק גוי
שמקיים ז' מצוות?
עיין רמב"ם בפירושו בדמאי ב,ג שפירש המושג חבר
"נקרא תלמיד חכם וכן יקראו לתלמידי חכמים חברים, ואולם נקראו בזה השם כי
חברתם זה לזה חברה נאמנה כי היא חברה לשם שמים" ואע"פ שדברי רמב"ם
אלו נאמרים להסביר למה תלמידי חכמים נקראים חברים, נראה שאפשר להשליך משם שהמונח
"חבר" הוא מלשון לחבר היינו שיש קשר והתאמה ביניהם.
לפי זה ברור שגוי עע"ז אינו נקרא "חבירו"
שהרי לפי הרמב"ם ע"ז י,א אסור לכרות עמו ברית ואסור להצילו ולרחם עליו.
אם כן ברור שהוא לא יכול להיקרא "חבר". מיהו איסור זה רק נכון לגוי
עע"ז כמו שהכ"מ כתב שם י,ב. אם כן יש לומר שאם אפשר לכרות ברית עם
גוי שאינו עע"ז אע"פ שאינו מקיים כל ז' מצוות, חבר יקרא. או דלמה רק גוי
שמקיים ז' מצוות חבר יקרא שהרי הוא בן נח?
ועיין רמב"ם שחיטה ד,יא שנכרי ששחט שחיטתו נבילה
מהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו" וכתב שם יב "וגדר גדול גדרו בדבר
שאפילו גוי שאינו עע"ז שחיטתו נבילה" וע"ש בכ"מ ולח"מ ששחיטת
גוי שאינו עע"ז לפי הרמב"ם הוא רק נבילה מדרבנן.
ואם כן רואים שלתורה אין בעיה ש"וקרא לך ואכלת
מזבחו" כאשר אינו עובד ע"ז! ורק על עע"ז הקפידה התורה. אם כן חבר
יקרא. אמנם לש"ך שסובר ששחיטת גוי שאינו עע"ז הוא מן התורה, וזה גדר
גדול שהתורה גדר, רואים שהתורה לא רצתה שישראל יאכל מזבחו של גוי שאינו עע"ז
שמא ימשך לגוי עע"ז. אם כן לא יקרא חבר.
וצע"ע בזה.
עכשיו נדון בשאלה אם הישמעאלים דינם כעע"ז או לא?
האם הישמעאלים דינם כעע"ז או לא?
עיין רמב"ם מאכלות אסורות יא,ז שכתב שהישמעאלים אינם
עע"ז: "וכן כל גוי שאינו עע"ז כגון אלו הישמעאלים יינו אסור
בשתייה ומותר בהנייה, וכן הורו כל הגאונים" וכך פסק הטז ביו"ד קכד
ס"ק ד. והשך שם יב כתב שהמחבר השמיט דברי הרמב"ם "אלו
הישמעאלים" וכתב במקום "כל גוי שאינו עע"ז" להקל ולומר שלא
צריכים שכל האומה לא עע"ז כגון הישמעאלים, אלא לומר שכל יחיד ויחיד שידוע
שאינו עובד ע"ז גם כן יינו מותר בהנאה, אע"פ שאומתו עע"ז. וכך פסק
הרמא יו"ד קמו,ה והבן איש חי שנה שניה בלק א וביביע אומר ז יו"ד
יב.
מיהו לא נאמר ברמבם הנ"ל שהישמעאלים מקיימים ז'
מצוות בני נח, אבל הרב קוק זצ"ל במשפט כהן סד כתב שהם אכן מקיימים ז' מצוות
בני נח.
לאור כל זה נראה שלהלכה הישמעאלים אינם עע"ז
אע"פ שיש שיטות שסוברים שהם אכן עע"ז עיין לדוגמא מאמר של הרב אליאב
מנדלוביץ שליטא מישיבת נהריה "איסור כניסה למסגדים".
אם כן נראה שמוסלמי נחשב "חבירו" בעקרון.
האם מוסלמי שעוסק בטרור נכלל ב"חבירו"?
מצאנו שלא מצפים מגר תושב נאמנות אבסולוטית למדינת
היהודים. כך נראה מהספרי דברים כג,יז שכתוב שם שאסור להושיב גר תושב על הספר אלא
במרכז הארץ וכן אסור שיהיה עיר שלם של גרי תושב ובמלבים פירש שמא ימסרו העיר
לאויבים. רואים שלא מצופה מגר תושב נאמנות אבסולוטי למדינת היהודים.
מאידך נראה שאם גר תושב יעסוק בטרור נגד הישראלים, הוא
יפסיד הפרוולגיות של היות גר תושב. ולא יקרא "חבירו".
