הזיק שלט בבית מלון בבעלות גויים

כרך יא סימן לב

הזיק ממון נכרי 

ראשי פרקים

א. ממון ישראל שהזיק ממון נכרי

ב. ישראל שהזיק בגופו ממון נכרי

ביהודי שנפש בחו"ל, ובמהלך שהותו שם הזיק לחפץ השייך למלון (זרק שלט ונפל על הרצפה, ויצא מכלל פעולה) ומלון זה אינו שייך ליהודים, וליבו נוקפו, אם חייב לשלם. והשבתי לו על אתר שחייב לשלם מעיקר הדין, דאף שיש חולקים ופוטרים, אין להקל, וישלם מה שהזיק.

א. ממון ישראל שהזיק ממון נכרי

תנן ב"ק לז,ב: שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור, ושל כנעני שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ובגמ' שם לח,א הקשו ממה נפשך, אם שור רעהו דוקא, יש לפטור גם שור של כנעני שנגח שור של ישראל, ואם שור רעהו לאו דוקא, לחייב גם שור של ישראל שנגח שור של כנעני. והביאה הגמ' שני לימודים אחרים לפטור ממון של ישראל שהזיק ממון נכרי:

א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג,ו); עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר מהכא; הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל.

ויש להבין אם למסקנת הגמ' יש פטור הדדי של רעהו בנכרי שהזיק ישראל או הוזק מישראל, ורק התירו ממונו וחייבו כשהזיק ישראל, דדוקא רעהו חייב ונכרי אינו רעהו, ולא חזרה הגמרא ממיעוט רעהו ביחס לנכרי. או נאמר שרעהו לאו דוקא, והן ישראל שהזיק לנכרי חייב והן נכרי שהזיק ישראל, ופטרו ישראל שהזיק נכרי מראה ויתר גויים.

ובתוס' שם (ד"ה עמד) כתב דמשמעות הגמ' דדוקא באופן זה, שהזיק ממון ישראל ממון נכרי, התיר ממונם, אבל לא באופן אחר:

"משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם. ולמ"ד בפ' בתרא (ב"ק קיג,א) גזל כנעני אסור – ניחא, אבל למ"ד מותר - קשה".

ולכאורה משמעות דברי התוס' שרעהו לאו דוקא, וחזרה הגמ' מלימוד רעהו ביחס לנכרי, וקנסו לנכרי, שישראל יפטר אם שורו נגח לשור נכרי, וזה הפקיר ממונם, ודוקא בנזיקין ולא בשאר מילי. וכך מבואר גם בתלמיד הר"פ, מובא בשטמ"ק בסוגיא, דממהלך דברי הגמ' עולה דנכרי נכלל ברעהו, ומן הדין היה ששור נכרי שנגח או שנגחו אותו, כדין שור של ישראל, רק כיון שלא קיימו שבע מצוות, פטר שור של ישראל שנגח שור של נכרי:

"ואם תאמר, מאי קאמר, והא פשיטא דרעהו דוקא, מדמיעט הקדש לעיל. יש לומר, הני מילי לענין הקדש דאינו בכלל רעהו, אבל עו"ג כיון דהדיוט הוא, מיקרי הוא שפיר רעהו, והכי קאמר ... ומשני, אמר קרא; עמד וימודד ארץ, כלומר לעולם עו"ג איתיה שפיר בכלל רעהו, מיהו אתא קרא דויתר לומר דהתיר ממונם לישראל. וא"ת מאי איריא בנגיחות, אפילו בעלמא נמי. יש לומר, דאית ליה דגזל העו"ג אסור, מוחשב עם קונהו, והילכך על כרחיה האי קרא לענין נזקין קאמר, דסברא הוא שיהא מותר בכהאי גוונא".

