הלכות עדות סימנים כח - לב

נענו על ידי חברי כולל הדיינות בישיבת בית אל

למעבר לתשובות הלכות עדות סימנים לג - לח

הערה ללומדים: התשובות החדשות נערכו ע"ג התשובות הישנות

לכן כל סימן מובא כפול, תחילה תשובות מכלל הסימן, ואח"כ תשובות לפי סעפים.

סימן כח

1. א. אדם היודע עדות לחברו והוא קרובו, האם צריך לילך להעיד?

מי שיודע עדות לחברו האם חייב להעיד לזכות גם ללא תביעה?

ב. מה הדין בעד אחד?

השו"ע (כח, א) פסק על פי דברי הברייתא בב"ק נו מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו ויש לחברו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו".

וכתב הב"י שדווקא אם ראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול שאינו בכלל איסור "אם לא יגיד".

בפת"ש (א) דן כאשר קיבל עליו קרוב או פסול האם מחוייב להעיד?

התומים הביא מהירושלמי (סנהדין א, י) ומהרמב"ן (טו: מדפי הרי"ף) והר"ן שאפילו הכשירו קרוב או פסול אינו בכלל החיוב להעיד.

ובשבו"י כתב שאם הכשירו קרוב או פסול הרי הוא בכלל החיוב לילך ולהעיד. ותמה עליו התומים שנעלם ממנו דברי הר"ן והרמב"ן.

הנתיבות כתב שאמנם אינו בכלל החיוב להעיד מהפסוק אם לא יגיד אך חובה עליו מדאורייתא לילך ולהעיד ממצוות השבת אבידה^[1].

השו"ע כתב שהחיוב להעיד הוא רק כאשר תבעו להעיד בבית דין. והסביר הסמ"ע את מקורו שהרי כתוב בפסוק אם לא יגיד ודרשו כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה דווקא בבית דין.

אך הפת"ש (ד) הביא את דברי המשכנות יעקב (וכן כתב הנתיבות ס"ק א) שגם אם לא תבעו יש לו חובה לילך ולהעיד משום לא תעמוד על דם רעך ומשום מצות השבת אבידה. ומה שכתבו הטור והרמב"ם שחייב כשתבעו, התכוונו לאפוקי ממקרה שהבע"ד עדיין לא דנים בניהם כלל שאז אין עליו חובה להעיד.^[2] ומקורם בספרי ויקרא קדושים (ב, ד) הביאו הרמב"ם בספר המצוות (רצז).

ב. עד אחד:

במקום שאין נפק"מ לעדותו אסור לו להעיד (פסחים קיג:) טוביא חטא וזינוג מנגיד, הרמ"א הביא דין זה.

בממונות בגמר"א ב"ק נו מפורש שגם עד אחד חייב להעיד (מכך שחייב לצאת יד"ש אם לא העיד). וכך פסק בשו"ע: "בין שיש עד אחד עימו בין שהוא לבדו".

החיוב להעיד בע"א הוא חיוב מדרבנן, כך למד הנתיבות מפשטות דברי הגמרא. אך הוסיף שכאשר העד אחד יכול לחייבו ממון כגון שקיבלו עליהם כשרות של עד אחד חייב להעיד מהתורה ממצוות השבת אבידה.

אמנם הכסף משנה כתב בדעת הרמב"ם (עדות א,א) שגם בעד אחד החיוב הוא מדאורייתא.

הרשב"א (ב"ק שם) ותלמיד ר"פ (שטמ"ק שם) כותבים שאם עד אחד מחייב ממון כגון בנסכא הוא חייב להעיד מדאו' וכן נראה בתוס' סוטה (ב:) אך ברש"י נראה שהפסוק דיבר רק על שני עדים.

(ינון גרוסברג)

2. א. שני עדים שנשבעו לא להעיד, האם שבועתם חלה? ומה הדין בעד אחד?

ב. מה הדין כשקיבל עליו קרוב או פסול כשנים?

הד"מ הביא את דברי מהרי"ו: "אם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בעלי דינים יתירו לו לגלות הדבר". והביאו הסמ"ע (ס"ק א).

הט"ז הקשה על דבריו, שהרי יש עליו חובה מדאורייתא להעיד ולא חלה השבועה לבטל את המצוה?

ובסימן קכח ביורה דעה תירץ הט"ז שמדובר שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר. הנתיבות חולק וגם בזה חייב משום השבת אבידה.

התומים כתב שבאופן שנדרו היה שלא להגיד לשום אדם, אז בשביל להעיד צריך להתיר את הנדר מפני שבכזה אופן הוא חל בכולל. והוסיף שזה תלוי בשתי תירוצים של תוספות בשבועות.

ועוד הביא הפת"ש תירוץ בשם הספר 'בת עיני' שבכל אופן בית דין יכפו להתיר את הנדר מפני החשש שהוא יעיד ולא יהיה תועלת בעדותו ונמצא שלא היתה הגדתו חיוב מן התורה.

יש להעיר שתירוץ זה מחודש, שהרי בהבנה פשוטה החובה עליו להעיד לא תלויה בתועלת העתידית מעדותו אלא עצם ההגדה היא חובה עליו.

אם הוא עד אחד:

הפת"ש הביא בשם התומים שצריך התרה לשבועתו מפני שמדאורייתא אין עליו חובה להגיד.

אך הכסף משנה מבאר בדעת הרמב"ם שגם בעד אחד החובה להעיד היא מדאורייתא.

ב. קיבל על עצמו קרוב או פסול כשניים:

נראה שהדבר תלוי בשאלה האם כאשר הוא קרוב או פסול יש עליו חובה להעיד וממילא שבועתו לא חלה כיוון שהיא באה לבטל מצוה או שאין עליו חובה להעיד וממילא חלה שבועתו כמו בעד אחד.

לעיל הבאנו שהפת"ש (א) הביא שנחלקו בזה התומים שסובר שאין עליו חיוב להעיד לבין השבו"י שסבר שיש עליו חיוב להעיד. אמנם בין כך ובין כך הנתיבות וסיעתו סוברים שיש עליו חיוב להעיד מדין השבת אבידה וממילא נראה שבגלל חיוב זה השבועה לא תחול.

(ינון גרוסברג)

3. אם סרבו העדים או עד אחד לבוא ולהעיד האם חייבים לשלם ההפסדים?

ב"ק נו. תניא היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. והקשתה הגמרא במאי עסקינן אלימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עוונו אלא בחד. רשי- "דאורייתא הוא - שחייב בדיני שמים".

וכך פסק המחבר "כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו ויש לחברו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים".

ומדוקדק מלשון מרן שחייב בדיני שמיים בין בעד אחד ובין בשתיים. וכך דקדק הב"י מלשון הנימוק"י שם. ואין חייבים משום דינא דגרמי משום שהחיוב להעיד הוא רק מדין גמילות חסדים.

אך רעק"א (על ש"ך ס"ק ב) הביא את דברי הריא"ז ורבינו ירוחם שסוברים שחייב בדיני אדם והביא רעק"א בשם המשאת משה שיכול לטעון קים לי כמותם.

(ינון גרוסברג)

4. אם תפס התובע מנכסי העדים או העד האם מהני תפיסה?

הש"ך (ס"ק ב) הביא את דברי המהרש"ל שבכל חיוב בדיני שמיים אין מועיל תפיסה לבד חיוב מדין קלב"מ.

רעק"א על דברי הש"ך הללו כתב שמדברי הנימוקי יוסף בפרק איזהו נשך עולה שכאשר חייב לצאת ידי שמיים בכל אופן מועילה תפיסה. ומסיים שזוהי מחלוקת ראשונים.

והסתפק האם יכול לטעון קים לי כסוברים שמועילה תפיסה.

עוד הביא, שדעת הריא"ז שהעדים שכבשו עדותם חייבים בידי אדם לשלם, והמשאת משה כתב שיכול לטעון קים לי כמותם.

הפת"ש הביא שבו"י שמחלק שבחיוב לצאת ידי שמים מדאו' מועילה תפיסה ובדרבנן לא. לפי זה לשיטות שעד אחד חייב להעיד רק מדרבנן לא מועילה תפיסהובשני עדים מועילה.

(ינון גרוסברג)

5. מתי קרובים חייבים לבוא ולהעיד?

בפשטות קרובים לא חייבים לבוא להעיד, שהרי אינם ראויים לעדות, וגם אם הטילו חרם על כל היודע עדות לא חל על הקרובים, וכן פסקו הרשב"א (ח"א תרנז) הרא"ש (כלל ו סי' כא) והגה"א בשם הא"ז, וכתב הגר"א (יח) שכך משמעות הטור ושו"ע בסע' א, שהרי כתבו שרק הראוי להעיד חייב לבוא ולהעיד [אך הוסיף הגר"א שיתכן שגם הם יודו שחייבים לבוא במקרה שהטילו חרם]. אמנם לדעת המרדכי (ריש פרק שבועת העדות) בשם ראב"ן וריב"א, המשנה בשבועות (ל.) שפסקה ששבועת העדות אינה נוהגת בקרובים מתייחסת רק לקרבן שבועה, אך אם השביעום וקבלו עליהם או החרימום אפ' לא קיבלו עליהם וודאי שגם הם חייבים לבוא ולהעיד^[3], והתועלת בעדותם הוא שבאמצעותם בי"ד יגיעו לחקר האמת והשקרן יירתע מלהשבע לשקר. בב"י (מחודש א) ובד"מ הארוך הביאו את שתי הדעות והבין הסמ"ע (יז) שבכך שהביא הרמ"א את דעת המרדכי בסוף, כך דעתו להלכה, והקשה מדברי הרמ"א על השו"ע (ב) שהביא את שתי הדעות, והוסיף על דעת הרשב"א והרא"ש שהביא באחרונה שכן עיקר. מ"מ, התומים (ו) פוסק להלכה כדעת הרמ"א במפה, שהחרם לא חל על הקרובים.

הוסיף הקצות (ג) עפ"י הירושלמי שאף אם קבלו בע"ד עליהם עדים קרובים או פסולים, עדיין לא חלים עליהם חיובי עדות ושבועה [אלא שמ"מ חייבים מדין השבת אבידה], אלא שהשבו"י (בפת"ש א) סובר שהבבלי חולק ואם קבלו עליהם, עדים אלו ראויים להעיד וחייבים. נראה שלמחלוקת הקצות ושבו"י יש נפק"מ במקרה של השו"ע בסי' לז (כב) עפ"י הרא"ש (כלל ה סי' ד) ועוד ראשונים שנהגו שמותר לקרובים להעיד על ענייני הקהל משום שמקבלים עליהם.

הגמרא בשבועות (לב) אומרת שע"א המעיד על מיתת הבעל להשיא את אשתו חייב קרבן 'אם לא יגיד'. מכיון שקרוב כשר להיות עד מיתה, נראה שגם הוא חייב (הרב ברוך).

(צבי ברוך טסלר)

6. גוי התובע מישראל בדיניהם, וע"א יודע לו עדות, מתי מותר להעיד לו ומתי אסור? באיזה מקרה אסור אפילו לשניים להעיד לגוי בדיניהם ומתי מותר לכתחילה להעיד?

הגמרא בב"ק קיג: מביאה את דברי רבא/רב הונא שפוסק לנדות ישראל שמעיד לגוי התובע ישראל בדיניהם ומסבירה הגמרא שזהו משום שבדיני הגויים מוציאים ממון עפ"י ע"א. ופוסקת הגמרא עפי"ז ששני עדים יכולים להעיד לגוי וכן שאם הגויים לא מוציאים ממון עפ"י ע"א אלא רק משביעים – מותר להעיד. וכך נפסק בשו"ע (ג) ורמ"א (ד). הוסיף הרא"ש (יד) שגם במקום שמוציאים ממון עפ"י ע"א, אם ייחד הגוי יהודי מסויים לבוא להעיד לו, מחויייב היהודי להעיד לו אם הוא יודע לו עדות, משום חילול השם, וק"ו אם זה מקום שבדיניהם לא מוציאים מישראל ע"י עד גוי אא"כ מצטרף עד ישראל אליו וע"י סירוב היהודי כעת להעיד יבטלו החוק - יעיד^[4]. וכך פסקו הטור והשו"ע (ג).

פסק המרדכי (קיז) שאם הישראל מודה שבאמת חייב לגוי אלא שרוצה להפקיע הלואתו - לא משמתים את העד, וכן פסק הרמ"א (ג). ויש לדון גם במקרה זה וגם לגבי שני עדים אם מותר גם לכתחילה או לא. מלשון התוס' (קיד ע"א ד"ה ולא) לגבי שני עדים, נראה שלכתחילה אסור להעיד, ואילו מלשון הרא"ש והמרדכי נראה שאף לכתחילה מותר להעיד. וכן כתב בבאר אליהו (החדש על גר"א כד)^[5]. אך ביש"ש יישב שלא נחלקו, אלא שהרא"ש והמרדכי עוסקים במקרה שיוודע לגוי ויהיה חילול השם ולכן מותר לכתחילה להעיד, ואילו התוס' עוסקים במקרה שלא יוודע לגוי ולכן אוסרים לכתחילה להעיד, שהרי גם אם לא שייך לישראל (ולכן לא משמתים את העד) עדיין הישראל היה יכול להפקיע הלוואתו. ומוסיף היש"ש ומדייק שראשונים אלו מדברים רק בשני עדים, אך בע"א 'נחית חד דרגא', שבמקרה של חילול השם אסור להעיד אך לא משמתים, ואילו במקרה שלא יהיה חילול השם אף משמתים אותו^[6], וכן פסק הש"ך (ו). אך נראה שלפי הסמ"ע (כ) תמיד אם מודה הישראל, מותר להעיד לגוי. לעומת חילוקי היש"ש בעדות של שני עדים, נראה מסתימת השו"ע שתמיד הם יכולים להעיד^[7].

הגמרא קיד. הסתפקה במקום שמוציאים ממון רק עפ"י שני עדים, אם הגוי תבע מאדם חשוב שסומכים עליו כשניים לבוא להעיד לו עדות יחיד, מצד אחד יתכן שיסמכו עליו להוציא ממון ולכן אסור לו להעיד, אך מאידך מפאת חשיבותו אינו יכול להשמט ולכן מותר לו, ונשארה הגמ' בתיקו. הרמ"ה (בשיטמ"ק) פסק שלא יעיד, אך אם העיד לא משמתים אותו. אך הרא"ש התייחס לספק זה כספק ממוני^[8] ולכן פסק לקולא שיכול להעיד. וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד: "תיקו דממונא לקולא ואזל ומסהיד ועוד דספיקא הוא לגביה". והוסיף עוד הב"י בהסבר הפסיקה לקולא שיתכן שלא יסמכו על עדותו. וכך פסק הסמ"ע (כה), אך הש"ך (י) חלק עליו עפ"י היש"ש שטוען שישנה ט"ס ברא"ש ובאמת דעתו כרמ"ה. העיר הנתיבות (ה) על הסמ"ע שההיתר לאדם חשוב היינו דווקא במקום שגם בדיני ישראל היה חייב אם היו שני עדים, אך אסור לו לגרום לחייב את הישראל בחיובים יתרים על הדין. הוסיף החת"ס (חו"מ סי' כג, מובא בפת"ש יג) שדברי הש"ך שאסור לאדם חשוב להעיד הינם דווקא באדם חשוב אצל הגויים, אך אם הוא נחשב לצדיק ונאמן גם אצל הישראל, הרי שיש משמעות לעדותו גם בדיני ישראל, שמריעים את השטר עפי"ו, וממילא יכול להעיד.

כפי שראינו, שני עדים יכולים להעיד לגוי, שהרי גם בדינינו מוציאים ממון עפ"יהם. לפי"ז, פסקו המרדכי והרמ"א ששני קרובים אינם יכולים להעיד, שהרי בדינינו לא מוציאים ממון על פיהם.

(צבי ברוך טסלר)

7. ישראל שתבע חברו בדיניהם, האם ישראל יכול להעיד לו ומדוע? ואם העיד האם מנדין אותו?

היש"ש (ב"ק י,כג) סובר שהגמרא שפסקה שהמעיד לגוי נגד ישראל חייב נידוי מדברת דווקא ביהודי לגוי, משום שמרויח לגוי מממון ישראל, אך בין יהודי ליהודי בדיניהם, למרות שאסור משום שמחזק את הישראל שדן בערכאות, וגם בשני עדים אסור להעיד לו, עדיין לא חייב נידוי מדינא דגמרא, כי מרויח לישראל אחר. חילוק זה מחלק היש"ש משום שהוא פוסק כמרדכי שהעד החייב נידוי לא חייב לשלם, אך לפי הרמב"ם בהל' ת"ת (ו,יד) שמנדים אותו עד שישלם, ברור שאין חילוק בין העיד לטובת הגוי לבין כשהעיד לטובת ישראל, שהרי הוציא מישראל ממון שלא כדין. מוסיף היש"ש שיש לבי"ד בכל דור להטיל עונשים על הדנים בערכאות ומסייעיהם. ואכן כותב הרמ"א בתשובה (נב) עפ"י הריב"ש (קב) שכשם שיהודי שתובע חברו בדיניהם מבלי לקבל רשות מבי"ד ישראל חייב נידוי, כך גם המחזיק ביד התובע בערכאות חייב נידוי (ונפסק ברמ"א כו,א) וממילא אסור להעיד לו והעד חייב נידוי, גם אם הם שני עדים שבאמת חייב לו מדינא, כי מסייעים לו לעבור עבירה ולהרים יד בתורת משה. אמנם, הט"ז חולק על היש"ש ופוסק שמנדים גם בישראל לישראל, בדיוק כפי שכותבת הגמרא על גוי לישראל.

(צבי ברוך טסלר)

8. העיד קרוב או פסול לגוי בדיניהם והוציאו ע"פ, האם חייב לשלם או שנאמן לומר אמת העדתי?

הגהות מרדכי (ב"ק ריב) ומרדכי (קיז) כותבים שהשמתא המוזכרת בגמרא ב"ק קיג: לגבי ע"א שמעיד לגוי על ישראל בדיניהם אינו נידוי עד שישלם, שהרי טוען שבאמת חייב הישראל לגוי, אלא משמתים אותו משום חוצפתו, שמרויח לגוי ומפסיד לישראל, ודומה למוסר, שהרי לנו לא ידוע שחייב הישראל, אלא שלגבי תשלומין – הממע"ה. ואם מביא הישראל עדים שבאמת היה פטור, חייב העד לשלם על היזקו. וכן אם מודה הישראל שבאמת היה חיייב לגוי, לא משמתים את העד שבדין העיד. וכך פסק הרמ"א (ג). גם בדעת הטור (ב) ושו"ע (ג) נראה שלא צריך לשלם. אמנם הש"ך (ד) בכדי ליישב את הסתירה בשו"ע (כדלהלן) הסביר שאם לא משלם מנדים אותו למשך ל' יום ואז מתירין לו, ואם משלם מתירין לו מיד.

הקשה הסמ"ע (כא) שהטור והשו"ע סותרים את פסקם ביו"ד שלד (מג) עפ"י הרמב"ם בהלכות ת"ת (ו,יד) שחייב נידוי עד שישלם. תירץ הסמ"ע שביו"ד מדובר שהתברר שהעיד שקר, או, כפי שכתב התומים שהתברר שפטור לשלם (כגון שפרע). אמנם, כך נראה לתרץ את הטור והשו"ע, אך בדעת הרמב"ם עצמו, אם נבין שגם כשלא מתברר ששיקר חייב לשלם, נראה שהסברא היא שלמרות שטוען העד שבאמת חייב הישראל לשלם, עדיין ס"ס בדיני ישראל לא היינו מקבלים את עדותו ונמצא שהישראל הפסיד שלא כדין (שלט"ג).

בנידון דידן, כתבו הקצות (ד) והנתיבות (ד) שנראה שלכו"ע צריך לשלם, כי לעד קרוב אין שום משמעות בדיני ישראל, שהרי לא יכול אפ' להשביע, וממילא הוא כסתם חוטף חפץ מחבירו שהעביר את החפץ לחבירו שלא יכול לומר שבאמת שייך לחבירו.^[9]

(צבי ברוך טסלר)

9. ת"ח שנקרא להעיד לפני בי"ד הקטן ממנו, האם חייב להעיד? אם אינו חייב, האם רשאי להעיד? ציין לפחות שני מקרים שחייב להעיד?

