החזרת דמי קדימה בביטול חתונה מחמת הקרונה

החזרת דמי קדימה בביטול חתונה מחמת הקורונה

ראשי פרקים

הקדמה

חיוב המזמין מחמת החוזה

חיוב המזמין מדינא דגרמי

ביטול החוזה נגרם מחמת שניהם

הוציא הוצאות כדי להרויח

הוצאת דמי המקדמה מבעל האולם במכת מדינה

ארע האונס קודם שהחלה השכירות

האם יש לחוק תוקף משום דינא דמלכותא

סיכום

   

הקדמה

אנו נמצאים כשנה לאחר פרוץ מגפת הקורונה. לאורך התקופה הממשלה החליטה על הגבלות משמעותיות לשם מניעת התפשטות הנגיף, והן הביאו לסגירה מלאה או חלקית של בתי עסק ומקומות ציבוריים. בבתי העסק שפעילותם הופסקה כמעט לחלוטין נכללים אולמות האירועים. עקב כך אירועים רבים שהיו אמורים להיערך בחודשים שלאחר פרוץ המגפה נדחו למועד בלתי ידוע או בוטלו.

הרבה אנשים חתמו חוזים קודם שהמגפה פרצה, ולא צפו ולא יכלו לצפות את מגפת הקורונה. כאשר המגפה הגיעה לארץ והתברר שלא יהיה ניתן לקיים בתקופה הקרובה את האירוע כמתוכנן, הם שינו תוכניות וקיימו את האירוע באופן אחר.

רבים באו לאחר מכן ותבעו את הכסף שנתנו כמקדמה בעת חתימת החוזה, מבעלי האולמות. יש בעלי אולמות שהחזירו את דמי המקדמה, יש שפיצו את הלקוחות ויש שלא השיבו את הכסף.

לאחר שרבים התלוננו על בעלי האולמות, נחקק חוק להסדיר נידון זה בחוק ולהביא להשבת כספי הלקוחות ששילמו בעד אירועים שלא נערכו ולעודד את הצדדים לחוזה להתפשר ככל הניתן. במאמר נתייחס האם להחלטה זו יש תוקף של דינא דמלכותא.

גם בבתי הדין לממונות הגיעו תביעות בנושא זה. מאמרנו מתייחס לאחד מפסקי הדין שניתן בנושא.

בפסק דין של ביה"ד מטה בנימין (בפסק מס' 13270) נפסק שיש להטיל על מזמין אירוע שביטל את האירוע בעקבות הקורונה את ההוצאות שהיו לבעל האולם, ע"פ הנימוק הבא:

"והנה למרות שעל פי הדין במכת מדינה יש להחזיר את כל הכסף ששולם, בעניינו המצב שונה והנתבע יכול לעכב אצלו את הכסף השקול להפסדים שנגרמו לו, הן מצד ההסכם שנכרת בין הצדדים והן מצד חיוב גרמי".

במשפט המצוטט הובאו שני נימוקים לפסק הדין,

א. הצדדים חתמו על חוזה בו כתוב:

"במקרה והצדדים נאלצים לבטל את האירוע בשל כוח עליון המונע את קיום האירוע במועדו, יידחה האירוע למועד חדש ומוסכם על שני הצדדים".

אף שלפי החוזה לא ניתן לעכב את כל המקדמה, כיוון שלא התכוונו לדחייה כמו זו, אך ניתן לעכב כנגד ההוצאות שהיו לבעל האולם.

ב. כיוון שבעל האולם הוציא הוצאות מחמת השוכר הרי ניתן חייבו מדין גרמי.

ויש להקשות על שני הנימוקים, כפי שנבאר להלן.

א. חיוב המזמין מחמת החוזה

כיצד ניתן להשתמש בחוזה כמקור לחיוב, הרי בתחילת הפסק נכתב:

לאור זאת שלהסכם ישנו תוקף מחייב, יש לבחון את משמעות סעיף 15 -

"במקרה והצדדים נאלצים לבטל את האירוע בשל כוח עליון המונע את קיום האירוע במועדו, יידחה האירוע למועד חדש ומוסכם על שני הצדדים".

... אולם למעשה בית הדין סובר כי יש לסייג את  סעיף 15. מסתבר שלא הייתה דעת הצדדים לדחות את החתונה עד לזמן בלתי ידוע...