מבואר דס"ל כתוס' דדוקא בממון ישראל שהזיק ממון נכרי פטרו הישראל, אבל שאר עניני ממון לא התירו. ועיין גם בתלמיד ר"ת שהקשה מדוע לא התיר גזילם ג"כ, ותירץ דגזל עכו"ם אסור. ואף למ"ד שאין אסור, מ"מ גזל העכו"ם אסור משום חלול ה'. וכן דעת הנימוק"י (ב"ק יט,א מעמוה"ר), וכן כתב ביראים (ב"ק סי' נג), וכן כתב המבי"ט בקרית ספר (פ"ח מנזק"מ). אמנם עיין בר"ן (סנהדרין נז,א) דמבואר דמפסוק זה דהתיר ממונם, דהתיר אפי' גזל הנכרי. וכן נראה מדעת היראים (סי' קכד). וע"ע להלן.

וברבנו יהונתן (מובא גם בשטמ"ק שם) מבואר שהוא קנס, מפני שחשודים להפסיד ממונם של ישראל:

"וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל, משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם, וכדי שלא יהיו רגילין בכך קנסום, מה שאין לקנוס כן בישראל, שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו שלא יזיק חבירו, וכשמזיק - על כרחו עושה הוא, והשם יתברך יודע הנסתרות, וענש העו"ג כפי אכזריותו ופטר הישראל כפי תום לבבו. ולתשובת המינין נוכל להשיב, שלא דברה המשנה אלא על שבעה גויים הקדמונים, דהותר לנו דמן, כדכתיב; לא תחיה כל נשמה, דין הוא שלא יהא ממונם חביב מגופן".

לכאורה י"ל ברבינו יהונתן, דנכרי אינו בכלל רעהו לענין נזיקין, ומן הדין היה צריך להיות פטור נכרי שנגח לישראל, רק קנסו דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל, ורק הקשה דא"כ יקנסו גם ישראל שנגח לנכרי, ותירץ דישראל לא חשודים בכך, שדרכם לשמור בהמתם שלא יזיקו. והמשמעות לכאורה שנכרי ממועט מרעהו. עוד הוסיף, לתשובת המינים, שדין זה הוא דוקא ביחס לשבעת העמים, שבכלל לא תחיה כל נשמה. עוד הוסיף רבינו יהונתן:

"עמד והתיר ממונם לישראל. כלומר, ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על שהן מצווין משבע מצוות, וכל שכן שאינן מצירים בצרת אחיהם, לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוריהן".

וברמב"ם (נזקי ממון ח,ה) פירש ג"כ דחיוב העכו"ם הוא מדין קנס, ופטור הישראל מפני שכך דין העכו"ם שאין מחייבים בנזק בהמתם:

"שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהן. ושור של נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לגוים לפי שאינן זהירין במצות אינן מסלקין הזיקן, ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן, אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות".

דסיבת הפטור בישראל שנגח נכרי, שאין מחייבים בדיניהם בנזק בהמתם, רק מ"מ היה לקנסו שישמור הישראל בהמתו. ולכאורה אם סובר הרמב"ם דעכו"ם התמעט מרעהו, ולכן צריך סיבה לקנוס עכו"ם שנגח לישראל, מדוע צריך סיבה לפטור ישראל מפני שכך דיניהם, הרי רעהו מיעט חיוב ישראל שנגח עכו"ם, ואם רעהו לא מיעט עכו"ם, צריך רק סיבה לפטור ישראל שנגח עכו"ם ולא צריך לטעם קנס. ולענין שמירה כתב הרמב"ם דרעהו ממעט עכו"ם והקדש, עיין להלן. ועיין עוד בדברי יחזקאל (סו"ס נא), דלכאורה מה צריך לטעם קנס, הרי פסוק מפורש; ראה ויתר גויים, ומה צריך לתוספת טעם מעבר למה שכתבה הגמ' שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח. וע"ז השיב הדברי יחזקאל, דאף הרמב"ם ס"ל שמהפסוק ראה ויתר גויים צריך הנכרי להתחייב, ולא צריך לטעם של הקנס שכתב הרמב"ם והרבינו יהונתן, אלא שהיה קשה לרמב"ם, דאף שהתיר ממונם ויש לחייבם, לא יהיה דינם חמור מישראל שנגח לישראל, שתם משלם חצי נזק, וע"ז ענה שהוא קנס שאינם שומרים ממונם, עיי"ש. ובדעת הרמב"ם, ראה עוד להלן.