הגמרא שבועות ל: מביאה את דברי רבה ב"ר הונא שת"ח הנקרא להעיד לפני בי"ד הקטן ממנו ואם ילך יתבזה – לא ילך, שהרי במקרה כזה פטור מהשבת אבידה, אבל אם מדובר בעדות על איסור – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. וכך הביאו הטור ושו"ע (ה). מוסיף הרמ"א עפ"י רבינו ירוחם שבדיני ממונות, ישלחו אליו הבי"ד שלושה אנשים ויעיד לפניהם. הב"י הסביר עפ"י רש"י והטור שאיסור שת"ח מחוייב להעיד הינו דווקא לאפרושי בן אדם שעומד לעבור על איסור בקום ועשה, אך במקרה הפוך שבי"ד באים לאסור דבר המותר, אינו חייב להעיד. וכך גם פסק בשו"ע. אך יש להעיר, לרמב"ם (עדות א,ב) שמוסיף על החיוב להעיד באיסורים, גם חיוב להעיד בעדות נפשות או מכות, ולמד הכס"מ בדעתו שחולק על רש"י והטור, שהרי גם אם לא ימות החייב מיתה, הבי"ד לא עברו על איסור, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות, וממילא דינו כשוא"ת שלא מחוייב להעיד (כפשט הגמ' ברכות יט), אלא לדעת הרמב"ם כל דין שבין אדם למקום אם הוא לא מתבצע יש חילול השם^[10]. הפת"ש (יד וטז) מביא מקרים שבהם חייב להעיד גם בדיני ממונות: שני דיינים פחותים ממנו אך דיין אחד גדול ממנו, או שהבע"ד גדול ממנו, או שוודאי שהבע"ד יישבע לשקר.

במקרה שלא חייב להעיד, אם רוצה הת"ח למחול על כבודו – נחלקו הרמב"ם והרא"ש בהשבת אבידה האם ת"ח יכול למחול יש סוברים שגם כאן יחקלו, אך הריטב"א (שבועות שם) כתב שכאן הרמב"ם מודה שאסור כיוון שזה ביזיון שאין ת"ח שעושה אותו בשביל ממונו. ואילו למסקנת הפת"ש (טו) גם הרא"ש מודה כאן שמותר א. כאן הזלזול אינו ניכר ב. שם יכול למחול על ממון עצמו.

(צבי ברוך טסלר)

10. עד אחד מעיד וחברו אומר 'אף אני כמוהו', מתי מועיל ומתי לא?

המשנה בסנהדרין נו. לגבי עדות על מגדף כותבת שע"א מתאר את הגידוף והשני אומר 'אף אני כמוהו'. למד ר"ל בגמרא ס ע"א שאמירת 'אף אני כמוהו' מועילה מדאו' אלא שבד"כ חכמים עשו מעלה ואמרו שצריך לחקור כאו"א מהעדים וכל עד צריך לפרש עדותו. המרדכי (תשיח) מביא מחלוקת ראשונים אם ה'מעלה' שעשו חכמים היא שלא ייחשב כלל עדות (ראב"ן) או שרק לכתחילה צריך כאו"א לפרש עדותו (חכמי מגנצא). הב"י (מחודש כב) מביא מחלוקת זו ולא מכריע, אך הד"מ בסי' לח (ג) למד בטור שם (יד)^[11] שסובר שבדיעבד כשר, וכן הביא כאן הב"י מרבינו ירוחם. למעשה, פוסק הרמ"א (י) כדבריו בד"מ, שאם ישנה אפשרות שיעיד העד שוב – לא מקבלים את אמירתו 'אף אני כמוהו', ורק אם הלך למדינת הים וכדו', מתקבלת עדותו. מוסיף הט"ז שאם הגיע שטר מעשה בי"ד שכתוב בו שהעד השני העיד כעדות הראשון, אפשר לקבל את העדות, שיש להניח שבי"ד קבלו את עדותו כהוגן.

(צבי ברוך טסלר)

11. לדעת ר"ת שניתן לשלוח עדות בכתב, כיצד הוא פותר את הבעייה שעדות צריכה להיות בפני הבע"ד והאם זה מהתורה או מדרבנן, וחווה דעתך אם עד מעיד בטלפון והדיינים שומעים האם זה נחשב כעדות בפניו?

שאלה זו שאל התומים (טו) ולכן הסביר שכל דברי ר"ת הם דווקא במצבים שבהם ניתן, מבחינה הלכתית, לקבל עדות שלא בפני בע"ד, כגון שהיה חולה וכו'. ואת דברי הסמ"ע (מב) שנהגו לסמוך על ר"ת בת"ח שלא יטרח אלא ישלח עדותו בכתב לבי"ד (למרות פסק השו"ע ורמ"א בסע' יא שלא כר"ת), שמכיוון שמנוע הת"ח להגיע לבי"ד יכול להעיד שלא בפני בע"ד כמו עדים שרוצים ללכת למדנה"י. לעומת זאת, הנתיבות (ו) הבין שמדובר בכל מצב, ולפי ר"ת כששולח עדותו לבי"ד, זמן קבלת העדות הינה בעת שהגיעה לבי"ד, ולא בעת שכתב הכתב^[12] (ונפק"מ שאם מת או שכח או חזר בו לפני שהגיע הכתב לבי"ד, העדות אינה קבילה). ממילא כשבי"ד קוראים את הכתב לפני הבע"ד, נחשב לעדות לפני הבע"ד.

התומים סובר שלא ניתן לומר כנתיבות, משום שלדעתו הצורך לקבל עדות דווקא לפני הבע"ד היא כדי שלא יעיז העד להעיד שקר [וכך הביא האמרי בינה (עדות ס"ט) מהרמ"ה (בשיטמ"ק ב"ק קיב), והרי"ף (בתשובה ר) הסביר שהחשש הוא שלא ידקדק] וממילא גם אם זמן קבלת העדות היא דווקא כשיגיע לבי"ד, עדיין ס"ס כשהעד לא עומד לפני הבע"ד הוא עלול להעיז ולשקר. לעומתו, הנתיבות סובר שהצורך בקבלת עדות לפני הבע"ד הינו מגזיה"כ^[13] (ולכן אפילו להעיד על שור ליסקל צריך דווקא בפניו), ומוסיף הנתיבות שבכל מקרה קיימת הסברא שלא יעיז לשקר, משום שיודע שיקריאו את העדות לפני הבע"ד. להרחבה אם דין קבלת עדות לפני בע"ד היא מדאו' או מדרבנן - עי' תשובה 24.

לגבי עדות בטלפון נראה שתלוי בסברות התומים והנתיבות. לפי הנתיבות שגם אם בי"ד קוראים את הכתב לפניו, נחשב כעדות בפניו, לכאו' גם עדות בטלפון מועילה. אך לפי התומים שצריך שיפחד העד מלהעיד שקר לפני הבע"ד המכיר בשקרו, יש לדון האם גם בטלפון תנאי זה מתקיים [הרב ברוך: מלשון הרי"ף 'שלא יכחישנו' נראה שכשר בטלפון, אך לפי הרמ"ה שכתב 'מכספי מיניה' אולי פסול]. מ"מ, כמובן שיש לדון בעדות בטלפון אם נחשב לעדות 'מפיהם', לפי הראשונים החולקים על ר"ת.

(צבי ברוך טסלר)

12. מה הדין אם הגיש עדותו בכתב ואמר 'אני מעיד מה שכתוב פה'?

כתב הריטב"א במכות ו:, שמכך שרש"י הסביר בפירוש החומש (דברים יט,טו) שאין לשלוח עדותו כאיגרת לבי"ד, רואים שמותר להגיש להם ולומר שמעיד על מה שכתוב בכתב ונחשב לעדות 'מפיהם', והוסיף שכך נהגו. וכן פסקו הב"י (בדק הבית על סע' טו), הגרע"א (על סע' יא) והברכ"י (בפת"ש כ).

(צבי ברוך טסלר)

13. האם תוקף שטר מכר או קידושין או גט שחתומים עליו העדים תקף מהתורה או מדרבנן? (לדעה שכל עדות בשטר מועילה רק מדרבנן, איך מועיל שטר קידושין וגיטין?)

כותב הרמב"ם בהלכות עדות (ג,ד) 'דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר 'עפ"י שני עדים' מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהם'. וכך פסק השו"ע (יב). ציין הגר"א (נו) שמקור הרמב"ם הוא מהגמרא בגיטין (לו.), שאומרת שלר"א שסובר שעידי מסירה כרתי, חתימת העדים היא מפני תיקון העולם שמא ימותו העדים או ילכו למדה"י, ובעצם למד הרמב"ם שנצרכים לתקנה כדי שלא יהיה 'מפי כתבם'. מוסיף הגר"א בהסבר הרמב"ם שמכיוון שבכל השטרות עידי מסירה כרתי, הסוגיא בגיטין נכונה בכל השטרות. רואים להדיא שלפי הגר"א דברי הרמב"ם אמורים גם כלפי גיטין וקידושין. וכן הפני יהושע (גיטין לו.) כתב בתחילה שלפי הרמב"ם מספיק עדי חתימה בגט מדרבנן ומועיל משום שכל המקדש אדעתא דרבנן, והביא שכן כתב הבית שמואל (סימן קמ).

אך הט"ז בבואו לתרץ את קושיית הב"י על הרמב"ם מהגמרא בגיטין ג שאומרת שמדאו' עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד וקיום שטרות הינו מדרבנן, הסביר שלפי הרמב"ם במקומות שגילה הפסוק שמועיל שטר, מתברר שלא נאמר בזה 'מפיהם ולא מפי כתבם', ולכן שטרות מכר גיטין וקידושין הם מהתורה גם לפי הרמב"ם^[14]. גם הנתיבות (ז) חילק כט"ז בדעת הרמב"ם בין שטרות מכר גיטין וקידושין לשטרות ראיה והוא הסביר שבגיטין ובשאר שטרות קניין העדים מעידים על ציווי הבעל לכתוב ולא על המעשה עצמו, שהרי הם חותמים לפני נתינת הגט שהיא המגרשת, ואנחנו מתייחסים לאשה שמחזיקה את הגט כמגורשת משום אנן סהדי, וממילא לא צריך את כל דיני עדות וגם עדות בכתב מועילה, לעומת עדות בשטרות ראייה שבהם העדים מעידים על המעשה עצמו, וצריך את כל דיני עדות.

(צבי ברוך טסלר)

14. האם עדות בשטר היא מדאורייתא ומניין, ואיך לא קשה מהפסוקים והסוגיא על זה?

בתשובה הקודמת הבאנו את דעת הרמב"ם ששטר הוא מדרבנן, ואת דעות הרבה אחרונים בדעתו שדבריו הם רק בשטרי ראיה ולא בשטרי קניין ובכך מתיישבים הפסוקים. הש"ך (יד) מאריך לטעון ששטר הינו מדאורייתא כפשטי הגמרות. אולם הלח"מ (וכ"כ הנתיבות מו,ט) מסביר שהרמב"ם סובר כר"ת שניתן מדאורייתא לשלוח עדותו לבי"ד וממילא גם עדות בשטר קבילה מהתורה, שהרי אין בה משום 'מפי כתבם', וזאת מדברי הרמב"ם בפ"ט (הי"א) 'החרש... צריך להעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו'. ממילא דברי הרמב"ם בפ"ג שעדות בשטר הינה מד"ס הינם דווקא כשהעדים מתו וכבר אינם ראויים להגדה בפיהם, וכך מדוייק מלשון הרמב"ם – 'אע"פ שאין העדים קיימין'.^[15]הלב שמח (על ספהמ"צ סוף שורש ב) הסביר ברמב"ם (עפ"י גירושין ז,כד) ששטר כשר מהתורה אא"כ בע"ד מערער.

לפי ר"ת (מובא בתוס' כתובות כ וב"ב לט:, ובשאר הראשונים) שטר הינו מדאורייתא, שהרי לדעתו רק בעד שלא ראוי להגדה שייך 'מפיהם ולא מפי כתבם'. אמנם כשהעדים מתו וכדו' מועיל רק כשיש לעדות דין שטר, וכשאר הראשונים (תומים לט,ט).

בדעת שאר הראשונים שטר הוא מדאורייתא, ונחלקו הראשונים בהגדרת שטר המחלקת אותה משליחת עדות בכתב לבי"ד. תוס' מביאים ג' הסברים לייחודיות של שטר מעדות בכתב: בשטר חתומים שני העדים/ השטר נכתב מדעת המתחייב (וכ"כ הרמב"ן על ספהמ"צ ובדומה לזה כותב בעה"מ יבמות ט^[16]) השטר נכתב בנוסח שטר (וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם). הרי"ף (יבמות ט) סובר שעדות הנמצאת אצל העדים אינה שטר, אך כשהיא נמסרת לבע"ד היא שטר.

(צבי ברוך טסלר)

15. החתום על השטר ואינו זוכר העדות כלל, האם יכול להעיד שזה כת"י לקיים השטר? ובמקום שכת"י מתקיים ממקום אחר, האם השטר כשר?

המשנה בכתובות כ: מביאה מח' רבי ורבנן אם עד שמעיד על כת"י, צריך לצרף עמו אחר או לא, שלרבי על כת"י הם מעידים ולכן צריך עדות של שני עדים על הכת"י, ואילו לחכמים על מנה שבשטר הם מעידים ולכן מספיק ע"א על כל כת"י. הירושלמי (כתובות ב,ד) מביא את מח' רב הונא ורבי יוחנן ב'כותב עדותו על השטר' אם יכול להעיד דווקא אם זוכרה מעצמו (ר"ה) או גם אם לא (ר"י) ותולה את שתי המחלוקות זו בזו, שר"ה כרבי ור"י כרבנן. הסבירו התוס' (כ:) והרא"ש (ב,טז) את כוונת הירו' שמח' רבי וחכמים היא כשהעדים באים לקיים את חתימתם ומתוך השטר נזכרים בהלוואה, שאז לפי חכמים ורבי יוחנן נחשב זכירה ובעצם מעידים על מנה שבשטר, ואילו רבי ורב הונא לא מחשיבים זאת כזכירת ההלוואה, ונמצא שמעידים רק על כת"י וצריכים לצרף עוד עדים. אך כשזוכרים את ההלוואה, לכו"ע מעידים על מנה שבשטר, ומאידך אם כלל לא זוכרים את ההלוואה לכו"ע על כת"י הם מעידים.

כותב הרמב"ם (עדות ח,ד) על מקרה שהעדים מעידים שכת"י הוא זה, אך הם לא זוכרים את ההלוואה, 'לא נתקיים השטר והרי הוא כחרש/ הרי הן כחרשין עד שיזכרו עדותן' ומוסיף הרמב"ם שאם כת"י יוצא ממקום אחר או שהיו עדים שזה כת"י, מקיימים את השטר ולא משגיחים בדברי העדים שאומרים שלא זוכרים, אלא הם כמו עדים שקיימו את כת"י ואומרים 'קטנים היינו'. הטור בסי' מו (לז) הביא את הרמב"ם וחלק עליו, באומרו שגם אם לא זוכרים את ההלוואה מקיימים את השטר על פיהם.

הב"י למד ברמב"ם שכוונתו כירו' שהביאו התוס', שהעדים שלא זוכרים את ההלוואה מעידים על כת"י ולכן לא מתקבלת עדותם עד שיצטרפו איליהם אחרים, ובדעת הטור למד הב"י שהוא נחלק על הירו' וסובר של"צ אפילו צירוף עוד עדים, אלא אפ' במקרה זה על מנה שבשטר הם מעידים. אך בשו"ע (מו,י) כתב בדעת הרמב"ם שכלל לא יכולים העדים להעיד כשלא זוכרים את העדות, ובדעת החולקים כתב שיכולים להעיד בצירוף עדים. לפי"ז הבין הרמב"ם שתמיד העדים החתומים על השטר מעידים על מנה שבשטר ואין אפשרות אחרת^[17]. ואת הירושלמי יסביר הרמב"ם (ש"ך סקל"ב^[18]) שאם נזכרים ע"י השטר נחלקו רבי ורבנן, אך אם לא זוכרים כלל, לרבנן לא יכולים להעיד כלל. ונמצא שיש גם חומרא בכך שמעידים על מנה שבשטר. שאינם יכולים אף פעם להעיד רק על כת"י. הוסיף הש"ך (לב) שאם העדים לא זוכרים, מבין הרמב"ם שמכיוון שלא ראויים להגדה (והם כחרשים), השטר הוא כעדות מפי הכתב, ובזה פסול השטר^[19]. הקצות (י)^[20] והנתיבות^[21] (י) מעירים שדברי הרמב"ם אמורים דווקא כשלא זוכרים כלום, אך אם זוכרים שחתמו על השטר בציווי הלווה, השטר מקויים גם מבלי לזכור את ההלוואה עצמה, מכיוון שחתימה כזו על השטר מועילה לחייב את הלווה.

השו"ע הביא את שיטת הרמב"ם בתחילה וכתב 'אלה דברי הרמב"ם ויש חולקים ואומרים..', נראה שפוסק כיש חולקים, וכן נראה שפוסק הרמ"א. אך הש"ך (לב) פוסק כרמב"ם. במקרה שכת"י יוצא ממ"א, כבר הבאנו את דברי הרמב"ם שנפסקו בשו"ע, שהשטר מקויים.

(צבי ברוך טסלר)

16. אם עד נזכר עדותו מתוך הכתב (דהיינו מרשימות שרשם לעצמו כשראה את העדות) מתי יכול להעיד ומתי לא?

הגמרא כתובות כ ע"א מביאה את רבי יוחנן שסובר שיכול אדם להעיד מתוך רשימותיו, אע"פ שלא זוכרה מעצמו. אמרו הראשונים שמותר דווקא אם לאחר ראיית השטר נזכר, כי אל"כ העדות היא 'מפי כתבם'. וכן פסקו הטור (טז) והשו"ע (יג). הרמב"ם (עדות ח,ג) כותב על דין זה שזהו קולא שהקלו חכמים בדיני ממונות, משמע שבדינים אחרים העדים צריכים להיזכר מעצמם ולא מתוך הכתב. והביא הכס"מ שמקור הרמב"ם מהגמרא ביבמות לא.

(צבי ברוך טסלר)

17. קיי"ל שעדים שהעידו בכתב אין עדותן עדות, באיזה עניינים יכולים הדיינים לדון ולפסוק ע"פ עדות שבכתב. הבא שתי דוגמאות ונמק.

הריב"ש (בסי' שפב ובסי' תיג) כותב שבקיום שטרות ניתן לקיים ולכתוב את העדות על החתימות ולתת לבי"ד, ואין בזה 'מפיהם ולא מפי כתבם'. הוא מנמק את ההיתר בכך שמקיימים את השטר בע"כ, ול"צ דעת המתחייב כמו בכל שטר, וממילא גם חז"ל התירו בזה מפי כתבם. וכך פסק הרמ"א בסימן מו (ז). הריב"ש ממשיך וכותב שכך הדין לגבי כל העדויות שכותבים שלא מדעת המתחייב, כגון מחאה ופרוזבול. הש"ך (מו,יז) הקשה על הרמ"א מפסיקתו (מו,לו) בנשתתק שפסול משום מפי כתבם ולא יכול לקיים את חתימתו על השטר, ונשאר בצ"ע. תירץ הקצות (מו,יט) שנשתתק פסול פסול עצמי ולא משום שאינו מפי כתבם, וכלל אין סתירה בפסקי הרמ"א. ותומים תרץ שבנשתתק מדובר שהעד החתום בא לקיים ובו אנו אומרים שעל מנה שבשטר הוא מעיד.

הקצות אצלנו (ו) למד בדברי הרמ"א בסימן מו שכוונתו שבכל הדינים דרבנן, כשר בהם מפי כתבם. ובכך יישב איך מעלים לכהונה משטרות ליוחסין, ולא אומרים שהשטר הוא מפי כתבם, וזאת משום שהצורך להעלות ליוחסין הוא רק מדרבנן. אמנם, חידוש זה לא ברור לקצות, ובסי' סז (ו) מסביר שבפרוזבול אין בעיה של מפי כתבם, משום שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, וממילא נחשב כשטר קניין ולא ראייה, ובשטרות קניין אין צורך שיהיה מפי כתבם (וכפי שהבאנו מהנתיבות בתשובה 13).

באיסורין - הנתיבות כח (ז) כותב שהיכן שלא צריך בי"ד לא צריך עדות בפה. וכן כתב המאירי (יבמות פח.) במפורש "ועד אחד מתוך הכתב באיסורין נשאל בו גאון והשיב שנאמן וכן הדברים נראין".

בעדות אישה (שו"ע לה, יא) ובשליח הגט (ריטב"א גיטין ט) .

סמ"ע (מב) סומכים על ר"ת בת"ח.

ריטב"א- הביא כתב ידו לבי"ד ואמר מה שכתוב כאן אמת מקבלים עדותו.