לפי הסברה זו של ההסכם, אי ביצוע החתונה בזמנה נובע גם מחמת בעל האולם שלא יכול להעמיד להם אולם בזמן סביר, א"כ מדוע לראות כאן חזרה של המזמין? האונס כאן הוא גם על בעל האולם שלא יכול לקיים את התנאי ולכן עליו להחזיר את הכסף.

ב. חיוב המזמין מדינא דגרמי

עוד יש להקשות מדוע יש כאן דינא דגרמי?

הש"ך פוטר נזקי גרמי שנעשו באונס, וכאן הנזק של הגרמי נעשה באונס? וכפי שנביא גם הרמב"ן שמחייב באונס פוטר בדין זה.

האם מה שנפסק ברמב"ם (זכיה ומתנה ו, כד) ובשו"ע אבן העזר סימן נ, הוא אפילו חזרה בה המשודכת באונס?

וז"ל השו"ע:

"ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון;  והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא".

ואכן בקצות החושן רז, ד כתב שאם היה אונס אין לחייב את זה שגרם להוציא את ההוצאות:

הקצות מקשה על תשובת הרא"ש שפטר אדם שהתחייב ממון אם הבהמה תצא טריפה,

"ולמה לא יתחייב משום דינא דגרמי כיון שעל פיו שחטו...?"

ומתרץ: "ואפשר כיון דרוב בהמות כשרות לא הוי מזיק דסבור שתמצא כשירה והו"ל כמו אונס דפטור אפילו במזיק ממש ואכתי צ"ע".

יש אחרונים שלא הסכימו עם הקצות להגדיר מציאות זאת כאונס אך לא חלקו על היסוד שבאונס פטור.

וכ"כ הרמב"ן מלחמות בבא קמא (מג.):

"אפי' לדברי מי שהוא דן דינא דגרמי אין הגורם כעושה מעשה שהרי הודה לנו בעל המאור ז"ל שאין מחייבין הגורם באונס אע"פ שהעושה מעשה חייב בו".

ובקונטרס דינא דגרמי הסביר שרבנן הקילו במזיק בדיבור שבזה פטור באונס וז"ל:

"אף על גב דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה, וכן בדן את הדין הורה רבינו ז"ל שאינו משלם אלא בשנשא ונתן ביד, דאנוס מיקרי...ואקילו רבנן בדיבורא ולא עשו בו אונס כרצון, ומיהו ליתיה להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא".

וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סימן קס"ח:

"פסקתי שמי שכתב לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו".

ואף שבכנסת הגדולה (הגהות ב"י סימן יד, לא) כתב ע"פ הרמ"א שחייב אף באונס, וז"ל:

"וכתב הר"ם איסרלש בתשובותיו סימן י"ב, דאפי' היה אנוס בדבר צריך לשל' לו יציאותיו".

כבר דחו דבריו בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 30) וז"ל:

"הרי מבואר להדיא ברמ"א דדוקא אונס זה לא מקרי אונס, משא"כ בשאר אונסים ס"ל ג"כ דפטור כמבואר להדיא בדבריו בתש' פ"ו הנ"ל".

ופסקי דין - ירושלים דיני ממונות (א עמוד סח מס' 1197 באתר פסקים):

"ובפרט שגם שו"ת הרמ"א שהסתמך עליו הכנה"ג אינו מוכרח בדברי הרמ"א ובהסתמך על מה שכתב הרמ"א עצמו בסי' פו באמצע התשובה וז"ל: אמנם מה שהגבילה עמו ימים ולא באתה אם הוצרך להוציא על איזה דבר על זה לשלם והיא לא שלחה ולא באתה צריכה לשלם ...ושהיא טוענת שהיתה אנוסה צריכה לבאר מאחר שעדים מעידים שלא באתה".

גם בשו"ת בית יצחק (אהע"ז ח"א, קי) הקשה על הכנסת הגדולה.

ג. ביטול החוזה נגרם מחמת שניהם

בנוסף, גם אם ניתן לחייב בהוציא הוצאות על פיו אף באונס, מדוע לראות את הלוקח כמי שחזר בו וגרם נזק לבעל האולם, הרי גם בעל האולם אינו יכול לספק את השירות, ע"פ ההסבר שניתן לחוזה, הכוונה בתנאי מופנה גם בייחס לבעל האולם, שהכסף יישאר ידו אם יוכל לתת מועד חדש בזמן סביר, וכיוון שאינו יכול הרי הוא חוזר בו.