וביש"ש (ב"ק ד,ח, וכן הוא בחדושיו בסוגיא) למד דבעצם יש פטור הדדי בנזקי ממון בנכרי כבהקדש, בין אם הזיק ובין אם הוזק, דיש למעט עכו"ם מרעהו, ומה שמחייבים ממון נכרי שהזיק לממון ישראל הוא מראה ויתר גויים. היש"ש כתב דלכאורה מהגמ', בפרט למש"כ התוס', נראה שחזרה הגמ' ממיעוט רעהו ביחס לנכרי, והקשה דמאי שנא הקדש מנכרי, דהקדש ממועט מרעהו. וע"כ כתב לישב, דישראל שנגח לנכרי ממועט מרעהו, אבל החיוב של נכרי שנגח ישראל הוא מטעם קנס: "לעולם כי נגח ישראל לגוי ממועט מרעהו, והא טעמא דגוי חייב לישראל משום קנסא, שקנס הקדוש ברוך הוא להם להתיר ממונם וליקח ממונם שלא בדין ואין בו גזל, וכן פי' הר"ן, וכן הרמב"ם (נזקי ממון ח,ה) כתב טעמא דגוי משלם בין תם בין מועד נזק שלם משום קנסא. ועוד נ"ל, דהך קרא בודאי לחיובי גוי אתא, אבל למפטר ישראל לא צריך קרא, דפשיטא אפילו בלא רעהו נמי פטור, דהא אפילו למ"ד דגזל הגוי אסור, מ"מ מודה בהפקעת הלואה דשרי, והא נמי כמאן דאית ליה הלואה גביה דמי". מבואר דישראל שנגח לנכרי או שפטור מדין רעהו או מדין הפקעת הלוואתו, וחיוב עכו"ם שנגח ישראל הוא מקנס דראה ויתר גויים. וכדברים אלו מבואר גם בסמ"ע תו,א.

וכך גם נלמד מדברי הרמב"ם (שכירות ב,ה), שאין חיובי שמירה לעכו"ם ששמר לישראל:

"... וכן עכו"ם שהפקיד ואחר כך נתגייר, כל אלו אין בהן כל דיני השומרין, עד שתהיה תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל".

ועיין גם בסמ"ע שא,ב, דנכסי הקדש ונכרי נתמעטו בשמירה מרעהו. ובגדר הדין מתי קנסו נכרי ומתי לא, דלכאורה יש פטור הדדי גם לנכרי שהזיק ישראל מרעהו, ולעיתים קנסו ולעיתים לא, עיין באור שמח (שכירות ב,ה), דדוקא בגזל ונזיקין, שבאים לו לישראל בעל כרחו, שהנכרי גזל או הזיק, בזה קנסו לחייב הנכרי, אולם שמירת נכרי, שהישראל נתן מדעתו ומרצונו לנכרי לשמור, הרי הוא נותן לו ע"ד כן שלא יתחייב:

"ופשוט דאין שייך לומר שלא יהא חמור מישראל, כמו בנזיקין ואונאה, דכי אמרינן כן דוקא בהונם או שורו שהזיק לישראל, בהא אמרינן דלא עדיף מישראל, משא"כ בשמירה, כיון שלא חייבתו התורה, הוי כמפקיד הישראל בביתו של שומר חנם, דכיון דידע מעיקרא אדעתא דהכי הפקיד אצלו שאפשר להיות שיפשע ויפטר, או מידי אחריני, ולא שייך בזה לקנוס העו"ג על זה, משא"כ בגזל ואונאה דשלא מדעת הישראל הוא, לכך קנסתו התורה לשלם, שלא יהא עדיף מישראל, ופשוט מאוד".

הרי שקנסו דוקא בדבר שלא ידע מעיקרא, כמו בנזק וגניבה או אונאה, משא"כ בשומרים אוקמא אדינא למעטו מרעהו. דליש"ש בכל ענין ממועט נכרי מרעהו.