(צבי ברוך טסלר)

18. באיזה עד מותר לבעל דין להזכירו תוכן העדות?

רבא בגמרא כתובות כ לומד מדברי רבי יוחנן שניתן להיזכר בעדותו מתוך הכתב, שגם עד אחד יכול להזכיר לחבירו. כתבה הגמרא שהבע"ד בעצמו לא יכול להזכיר לו והסביר השלט"ג שחוששים שהבע"ד הטעה אותו, או שמתבייש ממנו ומעיד למרות שלא נזכר מעצמו. 'ואי צורבא מרבנן הוא – אפ' עצמו.' הסביר רש"י ש'צורבא מרבנן' מתייחס לעד, והסביר הטור (יז) את סברת ההיתר שמכיוון שהוא ת"ח, אם הוא לא היה נזכר מעצמו לא היה מעיד. הוסיפו ההגה"מ (שהביא הב"י) בשם ראבי"ה שלפי"ז ה"ה גם לאדם כשר וירא"ש, אך הב"י חלק עליהם שהרי צריך שידע שפסול אם לא נזכר העד מעצמו. לדעת הרמב"ם (עדות ח,ב-ג) התובע לא יכול להזכיר לעד להעיד לטובתו, משום שהנתבע יחשוב שהעד מעיד שקר^[22], אך אם התובע הוא ת"ח, לא יחשוד בו הנתבע. כשהטור הביא את הרמב"ם הוא החליף 'תובע' ל'בע"ד', והסביר הכס"מ שהיה קשה לטור בדעת הרמב"ם, שאם העד אינו ת"ח, מדוע שהנתבע לא יחשוב שהעד מעיד אע"פ שלא נזכר, ולכן פירש שהנתבע ת"ח ואז מכיר את הדין שלא מקבלים את עדות העד אם לא נזכר מעצמו^[23]. תירץ הב"ח את הרמב"ם מקושיית הכס"מ, שאם התובע ת"ח, ברור שיבדוק ויחקור אם העד זוכר מעצמו או סומך עליו. כתב הב"י שלדעת הרמב"ם, כ"ש אם העד ת"ח שיודה לרש"י שכשר.

השו"ע (יד) פסק כרש"י, והסמ"ע (מו) והנתיבות (חידושים כז) הביאו שה"ה אם הבע"ד ת"ח. הרמ"א בתשובה (מד) פסק שהיום אין דין ת"ח, ולמרות שהשבו"י והכה"ג חלקו עליו, למעשה פסקו התומים והנתיבות כרמ"א (כל זאת בפת"ש כג).

סייג הב"י שכל דין זה הוא דווקא אם העד לא נמצא לפנינו, או שהוא בעצמו לא זוכר, אך אם הוא אומר בוודאות שנזכר מעצמו, תמיד נקבל את עדותו. אך הב"ח חלק עליו, שהרי עדיין הבע"ד יחשוד בו שמעיד שקר. השו"ע לא הזכיר מקרה זה, והסביר התומים שכנראה שהב"י חזר בו, וסובר כב"ח.

(צבי ברוך טסלר)

19. מה הדין אם קרובו או אשתו של הבע"ד מזכירים לו?

כפי שהבאנו בתשובה הקודמת, הגמרא אומרת שאם הבע"ד הזכיר לעד, בעיקרון עדותו לא כשרה, אך אם אחר הזכירו, עדותו כשרה. פוסק השבו"י (מובא בפת"ש כב) שקרובו של הבע"ד נחשב כאחר שהזכירו ועדותו כשרה (שהרי אין אדם חוטא ולא לו^[24] ועוד שהעד לא מתבייש ממנו), אך אשתו ובניו שהזכירו לעד, נחשבים כבע"ד עצמו ועדותו פסולה.

(צבי ברוך טסלר)

20. איזה עדות מתקבלת במעמד צד אחד?

הגמרא בב"ק קיב: אומרת שלא מקבלים עדות שלא בפני בע"ד, חוץ מבמקרים מסויימים: רבי יוסי בר חנינא בשם רבי יוחנן אמר 'כגון שהיה הוא חולה (=עומד למות, רש"י^[25]) או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדה"י ושלחו ליה ולא בא'. שמואל אמר 'כגון דפתחו ליה בדינא ושלחו ליה ולא אתא'.

ישנם 3 שיטות בראשונים בהסבר 'שלחו לו ולא בא' בדברי ריב"ח. הראב"ד הרשב"א (ח"ב סי' שסב, ח"ד סי' ר) והריב"ש (בב"י) סוברים שכוונת ריב"ח הוא 'או שלחו לו ולא בא', וממילא אם עדיו רוצים ללכת למדה"י או שהיה חולה או עדיו חולים – מקבלים עדותם גם מבלי לשלוח לבע"ד, וכן בכל צורך הכרחי – ניתן לקבל שלא בפני בע"ד. הנימוק"י סובר שדברי ריב"ח מתפרשים 'ושלחו לו' אך הם מוסבים רק על עדים שמבקשים לילך למדה"י, שאז יש זמן שיבוא, אך אם הוא או עדיו חולים ועומדים למות, אז מקבלים את העדות מיד בלי לחכות שיבוא הבע"ד. וממילא גם לפי דבריו, כתב הב"י (כא) שגם במקרה שרוצים העדים ללכת למדה"י, אם הבע"ד נמצא במקום רחוק – מקבלים עדותם גם בלי לשלוח לבע"ד, וכ"כ הראב"ן במרדכי^[26]. לעומתם, ר"י (בתוס') והרא"ש (י,ג למסקנתו) סוברים שתמיד צריך לשלוח לו, ואם מתו העדים או מת הוא קודם - מזלו גרם, ורק אם ישלחו לו ולא יבוא שאז הנתבע פושע, נקבל עדותם.

כפי שראינו, שמואל הביא מקרה שפתחו לו בדין ושלחו לו ולא בא, שאז מקבלים עדותו. הביא המרדכי את דעת ר"ח שאין מקבלים עדים אא"כ הוא או עדיו חולים ופתחו לו בדין ושלחו לו ולא בא. בעצם, ר"ח סובר כר"י ורא"ש, אך הוסיף עליהם שהלכה כשמואל ובנוסף ל'שלחו לו' צריך גם 'פתחו ליה בדינא' (ב"י). בעל העיטור והראב"ד והרשב"א (הנ"ל) סוברים שריב"ח ושמואל לא נחלקו, אלא 'שלחו לו ולא בא' היינו כשכבר פתחו לו בדין ולא הסכים לבוא לשמוע את העדות. הרא"ש סובר שריב"ח דיבר במקרה שלא פתחו בדין ולא נחלק על שמואל. הרי"ף והרמב"ם השמיטו את דעת שמואל, והסביר הב"י (כב) שלדעתם ריב"ח נחלק עם שמואל ולדעתו לא מקבלים עדות אם פתחו לו בדין אפילו אם לא שלחו לו, והלכה כריב"ח. הגר"א (עה, סי' יד סק"ו) הסביר שלרמב"ם אין חילוק בין פתחו לו בדין או לא, משום שלהלכה לעולם לא יכול הלווה לומר שרוצה להתדיין לפני בי"ד הגדול, ולכן ריב"ח בשם רבו רבי יוחנן לא מחלק בין פתחו בדין או לא, אלא החילוק הוא אם עדיו חולים וכו', ואילו הרא"ש לשיטתו שהלווה יכול לומר שרוצה להתדיין לפני בי"ד הגדול, פוסק כשמואל וסובר שלא נחלק עם רבי יוחנן.

השו"ע (טז) פסק שאם היה הבע"ד או העדים חולים מקבלים את העדות, גם אם לא שלחו לו ולא בא. כשהעדים מבקשים לילך למדה"י - מקבלים עדותם אם שלחו לו ולא בא, או שלא מצוי בעיר. הרמ"א (יז) הביא את שיטת ר"י שתמיד צריך לשלוח לו, וכתב שלא נוהגים כשיטה זו. אמנם הביא הש"ך (כח) שהיש"ש פסק כשיטה זו. הרמ"א הוסיף להביא י"א שגם אם פתחו לו בדין ושלחו לו ולא בא - מקבלים את העדות, או לפי מנהגינו שחייב לדון לפני דייני העיר (עי' סי' יד) נחשב כפתחו לו בדין, ואם שלחו לו ולא בא, מקבלים את העדות שלא בפניו.

מה שאמרנו שאם חלה מקבלים את עדותם אם שלחו לנתבע ולא בא, סייג הריב"א (מובא ברא"ש ובטור) שהיינו דווקא אם חלה התובע ורוצה שיקבלו את העדים לפני שימות כדי שיוכל להזכירם ולא יפסיד את כל חובו, אך אם חלה הנתבע ורוצה שיקבלו את עדות העדים בחיי הנתבע כדי שאם ימות, לא יצטרך להמתין עד שיגדלו היתומים – לא מקבלים את עדותם, אלא אם ימות - מזלו גרם. וכן פסק הרמ"א (טז). הקשה התומים (כא) ששיטה זו היא דווקא לפי ר"י והרא"ש שאם הנתבע לא פושע לא מקבלים את עדות העדים, שמזלו של התובע גרם, אך הראשונים האחרים שפסקו השו"ע והרמ"א כמוהם, שגם אם לא פשע מקבלים את עדותם ובעדים חולים מקבלים עדותם גם בלי לשלוח לו, יחלקו גם על דברי הריב"א, וממילא קשה מדוע פסק הרמ"א כריב"א? תירץ הנתיבות (ט) שהרא"ש הביא בדעת הריב"א שתי סברות לכך שבחלה הנתבע לא מקבלים את העדים. גם שלא פשע הנתבע ומזלו של התובע גרם, וגם שלא מפסיד את כל חובו אלא רק רוצה שלא יתעכב פרעונו (עד שיגדלו היתומים). והרמ"א סובר כמוהו בפשט הגמרא ש'חלה הוא' מוסב דווקא על התובע, אך חולק עליו ש'שלחו לו ולא בא' לא מוסב על חלה, ולכן רק סובר כמוהו שעיכוב פרעון לא נחשב הפסד.

נחלקו הראשונים במקרה שאין מקבלים עדות שלא בפני הבע"ד וקבלו את העדות, האם מתקבלת העדות או לא. לדעת הראב"ן בדיעבד – כשר העדות. ועוד סובר הראב"ן (כפי שכבר ראינו) שגם לכתחילה כשהעדים רוצים ללכת ואין זמן להמתין ניתן לקבל עדות, ממילא למד תרוה"ד (פסקים קעה) שכשיש צורך ניתן להקל ולקבל עדות, ולכן פסק שאם הבע"ד אלם (ואין דרך לכופו), נקבל את עדות העד שלא בפני הבע"ד האלם. וכן פסק הרמ"א (טו). השלט"ג על המרדכי הביא תקנת הגאונים שבמקום שמתקוטטים הבע"ד, אין לקבל את עדות העדים לפניהם, שלא יתקוטטו ביניהם ועם העדים. הרמ"א הביאו, אך סייג שזהו דווקא אם הבי"ד לא דנים דין תורה ומענישים אלא רק התערבות של בי"ד לצורך השכנת שלום, וכן הביא הש"ך (כב) מהיש"ש.

(צבי ברוך טסלר)

21. קבלו עדות שלא בפני בע"ד וחזרו והעידו בפני בע"ד ושינו עדותן, אחר איזה עדות הולכים?

הביא הב"י (מחודש יא) תשובת רבי מנחם הארוך שאפילו אם נשבעו על עדות לא לפני הבע"ד מקבלים מהם שוב לפני הבע"ד והולכים אחר העדות השנייה, מכיוון שהעדים לא מדקדקים בעדות שלא בפני הבע"ד, ומקורו מהגמרא שבועות לא:, השביע עליהם חמישה פעמים מחוץ לבי"ד - חייבים על כאו"א, מפני שיכולים לחזור ולהודות, משמע שהשבועה לא פסלה אותם לעדות הואיל והיה מחוץ לבי"ד וממילא ה"ה גם שלא לפני הבע"ד. וכן פסק הרמ"א (טו). מעיר הש"ך (כ) שלפי הדעה המובאת ברמ"א שעדות שהתקבלה שלא בפני הבע"ד כשרה, וודאי שלא יכולים לחזור ולהגיד.

הסביר הקצות (ח) את דברי ר"מ הארוך, שלמרות שהעדים אומרים שנשבעו לשקר וממילא פסולים לעדות, עדיין מכיוון שאין אדם משים עצמו רשע, פלגינן דיבורו ונוסיף שאמירתם הראשונה היתה בשוגג או אונס. הוסיף הקצות שפלגינן דיבורא במקום שצריך להוסיף על דבריו נתון למחלוקת בתוס' (סנהדרין ט וכתובות יח), ומכיוון שיש בזה מחלוקת, להלכה אין לקבל את עדותם בשנית^[27]. גם התומים (יט) נשאר בצ"ע על ר"מ הארוך, והסביר שמדובר דווקא אם בשבועה בעדות הראשונה, נשבעו שיעידו באמת, ויכולים להסביר שהתכוונו דווקא במקום שמועיל עדותם, וכ"כ הנתיבות (ח).

(צבי ברוך טסלר)

22. אם בעלי הדין והעדים גרים בשתי עיירות רחוקות, האם יכול בית הדין לקבל את עדותם במקום מגוריהם שלא בפני בע"ד?

ראינו בתשובה 20 את שיטת הראשונים שבמקום שהעדים מבקשים ללכת למדה"י ונמצא הבע"ד במקום רחוק, מקבלים עדותם. כתב רבינו ירוחם שכשהעדים נמצאים במקום רחוק, יציעו בי"ד לבע"ד ללכת למקום העדים שיוכלו לקבל את עדותם בפניו, ואם לא ירצה - יקבלו הבי"ד שבמקום העדים את עדותם ויודיעו לבי"ד שבמקום הבע"ד. וכן פסק השו"ע (יז). הוסיף הסמ"ע (נה) בשם בעל העיטור שכך הדין גם כשכל עד במקום אחר.

(צבי ברוך טסלר)

23. מה שאין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד, האם שווים בזה התובע והנתבע, והאם יש חילוק בין להחזיק לבין להוציא?

מובא בגמרא ב"מ לב. אלמנה מוכרת שלא בבי"ד מומחין אלא הדיוטות, הסביר הר"ן (על רי"ף כתובות נז) שהצורך בבי"ד הדיוטות הוא לצורך השומא, ודינם כעדים, ונמצא שכאן מקבלים עדות שלא בפני הבע"ד שהרי לפני קטן נחשב כשלא בפני בע"ד. הוסיף הר"ן שלא רק באלמנה מקבלים את העדים שלא בפני בע"ד, אלא תמיד כשלא מביא עדים לתבוע אלא לפטור את עצמו, מקבלים שלא בפני בע"ד. וכך פסק השו"ע (יח). העיר המהרי"ט (חו"מ סי' לב) שדברי הר"ן הם לא בכל נתבע, שאז כל לווה יוכל להביא עדים שלא בפני המלווה שפרע או שמחל לו ונמצא מפקיע שעבודו, או מחזיק בשדה יביא עדים ששייך אליו ונמצא מוציא מהמרא קמא, אלא דברי הר"ן הם דווקא בנתבע שבא לפטור את עצמו מתביעת בי"ד, כמו האלמנה שמכרה וכעת באים הבי"ד להוציא ממנה. סברת הר"ן לפי המהרי"ט היא שאם הבי"ד התובעים הם כבע"ד אזי העדות היא לפני הבע"ד, ואם אינם כבע"ד, אין להם כח לתבוע, שהרי יש לנתבע עדים (קצות ט וסי' קי,ב). בש"ך (כט) נראה שסברת המהרי"ט היא שמכיוון שהתובע לא כאן, יתכן שהתובע יודה וחבל להטריח את הבי"ד בכדי (כדברי השו"ע סע' כה בשם הריב"ש), אך אם בי"ד תובעים ורוצים להוציא ממנו, ברור שיכול להביא עדים ליפטר.

(צבי ברוך טסלר)

24. קבלת עדות בפני בע"ד האם זה דאורייתא או דרבנן?

הגמרא קיב: אמרה שלפי ר"י הצורך בקיום שטרות לפני בע"ד הוא מהפסוק 'והועד בבעליו'. הרשב"א (בחידושיו לב"ק קיב, והביאו הב"י (כ)) כותב שהדין שצריך בדיני ממונות להעיד לפני בע"ד מדרבנן, ולכן הקלו במצבים מסויימים כדלעיל, והפסוק שעוסק בדיני נפשות (ששם דין זה מדאורייתא) הובא בסוגיא כאסמכתא בעלמא. אמנם הרשב"א בתשובה (שהובאה בב"י שפח) כותב שבכל המקרים שמקבלים עדות שלא בפני הבע"ד בדיני ממונות, מקבלים אף בדיני נפשות^[28], והצורך לקבל עדות לפני בע"ד הינו מדאורייתא גם בממונות. וכך פסק הנוב"י (אבהע"ז סי' עב בסתירת היתר הד') וכך הבין בדעת הרמב"ם (עדות ג,יא). בתשובה 7 הבאנו את דעת הרי"ף שסברת הדין היא שידקדק העד בעדותו ואת דעת הרמ"ה שהסברא היא כדי שהעד יפחד להעיד שקר לפני הבע"ד המכיר בשקרו, ולפי סברא זו כותב האו"ש (עדות ג,יא) שדין זה הוא מדאו', שהרי מדאו' גם דיני ממונות צריכים דרישה וחקירה, אלא שחכמים הקלו בהם משום נעילת דלת ולכן גם הקלו בחלה וכו', וכ"כ הרמ"א בתשובה (סי יב). וכשיטה זו שבד"מ הוא מדאו' והקלו רק בד"מ למד רעק"א (קמא צט) גם בתשובת הרא"ש (כלל מא סי' א, ו).

(צבי ברוך טסלר)

25. תבע שני שותפים ואחד לא כאן, אם מקבלים עדות שלא בפני האחד האם זה מחייב את השותף השני?

כותבים הרשב"א (גיטין מח:) והר"ן (על רי"ף גיטין כד:) שאם אחד הבע"ד הלך להתדיין והעידו העדים לפניו, אם השותף השני לא היה בעיר יכול לטעון שהדין עם השותף השני לא מקובל עליו ואם היה בבי"ד היה טוען יותר טוב (כמובא בגמ' כתובות צד) וממילא גם קבלת העדות לא נחשבת בפניו, אך אם היה בעיר ובכ"ז לא הגיע, אין לו יכולת לערער והשותף שהגיע לבי"ד נחשב הבע"ד, וממילא גם נחשב כך לגבי קבלת העדות. (הביאם בב"ש אבהע"ז פה,ח).

(צבי ברוך טסלר)

26. מה הדין לקבלת עדות בענייני איסורים שלא בפני בע"ד כמו להעיד על אשה שנתקדשה?

הביא הגרעק"א (תנינא סי' מה) תשובת מהרח"ש שמביא מהרדב"ז (ח"א סי' ע) ועוד גדולים שבקידושין לא שייך הדין שלא לקבל עדים שלא בפני בע"ד, כי בענייני קידושין כולם הם בעלי דבר. אמנם המאירי (ב"ק קיב) הסביר בטעם הדבר שזכות לבע"ד להפרישו מאיסור. המהר"י אדרבי כתב שהיו רבים שסברו של"צ להעיד בפני הבע"ד גם לגבי לאסור אשה לבעלה (וכדעת המאירי), והוא חלק עליהם, שהרי שם העדות באמת נוגעת כלפי הבעל, אך בעדות קידושין שבאים לאוסרה על העולם, העדות נוגעת לכולם. וכ"כ הרא"ש (כלל מו סי' א) שלאוסרה על בעלה צריך להעיד בפניו וכך פסק הרמ"א (אבהע"ז יא,ד). אמנם רעק"א מביא מזרחי ומהריב"ל שנחלקו וסוברים שגם לקידושין צריך להעיד בפניה.

(צבי ברוך טסלר)

27. האם ניתן לקבל עדותם של עדים המעידים על זנות שלא בפני האשה הנתבעת, כאשר היא מסרבת להופיע לפני בית הדין?

עי' בתשובה הקודמת, וכעת נרחיב קצת יותר (עפ"י הגרע"א בתשובה סי' צט). הגמרא ביבמות קכב: מביאה מחלוקת אם עדים שמעידים לאשה על מות בעלה צריכים דו"ח ותולה אם נחשב כדיני ממונות משום הכתובה, או כדיני נפשות. ממילא לגבי עדות לאסור אשה על בעלה, לכו"ע נחשב כדיני נפשות^[29].