אם כן מוסלמי שעוסק בפח"ע לא יקרא "חבירו"
ולכן לא יהיה בחיוב תשלום נזיקין של חובל ומזיק.
דעת השולחן ערוך בהנ"ל.
נראה שהשולחן ערוך סובר כדעת הרמבם בהבנת
"חבירו". בחובל ומזיק השו"ע משתמש במונח "חבירו" ובהלכות
גזל השו"ע כתב "אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין גוי ובין
ישראל..." הרי השולחן ערוך, בעקבות הטור משמיט "חבירו" שהרמבם כתב,
מתחילת ההלכה וכולל גם גוי. משמע שסובר ש"חבירו" אינו כולל גוי. וכן
בהלכות גניבה שמח,א-ב השולחן ערוך אינו מזכיר "חבירו" וכולל גוי באיסור,
וזה כעין לשון הרמבם. ועיין רלא,א שהמחבר כתב "המודד או השוקל חסר לחבירו או
אפילו לגוי עובד אלילים, עובר בלאו ..." מלשונו כאן "לחבירו או אפילו
גוי עובד אלילים" ברור שגוי עע"ז אינו בכלל "חבירו".
ולכן נראה שאכן גוי עע"ז אינו נכלל במונח
"חבירו" לשולחן ערוך. אמנם יש לעיין אם לפי השולחן ערוך כל גוי אינו
כלול במונח "חבירו" או רק גוי שאינו עע"ז אינו "חבירו"?
ונראה לומר שדעת השולחן ערוך כדעת הרמבם ולא לייצר מחלוקת בכדי.
סיכום עד כאן.
מי שמזיק ישמעאלי נורמטיבי שאינו עוסק בפח"ע, חייב
לשלם לו על הנזק אבל אם מזיק ישמעאלי שעוסק בפח"ע, אינו חייב לשלם על הנזק.
כל הנ"ל נאמר כאשר מפורסם שהישראל הזיק הנכרי,
והשאלה היא רק אם חייב או לא.
אבל בנידון דידן הנזק אינו מצפורסם והשאלה אם היהודי חייב
מיוזמתו להודות על כך להגוי.
בזה נכנסים לעוד שאלה אם הפקעת הלוואתו של גוי מותר או
אסור. ואם יש הבדל בין סוגי גוים לענין זה ואולי גם לשיטות שהפקעת הלואתו אסור, זה
כאשר הישראל צריך לעשות משהוא בפועל כדי להפקיע הלואה כגון ליתן לגוי סכום פחות,
אבל אולי אין חובה לגלות לגוי שהוא חייב לו? אולי בשב ואל תעשה מותר להפקיע
הלוואתו גם לשיטות שאוסרים הפקעת הלואה, וזה נכלל בטעות שמותר?
נדון בשאלות אלו כעת בע"ה.
השיטות בהפקעת הלואתו.
עיין ברמ"א שמח,א שהביא שתי דעות בענין הפקעת הלואתו
"טעות גוי כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יודע לו
דליכא חילול ה'. ויש אומרים דאסור להטעותו אלא אם טעה מעצמו שרי"
ועיין רפג,א שהרמא הביא פסק המרדכי בקידושין תצא
"וישראל שהיה חייב לגוי ומת, אם אין גוים יודעין מזה, אינו חייב לפרוע
ליורשיו".
הרי יש כאן דין של הפקעת הלואתו כאשר היהודי הוא בשב ואל
תעשה. ונשאלת השאלה אם פסיקה זו נכון רק לסוברים שהפקעת הלואתו מותר, אבל לסוברים
שאסור, אסור גם בשב ואל תעשה או דלמה הפסיקה הזו היא נכונה גם לסוברים שהפקעת
הלואתו אסור, וכאן הדין שונה בגלל שזה שב ואל תעשה?
עיין גרא רפא,א שציין לשמח,ב ברמא, היינו למחלוקת אם
הפקעת הלואתו מותר או אסור. משמע מהגרא שלסוברים הפקעת הלואתו אסור, יהיה על
הישראל חיוב לפרוע ליורשי המת, אע"פ שמדובר בהפקעה בשב ואל תעשה.. לפי זה
הפסק של הרמא כאן הוא לפי הדעה שהפקעת הלואתו מותר ואינו מוסכם. וכך משמע גם מהעיר
ששון מובא בסמא ו.
מיהו עיין סמא ו שכתב "ונראה דהטעם (שאם גוים יודעים
על ההלואה, חייב להחזיר) הוא, דכיון דהגוי יורש את אביו, הוא בכלל גזילה, וגזל
הגוי אסור, אבל אם אינו יודע הוא בכלל ראה ויתר גוים, ולא כהעיר שושן שכתב דבידע
צריך להחזיר משום קידוש השם" ועיין שו"ע בהוצאת פריעדמאן שכתב על
הגליון שבמהדורות מאוחרות גרסו "אם אין יודע הוא בכלל אבידה".