וא"כ, במקרה שגם הוא חזר בו, אין לראות את הלוקח כמזיק אלא הוא הזיק את עצמו.

ד. הוציא הוצאות כדי להרויח

ועוד ניתן להקשות, שעל דברי הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, כד) שחייב את החוזר בשידוכין בהוצאות שגרם לשני, הקשה הראב"ד ממוכר זירעוני גינה ולא צמחו, שנפסק שהמוכר אינו חייב לשלם הוצאה שנגרמה ללוקח.

ערוך השולחן (נ, טו) מביא את תירוץ האחרונים (מ"מ שם) שחילקו האם הוציא הוצאות אלו כדי להרוויח או כדי להתנהג כמנהג המדינה וז"ל:

דעת הרמב"ם דלא דמי לכל הנך שכיון להרויח והוציא הוצאות, אבל בכאן לא כיון להרויח אלא להתנהג כמנהג המדינה ולכן חייב החוזר לשלם להשני כל ההוצאות.

ובמקרה שלנו הוציא הוצאות אלו כדי להרוויח.

אך יש לדחות שאלה זו. הרמ"א (שלג, ח) פסק ע"פ תשובת הרא"ש שאם אדם אמר לאומן לבנות לו ארון והמזמין חזר בו חייב לו מדינא דגרמי את הוצאותיו. ולכאורה גם לפי הרמב"ם יש לפטור במקרה זה שהוציא הוצאות אלו כדי להרוויח? אלא שיש לחלק בין המקרה של זרעוני גינה שם המוכר לא אמר ללוקח בפירוש לזרוע ובזה פטור המוכר. לבין המקרה של הרא"ש בו המזמין אמר אומן לבנות לו ארון ובזה חייב. וכן כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קלד):

אמנם באמת יפה הקשה הראב"ד מזרעוני גינה ותירץ הה"מ לחלק דבזרעונים הוציא כדי להרוויח אבל בחזרה לא היה הוצאות להשתכר אלא להתנהג כמנהג המדינה, אם כן לכאורה יקשה ההיא דהרא"ש דגם להרמב"ם יהיה בזה פטור, דהא באומן עשה כדי להרויח ויקשה להרא"ש קושיית הראב"ד מזרעונים, ולזה נראה לי דוקא בזרעונים, וכן בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה, רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע, ובזה ס"ל להראב"ד דא"צ להחזיר ההוצאה והרמב"ם סבירא לי' דבלא עשה ההוצאה להשתכר חייב לשלם, אבל בהרא"ש ובסמ"ע הנ"ל דאמר להאומן שיעשה כלי, ומלוה אמר שיעשה שטר ועל פיו עשה כן חייב לשלם הוצאותיו, וזהו לכ"ע.

ה. הוצאת המקדמה במכת מדינה

בפסק הובא לצירוף דברי המחנה אפרים הסובר שאין חילוק בין אונס רגיל שבו אין צורך להחזיר את הכסף שכבר ניתן, למכת מדינה.

המחנה אפרים (שכירות ז) למד מדברי הירושלמי שאם הקדים מעות ואח"כ ארע אונס לשוכר שהיה צריך לברוח, אף במכת מדינה אין צריך להחזיר לו את כספו, כיוון שאנו אומרים שהקדים המעות משום שנתרצה השוכר שיהיה שלו לאלתר (כדברי תוס' לגבי שכר ספינה זו ויין זה ותבעה הספינה באמצע הדרך).

הרמ"א (שיג סעיף יז) חולק על פסק זה וסובר שבמכת מדינה צריך להחזיר את הכסף. וז"ל: "נשרף כל העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא".

אך גם המחנה אפרים מודה שאם היה אונס על המשכיר, כגון שנשרף כל העיר, צריך להחזיר את הכסף לשוכר (כדין שכר ספינה זו ויין סתם).

ויש לדון כיצד להגדיר את האונס בנידון דידן שהמדינה קבעה שאין לעשות חתונה בתוך אולם אירועים, האם האונס על השוכר או על המשכיר או על שניהם?