במקרה דנן מדובר ששלחו לה ולא באה, ואילו מקרה זה היה בדיני ממונות היה בזה מחלוקת ראשונים אם 'שלחו לה' בלי שהעדים יהיו חולים וכו' ובלי שיפתחו לה בדין קודם מועיל לקבל עדות שלא בפניה (וכפי שהורחב בתשובה 20). בהנחה שבמקרה זה בד"מ ניתן לקבל את העדות, יש לדון אם גם בדיני נפשות מקילים לקבל עדות במקרים המסויימים. לפי הרא"ש (כלל מא סי' ו וכלל מו) רק בדיני ממונות הקלו ולא בדיני נפשות, וממילא חייבים להעיד לפניה ובפני בעלה, וכן פסק הרמ"א באבהע"ז (יא,ד) ובשו"ת (יב). אך לפי הרשב"א בתשובה (בב"י סי' שפח) ניתן לקבל עדות שלא בפניה כששלחו לה ולא באה, שהרי כתב שגם בד"נ מקילים, ואילו לדבריו בחידושים שבד"נ שמדאו' לא מקילים, נראה שלגבי דין זה דיני נשים הם לא כד"נ, שהרי דין זה כתוב בתורה לגבי המתה ממש. יש להוסיף את סברת המאירי שכל עדות באיסורים יכולה להיות שלא בפניו, אך המהר"י אדרבי כתב שהרוב חולקים עליו. הנוב"י (אבהע"ז סי' עב, בסתירת היתר ד) סובר שבמקום שלא ניתן לקבל עדות בפניה, יש לקבל גם שלא בפניה, וכשיטות שהובאו בתשובה 20, ואין חילוק בין דיני ממונות לנפשות.

(צבי ברוך טסלר)

28. האם ניתן לקבל עדותם של עדים המעידים על פסול חבריהם לעדות שלא בפניהם של העדים הנפסלים?

הגמרא בכתובות כ ע"א כותבת שלמרות שהזמה צריכה להיות בפני העדים, הכחשה אינה צריכה להיות לפניהם, ואם הוזמו שלא בפניהם, נחשב כהכחשה. הסביר הריב"ש (בסי' רסו, שהביאו הב"י סי' לח סע' יא), וכך למד מרש"י בכתובות, שלא נחשב להזמה לעניין הטלת עונש 'כאשר זמם' על העדים, אך אנו מתייחסים לעדים שהוזמו כעדים שהעידו שקר ונפסלים לעדות, ולא נחשבים כשתי כתי עדים המכחישות זא"ז, כי מעידים על פסול הגוף. נמצא שלפי הריב"ש ניתן לפסול עדים שלא בפניהן. הסביר המל"מ (עדות ג,יא) שסברת הריב"ש היא משום שעדות העדים הבאים לפסול נוגעת לבע"ד ולא לעדים עצמן, וממילא הסיק המשל"מ שצריכים להעיד לפני הבע"ד, וכ"כ הריב"א (ב"י כ). גם הש"ך (סוף סי' לח) סייג את דברי הריב"ש וכתב שהם דווקא לגבי פסול העדים להעיד, אך לעניין פסולם להשבע, צריך להיות בפניהם, שהרי נוגע להם בעצמם ואין מחייבין לאדם שלא בפניו.

הש"ך בסימן מו (קב) מוכיח מדברי השו"ע (לד, יב) שפוסק כריב"ש, שכתב: "עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה לישראל ברבית קצוצה אם הוא מפורסם שהוא אפוטרופוס... תולים בשל יתומים אבל באינו מפורסם אין תולים בכך עד שיתברר". מוכח שאף במת ולא נמצא כאן פוסלים.

לעומתם, הב"י באבהע"ז ס"ס מב הביא משו"ת זכרון יהודה (סי' פב) שהביא מהרמ"ה שאין לפסול את העדים שלא בפניהן, וכתב שהמקבל עדות זו שלא בפניהם חייב נידוי, וכן כתב הראבי"ה (בב"י אצלנו כ). וכן פסקו שו"ת הרמ"א (סי' יב) הכה"ג (חו"מ סי' לח) והנוב"י (אבהע"ז סי' עב בסתירת ההיתר ה').

(צבי ברוך טסלר)

29. אשה תבעה מזונות ולא הופיעה בבי"ד, הבעל הביא עדים על עבודתה של האשה כדי לפטור עצמו מהתביעה, האם לקבל את העדים? ומה הדין אם האשה עדיין לא הגישה את תביעתה?

עיין בתשובה 23, שם הבאנו את דעת המהרי"ט שדברי הר"ן והשו"ע (יח) שניתן לקבל עדות שלא בפני התובע ע"מ ליפטר, אמורים דווקא כאשר בי"ד באים להוציא ממנו והוא טוען שפטור, אך אם אין תובע כלל או כשיש תובע והתובע נמצא, בזה אין מקבלים עדים שלא בפני הבע"ד. לכן כאן תלוי - אם בי"ד תובעים את המזונות ניתן לקבל את העדים, אך אם האשה תובעת - לא מקבלים את העדים .

אמנם, במקרה שהאשה עדיין לא הגישה את תביעתה, נראה לא לקבל את העדים, שהרי לסברת הש"ך (שהבאנו בתשובה 23) יתכן שתודה האשה וחבל לקבל את העדים ולהטריח את ביה"ד בכדי.

ועיין בהלכה פסוקה (עמו' ש) שהביאו את הש"ך (כח, כט) שאם תבע בשטר הנתבע שבא לפטור עצמו דינו כמוציא, והשאלה האם מזונות דינם כשטר או לא. ויביע אומר (ה חו"מ ב) שנסתפק האם בעל שטוען שלא חייב מזונות כיוון שמעשה ידיה שלה בא לפטור עצמו ממזונות או שנחשב שהוא בא לחייבה במעשה ידיה? ומכריע שניתן לקבל שלא בפניה. אא"כ כבר היה פסק דין שהוא חייב וכעת בא לפטור עצמו שאז דינו כשטר.

(צבי ברוך טסלר)

סימן כח

סעיף א

אם לא יגיד - האם ומתי יש חיוב להעיד? ומה הדין במקרים דלהלן: עדות מיוחדת, הכשיר קרוב כשני עדים, עדי הודאה שלא נאמר להם "אתם עדי", הוטל חרם על כל מי שיודע עדות האם חל החרם גם על קרובים?

עדות מיוחדת - נתיבות (א) – "נראה דבעדות מיוחדת גם כן אין הראשון עובר מדאורייתא כיון דאינו יודע מעדות השני, רק השני אחר שכבר הגיד הראשון עובר מדאורייתא".

הכשיר קרוב – הפוסקים נחלקו בשאלה זו כפי שהובא בפת"ש (כח, א). בירושלמי מפורש שעד פסול אינו עובר באיסור זה אף אם קבלו אותו עליהם, אך השבות יעקב סובר שהבבלי חולק על הירושלמי בזה. אך פוסקים רבים חלקו על השבות יעקב, והוכיחו מהרמב"ן (שבועות לה.) ועוד ראשונים שהביאו את הירושלמי, שיש לפסוק כמותו. והנתיבות (א) כתב: "במקום שמחייב ממון, כגון בהכשירו לקרוב כשני עדים, נהי דאינו עובר באם לא יגיד, מכל מקום חייב להעיד מדאורייתא משום השבת אבידה לבעלים..."

לכאורה שאלה זו תלויה בטעם מדוע קבלת קרוב או פסול מחייבת, אם קבלתם מחייבת מחמת התחייבות הבעלי דין (תוספות), או מדין הודאה (רשב"ם), ודאי שהם לא יעברו על איסור 'ואם לא יגיד' כיוון שהאיסור הוא על עד, והם לא עדים. אך לפי התוס' רא"ש שאחרי הקבלה העדים נחשבים עדים כשרים נראה שיעברו באיסור. אך בתוספות הרא"ש (שבועות לה.) מפורש שעדים פסולים שלא באו להעיד אינם עוברים באיסור של 'אם לא יגיד' וז"ל:

"והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, יכול יהו חייבין? ת"ל, אם לא יגיד ונשא עונו, בראוין להגדה הכתוב מדבר. תימה מאי קמ"ל הא כבר שנינו ואינה נוהגת אלא בראויים להעיד? וי"ל שבא להשמיענו אפילו קבל עליו שיעיד עד מפי עד או קרוב או פסול דבעינן שיהא ראוים להעיד ממילא".

ונראה ליישב שגם אם בעלי הדין קיבלו על עצמם את העדים כעדים כשרים, הם לא יכולים לחייב את העדים בחיובים חדשים. כדי שהעד יהיה חייב לבוא ולהעיד צריך שהתורה היא זו שתעשה אותו עד. וכך ניתן להבין מלשון הרא"ש שכתב: "דבעינן שיהא ראוים להעיד ממילא", אכן כעת הם ראויים להעיד אך הם לא היו ראויים לכך ממילא.

עדי הודאה בלא אמירת אתם עדי – הסמ"ע (ד) כתב להסביר את דברי המחבר: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד...". שעדי הודאה בלא אתם עדי, אלו עדים שאין בהם תועלת, "דיכול הלה לומר שלא להשביע את עצמי כיונתי... ואפילו אם שמעו שהודה לו ע"פ תביעתו, נראה דאין צריכין להעיד כדי דע"י עדותן יצטרך לישבע שלהשטות נתכוין, דגם בלא עדותן אם יאמר זה הלא הודית לפני פלוני ופלוני צריך לישבע שלהשטות נתכוין, אם לא שיטעון להד"ם, ובזה אף אם יעידו העדים ויטעון להד"מ יהיה פטור מהשבועה".

התומים (ב) חלק על הסמ"ע: "ודבריו אינם מובנים דאי תבעו על פי עדים הללו אם כן אף דנאמן לומר להד"ם ולא הוחזק כפרן מכל מקום חייב לישבע דאינו חייב לו כמו שכתב הב"ח, מה שאין כן באין לו עדים והוא אינו טוען עליו טענת ברי אין כאן שבועה כלל והרי יש תועלת גדול בעדותו לחייבו שבועה כמו עד אחד.

חרם על קרובים: מחלוקת הרשב"א ורא"ש עם המרדכי עיין תשובה 5.

סעיף ד

האם מותר לקרובים להעיד בערכאות עדות אמת בענייני ממונות?

רמ"א: "ב' קרובים הרי הם כעד אחד, דהרי בדינינו אין אנו מוציאין ממון על פי עד אחד (הגהות מרדכי ב"ק קנז)".

והסביר הסמ"ע (כו): "ור"ל דכמו דע"א אסור להעיד במקום שמוציאין הגוים ממון ע"י עד אחד, מה"ט נמי אפילו במקום שאין מוציאין ממון ע"י עד אחד, מ"מ כיון שנוהגים להוציא ע"י ב' שהן קרובים זה לזה, אסור להן להעיד כיון שבדינינו אין מוציאין ע"י קרובים, והרי דינם כדין עד אחד הנ"ל שאסור להעיד".

סעיף ו

קיי"ל שלכתחילה הדיינים בישיבה, אימתי לא מהני אפילו בדיעבד בעמידה? ומתי מותר מלכחתילה להעיד בישיבה?

שו"ע (כח, ו): "צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות". ובסעיף כו כתב: "אם קבלו עדים מעומד, מה שעשו עשוי".

מקור הדין:  

שבועות (ל:): "בשעת גמר דין - דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה דכתיב: וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם".

הכסף משנה (סנהדרין כא, ג) כתב: "...הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא".

הרשב"א מביא מחלוקת האם בדיעבד ניתן לדון ע"פ קבלת עדות שעמדו הדיינים והוכיח מהירושלמי (סנהדרין ז, ח) שכשר בדיעבד:

מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם... נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן, ואומר לו: אמור מה ששמעתה בפירוש, והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחי... גמ'... ר' שמעון בן לקיש אמר: מיכן לדיינין שקיבלו עדות עומדין שדינן דין.

וכן הוכיחו מכאן התוספות (זבחים טז.).

הש"ך (יא) הביא מבי"ט שכתב: "דשלא במקום ישיבת הדיינים כגון בשוק או בדרך וכה"ג, אפי' בדיעבד לא מהני כשהדיינים עומדין". וכתב עליו: "ואין דבריו מוכרחים, ובתשובת ן' לב מביא בשם הריב"ש דבדיעבד כשר, והסכים עמו וכתב ולא מצינו מי שחולק ע"ז".

ובפת"ש (יח) הביא ברכי יוסף שכתב שיש תשובת רשב"א כדברי המבי"ט. והוסיף שמדברי המבי"ט משמע דאם ישבו בשוק מהני הקבלת עדות. אמנם לפי האמת נראה דשלא במקום ב"ד אפילו שהם יושבים מיקרי חוץ לב"ד, וכ"כ הרב משאת בנימין סי' ק"ו דקבלת עדות שלא במקום ב"ד לאו קבלה היא, והביא ראיה מב"ק (ע"ה.) דאמרינן דר' יהושע שלא בב"ד הוה קאי. ונראה שכך יש לפרש דברי הרשב"א ותשובת המבי"ט הנזכר, אף דריהטא דלישנא לכאורה לא משמע הכי, הלא טוב לנו להשוות דברי הפוסקים.

לגבי ישיבת העדים:

שו"ע (ה): "צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד; ואם העד ת"ח, מושיבין אותו".

סמ"ע (לב): "דאת ה' אלהיך תירא כתיב לרבות תלמידי חכמים, והו"ל האי ועמדו עשה, והאי את ה' אלקיך תירא עשה, ועשה דכבוד תורה עדיף. גמ' [שבועות ל:]": 

סעיף יא

עדות בכתב, מה דעת הראשונים ותוקפה, והאם מועילה לכל השיטות?

עדים שכתבו עדותם בכתב (לא שטר) האם תהני העדות? האם יש צד דהוי הגדה בבית דין עוד טרם שבא הכתב לבית הדין? ציין לפחות שלוש נפק"מ ביחס לכך. תלמיד חכם ששלח עדותו בכתב, האם יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיעה עדותו לבי"ד?

לשון השו"ע: העדים ששלחו עדותן בכתב לבית דין, אינו עדות, דכתיב: על פי שנים עדים (דברים יז, ו) מפיהם, ולא מפי כתבם. הגה: וכן נוהגין; ודלא כיש מכשירין אם העדים ראויין להעיד ואינם אלמים (טור בשם ר"ת).

לדעת ר"ת (כתובות כ.) ניתן לשלוח כתב ידם לבי"ד ואין בזה בעיה של מפיהם ולא מפי כתבם, כיוון שהמיעוט בא לומר שאם אינו ראוי להגדה אין עדותו עדות כגון אילם. אך כל זמן שהעדות לא הגיע לביה"ד אין שמה עדות נפק"מ לכך היא שכל זמן שהכתב לא הגיע לבי"ד:

א) העד יכול לחזור בו מהעדות, נתיבות (ו): "מכל מקום לא הוי כהגדה בבית דין עד שבא הכתב לבית דין, ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לבית דין".

ב) מת העד או נשתתק קודם שהגיע לבי"ד, העדות בטלה, נתיבות (שם): "אם מת או נשתתק או שכח עדותו קודם שבא הכתב לבית דין, אף לר"ת פסול, דדוקא שטר הוי כנחקרה עדותו בבית דין משעת חתימה, אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכתב לבית דין".

ג) לא עובר באיסור לא תענה ברעך עד שקר עד שיגיע השטר לביה"ד – נתיבות (שם).

ד) נמצא אחד העדים קרוב או פסול – כל זמן שלא הגיע הכתב לביה"ד לא נפסלו ויכולים להיפרד ולהעיד אף שישבו לחתום יחד והכירו שזה פסול (עיין שו"ע מה, יב).

איך מאמינים לעידי הגט והא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ?

שאלה זו שאל הפני יהושע (גיטין ל"ו. ד"ה מפני): "...אף להסוברים דבכה"ג לא מיפסל משום מפי כתבם אפ"ה לא מהני מדאורייתא דהא עדות שבשטר הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי למימר איחרנוהו וכתבנוהו?".

בתחילה רצה להכריח מכאן שלכו"ע מה שמועילה חתימת עדים בגט זה מדרבנן, ולא רק לשיטת הרמב"ם. ואחר כך דחה זה, וכתב שרק היכן שצריך עדות גמורה כגון בעידי נפשות ודיני קנסות וכן בשטרות לענין משועבדים ובכל מקום שלא מועיל הודאת פיו וכתב ידו, פוסל הרמב"ם ז"ל מפי כתבם מדאורייתא, משא"כ היכן שמועיל הודאת פיו וכתב ידו, עידי חתימה לא גרועים מכתב ידו, וכיון שבגט כשר כתב ידו ה"ה עידי חתימה. ונראה מדבריו שגם לגבי עדות שאתה יכול הזימה רק במקום שצריך עדות גמורה יש צורך בכך.

הנתיבות (ז) כתב על שאלה זו: "לא קשה מידי, כיון דעדות כזה לא בעינן שיהיה הגדה בפני בית דין, לא בעינן גם כן שיהיה יכול להזימה, דעל מסירת הגט עדי חתימה לא מעידין כלל, רק אנן סהדי כמו שכתב הר"ן פרק המגרש [שם], דכיון שהוא בידה ודאי הבעל מסרו לה, ובמקום דאנן סהדי לא שייך דהוא מפי כתבם, דכיון שכבר איתחזק לגט שנכתב בציווי הבעל ושנמסר ליד הבעל דלדבר זה כשר מפי כתבם, ועכשיו אנו רואים אותו בידה אנן סהדי, וכן לא שייך לומר בדבר שאנן סהדי עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא לעולם במקום דאנן סהדי לא ידעינן באיזה יום".

מדוע אין חיסרון של מפי כתבם בעדות שבשטר (ד' שיטות), ומהיכן קשה מהגמרא על ג' מהשיטות? ציין כיצד מתבארת סוגיית הגמרא בכתובות האם מעלים משטרות ליוחסין בהתאם לשיטות השונות שבדין עדות שבשטר?

הקצות (ו) כתב: והנה בזה שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר מצאנו ארבעה שיטות:

האחת היא שיטת רש"י ובעל המאור (יבמות ט. ברי"ף) דכיון דאין כותבין השטר אלא מדעת המתחייב לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו, והיינו מפי כתב המתחייב.

שנית היא שיטת הרמב"ן (כתובות כ.) דלא שייך בעדות שבשטר מפי כתבם דכיון דנכתב בנוסח שטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ולא שייך מפי כתבם אלא היכא דאינו בתורת שטר.

שלישית היא שיטת תוס' (יבמות לא. ד"ה דחזו וב"ב מ. ד"ה מחאה) בשם ר"ת דלא שייך מפי כתבם אלא במי שאינו ראוי להגיד בפה וכגון שהוא אלם, אבל במי שיכול להגיד בפה והוי ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.

רביעית היא שיטת הרמב"ם (פ"ג מעדות ה"ד) דעדות שבשטר אינו אלא מדברי סופרים ומן התורה אינו מועיל משום דהוי מפי כתבם.

ולכל השיטות שזכרנו לא נתיישב סוגית הש"ס בכתובות (כ"ד:) "איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין, היכי דמי אילימא דכתוב ביה אני פלוני כהן עד, מאן קא מסהיד עליה, לא צריכא דכתיב ביה אני כהן לויתי מפלוני מנה וחתימי סהדי, מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דלמא אכולא מלתא קא מסהדי, רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין...". וקשה הא הוי מפי כתבם, וא"כ נהי דמסהדי אכולה מלתא והיינו איך שפלוני כהן הא הוי מפי כתבם? ולשיטת בעל המאור נמי קשה דגבי כהן לא מהני (אלא) מפי עצמו. ולשיטת הרמב"ן דעדות שבשטר לא שייך ביה מפי כתבם נמי קשה דעדות שבשטר לא שייך אלא בדיני ממונות אבל לענין כהן לא שייך ביה עדות שבשטר ולא לישנא דשטרא. ולשיטת הרמב"ם דהוי מדברי סופרים נמי קשה דלא תיקנו אלא בדיני ממונות או בגיטין משום תקנת עגונות אבל בשאר דברים לא תיקנו, וא"כ לא נתיישב הסוגיא אלא לפי שיטת ר"ת דמכשר מפי כתבם בעדים שיכולין להגיד.

ואפשר דכיון דכל המשפחות בחזקת כשרות ואפילו עד אחד נאמן באיסורין לענין יוחסין אי לאו משום דעשו מעלה ביוחסין א"כ אינו אלא מעלה דרבנן ובמידי דרבנן הכשירו מפי כתבם וכמ"ש ברמ"א (מ"ו, ז') לענין קיום דסגי מפי כתבם, ועדיין צריך ישוב... [וכעין זה כתב הריטב"א (כתובות כד:): "דכי הא מלתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו, ולגבי תרומה ויוחסין הוא דמייתי' לראיה דאפי' בעדים מסיחין לפי תומם מסקינן לתרומה וליוחסין, אבל לענין ממונא עדות בע"פ בעינן או בשטר גמור, אבל עדות זו שכתב אגב גררא אינו נדון כשטר לענין זה ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים".]

