קנין סודר בשליחות למכירת חמץ (2)

כרך יא סימן יד

עיין מה שכתבתי בח"א סי' לה, לענין קנין סודר שממנה את הרב כשליח, שאין בו צורך, ואך כיון שהוא כנראה מנהג ותיקין וחומרא, נהגו לעשותו. ונשאלתי כעת, בעקבות מצב החרום בערב פסח התש"פ, שיש אמנם רבנים שמוכרים באמצעות הפקס והדוא"ל, ויש שבאים לרב למנות אותו שליח למכור את החמץ, והרב אינו רוצה ליתן את הסודר שעל השולחן ולגעת בו, אף שהוא הולך עם כפפות. והציע הרב, להניח כמות כפפות, שכל מי שממנה אותו שליח, יקח את הסודר בעצמו (ויניח הרב במקום חבילת כפפות חד פעמי). אם הוי קנין סודר. והשבתי, שקנין זה ממילא אין בו צורך, ולכן יכול גם לעשות כך. אולם אמר שבקהילתו יש מקפידים מאד בקנין זה, אם יחשב כה"ג כקנין סודר. 

אם קנין סודר צריך נתינה, ובדין טול סודר מע"ג קרקע

השאלה אם בסודר צריך נתינה ואם מועיל שאומר הקונה למקנה טול סודר מע"ג קרקע, לכאורה נתון במחלוקת ראשונים. איתא בקדושין ז,א לענין אדם חשוב, שאם נתנה לו מתנה, מקודשת בההיא הנאה שקיבל ממנה: איתמר נמי משמיה דרבא, וכן לענין ממונא. ובר"ן (קדושין ג,א מעמוה"ר) הביא דעת ר"ח, שהנאת אדם חשוב נחשב גם ככסף וגם כחליפין, ולכן באשה נקנית מדין כסף, ובמטלטלין שאינם נקנים בכסף, נקנה מדין סודר, וז"ל:

"דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה, וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים. ולפי זה אף מטלטלי קנה בה. ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין קניא ולא מדין דמים, שאם כן אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית באותה הנאה, אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן בחליפין ובדמים, ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים, מטלטלין מדין חליפין, קרקעות שהן נקנין בשניהם, מדין שניהם".

וכן כתב הרשב"א שם (קדושין ז,א ד"ה אתמר) בשם ר"ח; "דההיא הנאה חשיבא ככלי דיהביה הקונה למקנה, וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים". ומדברי ר"ח נמצאנו למדים שקנין סודר אינו צריך נתינה, שהרי ההיא הנאה הנחשבת ככלי, לא היה בה מעשה נתינה, ומזה יש ללמוד דמהני בסודר גם טול סודר מע"ג קרקע, דכמו דבההיא הנאה שאין בה מעשה נתינה, מהני מדין סודר וחליפין, הוא הדין בכל סודר.

והרמב"ן שם (קדושין ז,א) כתב על דברי ר"ח: "ואיני רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין, אלא למעות וכסף שקונין באשה וקרקע". וכן הוא בריטב"א שם. ועדיין לכאורה ממה שהקשה שאין כאן כלי, ולא כתב דאין כאן נתינה, דלרמב"ן החסרון הוא שאין כאן כלי וחליפין, וא"כ אפשר דאף לרמב"ן מהני סודר ללא נתינה. אך אינו מוכרח. ובמקנה (קדושין ז,א ד"ה בגמ') כתב דלא מהני הנאת אדם חשוב מדין חליפין, דכיון שילפינן מבועז, צריך שתהיה נתינה, ובהנאה אין נתינה, וז"ל:

"... כיון דקנין חליפין ילפינן מבועז שנתן לגואל, ליכא למילף לגבי חליפין אלא דומיא דהתם דהוי נתינה ממש, אבל הנאת מתנה לא מהני אלא גבי קנין כסף וקדושי אשה הכא, אבל מדין חליפין בעינן נתינה ממש, וכן מוכח מדברי תוס' לעיל דף ג' ד"ה אשה בפחות מש"פ וכו' שכתבו שם ובנכרי צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לנכרי כמ"ש שם, דהני דיני דרבא לא שייכי בחליפין דבעינן דומיא דבועז".