לענ"ד עיקר האונס הוא על המשכיר, שהרי השוכר יכל לקיים את האירוע בזמנו אלא שלא עשה זאת באולם (גם אם באותו תאריך לא יכל לעשות זאת, בתוך זמן סביר יכל לקיים את הארוע באויר הפתוח), לכן השוכר יכול לומר למשכיר אני מזומן לעשות חתונה ואתה לא יכול לספק לי את השירות.

ו. ארע האונס קודם שהחלה השכירות

עוד צל"ע האם הדין שבהקדמת מעות וארע אונס שאין המשכיר צריך להחזיר את המעות, נאמר רק במקרה בו טבעה הספינה באמצע הדרך היינו שהתחילה השכירות בפועל, או גם במקרה בו טבעה הספינה לפני שהתחילה השכירות בפועל?

במקרה שלנו למרות שנעשה קניין על השכירות, היא עוד לא החלה, וצ"ע אם הדברים אמורים גם בזה.

חילוק זה מצאתי בחכמת שלמה (של"ד, א), הרמ"א פסק ששוכר שמת בתוך זמן השכירות אין היורשים צריכים לשלם על המשך הזמן. אך כיוון שיש חולקים על כך (רשב"א) אם כבר שילם אין מוציאים מהמשכיר. כותב על כך החכמת שלמה:

דהיינו דוקא אם כבר דר בו עכ"פ שעה אחת, אבל אם עדיין לא דר בו כלל, ודאי צריך להחזיר. ע"כ.

אך בנידון הרמ"א יש שחלקו על דברי החכמת שלמה, בשו"ת יביע אומר (ט חו"מ סימן יא)^[1] כתב:

מאחר שמתשובת הרשב"א ח"ב (סי' שכח) לא משמע כן, וכ"כ בספר דברי משפט...

דבריו הובאו בפסק 29 של ביה"ד ארץ חמדה ירושלים. 

הראיה מלשון הרשב"א היא, שכתב בתוך דבריו שאף אם נאנס בדרך ולא דר בבית חייב לשלם.

אך ניתן לומר שעדין יש חילוק בין מקרה בו השוכר חזר בו קודם תחילת זמן השכירות, למקרה בו חזר בו לאחר תחילת הזמן. בנידון דידן החזרה הייתה קודם זמן השכירות.

וכן ניתן לומר שחלקו על דבריו רק בשכירות בית שלדעת הרשב"א דינו כמקח ליומו, אך בשכירות פועלים לא יחלקו.

וכפי חילוקו של קונטרס הספיקות כלל ז אות ה:

"שכירות קרקעות ומטלטלין, מיד שנגמר השכירות וקנאה השוכר להדבר ההוא נתחייב בכל השכירות דשכירות ליומא ממכר הוא, ומה לי שקנאן לחלוטין או קנאן לשנה, מה שאין כך בפועל דיכול לחזור אפילו בחצי היום, והלכך לא שייך לומר גביה שנתחייב בכל השכירות מיד. וראיה לזה מתשובת הרשב"א (א אלף כח) שהביא הבית יוסף (שיב, כב), שנשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה או יותר, ומת שמעון... אם בנו יכול לומר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם לך אלא לפי חשבון, והשיב שאינו יכול דשכירות ליומא ממכר הוא בין ידור או לא ידור, ע"כ, ומשמע להדיא דסבירא ליה דמיד מתחייב בכל השכירות מטעם דשכירות ליומא ממכר... ואפילו החולקים על הרשב"א כמו שהביא הרמ"א (שלד, א) הוא מטעם אחר דהוי ליה להמשכיר להתנות וכמו שכתב הש"ך (ב) בדרך השני... ולפי זה נ"ל, דבשוכר פועל לשנה ומת בעל הבית בתוך השנה, גם הרשב"א מודה דיוכל בנו לומר איני חפץ בך ואשלם לך לפי החשבון, משום דבפועל ודאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, מיהו לא נתחייב אביו מיד בדמי כל השכירות דמשך שנה".