ואפשר לומר דודאי עדים אכולה מלתא קא מסהדי, אלא דהכי קא מיבעיא ליה [שלא כהסבר רש"י ותוס'] מי אמרינן אמנה שבשטר קא מסהדי והיינו שמעידים שאיש פלוני אשר הוא כהן לוה מנה מפלוני וא"כ הו"ל מלתא דשטרא ולא שייך ביה מפי כתבם וכמ"ש הרמב"ן דבלישנא דשטרא לא שייך מפי כתבם, או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי והיינו שמעידים שזה לוה מנה וגם שהוא כהן, וא"כ כיון דלאו אמלתא דשטרא מעידים בעדות כהן הוי ליה מפי כתבם, דגבי עדות כהן לא הוי מלתא דשטרא.

סעיף טו

קבלו עדים שלא בפני בעל דין, האם כשר הדבר בדיעבד?

לשון השו"ע: "אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין; ואם קבלו, אין דנין על פיו". וברמ"א: "ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו, כשר בדיעבד".

הבית יוסף מביא מחלוקת זו: המרדכי (כתובות קמה, וב"ק קמז) הביא שהראבי"ה הוכיח מכתובות (כ.) שבדיעבד דנים ע"פ עדותם שהרי הזמה שלא בפני העדים נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוי. "וריב"א כתב: דלא הוי עדות לדון על פיהם דהא אפילו בדיעבד אמרינן דלא הויא הזמה שלא בפני העדים משום דהזמה חובת העדים היא והכחשה שאני שאינה חובת עדים אלא חובת בעל דין והרי הוא שם. ויש דוחין דכל ענייני הזמה חידוש הוא ולא גמרינן מינה. וראב"ן כתב דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני בעל דין, שמע מינה דבלא אונס כשר בדיעבד, דאי פסול על ידי אונס נמי מיפסל ע"כ... ונמוקי יוסף (ב"ק לט:) כתב: כיון דקיימא לן דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום דהוה להו טועים בדבר משנה דקיימא לן (סנהדרין ו.) דחוזר עכ"ל. והרא"ש (ב"ק י, ג) לא כתב אלא סברת ריב"א דאפילו בדיעבד פסול ואחריו נמשך רבינו. וטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והם אמרו דהיכא דאיכא אונס מקבלין והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא".

מפני מה אין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין בדיני ממונות?

הרשב"א כתב שדין זה מדרבנן והסמיכו אותו לפסוק והועד בבעליו, ובדיני נפשות זה מדאורייתא. ובתשובה כתב שדין זה מדאו' בין בנפשות ובין בממונות.

הנתיבות (ו) נחלק עם התומים האם לדעת ר"ת ניתן לשלוח כל עדות לבי"ד או שיש בזה בעיה שהעדות מתקבלת שלא בפני בע"ד. התומים (טו) כתב: "דוחק לומר הואיל וקוראין הכתב בפני בע"ד הוי כמעיד לפניו, דזה דוחק ואינו דומה ראיית פנים דאינו מעיז לכתיבה שלא בפניו דמעיז ומעיז". ולכן דברי ר"ת נאמרו רק במקום שלא צריך לקבל עדות בפניו.

והנתיבות כותב: מה שהקשה בתומים דאינו דומה ראיית פניו דאינו מעיז, לכתיבה שלא בפניו דמעיז. לא קשה מידי, דהא דבעינן בפני בעל דין לאו משום דלא מעיז הוא, רק גזירת הכתוב שיעידו ששמעו מבעל דין, דהא אפילו בשור הנסקל בעינן בפני השור [ב"ק מ"ה.].

האמרי בינה (עדות ט) מביא מחלוקת זו והביא ראשונים שכתבו במפורש כתומים:

"אולם ברמ"ה (שטמ"ק ב"ק קי"ב:) כתב דלכך בעינן בפני בע"ד דמיכסף מיני' לאסהודי שקרא, וכן בתשו' רי"ף (ר) כתב כי יתיירא ממנו שלא יכחישנו ובקיום שטרות אין לחוש לזה ולכך א"צ בפני בע"ד... ומ"ש הנתיבות להוכיח דאינו מטעם דלא מעיז רק גזה"כ דהא אפילו בשור הנסקל בעינן בפני השור אינו ראי' אה"נ דגזה"כ הוא ג"כ אבל ע"כ דלא סגי בהוא לפנינו ואינו יכול להתוכח עם העד שיתפחד לשקר וראיה דהא קטן אף אם לפניו הוי כמו שלא בפניו כמבואר בפוסקים וש"ע, א"כ נמי י"ל אף שהב"ד קורין מן כ"י של עדות בפני הבע"ד כיון שאין העדים עומדין בפנינו הוי כמו שלא בפני בע"ד וכדעת התומים".

והאור שמח (עדות ג, יא) כתב שהטעם משום שבפניו יש יכולת יותר טובה לעשות דרישה וחקירה:

"בב"ק (מ"ה.) אמרי דפליגי אם גומרין דינו של שור שלא בפני השור דר' יעקב אומר בשלמא בעלים בני טענה נינהו יעו"ש, נמצא דהוא מושכל דעדים שלא בפני בעל דין יכולין להעיד שקר, אבל בפני הבעלים לא יעיזו לחייבו בשקר, נמצא דמה שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא משום דגרוע הרבה מהיכא דלא נחקרו ונדרשו העדים. דעיקר דרישה היא שתהא בפני הבע"ד, דאז ניכר שאמת בפי העדים דמעידין בפניו לחייבו, וטענותיו אין מועילים לסתור עדותן, וחזינא דאמת בפיהם. אבל שלא בפני הבע"ד א"כ לא נדרשו העדים כלל, דאימור בפניו לא היו מעיזים להעיד שקר, וברור. וכיון דמן התורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכין דרישה וחקירה (סנהדרין ב:, ג.), אתי שפיר הא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין גם בדיני ממונות, דמחוסר דרישה וחקירה, אלא כיון דרבנן תקנו בדיני ממונות דמשום נעילת דלת סגי בלא דרישה וחקירה לכן בחלה או בהלכו עדים למדינת הים מקבלין עדות שלא בפני בעל דין גם כן משום נעילת דלת.

האם אפשר לקבל עדות לגבי נכסי מלוג או צאן ברזל בפני הבעל שלא בפני האישה או בפני שותף אחד שלא בפני השותף השני?

הפת"ש (כד): "כתב בספר דגול מרבבה וז"ל, ולקבל עדות על נכסי מילוג או נכסי צאן ברזל בפני הבעל שלא בפני האשה, עיין באבן העזר (פ"ה) בב"ש. גם בשער משפט [ח] כתב בזה וז"ל, והיכא שתובע לשני שותפים ושותף אחד אינו כאן ונתקבלה העדות לפני השותף שישנו כאן, אי מהני הקבלה לשותף האחר, לא נתבאר באחרונים, והדבר מבואר ברשב"א והר"ן (גיטין כד: בדפי הרי"ף) כו', והעתיק דבריהם הב"ש באה"ע סימן פ"ה.

הגמ' בגיטין (מח:) דנה האם הבעל שדן בנכסי אשתו צריך הרשאה, והגמ' כותבת שבנכסי מילוג כל זמן שיש פירות בקרקע אין צריך הרשאה. על סוגיא זו כתב הר"ן מה הדין לגבי קבלה שלא בפני האשה.

וז"ל הבית שמואל (ח): "נכסי מילוג ויש בהם פירות - דינם איש ואשתו כשותפות משום הכי כשהיא במתא (בעיר) והוא ירד לדין ויצא חייב מחמת עדים שהעידו לא הוי כקבלות עדות שלא בפני בעל דבר, ואם ליתא במתא אין יכול לקבל עדות שלא בפניה. ולגבי פירות נמי הודאת פיו לא מהני אפילו על חלקו שהרי אינו יכול למכור משום רווח ביתו. ובנכסי צאן ברזל מקבלים עדים שלא בפניה אפילו ליתא במתא, אבל הודאתו לא מהני כיון דיכולה לומר כליי אני נוטל, כ"כ הרשב"א.

מה הטעם שנהגו בבתי הדין לקבל עדים שמת המוריש לקיום צואה או לצו ירושה גם שהיורשים קטנים?

נראה לענ"ד ששאלה זו קשורה בעיקר לחלק ב', שו"ע (קי, ט): "בכל מקום שאמרו שמעמידים להם אפוטרופוס כדי ליזקק לנכסיהם, מקבלים עדים בפני אפוטרופוס, דאפוטרופוס בעל דין הוא. וכן עידי צוואה מקבלים אותם בפני האפוטרופוס. הגה: וי"א הטעם דבדבר הברור שאין בו חשש, כמו צוואה, מקבלין אפי' שלא בפני בעל דבר. ועל כן מותר לקבל עידי צוואה בפני הקטן (נ"י פ' הגוזל בתרא). והוא הדין בכל דבר המבורר שהקטן חייב (כן משמע במרדכי פרק השולח). ויש מי שכתב שאין מקבלים אותם בפני האפוטרופוס. והיכי משכחת לה שהמניח יתומים קטנים תהא צוואתו קיימת, במוסר דבריו לבית דין, או שכתבו העדים צוואתו בשטר וחתמוה בחייו, או שכתב הוא עצמו צוואתו בכתב ידו הניכרת לבית דין.

עיין בקצות (מו, ה) שהזכיר סעיף זה, ודן שם האם קיום כתב יד שווה לקיום חתימת עדים.

סעיף כד

מה הדין אם שמעו הדיינים עדות בלילה?

קבלת עדות בלילה - פסק בשו"ע עפ"י שו"ת הרשב"א (ה, קעה) "אפילו היו עדיו רדופים לילך למדה"י אין דנין עפ"י אותה קבלה". וכתב הרשב"א שאם דנו ע"פ עדות זו דינם בטל.

וברשב"ם (ב"ב קיד. ד"ה אפילו הן) כתב שדנין על פיו.

הסמ"ע שואל מדוע בסימן ה' לגבי הדין שאין מתחילין דין בלילה, הרמ"א הביא את שיטת הרשב"ם וכאן לא? ומיישב ששם מדובר לאחר שדן ובזה בדיעבד מהני אך כאן אף שקיבל את העדות אין לדון ע"פ. ומשמע שאם כבר דנו ע"פ עדות זו לפי הרמ"א בסימן ה' קם הדין בדיעבד. והפת"ש מביא חולקים ע"כ.

וכתב עוד הרשב"א (ח"ז, תסז) אם קבלו עליהם בעלי הדין שיקבלו עדים בלילה מועיל, והביאו הרמ"א.

וכ"פ סמ"ע סי' ה ס"ק כח ואו"ת ס"ק ט ונתה"מ ס"ק ט. וכתב בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' טו דדעת הרמב"ם דאפי' בדיעבד אם קבלוהו בלילה לאו כלום הוא, דכתב בהל' סנהדרין פ"ג ה"ג וה"ד: אין מתחילין את הדינין בלילה וכו', וכן אין מקבלין עדות בלילה ובד"מ אם התחילו ביום מותר לגמור בלילה. ומדקאמר ובד"מ אם התחילו ביום מותר וכו', ולא קאמר מתחילין ביום וגומרין בלילה כלישנא דגמ' וכו', משמע דאם התחילו בלילה אסור וכו' דגבי קבלת עדות דתחילת דין הוא אפי' בדיעבד אין מקבלין לרמב"ם. ע"כ.

אמנם הרשב"ם ב"ב קיד א ד"ה אפי' כתב דיכולין לדון על פיה ביום. וכתב המאירי בדעתו שבי"ד שהעידו בפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון עפ"י אותו עדות. וכתב הרמב"ן שם שדעת הרשב"ם כדעת הסוברים שגם תחילת דין כשרה בדיעבד בלילה. אמנם בתשב"ץ ח"א סי' א כתב דס"ל לרשב"ם דקבלת עדות כגמר דין דבלילה כשר. וכדעת הרשב"ם כתבו גם ביש"ש יבמות פי"ב סי' כא וב"ח סי' ה וסו"ס כח. והכריע בבאר הגולה סי' כח אות ט שאם העדים שהעידו בלילה כבר הלכו למדה"י דנים על פיהם. וכ"כ המאירי שם לד"ה, וכ"כ כנה"ג סי' כח הגב"י אות קמח בשם הריטב"א, ובשו"ת מהר"ם אלשקר שם. ובדעת הרשב"ם ביאר בחי' הגרנ"ט כתובות עמ' קלז דרק קבלת עדות אינה בלילה אבל הגדת עדות יכולה להיות גם בלילה, דגם אז נחשבים בי"ד, ולפי"ז, החולקים הסוברים שאין דנין עפ"י קבלת עדות בלילה, ס"ל דאין להם תורת בי"ד בלילה, ועי' בארוכה במשנת יעבץ חו"מ סי' י.

סעיף כה

האם אפשר לקבל עדים לפני שישיב הנתבע על טענות התובע?

לשון השו"ע: "אין מקבלים עדות קודם שישיב הנתבע לתביעת התובע, לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהא צריך עדים, ואטרוחי ב"ד לא מטריחינן".

מקור הדין בריב"ש (רלד): ולמד זאת מכך שבכמה מקומות כתוב בש"ס אטרוחי בי"ד לא מטרחינן, כגון בב"מ (קי).

סימן כט

1. ע"א שנאמן באיסורים או שני עדים שהעידו באיסורים האם יכולים לחזור מעדותם ע"י אמתלא? האם יש הבדל בין אם העידו בפני בי"ד או שלא בפני בי"ד?

הגמרא בכתובות יח: מביאה את הכלל ההלכתי 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד', וכך נפסק בטור ובשו"ע כאן (א). כותבת התוספתא (סנהדרין ו,ה) 'עדים שהעידו לטמא ולטהר לקרב ולרחק לאסר ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בבי"ד ואמרו מבודין אנו הרי אילו נאמנין, משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנין'. נמצא שלפי התוספתא, שאף הובאה בירושלמי (כתובות פ"ב ה"ג) בר"ן (תשובה מז) ובב"י (בריש הסי'), אין הבדל בין שני עדים המעידים על ממון לבין שני עדים המעידים על איסורים. ולכאורה אין גם הבדל בין ע"א לשני עדים, וכ"כ החוו"ד (קפה,ה), והביא ראיה מהרמב"ם (סנהדרין טז) שלוקים על איסור שהוחזק ע"י ע"א, ואם יכול העד לחזור בו, נמצא שההתראה היא התראת ספק.

אך הש"ש (ו,ח) הסביר שלוקים על איסור שהוחזק עפ"י ע"א רק כשהוחזק כך ל' יום מכיון שע"א יכול לחזור בו באמתלא אפילו העיד בבי"ד.^[30].

ועוד רואים מהתוספתא שיש חילוק בין העידו בבי"ד להעידו מחוצה לו, שמחוץ לבי"ד לא מדקדקים וניתן לחזור ולהגיד. ובכך הסביר החוו"ד את הגמרא בכתובות (כב) שאשה שאמרה 'טמאה אני' נאמנת אם מביאה אמתלא, שמדובר מחוץ לבי"ד, ולכן יכולה לחזור ולהגיד אפילו בלי אמתלא, ומה שצריכה אמתלא הוא משום ששויא אנפשה חתיכה דאיסורא.

עיין ערוך השולחן (ב) שמחדש שאם עדים באו להורות מעשה אין צורך בבי"ד וסומכים עליהם ואינם יכולים לחזור מדיבורם בין באיסורין בין בממונות.

(צבי ברוך טסלר)

2. מה הדין כאשר העדים מבקשים לחזור ולהוסיף תנאי בעדותם?

הגמרא כתובות יט: אומרת שעדים יכולים להוסיף תנאי בשטר שחתום בכת"י. נחלקו הראשונים האם מדובר דווקא כשכת"י לא יוצא ממקום אחר, ואז תכ"ד לקיום יכולים להוסיף תנאי, אך אם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים, שהרי כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכך סוברים רש"י הרמב"ן הרמב"ם (עדות ג,ט) והרשב"א (ח"ב סי' נ), או שגם כשכת"י יוצא ממקום אחר יכולים להוסיף תנאי בעדותם ולא נחשבים כחוזרים ומגידים, וכך סוברים רב האי גאון הר"ן והרא"ש להבנת הטור. בעצם נחלקו אם סתם שטר משמעותו שהשטר קיים בלי שום תנאים וממילא תוספת תנאי סותרת את 'ההגדה' הראשונה או ששטר יכול לכלול גם תנאים לא כתובים וגילויים לא סותר את העדות בשטר, שהרי אם יתקיימו התנאים השטר יחול.

השו"ע (א) אצלנו פסק כדעת הרמב"ם שא"א להוסיף תנאי בעדותם, אך דעתו צריכה בירור, שהרי בסי' פב סי"ב פסק כרב האי גאון שיכולים להוסיף תנאי בשטר גם אם כת"י יוצא ממ"א, ובסי' מו סל"ז לאחר שהביא טענות העדים החתומים בשטר 'אנוסים היינו' 'קטנים היינו' 'מסר מודעא' 'תנאי היו דברינו ועוד, כתב שכשכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים בשום דבר, ומשמע שגם בתנאי, כדבריו כאן? הסמ"ע (מו,קד) הסביר שדבריו בסי' מו אינם מוסבים על תנאי, אלא דעת השו"ע כדבריו בסי' פב, שעל שטר אפשר להוסיף תנאים, ודברי השו"ע אצלינו הם דווקא בעדות בע"פ, שאז אם היה תנאי היו צריכים להזכיר מיד, שהרי בי"ד חקרו אותם ולכן אח"כ אינם יכולים להוסיף תנאים, וכ"כ הט"ז (אצלינו). אך הש"ך (ב, ובסי' מו סקקט"ז) כתב שאין חילוק בין עדות בע"פ לעדות בשטר, ונשאר בצ"ע על הסתירה בשו"ע, אך מ"מ נוקט לעיקר בהלכה כדברי השו"ע כאן. הרמ"א כאן הביא על דברי השו"ע י"א שניתן להוסיף תנאי.

(צבי ברוך טסלר)

3. איך מתיישבת הסתירה בדברי השו"ע מסימן פב יב לסימן כט א?

שו"ע מו, לז כותב - "עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו כתב ידינו הוא זה ואומרים בתוך כדי דיבור אנוסים היינו מחמת נפשות... או תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי הרי אלו נאמנים, ואפילו עד אחד אומר לא היה תנאי ועד אחד אומר היה תנאי ולא נתקיים נאמן ואין כאן אלא עד אחד". וכן פסק המחבר בסימן כט, א שעד המעיד בבי"ד לא יכול להוסיף לאחכ"ד שהיה תנאי, והרמ"א הביא וי"א דיכול להוסיף בתנאי.

לעומת זאת בסימן פב, יב כותב השו"ע: "אפילו עדי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר".

הסמ"ע (מו, קד) שואל סתירה במחבר בין מה שכתב בסימנים מו וכט שתנאי נחשב הוספה על העדות ולכן א"א להוסיף אחרי כ"ד וכן בשטר מקויים, לבין דבריו בסימן פב שכתב שהעדים יכולים להוסיף גם אם כת"י יוצא ממקום אחר, שתנאי אינו סותר אלא תוספת? ומתרץ: יש לחלק, שבסימן כט כבר העיד בב"ד בעל פה שחייב לו ואם היה בו תנאי היה לו להזכירו מיד ולא להעיד סתם, משא"כ כשחתמו על גבי שטר. והמחבר סובר כרא"ש והטור בדין זה דאילו הרמב"ם סובר שגם בתנאי היו דברינו אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממקום אחר. וב"י בסימן כ"ט סעיף ב' כתב דשוים הם להרמב"ם בשניהן אינן יכולין לומר תנאי היה דברינו ולהרא"ש בשניהן יכולים לומר כן ולהמחבר צ"ל דחילק ביניהן והוא דוחק קצת.

הש"ך (קטז) כותב שהעיקר כרמב"ם, ולא מסכים עם חילוק זה, ונשאר על המחבר בצ"ע.

הנתיבות (כו) מחלק שבסימן פב המלווה ציוה לכתוב את התנאי בשטר ולכן העדים יכולים לכתוב זאת גם כעת ודינו כמו מודעה שנאמנים בה כיוון שניתנה להכתב. אך בסימן מו מדובר בתנאי שלא ניתן להכתב. ובסימן כט שזו עדות בע"פ ודאי שאינו חוזר ומגיד.