והנצי"ב במרומי השדה (ב"ק לח,א) כתב דמרעהו לא נתמעט נכרי, אא"כ נכתב פעמיים המיעוט, כמו בשומרים שנכתב רעהו הן בשומר חינם והן בשומר שכר, וכן לענין חלה נאמר פעמיים עריסותיכם, אחד למעוטי הקדש ואחד למעוטי נכרי (מנחות סז,א, ובתוס' פסחים ה,ב ד"ה אבל). ולפ"ז אם רעהו לאו דוקא ביחס לנכרי, גם ישראל שנגח נכרי וגם נכרי שנגח ישראל, הדין דחייב הנוגח, רק בא הכתוב ראה ויתר גויים, לפטור ישראל שנגח נכרי. ויוצא דרעהו דנזיקין לא ממעט נכרי. ונמצא שכן פירש מהרש"א (ב"ק לח,א) דרעהו דנזיקין לא ממעט נכרי. (ועיין בדבר אברהם ח"ב יג,ד שהקשה על שיטת מהרש"א, דלמהרש"א למסקנא רעהו לאו דוקא, והרי בכל מקום רעהו ממעט עכו"ם. עוד הקשה, דשור של הקדש ממועט מרעהו, ואיך נמעט הקדש ולא עכו"ם, ובבכורות יג,ב משמע שיותר יש למעט עכו"ם מהקדש. ועיי"ש שהקשה עוד קושיות על מהרש"א. וכתב דמדברי תלמיד רבינו פרץ (הנ"ל) מוכח כמהרש"א. והקשה דמהפסוק ראה ויתר גויים יש ללמוד רק היתר ממונם, ולא שנטיל עליו חיוב לשלם. וכתב דלמ"ד גזילו מותר, י"ל דראה ויתר גויים בא להטיל חיוב.

והחזו"א (ב"ק י,ה) למד פשט בגמ', דמיעוט נכרי מרעהו נשאר על מקומו, רק הגמ' הקשתה שאם נכרי ממועט מרעהו, מדוע יש לחייבו כשנגח לישראל, וע"ז תירצה הגמ' שהתיר ממונם של ישראל, ולכן גם אם ע"פ דיניהם יהיה לחייב בנגח ישראל לנכרי, אין לחייב כיון שהתמעט מרעהו, והקשה עמש"כ הרמב"ם דפטור משום דכך דיניהם, וזה דברי הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם שם: "הטענה הזאת אינה מספקת, שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו", והיינו דאיך לרמב"ם יכול הישראל להוציא מהנכרי גוף המזיק אם תפס. לכן ס"ל דהפטור הוא מעיקר הדין, שהתמעט נכרי מרעהו. ובעיקר קושית התוס' כתב החזו"א, דאף אם גזל הנכרי מותר, יכול הנכרי להגן על רכושו ולא ליתן לישראל לגזול ממנו, ומנין לחייבו בנגח שורו לישראל, עד שאם הנכרי אינו משלם, הרי הוא גוזל הישראל. ולכן היתר גזל הנכרי אינו מחייב את הנכרי בתשלומים.

ולפ"ז יצא, דלשיטת היש"ש כל החיוב של הנכרי שנגח ישראל הוא מקנס, דרעהו מיעט גם חיוב של נכרי לישראל. ולשיטת מהרש"א והנצי"ב דרעהו לאו דוקא, יש חיוב מעיקר הדין לנכרי לשלם אם נגח לישראל, ויש רק פטור לישראל שנגח נכרי מראה ויתר גויים. ועיין בגדולי שמואל (ב"ק לח,א) שכתב נפק"מ אם הנכרי לוה מישראל אחד וגם הזיק ממונו לישראל אחר, ואין לו לשלם כדי שניהם, שאם החיוב כמזיק הוא מקנס, לא קנסו להפקיע זכות ישראל אחר הלוה, משא"כ אם החיוב הוא מעיקר הדין. וציין בזה לדברי שער המשפט שא,ג.