ע"פ הגדרה זו יש לעיין כיצד מוגדרת שכירות האולם, האם יש כאן שכירות בית או שכירות פועל, או שיש לחלק את השכירות לשנים? עיין בשאלה זו בפסקי הדין של ביה"ד מצפה יריחו (מס' 321) ו 312 בו הם מוכיחים שהזמנת אולם אינה שכירות בית אלא שירות.

ז. האם יש לחוק תוקף משום דינא דמלכותא

נקודה אחרונה בה יש לדון ביחס לדין זה היא, האם יש משמעות לחוק במדינה במקרים אלו?

בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה". נכתב:

א. היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. 

ב. במקרים האמורים בס"ק (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו.

הנטייה המקובלת בבתי המשפט היא לצמצם את השימוש בחוק זה ע"י אומדן שרוב המקרים ניתן לצפותם מראש.

אך למעשה לגבי נגיף הקורונה פסק בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (בפסק דין בת"ק 6110-05-20) בתביעת השבה של מקדמה ששולמה לאולם אירועים עבור חתונה שבוטלה בשל הגבלות הקורונה שעל אולם האירועים להשיב לתובע את המקדמה ששילם.

אך לענ"ד נראה שוודאי אין להתחשב בפסק זה, משום שהחוק עצמו נתן למי שהובא לפניו הדין להחליט האם ראוי להחזיר את דמי המקדמה או לא. והחלטת בית המשפט אינה מחייבת אותנו לפסוק כמותם. וכפי שהובא בפסק דין האזורי אשדוד (פסק: 1044)

"ביחסי עובד ומעביד כוונתם להשתעבד אחד לשני לפי חוקי המדינה הנוגעים לזכויות והחובות הממוניות של עובד ומעביד. אבל לגבי פרשנות החוק הרי הם מחויבים להישמע לפרשנות בית הדין שהיא על פי דין תורה.

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (ח"ג, תנ"ה):

"וזהו יסוד גדול בדיני ממונות, דאף באופן שקובעים לנהוג כפי מנהג חוקי המדינה שכך קיבלו, מ"מ אין אומדנא שקיבלו עלייהו פסקים דדייני דידהו כפי דעתם והבנתם, דזה לא קיבלו, ובזה הדרן לדין תורה, ונימא ומשפטים בל ידעום, וגם אם הדיינים פוסקים כפי חוקיהם שנהגו וקיבלו חייבין כה"ג לפי הבנה דידן, ואפילו כשדנים לפי חוקי המדינה מפני שקיבלו, הבית דין הם שיפסקו אם שייך הדבר בנידון דידן ולא השופטים בערכאות".

ונראה שאף בחוק עצמו אין להתחשב. א. החזו"א (חו"מ ליקוטים טז, ב"ק כג:) סובר שכל הפוסקים הכריעו כדעת רבנו יונה שאם החוק לא מחייב לדון ע"פ דין הערכאות אין לו תוקף של דינא דמלכותא, כיום שהחוק לא מחייב לדון ע"פ חוקי המדינה יש לפסוק ע"פ דיני תורה. אלא שהחזו"א מסייג דבריו ואם הציבור קיבל את החוק ונוהג כמותו יש לקבלו אף שהוא נגד דין תורה.

אלא שחוק זה אינו מבטא את המנהג משום שלמעשה בד"כ בית המשפט אינו מיישם חוק זה. 

ב. אף לשיטות המקבלות את חוקי המדינה כדינא דמלכותא, אין לקבל חוק זה. חוק שבא להחליף את התורה אין לו תוקף, לכל השיטות כפי שכתב הרשב"א (ו, רנד) בהקשר לדיני ירושה. וז"ל:

לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים... ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה דאפי' גזלה ישיב רשע מיקרי... ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו...

ובהמשך התשובה הרשב"א מביא כללים היכן כן נאמר שיש לפסוק ע"פ החוק ואחד מהחילוקים הוא, שאם הצדדים יכתבו בשטר שהם מתחייבים ע"פ דיני הערכאות יש לפסוק ע"פ החוק:

וא"נ במה שישראל עושה עם ישראל חבירו מדעת עצמו כאותה שאמרו בפ"ק דגיטין גבי מתני' דכל השטרות העולות בערכאות שלהן כשרים חוץ מגיטי נשים... ואיכא דאמרי משום דינא דמלכותא דינא. כלומר אע"פ שמצד דיני המלך אינו מועיל כיון שבמתנה אין בו תועלת למלך, כיון שזה מדעתו עשה מתנתו בערכאות הרי קבל עליו לילך בזה בדיני המלכות, שאמר שכל שטר שיעלה בערכאות שיועיל ויקנה. ובדבר שבממון יכול לשעבד עצמו וליתן...^[2]