 ומש"כ דבעינן נתינה, עדיין אפשר לומר שצריך שיתן לו דבר מסוים, כמו בבועז שנתן לו נעל, אך עדיין אין צורך שיתן הקונה למקנה מידו. דמש"כ המקנה דבעינן נתינה, אין הכונה למעשה הנתינה אלא לחפצא, שיתן לו דבר מסוים, אבל אין צריך בדוקא שיהיה בצורה של נתינה מיד ליד.

ובאבנמ"ל קלט,יג כתב להדיא שמועיל טול סודר מע"ג קרקע, דכל טלי גיטך מע"ג קרקע לא מועיל אלא בגט, שהוא קבלה בעל כרחה, ואינו מדין זכיה כמו בסודר, ובמקום שצריך רק לזכות, כמו בסודר, יכול המקנה לקנות הסודר אפי' לא מידו לידו, ורק בגט שמקבלת בעל כרחה, צריכה לקבל מיד הבעל, דגט אינו צריך זכיה אלא נתינה וז"ל:

"דגבי גט לא בעינן זכיה בגוף הגט אלא נתינה לחודה סגי כיון דאיתיה בע"כ, א"כ איסור הנאה נמי הוי נתינה, אבל חליפין דבעיה שיקנה המקנה את הסודר מן הקונה כדי להקנות לו החפץ, ואיסור הנאה אין בו קנין. והיינו נמי טעמא דטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני גבי גט ומשום דכתיב ונתן, וגבי חליפין דנמי כתיב ונתן לרעהו, וכן בהקדש כתיב ונתן לכהן, ואפ"ה לא בעינן שיתן מיד ליד ואם אמר טול מע"ג קרקע מהני, אלא דכוליה חד טעמא אית ביה דכל היכא שהנתינה היא שיזכה המקבל בדבר הניתן לו, לא בעי מיד ליד ואפי' טול מע"ג קרקע מהני, דעיקר הנתינה היא הזכיה, וכל שזוכה בו אח"כ מהני, אבל גבי גט דהוא בע"כ ואינו משום זכיה אלא משום נתינת הבעל, משו"ה צריך בו נתינה ולא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע".

הרי להדיא דבסודר מהני טלי גיטך מע"ג קרקע.

ובחידושי הרי"מ (חו"מ קצה,א) כתב בתחילה דלכאורה בעינן נתינה מיד ליד, ולא יועיל טול סודר מע"ג קרקע, דבכסף עיקרו שוויותו, וממילא אין נפק"מ אין הגיע ליד המקנה, משא"כ סודר דאין ענינו בשוויותו, דמועיל בכלי שאינו שוה פרוטה, אלא בנתינתו מיד ליד, כמו בגט שעיקרו הנתינה. אולם בסוף דבריו כתב דמועיל אף בטול סודר מע"ג קרקע:

"ודוקא בגט דמהני בעל כרחה, וכשנותן בע"כ מ"מ נעשה הגט שלה, א"כ הנתינה רק מצד עצמו, ולכך בטלי לענין שיהיה בידה אין אמירתו מסייע כלל".

אך הקשה מדברי הב"ש ל,א שכתב דבקדושין אם אמר טלי קדושיך מע"ג קרקע, דהוי ספק קדושין, כמש"כ בתש' ש"ך סי' קנב, די"ל דקדושין ילפינן מגיטין מויצאה והיתה, עיי"ש. ועיין עוד בחדושי הרי"מ חו"מ רג,ב.

ומזה השבתי שאין מניעה, בפרט בקנין סודר שהוא רק לחיזוק, וכמש"כ באבנמ"ל ומסקנת חידושי הרי"מ.

והראה לי ת"ח אחד את דברי התרגום, על הפס' ברות (ד,ז), שהוא מקור דין קנין סודר: לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו. וז"ל התרגום: "וטלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחבריה". והיינו, שלא עשו קנין עם הנעל (דבאמת צ"ע אין אוחזים בנעל) אלא עם נרתיק או כפפה של יד ימין, של קונה או מקנה, לכל מר כדאית ליה, וקיי"ל של קונה. ולפ"ז מן הסתם גם המקנה היה לו נרתיק על ידו הימנית, והגביה את נרתיק/ כפפת הקונה. ומזה מוכח שאין בזה חציצה לקנין.

ומ"מ כאמור לעיל, בנדון קנין סודר בכלל, ובקנין סודר לחיזוק בפרט, אין לחוש כלל שיטול המשלח הסודר מעצמו מבלי שיתן לו הרב, וכן יכול לעשות הקנין עם כפפות.