רואים מהסמע שגם כאשר יש חיוב להחזיר מן הדין, ואין בו
פטור של הפקעת הלואתו, כאשר הגוי לא יודע ומדובר בשב ואל תעשה מצד הישראל, אין
צורך להחזיר. זאת אומרת שדין הרמא הנ"ל הוא גם לסוברים שהפקעת הלואתו אסור,
אבל בשב ואל תעשה, מותר.
ונאמרו שתי טעמים לכך. לפי הגירסא המקורית הפטור
הוא משום "ראה ויתר גוים", ולפי גירסא מאוחרת הטעם הוא משום שזה דומה
לאבידה, בגלל שהגוי מטעה את עצמו בזה שאינו יודע על החוב.
לפי הטעם של "יתר גוים" היה מקום לומר שפטור זה
אינו קיים עם גוי שאינו עע"ז וגוי שמקיים ז' מצוות, כמו שכתבנו למעלה,
שהקנס הזה היה כאשר הגוים לא קיימו ז' מצוות. אבל גוים שמקיימים, אינם בכלל הקנס
הזה. עיין שם.
מיהו לפי ההסבר שאי ידיעת הגוי הוא בגדר אבידה, היינו
טעות הגוי, שהגוי מטעה את עצמו, הפטור הזה נכון גם בימינו.
ברם בעיון נוסף נראה שאין לדמות נידון דידן להדין של הרמא
הנ"ל.
נראה שכל ההיתר של הפקעת הלואתו, לסוברים כך, נאמר
אך ורק כאשר החוב נוצר בהיתר ובהסכמת הגוי. בזה יש לומר שמותר אחרי יצירת החוב
להפקיעו לסוברים כך. אבל חוב שנוצר בעבירה, אין היתר להפקיעו לכל הדעות.
הגהה עצמך. מי שגוזל או גונב או מטעה גוי במשקלות, והגוי
אינו יודע, יהיה מותר אחר כך להישמט להחזיר, בטענה שזו הפקעת הלואתו? הרי חוטא
נשכר!
ונראה להביא ראיה לכך מהשו"ע שמח,ב. נאמר שם
"כל הגונב אפילו שוה פרוטה, עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם אחד
הגונב ממון ישראל או גונב ממון של גוים..."
הרי מפורש שהגונב גוי חייב לשלם. החיוב הזה אינו מותנה
בידיעת הגוי, שהרי בדרך כלל הנגנב אינו מכיר הגנב כלל, שזה מהות גדר גניבה לעומת
גזל. וגם לא מוזכר כאן כלל תנאי זה. וגם הרמא אינו מוסיף תנאי זה בדברי
השו"ע. הרי מבואר שחיוב להחזיר גניבה הוא אבסולוטי ולא חל עליו דין הפקעת
הלואתו כלל.
וכן בהלכות גזילה. בסימן שנט,א נאמר שאסור לגזול גוי.
ובסימן קס,א נאמר "כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה..." משמעות הדבר
שגם לגוי יש מצוה להושיב ואין כאן שום התנאה אם הגוי יודע מכך או לא.
וכן לגבי משקלות נאמר ברלא,א שאסור לרמות גוי במשקלות
ובסעיף יט נאמר שעונש המדות והמשקולות קשה מאד בגלל שלא יכול לחזור בתשובה
ולהחזיר לנפגעים. הרי שוב חיוב לשלם למי שרימה אותו במשקולות, אע"פ שהנפגע לא
יודע על כך כלל, ובפשטות כולל גם גוי.
מסקנה.
יהודי שפוגע ברכב של מוסלמי מן השורה, חייב להודיעו ולשלם
לו אפילו אם המוסלמי לא יודע על כך. אם הוא מוסלמי שונא יהודים ועוסק בפח"ע
אין צורך להודיעו כדי לשלם לו.
הודאה.
אין לדייק שהנאמר כאן אינו נכון גם לנוצרי. נוצרי, בפרט
בימינו שרובם אינו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, צריך התיחסות נפרדת.
מודעה.
הנאמר כאן הוא לפי דיני נזיקין לפי ההלכה בלבד. אין כאן
התיחסות לחוקי המדינה ודינא דמלכותא דינא. הקורא יעשה החלטה מושכלת אחרי שהוא יקח
בחשבון התמונה השלימה.
נספחים.
1.
מה
פירוש "בן נח" הנאמר ברמבם מלכים ט-י?
עיין מלכים י,א "בן נח...אין לו עיר מקלט..."