ולעיל הובא הרמב"ם (נזק"מ ח,ה) שחיוב העכו"ם שנגח ישראל הוא מדין קנס, ופטור ישראל שנגח עכו"ם, שכך הוא בדיניהם, ומקור פטור ישראל שנגח נכרי דאזלינן בתר דיניהם, מהירושלמי ב"ק ד,ג, ועיין באבנ"ז חו"מ סי' נה מה שכתב בבאור דברי הרמב"ם. והגרח"ע (אחיעזר ח"ג לז,ה) כתב דשיטת הרמב"ם דנכרי בכלל רעהו לענין נזיקין, ולכן פטור הישראל מפני שכך דיניהם. אלא שא"כ קשה לכאורה ממש"כ הרמב"ם שסיבת החיוב היא קנס. וצ"ל כמש"כ הדברי יחזקאל הנ"ל, דחיוב מקנס הוא רק בתם שמשלם נזק שלם. וע"ע לגרא"ז (אבהא"ז נזק"מ ח,יג אות ב) דחיוב עכו"ם שהזיק ישראל הוא מעיקר הדין, ואף תם המשלם נזק שלם שקנסוהו הוא מדיני ישראל ולא מדיני עכו"ם, רק לענין דיני הראיות, כשיש הכחשה בין הישראל לעכו"ם אם נגח וכמה, בזה אזלינן בתר דיניהם להביא ראיה ולהוציא ממון:

"ולפי"ז אף דעכו"ם שנגח של ישראל, מה דהוא מחוייב לשלם אינו על פי דיני נכרים אלא ע"פ דיני ישראל, דאפי' תם משלם נזק שלם משום שקנסו להם שישמרו נזקיהם, מ"מ אפשר לומר דזהו שני ענינים, עיקר החיוב מחייבינן לעכו"ם ע"פ דיני ישראל, אבל בדיני בירור כשיש הכחשה בין התובע והנתבע, שהניזק טוען לעכו"ם בהמה שלך הזיקה שורי והעכו"ם מכחיש או טוען אינו יודע ... א"כ בודאי עיקר דינם הוא שיהיו בני נח נאמנים על בני נח, דאל"כ מי יעיד עליהם, וכיון שכן יש לומר דענין הנאמנות אינו שייך לעצם החיוב".

וע"ע בחזו"א (ב"ק י,ה)

ומה שהובא לעיל דעת רוב הראשונים שלא התיר ממונם אלא בשור שנגח אבל לא ממון אחר, בקצוה"ח עב,מג כתב דדרשת רעהו הוא לפטור הן ישראל מעכו"ם והן עכו"ם מישראל, ורק לענין נזיקין חייבו עכו"ם שנגח ישראל, מראה ויתר גויים. ומבואר דחיוב מראה ויתר גויים הוא רק בנכרי שנגח לישראל, בנזיקין ולא בשאר דברים. וחזר דבריו באבנמ"ל (בתש' סי' כד), דדוקא בנזיקין אמרו ולא בשאר מילי. ובנתיבות עב,נג חלק עליו, דבכל מקום שישראל חייב נגד ישראל, גם הגוי חייב מקרא דראה ויתר גויים, עיי"ש. (והובאו הדברים גם במנ"ח נז,ו). ובמשובב שם (עב,נג) דחה דבריו והוכיח מהראשונים הנ"ל דדוקא לנזיקין אמרו ולא לשאר מילי. ובשער המשפט שא,ג הקשה מדוע יפטר נכרי ששמר לישראל ופשע, וכן עכו"ם שאונה לישראל, ולכן הסיק דהחיוב מדין קנס מראה ויתר גויים, הוא גם לענין אונאה ושומרים:

"לכן נראה לי, דודאי אף עכו"ם לגבי ישראל חייב בדין השומרים, כמו שור של כותי שנגח לשור של ישראל, וכן עכו"ם שאינה לישראל דהעכו"ם חייב, אף דכתיב רעהו דמשמע דוקא ישראל לישראל, מ"מ גלי קרא דויתר גוים, שהתיר ממונם לישראל. אך מ"מ כיון דמדינא העכו"ם פטור אלא דקנסיה רחמנא, יש לומר דלא קנסיה רחמנא אלא דוקא להעכו"ם גופיה, אבל לא שיסתעף מזה היזק לישראל אחר".