התומים (מט) מיישב שבסימן פב התנאי היה במסירת השטר ולא בכתיבתו. ולכן נאמנים להוסיף תנאי אף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר שתנאי זה הוא מילתא אחריתא שאינו קשור לכתיבת השטר. ובמו' מדובר בתנאי שהיה בכתיבת השטר והיו צריכים לכתובו וא"כ עדותם סותרת בשטר. ובכט' שמדובר על עדות ע"פ אם ידעו על התנאי בשעה שהעידו היה עליהם לומר זאת ואם לא אמרו אין חוזרים.

האמרי ברוך והתומים בתרוצו הראשון מיישבים שבסימן מו מדובר שחלות השטר תלויה בתנאי וא"כ עדותם סותרת את גוף השטר. ובסימן פב מדובר שהחוב חל ואם יתקיים התנאי ימחול לו על החוב שתוספת זו אינה סותרת את הכתוב בשטר. התומים הקשה על תרוץ זה שא"כ המחבר היה צריך לחלק כך בסימן כט.

(משה מאיר אבינר)

4. הביא עדים שקידש אשה ואמרו העדים בעדותם שהמקדש אמר לאשה 'הרי את מקודשת', משנוכחו העדים שעדותם לא מסייעת לטענת הקידושין אמרו 'טעינו' והוסיפו את המילה 'לי' האם הוי חוזר ומגיד?

הבאנו בתשובה 2 את הדיון על הוספת תנאי, והנה כתב הרשב"א (ח"א סי' תקסג, והביאו הגרע"א כאן) שהמכשירים הוספת תנאי, מכשירים דווקא כשלעדות הראשונה היתה משמעות אלא שמוסיפים כעת העדים שהיא חלה רק במצבים מסויימים, אך במקרה שעדותם הראשונה לא הועילה כלל, כגון שהעידו על הקדש הדרוש קניין שלא היה קניין ואח"כ אמרו שהיה קניין לא מתקבלת אמירתם השנייה, שהרי היא אינה תוספת אלא אמירה חדשה לגמרי. באופן פשוט נראה שגם הנידון שלפנינו דומה לנידון זה. אך יש לדון במציאות, שהרי אולי אמירת 'הרי את מקודשת' בלי תוספת 'לי' היא טעות שהעדים מצויים לטעות בו שאז מניחים שטעו ומקבלים את התיקון (שו"ע בשם הר"ן ריש ר"ה בשם הרז"ה) או אולי אמירה זו סובלת את המשמעות שקידשה 'לי' ואז גם מקבלים משמעות זו (שו"ע מתשובת הר"ן סי' לד).

עיין בתשובת בית יוסף (ד) שכותב על מקרה שהעדים אמרו שהאיש אמר: "קחו לקידושין (שלא מועיל), ותיקנו דיבריהם שאמר: "הריני נותן לך לקידושין" שיכולים לתקן כיוון שלא ידעו שיש עיכוב בדבר.

(צבי ברוך טסלר)

5. מעשה בעד שהעיד על חזקתו של בע"ד אחד בבית מסוים, אבל אמר בעדותו כי אינו זוכר אם החזיק בבית ג' שנים או פחות. לאחר מכן, שב ואמר שנזכר שאכן החזקה נמשכה ג' שנים, האם יהיה חיסרון של "אם הגיד שוב אינו אינו חוזר ומגיד"?

הרמ"א בסימן כט (א) כותב: כשנותנים חרם... שיעידו קודם שיצאו, ולאחר שיצאו באו עדים להגיד, ואומרים: לא שמנו לבנו אז להעיד, ועתה זוכרין, יכולין לחזור ולהעיד, הואיל ושתקו תחלה ולא אמרו: אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות תשסג). ואפילו אמרו: אין אנו יודעים, ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך, חוזרין ומגידין, הואיל ולא אמרו בהפך ממה שאומרים באחרונה (ב"י בשם הרמב"ם וטור).

מוכח מדבריו שאם אמרו אין אנו יודעים ולא נתנו אמתלא לדבריהם אינם חוזרים ומגידים. הקצות (א) מביא שהר"ן (שבועות יד, ב בדפי הרי"ף) כתב דקרוב הדבר דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא הוי חוזר ומגיד.

הסמ"ע (ח) מוסיף שדין זה נאמר גם אם העד אמר איני זוכר, שאינו חוזר ומגיד. אבל אם אמר איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי וזכרתי. בשם הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סימן א'. ד"מ א':

הט"ז חולק, ומקשה מכתובות (כ:) ששאל רב כהנא את רב אשי, "ידע לי מר סהדותא, א"ל לא ידענא, לסוף אידכר רב אשי, אסהיד ליה". ולפ"ז לא היה רב אשי נאמן כיון שלא אמר לא ידענא עתה אלא אמר סתם לא ידענא, ועוד שהמעיין בתשובת הרא"ש עצמו יראה דלאו בתיבת עתה תליא מילתא, אלא עיקר החילוק בין אומר לא נתתי מעולם לב לזה, שאז אינו נאמן אח"כ להגיד עדות, ובין אומר איני זוכר עתה, רצה לומר שגילה דעתו שצריך להזכר בדבר. וגם אם אומר סתם איני זוכר דינא הכי, דהוא לשון מסופק.

הנתיבות (ג) תמה על תמיהת הט"ז, שהרי מוכח מדברי הבית יוסף (מחודש ט') שרב אשי שאמר אנא הוא דרמאי אנפשאי הוי אמתלא, ע"ש, ובאמתלא ונותן טעם למה לא העיד בתחילה, ודאי יכול לחזור ולהגיד, כמו שכתב הרמ"א.

הפת"ש מביא שהברכי יוסף פסק כסמ"ע ואם אמר איני זוכר אינו יכול לחזור ולהעיד. ע"פ תשובת הר"ר בצלאל (ד) וז"ל: "נמצא דבאומר איני זוכר פליגי בה רבוותא דלהר"ן ז"ל יכול לחזור ולהעיד יודע אני ולהרשב"א ז"ל ודעימיה אינו יכול לחזור ולומר נזכרתי ולהם שומעין דהמה רבים וגם הר"ן ז"ל לא פסיקא ליה". אבל הרב פני משה (ח"א סי' יז) הסכים דאם אמר איני זוכר יכול לומר אחר כך נזכרתי.

(משה מאיר אבינר)

6. כיוון שהעיד שוב אינו חוזר ומעיד. האם לאחר עדותו לפני שנגמרה החקירה יכול לחזור בו, ומדוע?

הסמ"ע (א) מדייק מדברי הרמב"ם (עדות ג, ה) שבדין שצריך בו דרישה וחקירה יכול לחזור בו קודם שנגמרו החקירות. ובדיני ממונות שאין בהם דרישה וחקירה מיד אינו יכול לחזור בו. ומקורו בתוספתא (כתובות ב, א): "עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו בדאין אנו הרי אילו נאמנין משנחקרה עדותן בבית דין אמרו בדאין אנו אין נאמנין". ובתומים (א) הקשה מתוס' בפסחים יב (איזה יום) ז"ל: "אפילו לא יכונו ליום השבת, כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ל חוזרין ומגידין". מוכח מדבריהם שאפילו בדבר שצריך דרישה וחקירה אינו יכול לחזור בו.

הנתיבות דוחה, ודאי מקושיית התוס' מוכח כן, אבל אחר שתירצו התוס' שם, כיון דז' חקירות ילפינן מקרא צריך שלא יכחישו זה את זה ולא יכחישו עצמן וכו', מכאן שאם מכחיש עצמו בחקירות יכול לבטל עדותו ואין בו משום חוזר ומגיד, וכל שכן שאם מכחיש עצמו בגוף ההלואה בתוך החקירות, דהאיך יעלה על הדעת שאם יחזור ויגיד שלא היתה ההלואה באותו יום ויעיד שהיתה הלואה ביום אחר, תיבטל עדותו מכל וכל, ואם יחזור ויגיד שלא היתה הלואה כלל לא באותו יום ולא ביום אחר, תתקיים עדותו. ועוד, הא נאמן לבטל עדותו במיגו דאי בעי היה מבטל עדותו על ידי שהיה חוזר ומגיד בהכחשת חקירות, שהיה אומר שלא היה באותו יום שאמרתי קודם.

(משה מאיר אבינר)

7. עדים שאמרו שקר העדנו, שמחייבים אותם לשלם, מה הדין כאשר לעד אחד אין לשלם האם יתחייב השני לשלם גם חלקו של חבירו?

רעק"א דן בשאלה זו. מקור הדין:

בבא קמא נג: "שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, אביי אמר: משלם חצי נזק" והגמרא מעמידה את דבריו בשור תם, אבל בשור מועד ישלם נזק שלם כיוון שאין אפשרות להשתלם משור ההקדש "וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי".

נחלקו הראשונים: הרמ"ה (טור תי) כתב שדין זה גם בשנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר, ודוקא עד שיעור מה שהיה חייב בנזק זה אם היה עושה אותו לבד. והטור חולק: "ואין נראה דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ"כ הר"ר חזקיה".

רעק"א סובר שהרמ"ה יחייב בנידון שלנו את העד לשלם על חלק חברו אף שאם עד זה היה בא לבד הוא לא יכל לגרום נזק ומוכיח זאת (ב"ק יג.) משור שלמים שנגח (שאי אפשר לשלם מאימוריו) ורבי נתן מחייב את בעל השור נזק שלם מן הבשר. אף שברור שבלי אימורים השור לא יכל ליגח.

אך כל זה לדעת התוספות (שם ד"ה אי). אך הרמב"ם (נזקי ממון ח) פוסק שלא חייב לשלם בבשר כנגד האימורים מוכח שהכריע כמו הלישנא השניה בגמרא שם שרק בבור רבי נתן מחייב כיוון שבעל השור הניזק אומר לבעל הבור אני מצאתי את השור בבורך. א"כ הרמב"ם יפטור במקרה זה את העד השני.

למסקנה כיוון שגם לדעת רמב"ם וגם לטור העד אינו חייב לשלם, לא ניתן לחייבו.

(משה מאיר אבינר)

סימן כט

סעיף ג

עיין סימן ל שאלות על סעף ד

סימן ל

1. דיני ממונות אינם צריכים דרישה וחקירה. האם ב"ד רשאים לחקור מיוזמתם?

הש"ך (א) כותב: אף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בהשבע חקירות שהזמה תלויה בהן, לא יעשה כן. כיוון שחז"ל ביטלו דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (סנהדרין ג.) ואם דיין יחקור והעד יגיד שאינו יודע (לדעת הש"ך) או יתבלבל נפסול את עדותו.

הגרז"ן (משפט ערוך ל. כג) כותב: שהדעות שחולקות על הש"ך - הסוברות שאם העד אומר איני יודע לא נפסל יחלקו גם על דברי הש"ך כאן ואין איסור לחקור בדיני ממונות. אך בנתיבות מוכח שלא כדבריו אצלנו הוא מביא את דברי הש"ך ובסימן לג חולק עליו באמר העד איני יודע.

מקור הדין: סנהדרין לב המשנה כותבת שדיני ממונות בדרישה וחקירה והגמרא מקשה הרי ביטלו זאת? הגמרא מתרצת א: המשנה מדברת על דיני קנסות. ב. המשנה מדברת בדין מרומה.

דיני קנסות:

השו"ע (א) כותב: "עידי דיני ממונות, חוץ מעידי חבלות, אינם צריכים דרישה וחקירה" מסביר הסמ"ע (א) חז"ל תיקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין. ובכלל דיני ממונות הוא כל הדינים שהביא המחבר בסימן א' שדנין בזמן הזה שאין מומחין משום נעילת דלת כיון דהן שכיחין ויש בהם חסרון כיס, לכן תיקנו גם שלא צריך בהם דרישה וחקירה, אפילו לדיינים מומחים ובזמן המקדש. אבל בעדי חבלות והדומה לו הנזכרים בסימן א' דלא שכיחין ואין בהם חסרון כיס, הניחוהו על דין תורה לדרוש ולחקור העדים. והטור והמחבר שכתבו חוץ מעדי חבלות, חדא מינייהו נקטי (וכן גזלות לרמ"א או אש ובור לדעות שלא דנים בזמן הזה).

אך תוספות בסנהדרין (ג. ד"ה שלא) בהסברו הראשון סובר שגם בגזלות וחבלות ביטלו דרישה וחקירה אף שלא ביטלו את הצורך במומחים, וכן סובר המאירי (ב ד"ה ונשוב). (הגרז"ן מעיר שלא ניתן להגיד קי"ל כדעה זו כיוון שלא הובאה בשו"ע.

דין מרומה:

השו"ע: "אם נראה לדיין שהדין מרומה, צריך דרישה וחקירה". הקצות מביא מחלוקת האם יש לעשות דרישה וחקירה כמו בנפשות או לא, הריב"ש (רסו) הובא בבית יוסף (א) כותב שאין לעשות דרישה וחקירה כמו בנפשות ואם העדים עונים שאינם יודעים לא נפסלה העדות, וכן הכריע הרמ"א בסימן טו, ג. ובתשובת הר' בצלאל (ה) כתב שדין מרומה דינו כנפשות ממש. וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן תקנ.

(משה מאיר אבינר)

2. מאמרו של רב יהודה: "עדות המכחשת זו את זו - כשרה בדיני ממונות" האם מקובלת להלכה לכל השיטות?

מקור הדין: סנהדרין ל: "אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות". הראשונים דייקו מדבריו שאם הכחישו בחקירות העדות בטלה, וכך כתב הרמב"ם (עדות ג, ג): "אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה, ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת".

הש"ך (ו) מביא שהראב"ן בתשובה (מג) כתב שאפילו בחקירות כשרה, דלא קי"ל כר' יהודה כיוון שאנו פוסקים שבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה.

(משה מאיר אבינר)

3. מה הדין לפי השו"ע באם אחד מן העדים טוען, איני יודע באיזה יום הלווהו?

הרמ"א בסימן טו, ג. מביא את דברי הריב"ש שאפילו בדין מרומה אם העד אמר איני יודע על החקירות עדותו קיימת. הש"ך בסימן לג (טז) חולק וסובר שגם בדיני ממונות אנו צריכים עדות שאתה יכול להזימה ולכן אם העד אומר איני יודע נפסלת עדותו. יש לשאול על הש"ך הרי גם אם לא נשאל באיזה יום קרה המקרה לא נוכל להזים, ומה החילוק בין אמר איני יודע למקרה שלא שאלנו? החידושי הרי"ם מסביר א. כיוון שיש אפשרות לבדוק העד מפחד מכך ולא ישקר וזה הטעם למה צריך עדות שאתה יכול להזימה. ב. חז"ל תיקנו.

הסמ"ע (לג, כו) כותב לעיין בד"מ (לג, ט) שכתב בשם המרדכי (סנהדרין תרצ"ה) ונמוקי יוסף (שם י: מדפי הרי"ף), דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, והוסיף שהרמ"א לא הביאם משום שרבים חולקים עליהם, אך הנודע ביהודה (מהדורא קמא חלק אה"ע סי' עב) פוסק כמותם.

(משה מאיר אבינר)

4. עדי ממונות שהכחישו זה את זה בבדיקות, האם עדותן בטלה, מה דעת מרן ורמ"א?

לשון השו"ע: "אם הכחישו זה את זה בבדיקות, עדותן קיימת" אינו אם אחד אמר מנה לבן ואחד מנה שחור מצטרפים ולדעת השו"ע דין זה נכון אפילו אם התובע תבע מנה אחד.

הרמ"א מוסיף שהעדות במנה לבן ושחור קיימת בתנאי שהתובע תבע שני מנים, ולגבי דיוטא הוסיף שהמקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה.

מקור הדין: סנהדרין ל: "אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות... נהרדעי אמרי: אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן - מצטרפים". הנמוק"י יוסף מסביר שהטעם שמצטרפים עדותם הוא מפני שהעדים רגילים לטעות בדברים אלו, ומדבריו נראה שאם יעידו על דברים שלא ניתן להתבלבל בהם אין לצרפם אפילו בבדיקות. ולגבי חקירות כתב ג"כ שאם רגילים להתבלבל מצרפים עדותם בממונות, ולכן גם בשינוי מקום כגון דיוטא עליונה ותחתונה מצרפים עדותם. לפי הסבר אין צורך שהתובע יתבע שני תביעות ואנו אומרים שהעדים מעידים על אירוע אחד אלא שבפרט מסוים הם טועים, כעין הדין בטעות בעיבור החודש שאפילו בנפשות דנים על פיו. ונראה שזו דעת השו"ע (וכן הסביר הגר"א (יב) ע"פ הריב"ש).

הרמ"א על פי הטור סובר שהסיבה שלא פוסלים את עדותם כיוון שהתובע תבע שתי תביעות. וצירוף העדים הוא משום רבי יהושע בן קורחה (וכן נראה מדברי רש"י שם ד"ה צירף), אך א"כ קשה מדוע יש צורך בדברי רב יהודה שהכחשה בבדיקות אינה פוסלת? מתרץ הגרז"ן כיוון ששני העדים מדברים על אותו אירוע ישנה הכחשה בזה שלא ראו את האירוע השני, והכחשה כזו כשרה בדיני ממונות.

הגר"א כותב שיש צורך בשני תביעות גם בשתי דיוטות. הט"ז (ד"ה מנה שחור) מעיר שיש צורך בשתי תביעות רק אם התובע אומר מנה לבן או שחור אבל אם תובע בסתם מנה אין צורך לתבוע שתי מנים.

(משה מאיר אבינר)

5. ראובן תבע את שמעון לביה"ד שהוא חייב לו אלפיים שקלים בתורת פקדון ושמעון כפר בכל, והביא ראובן לבי"ד שני עדים, אחד שהעיד ששמע משמעון שיש לו בידו שבע מאות שקלים בפקדון השייך לראובן, והשני העיד ששמע מפיו שיש לו בידו בפקדון השייך לראובן סך אלף וארבע מאות שקלים, מה הדין, האם שמעון יחוייב בשבועה או בתשלום?

שני העדים מעידים בעדות מיוחדת, היינו שלא ראו יחד את המעשה אלא שמעו מפיו בזמנים שונים הודאה על הסכום, ששמעון חייב לפחות שבע מאות שקלים.

הגמרא בבבא מציעא מביאה את דברי רבי חייא ששני עדים המעידים על מקצת התביעה מחייבים שבועה בק"ו מהודאת פיו. יש לדון האם דבריו נכונים גם בעדות מיוחדת.

בסעיף ג מובאת תשובת רא"ש ממנה משמע שאין חיוב שבועה בצירוף עדים.

הט"ז מסביר, הגמרא לומדת חיוב שבועה בשני עדים בק"ו מעד אחד "ומה עד אחד שאין מחייבו ממון - מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה". כיוון שעדות על ידי צרוף לא מועילה לחייב קנס ממלא אין ק"ו.

הקצות חולק ואומר שניתן לחייב קנס ע"י צירוף, ולכן גם מחייבים שבועת ר"ח.

הנתיבות סובר כט"ז ודוחה את ראית הקצות, וכותב שיש חילוק בין צירוף עדים שראו בשעה אחת אך לא ראו אחד את השני שבזה מחייבים קנס. לבין עדות מיוחדת ששני העדים ראו מעשה שונה, שאז אינם מחייבים קנס כייון שקנס זה חיוב שנוצר ע"י הבי"ד ולא מעצם המעשה, לכן כ"ז שאין שני עדים על מעשה מסויים אין חיוב קנס.

במקרה שלנו יש הודאה אחר הודאה וניתן לומר שההודאות מתיחסות לאותו חיוב ולכן לכ"ע ניתן לצרפם (נתיבות שם)

(יש לדון גם האם ניתן לחייבו מדין שבועת עד אחד. עיין שאלה 8)

(משה מאיר אבינר)

6. עדים שבאו לביה"ד להעיד, אחד מעיד מנה ופלוני היה עמי, והשני אומר לא ראיתי או לא הייתי עמו, האם עדות הראשון קיימת?

לשון השו"ע (ד) עד שמעיד: ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי, ואותו פלוני אומר: לא ראיתי ולא הייתי עמך, אין זו הכחשה. ומקורו בתשובת הרא"ש (כלל נ"ט א), כיוון שלא מוטל על העד לזכור מי היה עמו בעדות. כדברי הגמרא בשבועות מא:.

אבל אם העד אומר שהוא אכן היה באותו מעמד אך לא ראה מעשה זה הוי הכחשה. רא"ש שם הובא ברמ"א כט, ג.