ועיין שם בכ"מ שהקשה "ואי כשהרג את בן נח, גולה הוא לערי מקלט כמבואר
ברוצח ד,ג...וצ"ע" ועיין שם בלח"מ שתירץ שגר תושב יש לו עיר מקלט
כמו שהרמבם כתב שם בהלכות רוצח אבל גוי אין לו עיר מקלט, "והכא רבינו בגוי
שהרג גוי איירי, דבן נח שכתב רבינו בזה הפרק לא הוי שקבל ז' מצוות, דלא מיקרי גר
תושב אא"כ קבל ז' מצוות וכש"כ רבינו באיסורי ביאה יד,ז..."
ונראה שהלח"מ צודק שאכן, בן נח, הנאמר בפרקים אלו
אינו גר תושב.
מאידך הרמבם מחלק בין גוי לבין בן נח במלכים י,י שבן נח
יכול קיים מצוות התורה ולקבל עליהם שכר וכן מקבלים ממנו עולה ומחלקים צדקה שלו
לעניי ישראל מה שאין כן גוי, מבואר ההבדל בין בן נח המקיים ז' מצוות לגוי שאינו
מקיים ז' מצוות.
ועיין שם הלכה י,ט נאמר "גוי שעסק בתורה חייב מיתה.
לא יעסקו אלא בז' מצוות שלהם בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול...חייב
מיתה. כללו של דבר אין מניחים אותן לחדש דת....אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות
או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע..." ומובא שם במקורות וציונים דברי
הח"ס חולין צג. ד"ה ועיין, שאם מקבל שלא לעבוד ע"ז מותר לשבת
וללמוד תורה. נראה שהבין שבן נח פירושו שקיבל על עצמו, לכאורה לפני ב"ד, שלא
לעבוד ע"ז אבל לא קיבל שאר מצוות. ויותר נראה שהרמבם כרמבן וריטבא שבן נח זה
גוי שמקיים ז' מצוות, וגוי זה עע"ז.
מיהו ק"ק שהרמבם כתב בהלכה ט' שלא מניחים לגוי לחדש
דת מעצמו, ובהלכה י שבן נח יכול לקיים ממצוות התורה ולקבל עליהם שכר. משמע
שהחילוק אינו בין גוי עע"ז לבין בן נח שמקיים ז' מצוות אלא בין כוונתו אם
לחדש דת או לקיים הדת של התורה? ואם כן למה הרמבם מתיחס לגוי בהלכה ט ולבן נח
בהלכה י?
ואולי הא בהא תליה שברור שעע"ז לא ירצה לקיים התורה
מפני מי שציווה אותו שהרי הוא עע"ז, ולכן לא נותנים לו לחדש דבר, מה שאין כן
בן נח שאינו עע"ז יש מצב שירצה לקיים התורה מכח הקב"ה שציווה אותו.
ועדיין צ"ע.
סיכום
נראה שהרמבם מחלק בין גוי בן נח וגר תושב.
2.
איזה
דינים צריכים דוקא גר תושב ואיזה גם בן נח נכלל בהם?
יש לעיין איזה דינים נכונים רק לגר תושב ואיזה לבן נח
ואיזה לאינו עע"ז?
מצאנו דינים שבהם הרמבם מחלק בין גוי עע"ז לגוי
שאינו עע"ז:
1. עיין שחיטה ד,יא "נכרי ששחט....שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן
התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו
אסור...וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו גוי שאינו עע"ז שחיטתו נבלה" הרי
הרמבם מחלק בין גוי עע"ז ללא עע"ז. ועיין כמ ולחמ שם שסוברים ששחיטת גוי
שאינו עע"ז נבילה מדרבנן! ושך סובר שהיא נבילה מן התורה, אבל גם לשך האיסור
נבילה על שחיטת גוי שאינו עע"ז הוא רק מבחינת "גדר גדול" ואינו
המכוון של ההלכה.
2. עיין מאכלות אסורות יא,ח " כל מקום שאמרנו בענין זה שהיין אסור,
אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עע"ז הרי הוא אסור בהנייה, ואם אינו עע"ז
הרי הוא אסור בשתיה בלבד..." ושם ז "גר תושב והוא שקיבל עליו ז' מצוות
כמו שבארנו יינו אסור בשתיה ומותר בהנייה...וכן כל גוי שאינו עע"ז כגון
הישמעאלים יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה..."
ויש מקומות שהרמבם מתיחס לגוי עע"ז במפורש כגון
בענין לא תחנם בע"ז יא,א "אין כורתים ברית לעע"ז כדי שנעשה עמהם
שלום ונניח אותם לעבדה שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתה או יהרגו.