עיין לעיל בנפק"מ, שלוה הנכרי מישראל והזיק הנכרי לישראל אחר. ובמחנ"א (שומרים סוף הל' לג) הסתפק בזה, אף שנראה דעתו שאין הנכרי שומר של הישראל, מ"מ הביא גם הצד שחיוב נכרי השומר לישראל נלמד מנזיקין: "דהגוי מעיקרא לא נעשה שומר לישראל משום דרעהו כתיב, וכי היכי דאימעיט ישראל משמירה בנכסי הגוי, כמו כן גוי בנכסי ישראל, ואפי' תימא דגוי מיהא מתחייב בשמירת נכסי ישראל מידי דהוה אנזקין, דאע"פ שאין הישראל מתחייב בנזקי הגוי, גוי מיהא מתחייב לישראל, מיהו כי חזר הגוי והפקידם לישראל, הגם דהן נכסי ישראל, מ"מ כי אתו ליד זה הישראל, מכח גוי אתו בידיה שהרי מיד גוי קבלם". וע"ע לגרח"ע באחיעזר (ח"ג לז,ד) מש"כ בזה. 

ב. ישראל שהזיק בגופו ממון נכרי

האמור לעיל הוא בממון ישראל שהזיק ממון נכרי, ודנו האחרונים מה דינו של ישראל שמזיק בעצמו ממון נכרי. המנ"ח (מצוה נא) מסתפק בזה, דלכאורה רעהו לא נאמר כלל באדם המזיק ובשן ורגל, ולפ"ז לא מועט ישראל שהזיק נכרי, בשן ורגל ובאדם המזיק, או שדין הנכרי הוא כהקדש, ופטור בכל מיני נזיקין:

"גם שור עכו"ם שנגח של ישראל היה מן הדין לפטור, דלאו רעהו הוא, אלא מחמת ראה ויתר גוים או כדעת הר"מ שקנס הוא וכו'. ואינו מבואר אם דוקא נזקי שור פטור בעכו"ם, אבל נזקי שן ורגל ואדם המזיק חייב, דלא כתיב רעהו, או אפשר דינו לגמרי כהקדש שהבאתי לעיל בשם התוס', דאין שום דין ניזקין להקדש, הכי נמי, או אפשר דוקא גבי הקדש".

אמנם במצוה נז מבואר במנ"ח שאם הזיק ממון נכרי, פטור מלשלם דהוי כהפקעת הלואתו. המנ"ח מדייק מדברי הרמב"ם (שכירות ב,ג) שחייב פשיעה בעבדים שטרות וקרקעות, ולא חייב בנכרי, וז"ל הרמב"ם:

"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן, חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חינם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין, פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון".

והקשה המנ"ח מדוע לא הזכיר גם נכרי בכלל. ומזה דייק דבנכרי גם באדם המזיק פטור, וז"ל המנ"ח:

"ומדכתב דוקא עוש"ק (עבדים, שטרות וקרקעות), והוציא נכסי עכו"ם והקדש, מבואר מדבריו דעל נכסי עכו"ם פטור אפי' פשע, דגם מזיק בידים פטור, דלא גרע מהפקעת הלואתו, עיין סמ"ע סי' צ"ה סק"א ובתוס' ב"ק והבאתי לעיל כמה פעמים, דגבי הקדש נתמעט אפי' מזיק בידים, א"כ הכי נמי עכו"ם, ואפי' בלא הטעם דהפקעת הלואתו כנ"ל". ו

כן נראה דעת הדברי מלכיאל (ח"ג סי' ל ד"ה ולכאורה).