(משה מאיר אבינר)

7. ראובן תבע את שמעון לדין, שהודה לו בפני כמה עדים ביום פלוני בשעה פלונית שחייב לו סכום מסויים והביא שני עדים על כך, ואחד העדים אמר שבאותו יום ובאותה שעה היה הוא והעד השני יחד אך לא ראו מאומה, וראובן התובע מבקש מביה"ד להביא עוד עד ויעיד עם העד השני, האם זה אפשרי או לא?

מקור הדין: עד שאמר הייתי ולא ראיתי כלום הרי זו הכחשה כמבואר בשאלה הקודמת.

שבועות מח. - אחד אומר: גבוה ב' מרדעות, ואחד אומר: שלש - עדותן קיימת; אחד אומר: ג', ואחד אומר: ה' - עדותן בטלה, ומצטרפין לעדות אחרת; מאי לאו לעדות ממון! אמר רבא: הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח, דהוי להו תרי וחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

הראשונים (רש"י ריטב"א) מסבירים שכוונת רבא היא שאם יבוא עוד עד ויעיד כאחד העדים יצטרף עמו וידחו דברי העד השני.

התומים והנתיבות מקשים הרי כאשר באו שני העדים הראשונים שהכחישו זה את זה נמצא שעד אחד פסול וכל מקום שנמצא אחד פסול העד הכשר לא יכול להצטרף אלא נפסלה כל הכת?

הנתיבות מתרץ שהסוגייא מדברת במקרה שהעדים לא ראו יחד או לא העידו יחד בבית הדין ולכן הם לא נחשבים כמו כת אחת.

התומים מתרץ: עדות החודש שונה כיוון שהרמב"ם כותב שמדאו' אין צורך בדרישה וחקירה בעדות החודש (ותיקנו מפני הביתוסים).

במקרה שלנו ודאי לא יחשבו כת אחת, שהרי אחד מכחיש את השני הכחשה גמורה.

 (משה מאיר אבינר)

8. קימ"ל כר"ח דהאומר מנה לי בידך, אין לך בידי כלום והעדים מעידים על חמישים דמשלם חמישים ונשבע על השאר:

מה הדין כשעדים מעידים ע"י צירוף, האם משתבע אשארא?

מה הדין כשכבר נצטרף עד אחד לממון, האם מחייבים שבועה על פיו על שאר הממון?

הש"ך (י)- נשאר בצריך עיון האם בעדות על ידי צירוף משביעים שבועת רבי חייא, ומדייק מדברי הטור שעד שנצטרף להוציא ממון אינו מחייב שבועה על הנותר, הש"ך מעיר שדבר זה לא הוזכר בבעל התרומות וצ"ע לדינא. ואף אם חייב מדרבי חייא עדיין יש נפק"מ. כגון שתובע שמא - "כגון אחד מעיד שהלוהו ר' ואחד מעיד שהלוהו ש' והתובע שכח כמה הלוהו, משלם ר' ונשבע על ק' הנשארים מכח שבועה דעד אחד, ואילו להטור לא היה צריך לישבע בכה"ג".

האמרי ברוך חולק על הש"ך ואומר שבמקרה שהביא הש"ך נחייב שבועה דאורייתא כיין שהעד הצטרף רק למאה ומעיד על עוד מאה. אך במקרה של הטור שמשלם 700 ואף עד לא העיד על סכום כזה (העדות הכי גבוהה הייתה של 500) ולכן אין אפשרות לחייב עוד שבועה.

(משה מאיר אבינר)

9. א. קימ"ל בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלוואה בין הלוואה אחר הלוואה בין הלוואה אחר הודאה מצטרפין. בהלוואה אחר הודאה האם דווקא אחריה בזמן העדות או אפילו אחריה בזמן המעשה?

ב. בהלוואה אחר הלוואה והלוואה אחר הודאה אם דווקא בתובע שני מנים, או אפילו בתובע מנה אחד?

השו"ע (ז) כותב: "הא דהלוואה אחר הלוואה מצטרפין, כשתבע ממנו ב' מנים, אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה אחד... חזינן אי איכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא, מצטרפי, דאימור אחד מנה מסהדי. ואי הוברר הדבר דבתרי מנה מסהדי, הא ודאי חד מנייהו שקרן".

מקור הדין: מסכת סנהדרין (ל:) כרבי יהושע בן קרחה, ששני עדים המעידים על מקרים שונים מצטרפים לחייב. אך אם התובע תבע רק מנה אחד הרי הוא מכחיש את אחד העדים. וכך כתב הרא"ש (סנהדרין פ"ג לד) בשם הרמ"ה.

הסמ"ע (כא) מעיר שיש צורך לתבוע שני מנים רק אם העדויות ודאי סותרות אך אם הם מעידים על הודאה אף שהם מעידים על זמנים שונים יכול להיות שההודאה מתייחסת לאותו חיוב. ולכן אם ההודאה אחר הלוואה ודאי שאפילו אם הייתה תביעה על מנה אחד מצטרפים, ומחדש שאפילו אם ההודאה הייתה לפני ההלוואה ניתן לומר שהודה על מה שרצה ללוות וניתן לצרפם. ומוכיח זאת מהרא"ש שהביא את דבריו רק על הלוואה אחר הלוואה.

הגר"א (כד) מבין כפשט הטור תמיד צריך לתבוע שתיהן, הב"י דן בזה ונראה שהכריע שאין מחלוקת והטור יודה לרבנו ירוחם וכן הבין הב"ח בהכרעת הב"י.

והרמב"ם לא הזכיר כלל שצריך לתבוע שתיהן.

(משה מאיר אבינר)

10. מה הדין, "עד אחד אומר בפני ובפני עד אחד שמת נתן פלוני לפלוני בניסן ועד אחד העיד בפני ובפני עד שמת נתן פלוני לפלוני בתשרי" ומדוע?

רבנו ירוחם (מישרים טו, ב) הביא בשם חכם אחד, שאין מצטרפין דלא דמי להלואה אחר הלואה אלא לשני שטרות של מתנה על ענין אחד שביטל שני לראשון (כתובות מד.) ומשני ליכא אלא עד אחד ואינו כלום והפסיד מקבל המתנה. והבית יוסף כותב שדברים אלו תמוהים.

ובדרכי משה (ג) כתב ז"ל: ואיני יודע למה, כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דעד אחד שקר דאי אפשר להיות ב' העדיות אמת וא"כ אין במתנה אחרונה רק עד אחד ודמיא להא דכתב הרמ"ה (סנהדרין ל, ב ד"ה ברם) דאם המלוה תובעו רק מנה אחד.

והב"ח (שם) מסביר שהב"י הבין דשני העדיות מעידים שנתן המתנה לראובן והיינו הלוואה אחר הלוואה שמצטרפים. אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דומה לשני שטרי מתנה, והפסיד מקבל המתנה, וזו הבנת הדרכי משה בדברי הרי"ו, ולענין הלכה זה וזה אמת.

הקצות (ה) חולק על הב"ח: שודאי גם הדרכי משה הבין שהעידו על מתנה שנתן לאיש אחד, אלא כיון שביטל שני את הראשון אין כאן אלא מתנה בעד אחד וכמבואר בטור ושו"ע חו"מ סימן ר"מ (סעיף ב') דאמרינן אודי ליה שהראשון מזויף ונתרצה לקנות מזמן שני, וא"כ אין כאן אלא עד אחד במתנה השניה.

ומיישב את הב"י: משום שלא מצאנו בש"ס אלא שני שטרות היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון, ובשטרות דווקא שייך אודי ליה שאפשרי שהוא מזויף, אבל היכן שהעדים קיימים ואומרים עדותם בעל פה לא שייך לומר שהראשון הוא עד פסול דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואומר שבזה נחלקו שני תרוצי התוספות (כתובות מד, א ד"ה איכא).

והנתיבות. (ו) מחלק בין שתי שטרות שבהם ביטל שני את הראשון שאם הראשון כשר מדוע נכתב שני, לבין שני עדים שבזה הקונה רוצה להוסיף לעצמו ראיה, ולכן לא מבטל את הראשון.

(משה מאיר אבינר)

11. האם גם לעניין פרעון נאמנים שני עדים להעידו שפרעו, אע"פ שלא ראו בבת אחת את הפרעון?

הטור (ח) מביא בעל התרומות דה"ה לענין פירעון, כיצד תבעו ר' בשטר ואמר לו פרעתיך ומביא ב' עדים אחד אומר בניסן פרעו מנה והשני אומר בתשרי מצטרפים.ואם נעשה השטר קודם ניסן נחזיקנו בפרוע ממנה שהרי לדברי שניהם פרעו מנה וכן אם הודה בפני א' שפרעו מנה בניסן והודה בפני הב' שפרעו מנה בתשרי או אחד מעיד שפרעו מנה והשני מעיד לפני הודה שפרעו מנה בכל ענין מצטרפין. הביאו השו"ע (ח)

מוסיף הסמ"ע (כז) שדין זה בתנאי שהנתבע טוען שפרע את שני המנים שאם לא כן הוא מוכחש מאחד העדים.

הנתיבות(ז) מביא שהתומים חולק על הסמ"ע ואף אם טוען מנה אחד נאמן במיגו שהיה טוען שתים (בתנאי שטען זאת אחרי העדים). והוכיח את דבריו מסימן פב (יג) - שטען שחציו פרוע והעדים אומרים שפרע הכל נשבע שבועת מודה במקצת אף שיש שטר כנגדו מוכח שהעדים לא נפסלו. הנתיבות מתרץ שהש"ע סובר כש"ך לב (ד) שאם מודה שהעדים פסולים לא מועל מיגו ושם ישנה הכחשה בינו לעדים בבדיקות ולא נפסלו העדים ולכן מועיל מיגו.

(משה מאיר אבינר)

12. עד אחד העיד בכתב ועד אחד בע"פ, האם מצטרפים? ומה הדין במעיד בע"פ שאומר אני קניתי מהלווה שהוא חייב למלווה?

מקור הדין: ב"ב קסה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה וכך פסקו הרי"ף (עו.) והרא"ש (סי' ז) וכן פסק הרמב"ם (עדות ד,ה). הרמב"ם כותב שאפילו רק עד אחד בכתב לא נאמן לומר פרוע ובשו"ע (נא,ב) הביא שיטתו בסתם וי"ח שנאמן. הסמ"ע (ב) כתב שהוא הדין כאן.

הרא"ש כותב שמצטרפים לעשותו מלוה ע"פ, אך רשב"ם כתב: "ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים דעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא". התוספות (שם, אמר) כותב שעד אחד בשטר השטר פסול ודינו כ"מפי כתבם".עיין בגר"א (נא, ד) שדן האם הרמ"א הכריע כתוספות.

אם העד שמעיד ע"פ מעיד שהיה קניין:

כתב הרמב"ם (שם) "ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי". כיוון שסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ.).

הב"י (י) מסתפק אם מצטרפין לעשות המלוה בשטר לגמרי אפילו לגבות מן הלקוחות או דוקא לעניין שאינו יכול לומר פרעתי הוא דמצטרפין לעשותו מלוה בשטר, כיון שלא נכתב בשני עדים לית ליה קלא לשיפרע מן הלקוחות. ומדייק שמלשון הרמב"ם משמע לעשות המלוה בשטר לעניין שאינו יכול לומר פרעתי דוקא לא לענין אחר. ובטור בסימן נ"א כתב דעת הרמב"ם ולא סיים שנאמן רק לעניין פרעתי משמע שזה שטר גם לעניין שעבוד.

הש"ך (נא, א) מכריע שלא גובה ממשעבדי והסמ"ע (נא, ב) פוסק שגובה, וכן הכריע הקצות (שם).

(משה מאיר אבינר)

13. שני עדים העידו כל אחד בנפרד בבית דין, האם בתי הדין מצטרפים לפסוק ע"פ עדותם?

מקור הדין: ב"ב קסה. "שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין ויצטרפו?...דעת תלמידכם נוטה - שיצטרפו". וכן נפסק בסוף בימן יא.

הסמ"ע (לד) כותב: "דוקא כל שני הבתי דינים מצטרפין, אבל מקצת מבית דין האחד ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד חדש ולדון על עדותן, כיון דלא העיד אלא אחד מהעדים בכל ב"ד, והוה ליה ג"כ כעד מפי עד". הנתיבות (ח) כותב שמספיק שיבואו להעיד שנים מכל בית דין. אך ברבנו יונה (ב"ב קסה) מוכח שצריך שיבואו כל הבי"ד.

(משה מאיר אבינר)

14. האם במילתא דעבידא לאגלויי נאמן עד אחד?

הנימוקי יוסף (יבמות כח. ברי"ף) כותב: "יש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא? והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות." ויש לדון בדבריו האם מכאן נלמד לכל מקום שיש רמת ודאות כזו זו עדות מדאורייתא או שהתורה נתנה רשות לחכמים לקבוע דין זה היכן שיש צורך.

הרמ"א (יד) פסק לפי הריב"ש (קנה) שאין חילוק בדיני ממונות בין מלתא דעבידא לגלויי או לא. הקצות (מט. ב) מביא שהתשב"ץ והנוב"י חולקים ובמילתא דעבידא לאיגלויי עד אחד נאמן מהתורה.

הראיה לדעת הריב"ש היא מהמשנה ביבמות (קיז.): "שאין האחין נכנסים לנחלה על פיה", למרות שהיא נאמנת להתיר את עצמה. התשב"ץ דוחה שמשנה זו מדברת בעדות שהאשה אומרת, והיא פסולה לעדות, אך אם עד כשר יעיד שמת האחים ירדו לנחלה.

והראיה לתשב"ץ היא מהגמרא בר"ה (כב:) - "אמר, קדשוה לירחא במערבא. אפילו איניש דעלמא - נמי מהימן. מאי טעמא? כל מילתא דעבידא לאגלויי" (עד אחד נאמן להגיד שקדשו את החודש בארץ). הגר"א (לו) מסביר שעדות זה הנפק"מ שלה הוא רק לאיסור ולא לממון. ויש להקשות שאם זה ההסבר מדוע צריך את הטעם שזה עתיד להגלות, הרי בכל מקום עד אחד נאמן באיסור? הריב"ש (שם) מתרץ, שצריך טעם זה להסביר למה לא חששו חכמים שהכותים רוצים להטעות אותנו.

(משה מאיר אבינר)

15. מהי עדות של ידיעה בלא ראיה, והאם עדות כזו כשרה בדיני ממונות?

הדוגמא לדין זה הובאה בטור (צ) בשם הרמ"ה, כגון שנים שנכנסו לבית אחד ומצאו אחד חבול, וברור לעדים שהוא לא יכל לחבול בעצמו שגובה ע"פ עדות זו. מקור הדין נלמד מהפסוק: והוא עד או ראה או ידע (ויקרא ה, א) וֹבשבועות (לד.) דרש ר' יוסי הגלילי אומר: - בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר.

עדות זו כשרה רק בדיני ממונות כך מוכיח הרמ"ה (סנהדרין לז:) מהמשך הסוגיא בשבועות. אך התוספות (שבועות שם, דאי) חולקים וגם בנפשות הולכים בתר אומדנא אם אין אפשרות שקרה דבר אחר.

הפוסקים דנו לגבי דיני קידושין האם דינם כנפשות (ב"ש מב יב ברשב"א) או כממונות (ב"ש שם).

הרב פז הביא שבדין זה נחלקו הראשונים.

הגמרא בשבועות (לד.) מביאה מקרה: "ר' אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו" וחלקו עליו.

א. הרמב"ם (נז"מ ח, יג) כותב: "אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד" ובהלכה הבאה פוסק שלא כרב אחא ואין לחייב את בעל הגמל.

לעומת זאת בהלכות סנהדרין (כד, א) כותב:"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע".

ויש לומר שיש חילוק בין דיני נזיקין לשאר דיני ממונות וא"כ הדין של נחבל שזה דיני נזיקין ודנים ע"פ אומדנה הוא קנס.

ב. הטור (סה, כא) הביא תשובת רא"ש שמשמע ממנה שפסק כרב אחא שמוכיח ממנו שאנו דנים ע"פ אומדנא דמוכח. ובסימן צ הביא את דברי הרמ"ה אך צ"ע שבסימן תח פסק כרמב"ם שגמל האוחר פטור. ונראה שהכריע בין המקרה עליו דיבר הרמ"ה שזו אומדנא דמוכח ממש לגמל האוחר.

ג. הרא"ש פוסק גם בנזיקין את רב אחא.

עיין ערוך השולחן שמרחיב בעניין שאלה זו.

(משה מאיר אבינר)

סימן ל

סעיף א

האם צריך דרישה וחקירה? בגזילות ובחבלות? מה הדין במקרים דלעיל אם אמרו העדים בדו"ח אין אנו יודעים?

שו"ע: "עידי דיני ממונות, חוץ מעידי חבלות, אינם צריכים דרישה וחקירה".

מקור הדין:

סנהדרין (ב:) -דיני ממונות בשלשה. גזילות וחבלות בשלשה.

ובגמרא (שם):מפרש רבא: דיני ממונות בשלשה הדיוטות. גזילות וחבלות בשלשה מומחין.

ובדין הוא (שגם בשאר דיני ממונות) דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין - משום דרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה - כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

מכאן משמע שגם גזילות וגם חבלות צריך דרישה וחקירה. אך עיין בסימן א' שם ישנה מחלוקת באילו גזילות ואלו חבלות צריך מומחין, ולפי זה גם לגבי הצורך בדרישה וחקירה תהיה אותה מחלוקת.

וכתב הרא"ש (סנהדרין א,א): ובב"ק (פד) מסיק דכל מידי דשכיח עבדינן שליחותייהו וגובין אותו בבבל מידי דהוה אהודאות והלואות וקאמר התם דחבלות לא שכיחא. משמע דכל שאר מילי שכיח אפילו גזילות. הלכך כל מידי בר מחבלות עבדינן שליחותייהו ולא בעינן מומחין וגם דרישה וחקירה נמי לא בעי.

וכך פסק המחבר בסימן א' (ב) שצריך מומחים בחבלות ולא בקרן של גזילות.

אך הרמ"א הביא שם  שגם בגזלה ממש לא דנים בבבל (אבל כופר בפקדון וכדו' דנים משום שאלו גזילות שכיחים) הרב זצ"ל בבאר אליהו (נג) מעיר שהרמ"א היה צריך להעיר גם כאן שגם בגזילות צריך דרישה וחקירה.

האם צריך דרישה וחקירה? א. לאסור אשה על בעלה, להפסיד לאשה כתובה. ב. עדי קידושין וגירושין.

מקור הדין:

יבמות (קכב:) תניא: אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, דברי ר"ע, רבי טרפון אומר: בודקין. וקמיפלגי בדר' חנינא, דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה? שלא תנעול דלת בפני לוין. ובמאי קמיפלגי? מר סבר: כיון דאיכא כתובה למשקל - כדיני ממונות דמי, ומר סבר: כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא - כדיני נפשות דמי.

א.      לאסור אשה:

שו"ע (אבהע"ז יא, ד) "י"א שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכים דרישה וחקירה".

תוספות (סנהדרין ח: ד"ה והביא): "ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות".

וכתב הב"ש (י"ז, ס"ג): "קי"ל לאוסרה על בעלה צריכים דרישה וחקירה וכאן (בעיגונא) אין צריך דרישה וחקירה, משום דהיא נוטלת הכתובה הוי כדיני ממונות כו' אבל לענין לאוסרה על בעלה ליכא דיני ממונות כלל דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואם היא מותרת מכל מקום אינה נוטלת הכתובה מש"ה הוי דיני נפשות".

האבני מילואים הביא תשובת נודע ביהודה (אה"ע ע"ב) שכתב על דברי הב"ש במה שמחלק בין עדי זנות דבעי דו"ח ועדי גיטין דלא בעי דו"ח משום דבזנות אם היא אסורה אין לה כתובה, וכתב ולא נהירא כלל דהרי עכ"פ אם לא זינתה אף בלא גירושין יכולה למכור הכתובה בטובת הנאה משא"כ כשזינתה מפסדת הכתובה לגמרי. וכתב עליו האבני מילואים: "לפי מ"ש היינו דוקא משום למשקל כתובה עקרוה לדו"ח משום חינא דאית ביה משא"כ היכא דאין הפסד כתובה".

               כתובה:

בשו"ע (אבה"ע יז, כא) נפסק: "אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ואפילו אם הוכחשו בבדיקה, כשרים".