ואסור לרחם עליהם שנאמר לא תחנם, לפיכך אם ראה גוי עע"ז אובד או טובע בנהר לא
יעלנו...מכאן אתה למד שאסור לרפאות עע"ז...אין מוכרים להם בתים....אף במקום
שהתירו להשכיר, לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה ע"ז שנאמר ולא תביא
תועבה לביתך...משום שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע
ישיבתן ישיבת עראי היא ...וכן אסור לספר בשבחן...שנאמר לא תחנם לא יהיה להם חן
בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים"
מכל הנ"ל משמע שמדובר בגוי עע"ז דוקא וכך דייק
הכמ בהלכה א'.
ברם בהמשך ההלכה נאמר "ואסור ליתן להן מתנת חנם אבל
נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה או מכר לנכרי, במכירה ולא
בנתינה" והבי בחו"מ רפא כתב שאיסור זה הוא על כל גוי ולא רק עע"ז.
ולכאורה דייק כך בגלל שהרמבם רק התיר גר תושב, וראינו למעלה בהלכות מאכ"א שאם
כוונת הרמבם להרחיב "גר תושב" לכל גוי שאינו עע"ז, הוא כותב כך
מפורש.
משמעות הדבר, שרק איסור מתנת חנם אסור לכל גוי אבל שאר
ענייני לא תחנם הם רק לגוי עע"ז.
מיהו יש לעיין בסוף הפרק הנ"ל "אין כל הדברים
האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות או בזמן שיד הגוים תקיפה. אבל בזמן
שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עע"ז בינינו...שנאמר לא
ישבו בארצך...ואם קיבל עליו, הרי זה גר תושב ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל
נוהג...." וע"ש בכמ שכתב שהרמבם מודה לדברי הראבד שם שלא צריך גר תושב
רשמי כדי להתירו לישב בארץ "שאם מעצמו קבל עליו ז' מצות שאין מונעין אותו
מישיבת הארץ" ויש לעיין מנין לכמ לומר שבהלכה זו, גר תושב הוא לאו
דוקא, מה שאין כן לענין מתנת חנם? ועיין בהמשך נספח ג תירוץ לזה.
וכן מצאנו עוד מקומות שהרמבם מעמיד גר תושב מול גוי או
מול גוי עע"ז ואינו מגלה לנו מה הדין של הגוי הביניים שהוא בן נח אואינו
עע"ז. דוגמאות לכך:
1. באיסורי ביאה יב,ה הרמבם פוסק "כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין
דרך זנות אם בעלה בפרהסיא ...אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין...והבא על
בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו..." וע"ש בה"ה שלא מצא מקור מבואר
לכך וכתב שלומדים כן מהפסוק "בעל בת אל נכר" היינו עע"ז. ויש לעיין
מה הדין של בועל גויה ביניים היינו אינו עע"ז או מקיימת ז' מצוות? האם לדמות
אותה לגויה עע"ז או לגר תושב?
2. מלוה ה,א "הגוי או גר תושב לוין מהן ומלוין אותן בריבית שנאמר
לא תשיך אחיך, לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. ומצות עשה להשיך לגוי שנאמר לנכרי
תשיך" כאן הרמבם מעמיד גוי מול גר תושב שגוי מצוה להשיך אבל לא גר תושב.
ומשמע שגר תושב אינו בכלל נכרי. ויש לעיין מה דין הגוים הבניים בזה?
3. מלכים י,יב "היה ישראל וגוי אם יש זכות לישראל בדיניהם דנים לו
כדיניהם...ואם יש זכות לישראל בדיננו דנים לו דין תורה...וייראה לי שאין עושין כן
לגר תושב אלא לעולם דנים לו בדיניהם וכן ייראה לי שנוהגים עם גרי תושב בדרך ארץ
וגמילות חסדים...וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בגוים ולא בגר תושב
..."
ויש לעיים שוב מה הדין עם הגוים הביניים?
ולפי מה שהב"י כתב בסימן רפא הנ"ל בקשר למתנת
חנם, שמותר רק לגר תושב, אפשר אולי ללמוד שכל מקום שיש גוי מול גר תושב, גם הגויים
הביניים דין גוי להם וצ"ע.
ואולי י"ל שהגוים הביניים נמסר דינם לבית דין להחליט
בכל מקום ובכל שעה דינם.
ויש אולי להביא ראיה מכך מהדין ברמבם שכירות יא,א. הרמבם
כתב שם שהמשהה שכר שכיר ישראל עובר בעשה ולא תעשה "וגר תושב יש בו משום ביומו
תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה" ובספר המצוות מצוה ר כתוב בסופו
"ושם התבאר שזה מחוייב בכל שכיר בין גוי בין ישראל מצוה עשה לפורעו
בזמנו" וכן בסוף לא תעשה רלח "ושם התבאר שזה הוא בשכיר ישראל בלבד
.....ואולם שכיר גוי עובר עליו בעשה..."