אמנם מצאנו לבעל הנתיבות (בחוו"ד קסט,יד) שמדבריו מבואר שמזיק ממון נכרי, חייב כמו בישראל. החוו"ד מביא את תש' מיימונית שהמעכב דמי שכירות למשכיר, חייב ליתן למשכיר מה שיכל להרויח בדמי השכירות, והב"י השיג עליו ופטר מטעם ריבית. וכתב החוו"ד דלפ"ז בנכרי שאין איסור ריבית, חייב המעכב לשלם מה שהפסידו, כיון שבגזל ונזק דינו כמו ישראל, וז"ל החוו"ד:

"הב"י בסו"ס קס הביא בשם הגהות מיימוניות (מלוה ולוה ח,ז, תשובות מיימוניות משפטים סימן טו), דהמעכב דמי שכירות חבירו, דחייב ליתן מה שהיה יכול להרוויח, והביא ראיה מהא דריש מכות (ג,א) דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו מכאן ועד עשר שנים וכו'. והשיג עליו הב"י מטעם דבשכירות יש ג"כ איסור רבית, עיי"ש בב"י, וא"כ בעובדי כוכבים דרבית מותר בהו, ובגזל ומזיק דינייהו כמו בישראל, ואם כן המעכב מעות עובד כוכבים בידו נראה דחייב ליתן לו מדינא מה שאומדין, כמו בישראל כשמעכב דבר שרבית מותר בו".

מבואר מהחוו"ד דישראל שהזיק לנכרי חייב.

וכך מוצאים אנו במשך חכמה (ויקרא כד,יח), על הפסוק: ומכה נפש בהמה ישלמנה, הקשה, מדוע הביאו פסוק זה בפרשת אמור ולא במשפטים, ששם לכאורה מקומה. ותירץ, דהפסוק בפרשת אמור מתיחס גם לנכרי, שמי שהזיק ממון נכרי חייב, ומי שהרג נכרי, מיתתו בידי שמים: "נראה הא דלא כתביה קרא במשפטים, משום דכאן מיירי אפילו בשל עכו"ם. לכן אתי שפיר דלא כתוב "מכה אדם מות יומת", רק "יומת" לחודיה, דמצאנו במיתה בידי שמים, וכמו (במדבר ג י, יח,ז) "והזר הקרב יומת", דממית עכו"ם דינו מסור לשמים ויומת בידי שמים, וכמו שאמר במכילתא משפטים איסי בן עקביא, יעויין שם". ובזה ביאר המשך חכמה, מדוע נצרכה התורה לכתוב אדם שהזיק שור, הרי יכול להלמד בבמה הצד מאחד מהמזיקים ובור, כמבואר בב"ק ה,ב:

"ועל כרחין דקרא לחייב אדם דאזיק בהמה דעכו"ם, דבנזקי ממונו שהזיק את של עכו"ם פטור (ב"ק לז,ב), ד"רעהו" כתיב. ועל זה צריך קרא דעכו"ם, שגופיה אם הזיק את ממונו דעכו"ם דחייב".

ומבואר מהמשך חכמה דישראל שהזיק ממון עכו"ם, חייב כמו אם הזיק ממון ישראל.

וכך גם נראה ללמוד מדברי האמרי בינה (הלואה עג). האמ"ב הביא את דברי השו"ע חו"מ עב,ח, בראובן ששאל משמעון סייף שהיה בידו משכון מעכו"ם, ואבד אצל ראובן, דאין ראובן חייב לשלם אלא דמי שויו, אף שהעכו"ם מבקש ממון רב. ומקורו מהגהות מרדכי (ב"ק רז). ועיין באחרונים מה שדנו לגבי עלילת העכו"ם, הובאו דברים בקצוה"ח רצא,ד, ובהם דברי היש"ש והש"ך עב,מ, ובענין אם הזיק ראובן את הסייף במתכוין, אם חייב לשלם כל מה שמעליל העכו"ם. האמרי בינה (שם בסוף סי' עג) הקשה מדוע יתחייב לשלם אפי' כדי שוויו, שהרי מדינא אין שמירה לעכו"ם, ופטור ביחס לעכו"ם, וביחס לשמעון, הרי רק הוי גרמי, ויאמר הישראל המזיק לא הזקתי רק לעכו"ם, ומה שאתה מתחייב לשלם לו, הרי זה רק כגרמי בעלמא. והביא מהדברי חיים (נזקי ממון סי' ג) לחייב, הואיל וכדי שויו מחויב, מגלגלין עליו את הכל, והקשה האמ"ב, דהרי כדי שוויו הוי רק גרמי. וכתב לישב:

"ואולי י"ל כיון דמ"מ חייב לשלם לעכו"ם אם היזקו בידים, יכול לבא עליו ממה נפשך, דהוא מוכרח לפרוע לעכו"ם, ומ"מ על המותר מכדי שויו צ"ע".