ע"פ דברים אלו, כיוון שחוק זה אינו ניצרך למי שדן ע"פ השולחן ערוך ואם היו שואלים את חכמי ישראל האם ישנו צורך לתקן כאן איזו שהיא תקנה היו אומרים שמציאות זו אינה חדשה ואין צורך להחליף את הדינים הכתובים בשו"ע במציאות זו, אין תוקף לחוק, אא"כ אדם יכתוב שהוא מתחייב על דעת החוק שאז בית הדין יצטרך לדון ע"פ החוק.

וכן כתבו בפסק דין של ארץ חמדה (פסק מס' 501):

"דווקא לחוקים הבסיסיים, כגון, חוק החוזים, אין תוקף הלכתי, כיון שחוקים אלה לא נועדו לפתור בעיה מסוימת, אלא לקבוע את הכללים הבסיסיים. ובעניין זה יש לדון על פי חוקי התורה. ואילו בחוקים שנועדו לתת מענה לבעיה קונקרטית לתקנת בני המדינה יש לקבל את החוק, כתקנה מחייבת על פי ההלכה".

אך אם היינו רואים שיש צורך בתקנה יש לדון האם יש תוקף לחוק. יש שלמדו מדברי החתם סופר שיש לתת תוקף:

"הנה מבואר דנגד דין תורה אפי' מלך או"ה אינו יכול ומה שאינו מפורש בתורה אפי' מלך ישראל יכול להנהיג... דלא מיבעי' דהתיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה...".

אך הרב ברוך פז שליט"א במאמרו ((1581 דחה דיוק זה:

"עיין פסקי ארץ חמדה שאימצו דברי החת"ס הנ"ל. ונראה שלא דייקו, שהחת"ס דן שם מפורש בדבר שאין לו פסיקה אצל ישראל היינו דבר רגולטיבי כמו כמה בני אומנות להתיר בעיר. ובזה כתב שהואיל ואין אצל ישראל דין בזה וישראל היו גם פוסקים כד"ד הולכים אחריו. אבל אין כאן כלל אמירה לעשות כד"ד נגד דין תורה. כל זה מפורש בחת""ס.

ע"פ יסוד זה נראה שאין תוקף בדין תורה אף לחוק אשר נקבע בעקבות הקורונה, וזו לשון החוק:

2.(ד) לא הסכימו הצדדים לחוזה על עריכת האירוע במועד אחר... או החליט מזמין האירוע שלא לנהל משא ומתן, ישיב מפעיל אולם האירועים למזמין האירוע את סכום המקדמה ששילם... המפעיל אינו רשאי להפחית מהמקדמה סכום כלשהו, למעט סכומים אלה: (1) דמי ביטול, שלא יעלו על 3,000 שקלים חדשים או על 5% ממחיר האירוע שסוכם בין מפעיל אולם האירועים ומזמין האירוע בעת כריתת החוזה לקיום האירוע, לפי הנמוך; (2) הוצאות מיוחדות.       

ד. (א) הוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל דין או חוזה לעניין מקדמה.

סיכום

לענ"ד עיקר הדין במקרה בו נחתם חוזה בין מזמין אירוע לבעל האולם בשעה שלא היה ידוע מהמגפה, ומחמת המגפה לא היה ניתן לקיימו באולם, בעלי האולמות חייבים להחזיר את המקדמה למזמין.

וכך פסק גם הרב יצחק יוסף וז"ל:

החזר דמי קדימה ופטור דמי ביטול אירועים שהוזמנו מראש ובשל המצב בוטלו, כגון אולם שמחות, הצלם והתזמורת, אין צריך לשלם להם על כך, כמבואר בפוסקים (רמ"א חו"מ סי' שכא ס"א) שבמקום 'מכת מדינה', ואינו באשמת אף אחד מן הצדדים, אין כל חיוב לשלם ולפצות את בעלי האולם. וגם הדמי-קדימה ששולמו, יש להשיבם.