וזה קשה שהרי מפורש בסוגיא ב"מ קיג. שמדובר בגר
תושב.
ובחינוך רל כתב בסופו "ואמרו בגר תושב שיש בו משום
ביומו תתן שכרו אבל אין עוברין בו משום בל תלין, וזה הדין בגר תושב מפורש בפרק
המקבל. וכתב הרמבם ז"ל דהוא הדין לבן נח"
ונראה שהחינוך בא לומר שהרמבם רק כלל "בן נח"
היינו מי שמקיים ז' מצוות במצוה זו, ולא כל גוי. מאידך לא צריך גר תושב רשמי לזה.
אם כן רואים שיש וכתוב "גר תושב" וזה כולל גם
"בו נח" היינו מי שמקיים ז' מצוות מעצמו.
ואולי כנ,ל שהדבר מסור לחכמים להחליט איזה דין בן
נח יהיה כגר תושב ובאיזה דין יהיה כגוי.
וכך משמע במאירי ע"ז כו ד"ה הרבה שכתב
"...שהם כולם לאמות הקדומות שלא היו גדרות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות
בעבודת אלילים....ומ"מ לענין חשש איסור שבת וחשש איסור מאכלות ומשתאות כיין
נסך וסתם יינם ושאר איסורין הדומים להם....הן שגזרו עליהם מחשש חתנות, כל האומות
שוות בו...אלא שתהא אתה בוחן באיזו אתה מפרשה על האומות הקדומות ובאיזה אתה מפרש
על כלל הכל ובין תבין"
זאת אומרת שההבחנה באיזה דין נאמר על כלל הגוים ואיזה על
עע"ז נמסר לכל אחד ואחד. פירוש הדבר שהדבר נמסר לחכמים. ובדף סה. משמע
מהמאירי שלענין להחיותו צריך גר תושב רשמי.
ועיין מאירי ע"ז כו. ד"ה הגוים בדין לא מורידים
ולא מעלים שכתב "ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון במה שקדמנו באיזה גוי הוא
אומר כן, ר"ל שבעובדי אלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבא כל
עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם, וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת. הא כל
שהוא מעובדי האלוהות אע"פ שאינו מכלל הדת, אינו בדין זה ח"ו וכבר ידעת
בגר תושב שקבל עליו ז' מצוות שאתה מצווה להחיותו"
ואם נעיין עכשיו בדברי הרמבם בפירושו לב"ק ד,ג אפשר
לשמוע הד של דברי המאירי האלו. הרמבם הסביר שם הדין הנ"ל מלכיםי,יב שגוי
וישראל שבאים לפנינו דנים הגוי לפי דינינו או דיניהם על הצד שיועיל לישראל
"ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו, כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי חיים
אע"פ שלא עשו שום רע. לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת
ואין תכליתו אלא לאדם. והדיבור על ענין זה צריך חיבור מיוחד"
רואים שגם הרמבם מגביל הדין לאלו שאין להם תכונות אדם.
ומובן אם כן דברי הרמבם במלכים שם, צוטט למעלה, שדין זה שדנים הגוי לפי הטוב
לישראל, אינו נכון בגר תושב. ולפי הנ"ל י"ל שכל מי שמקיים ז' מצוות דינו
כגר תושב בזה שהרי סו"ס יצא מתכונת בעלי חיים. וצ"ע.
3. האם
הדין שלא ישבו בארצך נאמר על כל גוי שאינו גר תושב או שיש חילוק בין סוגי גוים
בזה?
כבר כתבנו למעלה שהכמ בע"ז י,א כתב שהדין שלא
מעלים ולא מורידים, היינו שאסור להעלות גוי עע"ז ואסור לרחם עליו, נאמר בגוי
עע"ז בלבד. מאידך הב"י חו"מ רפא כתב שהדין המובא ברמבם הלכה ד,
שאסור ליתן לגוי מתנת חנם נאמר בכל גוי ורק לגר תושב מותר. ובסוף הפרק הרמבם כתב
שהאיסור שלא ישבו בארצך לא נאמר על גוי המקיים ז' מצוות אע"פ שאינו גר תושב.
וקשה! הרי הרמבם כתב שם " ואם קבל עליו ז' מצוות הרי זה גר תושב" משמע
שרק בגר תושב נאמר דין זה? וכך מפורש ברמבם איסורי ביאה יד,ז "ולמה נקרא גר
תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות ע"ז. ואין
מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג" הרי מפורש שרק גר תושב מותר לשבת
בינינו? ומנין לכ"מ שכל גוי המקיים ז' מצוות בכלל דין זה?
ונראה לתרץ בהקדמה קצרה.
מצאנו כמה פעמים שהרמבם כתב שנותנים לגוי אולטימטום, או
שתהיה גר תושב או.... ויש לעיין מה הדין במקרים האלו בזמן הזה שאין לנו גר תושב?