מבואר מהאמרי בינה דככל שהזיקו בידיים לממון עכו"ם, חייב לשלם.

והחלקת יואב (תנינא סי' יד) כתב לחלק בין הזיק לעכו"ם בשוגג או במזיד, דבשוגג פטור ובמזיד חייב. החלקת יואב כתב דמפטור הקדש אין ללמוד דפטור, דבהקדש יש גזיה"כ, איש כי יאכל, פרט למזיק. והקשה סתירה, דבמשנה ב"ק ט,ב מבואר דוקא נכסים של בני ברית, ומתיחס לכל ארבעת אבות נזיקין, כולל אדם המזיק, ובמשנה ב"ק לז,ב מבואר דרק נזקי ממון פטור בנכרי. וכתב להסביר:

"דבמזיק לבן נח במזיד ודאי חייב, ומתני' דשל בני ברית מיירי בשוגג, כיון דשוגג נפיק מפצע תחת פצע (ב"ק כו,ב), ע"כ שפיר פטור בבן נח, דהא הפרשה ע"כ בישראל מיירי, דבן נח נהרג על העוברין. והסברא נ"ל דמה דמזיק בשוגג חייב, הלא הוא מחמת דאדם שמירת גופו עליו, כמבואר בש"ס ריש ב"ק (ד,א), ובן נח הא נתמעט מדין שמירה ... אכן מדברי הרמב"ם (שכירות ב,ג) מבואר דאף במזיק בנכסי עכו"ם בשוגג חייב, שהרי שומר שפשע לא עדיף ממזיק בשוגג, ומלש' הרמב"ם שם דקאמר וכיוצא בהן, משמע דקאי על כל מה שכתב לעיל מיניה. שוב ראיתי בסמ"ע צה,א דגם שליחות יד פטור בעכו"ם ... ומלש' הסמ"ע שם שמסיים כיון שלא נשאר בידו משל עכו"ם, משמע דאף מזיק פטור בבן נח בשוגג עכ"פ, וכעת לא ראיתי הדבר מבואר".

ומשמעות החלקת יואב דאם הזיק במזיד ממון עכו"ם, חייב לשלם, ובשוגג הסתפק מחמת דעת הרמב"ם והסמ"ע.

ועיין בחזו"א (ב"ק י,יד) שכתב להדיא דהפטור הוא דוקא באופן של שור ישראל שהזיק לשור של עכו"ם, אבל ישראל שהזיק בידיים ממונו של נכרי, חייב לשלם, והביא ראיה מהשו"ע חו"מ שעח,ט, בשנים שרכבו על סוס, והזיק אחד הרוכבים את הסוס שרוכב עליו חבירו, שאף אם הוא סוס שמושאל בידו מנכרי, חייב המזיק לשלם הנזק, ופטור אם תובע הנכרי סכומים שאינם מגיעים לו בדין. ועיין גם בשעורי הגרש"ש (ב"ק נא ד"ה ובזה תתישב), דיש חילוק בין ממון של ישראל שהזיק ממון של נכרי, לישראל שהזיק נכרי, עיי"ש. ומכל האמור מבואר דרבו האחרונים המחייבים ישראל שהזיק ממון נכרי.

לאור האמור יש למזיק לנהוג כדעת רוב הפוסקים המחייבים מי שהזיק ממון נכרי, ואף שיכול לומר קים לי כדעת הפוטרים וספק ממון להקל (עיין תש' חת"ס חיור"ד סי' רמא ד"ה אמנם, ברכת שמואל ב"ק ב,ג), אין לנהוג כן, בודאי ישלם במקום שיש חלול ה'. בפרט דלדעת המחייבים, לשיטת הב"ח חו"מ לד,ב, יהיה רשע דחמס ופסול לעדות.