הרי אין משמעות לאולטימטום כאשר צד אחד של האולטימטום איננו בידינו לקיים!
מה הדין במקרים אלו?
ונראה לי שבמקרים האלו אנו לא מחילים על הגוי הצד החמור
של האולטימטום, אלא מגיעים לפשרה, בגלל שהאולטימטום בטל.
במה הדברים אמורים?
1. עיין מילה א,ו "לקח עבד גדול מן הגוים...(ו)אם התנה עליו
מתחילה...שלא ימול אותו, מותר לקיימו והוא ערל, ובלבד שיקבל עליו ז' מצוות ויהיה
כגר תושב אבל אם לא קיבל עליו ז' מצוות יהרג. ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל
נוהג"
ונשאלת השאלה, מה הדין בזמן הזה שאין יובל, וישראל קנה עבד כנ"ל
שהסכימו שהוא לא יהיה עבד כנעני? הרי האולטימטום הנ"ל או תקבל ז' מצוות או
תיהרג, איננו, בגלל שאפילו אם יקבל עליו המצוות, אין בידינו לעשותו גר תושב כמו
שהרמבם סיים, בגלל שאין היובל נוהג?? האם נאמר בזה שדינו ליהרג בלי אפשרות להינצל?
וכך הקשה הראבד שם "ימכר מיד כי אין היום להרוג נפש" ונראה
כוונתו כנ"ל שהיום שאין בידינו לקיים האולטימטום, הדין בטל ולא הורגים.
וכך מפורש ברמבם איסורי ביאה יד,ח "ואין מקיימים עבד כזה אלא
בזמן היובל". הרמבם לא כתב שהואיל והעבד לא יכול לקבל ז' מצוות ולהיות גר
תושב בזמן הזה, יהרג, כדינו כאשר האולטימטום היה קיים, אלא כתב, שלא מקיימים אותו
ומוכרים אותו לגוים. וזה כהערת הראבד הנ"ל. וכן נראה בכ"מ בהלכות מילה
הנ"ל.
רואים שכאשר האולטימטום בטל, בטל הדין.
2.
ועיין
עוד רמבם מלכים ח,י " וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל
כל מצוות שנצטוה נח, וכל מי שלא קבל יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל
מקום..."
ונשאלת השאלה מה הדין כאשר אין היובל נוהג? האם צריכים להרוג כל
הגוים כולם בגלל שהם לא יכולים לקבל על עצמם ז' מצוות להיות גר תושב בגלל שלא
מקבלים גר תושב בזמן הזה?
ברור שגם במקרה זה הואיל והאולטימטום בטל, גם הדין בטל ולא הורגים
איש שאינו מקבל על עצמו ז' מצוות!
השתא דאתי להכי נחזור לענינינו שלא ליתן לגוי לשבת
בארצינו.
3.
עיין
ע"ז י,ו הנ"ל "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו
להניח גוי עע"ז בינינו אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום לסחורה לא
יעבור בארצינו עד יקבל עליו ז' מצוות שנצטוו בני נח...ואם קבל עליו ז' מצוות הרי
זה גר תושב, ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג"
הרי בנידון זה אנו נותנים לגוי עע"ז אולטימטום, או תקבל או לא
תעבור. ונשאלת השאלה, מה הדין כאשר אין בידינו להציב אולטימטום זה לפני הגוי בגלל
שאין בידינו לקבלו בתור גר תושב? האם בכל זאת לא מניחים אותו לעבור או שנאמר בטל
האולטימטום, בטל הדין, כמו שראינו בשתי דוגמאות הנ"ל?
והיה נראה לי שבזמן שאין היובל נוהג, הדין הזה משתנה ומניחים הגוי
להישאר בארץ גם בלי קבלת גר תושב אלא מספיק זה שמקיים ז' מצוות בלבד. וזה מה שעומד
מאחרי דברי הכ"מ הנ"ל שבזמן הזה מניחים הגוי להישאר בארץ גם בלי קבלת גר
תושב. וזה דלא כמסקנת החזו"א יו"ד סה,ג שכתב שלפי הרמבם אסור להושיב
בינינו גוים אפילו אם מקיימים ז' מצוות.
ונראה ראיה לדברי הכ"מ.
עיין ע"ז י,א "אין כורתים ברית לעע"ז ....אלא
יחזרו מעבודתה או יהרגו" והדבר תמוה? הרי זה סותר הנאמר בסוף הפרק הנ"ל
שצריכים לקבל ז' מצוות ויהיו גרי תושב, ואם לא, לא מניחים אותם בארצינו? ובפשטות
מדובר בארץ ישראל. ואפילו אם נאמר שזה בחו"ל, מכל מקום ראינו למעלה דברי
הרמבם מלכים ח,י שצריכים להרוג כל גוי שאינו מקבל ז' מצוות ואינו הווה לגר תושב?
וכאן מספיק קבלה שלא לעובדה? ועוד קשה ממלכים ו,א "אין עושין מלחמה עם אדם
בעולם עד שקוראין לו לשלום...אם השלימו וקבלו ז' מצוות שנצטוו בני נח עליהן, אין
הורגין מהן נשמה והרי הן למס...ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו ז' מצוות, עושין
עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים...." הרי כאן יש צורך לקבל כל ז'
מצוות?
ונראה לתרץ כל הנ"ל שבע"ז י,א הנ"ל מדובר בזמן שאין
היובל נוהג, ואם כן אי אפשר כלל לקבלם כגרי תושב ולכן מספיק שיחזרו מעבודתה. ומה
שנאמר במלכים ח,י שנותנים לבא5י עולם אולטימטום שיקבלו ז' מצוות ויהיו גרי תושב או
יהרגו, זה בזמן שהיובל נוהג ולכן יש בידינו להציב להם אולטימטום כנ"ל. ומה
שנאמר במלכים ו,א שדורשים מהגוים לקבל ז' מצוות, וקשה למה לא מספיק שיחזרו מעבודתה
כמו שכתוב ע"ז י,א הנ"ל? היינו כאשר באים לכבוש אותם כמו שמבואר שם
בהלכות מלכים, וישבו בינינו. שם צריך קבלת ז' מצוות ולא מספיק שיחזרו מע"ז.
ובע"ז י,א הנ"ל מדובר לכרות ברית עם הגוים כאשר אין כוונתינו לכבוש אותם
אלא שיחיו בשכינות טובה.
ונראה שגם הנאמר במלכים ו,א הנ"ל מדובר כאשר היובל לא נוהג,
ובכל זאת דורשים מהם קבלת ז' מצוות, שהרי מקור הדין מיהושע בשבע שכבשו ושבע חלקו,
ואז עדיין היובל לא נהג. ולכן אע"פ שהוכרחו לקבל ז' מצוות, מיהו לא היו גרי
תושב, ובכל זאת קבלה זו היתה מספיקה כדי לקיים אותם בארץ, בגלל שלא היה בידינו
לקבלם כגרי תושב.
והראיה שלא היו גרי תושב שהרי הם היו למס ועבדוך. ואם מדובר שהם היו
גרי תושב איך הם היו למס? הרי צריכים ליתן להם לחיות איפה שהם רוצים ולהתעסק
באומנות שלהם כמו שכתוב בספרי דברים מובא בא. ת. ערך גר תושב.
מהנ"ל רואים שכאשר אין אפשרות לקבל גרי תושב, הדרישות משתנות
ומספיק שמקיימים ז' מצוות כמו שכתוב במלכים ו,א או אולי מספיק שלא עע"ז כמו
שכתוב בע"ז י,א.
סיכום
כאשר היובל נוהג ואפשר לקבל גרי תושב, לא מניחים גוי
עע"ז לעבור בארץ אלא אם כן קיבל ז' מצוות כדין גר תושב. וזו כוונת הרמבם
בהלכות איסורי ביאה הנ"ל, שנקראו גר תושב בגלל שמותרים לישבם בארצינו. זה
הדין כאשר היובל נוהג.
כאשר היובל אינו נוהג לא כורתים ברית עם גוי עע"ז עד
שיחזרו מלעבדה, ולא צריכים קבלת ז'.
כאשר היובל אינו נוהג ובאים לכבוש הארץ אינו מספיק שיחזרו
מלעבד ע"ז אלא צריכים קבלת ז' מצוות אבל לא צריכים שיהיו להם מעמד של גר
תושב, ומותר לשבת בינינו. מיהו צריכים לקבל להיות למס ולעבדוך.
כאשר היובל נוהג, צריכים לגייר כל באי עולם כגרי תושב או
יהרגו. כאשר היובל אינו נוהג, הדין הזה בטל.
כאשר היובל נוהג אם קונים עבד גוי על מנת שלא ימול
ויטבול, הוא חייב לקבל ז' מצוות ולהיות כגר תושב, ואם לא, יהרג. כאשר היובל אינו
נוהג, דין זה בטל ומוכרים אותו לגוי אחר.
הנאמר בתשובה זו מתייחס לדיני נזיקין על פי ההלכה עד היכן שידי מגעת.
אין בתשובה זו התייחסות לחוק המדינה, ולדינא דמלכותא דינא.
הקורא הנבון יחליט החלטה מושכלת איך עליו לנהוג אחרי שלקח בחשבון את כל המרכיבים הנ"ל.