ובנימוק"י  (מז. בדפי הרי"ף) כתב: "ולכולי עלמא בענין כתובה אע"ג דלא שייך בה תקנה דשלא תנעול דלת בפני לוין דהא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, מ"מ לא בעינן בה דרישה וחקירה דהא חזינא בכמה דוכתי דחשו רבנן בכתובה משום חינא לגבות מיתומים קטנים ולמכור שלא בב"ד וכמה מילי אחריני".

ב.        עדי קידושין וגירושין:

קצות (ס"ק ב): "בעדות גיטין וקידושין מבואר בשו"ע (אה"ע י"ז, כ"א וסימן מ"ב, ד') דא"צ דרישה וחקירה, אבל מוהרש"ל (בשו"ת ל"ג) כתב בשם אגודה (יבמות ע"ז) דעדי גיטין וקידושין צריך דרישה וחקירה, ועוד דעת כמה פוסקים דסבירא להו הכי והובא בכנסת הגדולה (הגב"י אות ג')".

ומקשה לשיטתם הרי בגיטין (יז.) שאלו מפני מה תיקנו זמן בגיטין, והרי ודאי צריך זמן, שהרי בלא זמן אין דרישה וחקירה וכן בקידושין אין תקנת זמן כלל (יבמות לא:) והרי צריך דרישה וחקירה?

ומיישב לפי מה שכתב חידושי הר"ן (סנהדרין מ.) שכאשר באו עדים לפני ב"ד והעידו היום לוה פלוני מנה מפלוני לא צריך לבדוק באיזה שבוע ובאיזו שנה ובאיזו חודש כיון שאומרים היום, וא"כ כיון דקי"ל (גיטין ג.) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכאילו העידו אז בפני ב"ד בשעה זו גירש פלוני את אשתו, א"כ הרי נחקרו כל החקירות כיון דאמרו בשעה זו. ואף שכעת כשבא הגט לפנינו אין יודעים באיזו יום, מכל מקום כיון שאם היה ידוע שאלו העדים כבר נחקרה עדותן בב"ד באיזו שעה אף שכעת לא יודעים כיון שכבר נחקרה עדותם בהכשר עדותם קיימת, וא"כ הוא הדין בעדות שבשטר כבר נחקרה עדותם באיזו שעה כיון דאמרי בשעה זו בשעה שחתמו תו לא צריך.

סעיף ט

עד אחד העיד ביום ראשון והשני ביום שני האם מקבלים את העדות?

לשון השו"ע: "בדיני ממונות אין צריכין להעיד שני העדים כאחד, אלא יבוא אחד בפני בית דין ושומעים דבריו היום, וכשיבא העד השני לאחר זמן, שומעין דבריו, ומצטרפים זה לזה ומוציאים בהם הממון".

מקור הדין:

סנהדרין (ל.): "ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד, רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו".

והלכה כרבי נתן, ונימק זאת באר הגולה - א: משום שבגמרא אמרו שרבי יהושע בן קרחה שמכשיר עדות מיוחדת מודה לרבי נתן, וקי"ל שהלכה כרבי יהושע. ב. רבי נתן דינא הוא.

קצות (ח): אבל בדיני נפשות צריכין להעיד כאחד אליבא דכולי עלמא. ובעדות גיטין וקידושין למ"ד דבעינן שיראו כאחד (עיין ב"י סעיף ז') ה"נ בעינן שיגידו כאחד (שהרי הסוגיא השוואת בין ר"נ לריב"ק), ומאן דלא בעי ראיה כאחד ה"נ לא בעינן הגדה כאחד, כנסת הגדולה (הגה"ט אות נ"א) .

סעיף יג

האם עדים על חלק מהעדות ("חצי דבר") מצטרפים?

לשון השו"ע: "צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם, אבל אם העידו על חצי דבר, אינו כלום. כיצד, באו להעיד על אחד שהוא גדול, והעיד אחד שראה לו שער אחד בימינו, והשני בשמאלו, אינו כלום, שכל אחד לא העיד אלא על קצת הסימנים. אפילו העידו שנים בשער אחד, ושנים בשני, אינו כלום, שהרי כל כת לא העידה אלא על חצי דבר. אבל אם העיד עד אחד שראה שתי שערות בימינו, ועד אחד העיד שראה שתי שערות בשמאלו, מצטרפין, וכן כל כיוצא בזה".

במקור הדין:

בבא בתרא (נו.)

"משנה: היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים, ונמצאו זוממים - משלמין לו את הכל. שנים בראשונה, שנים בשניה, ושנים בשלישית – משלשין ביניהם...

גמ'. מתני' דלא כרבי עקיבא; דתניא... הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים, מהו? אמר לו: הרי זו חזקה; אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שר"ע חולק בדבר זה, שהיה ר"ע אומר: דבר - ולא חצי דבר. ורבנן האי דבר - ולא חצי דבר מאי עבדי ליה? אילימא למעוטי אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה, האי חצי דבר וחצי עדות היא! אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה".

סמ"ע (לט): "ולא דמי לעדי חזקה, שאם שני עדים העידו על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה שלישית דמצטרפין, כמ"ש בסוף סימן ל"ח ובסוף סימן קמ"ה, דשם העידו כל כת וכת כל מאי דאפשר להם להעיד באותה שנה".

כך כתבו התוס' (שם ד"ה אלא למעוטי).

והרי"ף (ל. מדפה"ר) תירץ שבעדות על חזקת ג' שנים  עדות הכת הראשונה מועילה אף בלא השנית לשלם הפירות למערער ולכן עדותן דבר שלם, משא"כ בעדות על שתי שערות, כת אחת לא מועילה כלום. ותירוץ זה כתב השו"ע (אבהע"ז קמ"ב, י"ב)כפי שהסבירו הב"ש (כ"א).

שער המשפט מקשה שבמקומות אחרים מוכח שהשו"ע פסק כתירוץ התוס'? ומיישב: "ואפשר דהטור אזיל הכא והכא לחומרא דבאבה"ע לענין גיטין חשש לסברת הרי"ף והכא לענין חזקה חשש לסברת התוס' והוי חזקה ואין מוציאין מיד המוחזק". אך מקשה גם על תירוץ זה ונשאר בצ"ע.

סימן לא

1. מה הדין אם עד אחד מכחיש עד אחד, האם יכולים להצטרף לעדות אחרת?

הש"ך (א) מביא שחכמי בריסק התלבטו בשאלה זו, ונשארו בצ"ע. הש"ך מכריע שדינם כשני כתות עדים המכחישות זו את זו שלא מצטרפות לעדות אחרת. ונחלקו בזה הראשונים, תוס' רי"ד (ב"ב מא: לא נחלקו) מביא בזה מחלוקת, וכן התוס' רא"ש (ר"ה כד. אבל) ויש לעיין בדבריו איך הסביר את הסוגיא בשבועות.

מקור הדין: הגמרא (שבועות מז:) כותבת: "שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו - אמר רב הונא: זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה." מסביר רש"י: "אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול".

יש לדון האם אותו דין יהיה בעד אחד בהכחשה? הגר"א (א) מוכיח מהמשך הסוגיא (שם): "מתיב רב הונא בר יהודה (על רב חסדא)... אחד אומר: ג', ואחד אומר: ה' - עדותן בטלה, ומצטרפין לעדות אחרת (רש"י: לעדות עם אדם אחר); מאי לאו לעדות ממון? (וקשה על רב חסדא שאמר שעדים המכחישים נפסלים לגמרי)! אמר רבא: הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח (זה), דהוי להו תרי וחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים". (אך שניהם יחד לא מצטרפים כלל)

הנתיבות (א) מתרץ שסברת חכמי בריסק להכשיר היא, שהסיבה שעד אחד אינו נאמן כשניים היא: משום דלא דייק ואומר בדדמי. ולפי זה אין להכשיר עד אחד המוכחש מפי עד אחד כי אם כשאומר כן בתורת עד אחד (שאז תולים שאומר בדדמי), אבל בשנים שבאו להעיד אין תולים בשום אחד מהן שאמר כן בדדמי, כיון שבאו להעיד ולהצטרף שיהיו שני עדים, ולכן שני עדים שבאו יחד והכחישו זה את זה בחקירות נפסלו, כיון שהצטרפו בראיה והגדה להיות שני עדים ודאי מידק דייקי מעיקרא, ולא חיישינן כלל שאמרו בדדמי. ולא נחלקו חכמי בריסק רק בעד אחד אומר לוה שבא להעיד רק בתורת עד אחד. ולא קשה שוב מהא דמקשה בשבועות מאחד אומר גבוה ב' מרדעות, דשם באו בתורת שנים.

הש"ך הוכיח שנפסלים מדברי הר"ן בכתובות (ו.), שמקשה על דברי הגמרא (שם כג.) שאם עד אומר לא נתגרשה ועד אומר נתגרשה, ושניהם מעידים שהיא הייתה אשת איש, יוצא שיש 2 עדים על א"א ורק אחד שנתגרשה, ולכן אינו נאמן. ע"ז מקשה הר"ן איך מחזיקים אותה כאשת איש ע"פ עדים אלו והרי הם מכחישים זה את זה, ואחד מהם שקרן? מוכח מדבריו שגם בעד אחד המכחיש עד אנו מחזיקים אחד מהם שקרן.

מתרץ הנתיבות: כוונת הר"ן היא שהעד האומר נתגרשה אינו מעיד שראה הקדושין, רק מעיד שראה שנתגרשה ועל כרחך היתה אשת איש, וכיון שעל הגירושין מחזיקין אותו למשקר או לאומר בדדמי, ממילא יש רק עד אחד שהייתה אשת איש.

(משה מאיר אבינר)

2. שתי כתי עדים המכחישות זו את זו והצטרפו אחד מכל כת, האם מחייבים שבועה ממה נפשך?

לא. כיוון שנמצא פסול עדותם בטלה.

מקור הדין: הבית יוסף (לו, ) הביא תשובת הרשב"א: "מה שנסתפק לך בעדות שנמצא אחד מהם קרוב או פסול דאמרו דבטל כולה אם בטלה ואפילו כמלוה על פה אינה ואפילו אין משביעין על הכשרים או לא נ"ל דודאי בטלה לגמרי קאמר דכל שבאו להעיד ונצטרפו מדעת נפסלה ונתבטלה אותה עדות לגמרי". הביאו הסמ"ע (לא. ב) וכן כותב הריטב"א (מכות ו.): "ר"ע ורבי סברי דשפיר גמיר דיני ממונות מדיני נפשות ומה התם עדות היחיד בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטלה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה, ולכך חוזר ומלמד על השלשה ועל המאה, וכיון דהלכתא כרבי כדאיתא לקמן שמעינן נמי מינה דבדיני ממונות שנמצא אחד קרוב אין הכשר קם לשבועה."

(בתוספות (סנהדרין לא. ד"ה בית שמאי) כותב באחת האפשרויות שאין את הכלל שאם נמצא קרוב או פסול עדותם בטלה אם לא ידוע מי הפסול, ובאופן אחר כותב שכלל זה לא קיים אם מכחישים זה את זה)

הנתיבות (משפט הכהנים ב) מעיר שאם לא כיוונו להעיד יחד אין קרוב או פסול מבטל את העדות ולכן הכשר מחייב שבועה. וניתן להוסיף שלפי הרי"ף אם לא ידע מפסול העד ג"כ אינו פוסל.

(משה מאיר אבינר)

3. שתי כתי עדים המכחישות זו את זו במקצת העדות, האם תתבטל שאר עדותם מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה?

הב"י כתב בשם רבינו ירוחם (ב, ז), אם אינם מכחישים זה את זה אלא בקצת העדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו מקצת.

הפת"ש (ב) מביא בית יעקב (צח) שכתב שהר"ן (כתובות י בדפי הרי"ף) חולק, שכתב גבי - עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר שלא, שהדין שמקבלים עדותם על כך שהיא אשת איש (כתובות כג), ומקשה הר"ן הרי זו עדות מוכחשת? מוכח שגם במה שלא מכחישים מקבלים עדותם. שער המשפט (א) חלק עליו וכתב שדברי רבנו ירוחם הם רק בשתי כתות עדים המכחישות שבזה הדין שזו באה בפני עצמה ומעידה. ובמה שמסכימים זו עדות שעומדת בפני עצמה. אך שתי עדים המכחישים זא"ז, אחד שקרן, ולא ניתן לצרפו כמו בשני כתי עדים שלא מצרפים אחד מכת זו ואחד מהכת השניה.

התומים (ב) כתב שאם שתי הכתות העידו על זה שאבותיו היו בקרקע צ"ע איך יצטרפו הרי הם העידו יחד אותה עדות ונמצא אחד שקרן, אם כן מדוע לא בטלה כל העדות? הנתיבות (ב) מיישב, א. מדובר שלא נצטרפו בראיה יחד. ב. אפילו אם נצטרפו, העדות על האבות היא ודאי אמת, ולא אומרים נמצא קרוב או פסול לפסול עדות אמת, מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

(משה מאיר אבינר)

4. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות שחתומים בכ"א כתי עדים שהכחישו זה את זה בעבר, מה הדין: א) אם הוציאם בזה אחר זה באותו בי"ד? ב) ומה הדין בהוציאם בבת אחת?

מקור הדין: גמ' בשבועות מז: "מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה" כלומר שטר קטן שבהם גובה ממנו, כיוון שאחד מהשטרות כשר. והגדול יפסיד, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכתב הרא"ש (ז, י): "יד בעל השטר על התחתונה רק כאשר הוציא שניהם כאחד בפני בית דין, אז מגבין לו הקטן ומוציאין מידו הגדול ושורפין אותו. אבל יכול להוציא השטר הגדול ולומר אין לי שטר אחר ובפני בית דין אחר יוציא השטר האחר ויגבה בו. ויש להסתפק האם יוכל הנתבע להשביעו שאין בידו שטר אחר שחתום בו כת אחרת מאותן שתי כתות. אך בכול אופן יכול התובע לשרוף את הקטן קודם שיבא לבית דין וגובה את הגדול".

הטור כתב את סיום הרא"ש שעצה טובה לשרוף את השטר הקטן כיוון שהנתבע יכול להשביעו. הב"י מסביר שיכול להשביעו כיוון שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ובבדק הבית הוסיף שלא נראה כן מדברי הרמב"ם (עדות כב, ד): א. שלא חייבו להשבע שאין בידו שטר אחר שחתומה בו אחת מאלו הכתות ב. שאין צריך להוציא השטר השני בבית דין אחר אלא אפילו הוציאו באותו בית דין עצמו גובה מאחר שלא הוציא השטרות כאחת. הב"ח חולק על הבנת הב"י ברא"ש ומסביר שגם הרא"ש מודה שאם הוציא את השטר הראשון ולא שאלוהו יכול להוציא את השני. המחבר פסק כרמב"ם והרמ"א הביא את דברי הטור.

כאשר הוציא את שני השטרות יחד וגובה את הנמוך, כותב הרמב"ם, שהנתבע נשבע שבועה בנקיטת חפץ על השטר השני. שדינו כדינא דרבי חייא כיוון שנתחייב על ידי השטר השני. ואע"פ ששטר לא מחייב שבועה, כאן שהשטר לא ודאי כשר מחייב. (ב"ח - כיוון שבאופן כזה לא ניתן להוציא מהלקוחות). הש"ך חולק, וצריך לומר שמדובר שאין ללווה קרקע .

והראב"ד חולק וסובר שנשבע היסת, מכמה טענות, א. שטר שעבוד קרקעות. ב. כאן יש שתי טענות ועדות על אחת מהם וברבי חייא העדים העידו על מקצת הטענה. ג. שטר כהילך דמי. הש"ך מתרץ ששטר כהילך רק כאשר הודה ולא כאשר כפר.

(משה מאיר אבינר)

סימן לא

סעיף ד

עיין שאלה בסימן סג סעיף א

סימן לב

1. ראובן הודה בפני עדים שחייב לשמעון מנה ואמר להם אתם עדי, ובאים העדים בפני בית הדין להעיד, האם יאמרו דברים ששמעו מראובן בדיוק, או יעידו סתם?

לשון השו"ע: "אם אמר ראובן בפני עדים שהוא חייב לשמעון מנה, לא יעידו בב"ד סתם שהודה בפניהם שהוא חייב לשמעון מנה, אלא יאמרו דברים כהוייתן לפי שאפשר לו להפטר בטענת משטה הייתי בו, או בטענת שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, וב"ד יבחינו הדברים אם הם בענין שיועילו טענות אלו או לאו". מלשונו משמע שתמיד העדים יגידו דברים כהויתם ובית הדין יבדוק האם יש חיוב.

אך בטור (יד) לא משמע כך, שהוא כותב את כל הדינים, מתי הודאה מחייבת ומתי לא, וסיים "ואינם יכולין להעיד שחייב בשביל הודאתו אלא אם כן שאמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו, או שאמר המלוה אתם עדי ואמר הלוה כן תהיו עדים או ששתק, ודוקא בפני המלוה, אבל שלא בפני המלוה אפי' אמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה לו שאני חייב לו אינם כלום". (כדעת הרא"ש) הסמ"ע מסביר שלפי הרמב"ם שגם בדרך הודאה מחייב יש צורך לפרט איך הודה שאם יאמר הודה בפנינו יבינו הבי"ד שהיה בדרך הודאה. אך לטור תמיד צריך אתם עדי.

לכן לפי הטור אם ההודאה הייתה לפי דין יכול להעיד סתם, ולפי השו"ע צריך להגיד מה היה.

(משה מאיר אבינר)

2. השוכר עדי שקר לחברו, וחברו אינו מודה שהם עדי שקר, והוציא ממון על ידם, ואחר כך הם הודו שהעידו שקר, מה הדין?

מקור הדין:

א. בבא קמא נו. - השוכר עדי שקר לחברו חייב בדיני שמים.

ב. עדים שאמרו שקר העדנו, נחלקו הפוסקים האם חייבים מדינא דגרמי או לא. רבנו ירוחם פוסק שחייבים. הב"ח מסביר את דעת הטור שאם העידו בשטר חייבים ואם העידו בע"פ אינם חייבים. הקצות (לח,א) מביא את הרמב"ן בשם ר"ח הסובר שתמיד פטורים בדיני אדם (ואין חיוב בדיני אדם בגרמי).

השו"ע (כט, ב. מו, לד) פסק כדעת רבנו ירוחם שהעדים חייבים לשלם. וכן כתב הרמ"א (לב, ב)

העדים נאמנים רק על עצמם ולא להעיד על אחרים כיוון שהגידו מתחילה עדותם בבית דין אין חוזרים ומגידים.

לכן, במקרה זה העדים שהודו שהעידו שקר נאמנים לגבי עצמם ולא לגבי זה שהעידו לטובתו.

(משה מאיר אבינר)

3. השוכר או שידל עדים להעיד עדות שקר מתי חייב ומתי פטור, ואם לא העידו עדותם האם מחויבים להחזיר שכרם?

מקור הדין: בבא קמא נו. - השוכר עדי שקר לחברו חייב בדיני שמים, ואם שכרם לעצמו - חייב להשיב את הממון.

הרא"ה (הובא בנמוק"י כד.) מוסיף: "אבל השוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת בין לנפשיה בין לחבריה אינו חייב אפילו בדיני שמים אלא שעובר על מה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק". הביאו הרמ"א (ב).

התוספות (ד"ה אלא) כותבים שאם שידל אותם ולא שכרם בכסף פטור מדיני שמים. וכן פסק הרמ"א (ב). והוכיחו דבריהם מלשון הברייתא "השוכר", וכן מהדין (קידושין מב:) שהשולח בעירה ביד פיקח הפיקח חייב ולא כתוב שהמשלח חייב. והש"ך (ג) חולק והטעם שלא כתוב שהמשלח חייב, כיוון שהפקח משלם. וכן כתב הריטב"א (קידושין שם).

אם לא העידו - נחלקו הפוסקים (פת"ש א) האם יש להם להחזיר את הכסף:

מקור הדין: ר"ה כב: שם הבייתוסים שכרו עדי שקר ואחד העדים לא העיד ואמרו לו חכמים שהכסף נתון לו במתנה. השבות יעקב דוחה ראיה זו ואומר ששם היה צריך לעשות מיגדר מילתא כדי שהביתוסים לא ימשיכו לנסות לבלבל את עדות החודש אך כאן אנו לא חושדים בעם ישראל שישכרו עדי שקר. העטרת צבי פסק שיש לקונסו, והברכי יוסף כתב שרק אם נראה לדיין צורך כיוון שאדם זה כבר ניסה לעשות זאת או שבעיר יש כמה שעשו זאת.

(משה מאיר אבינר)

סימן לב

סעיף ב

כתב השו"ע השוכר עד שקר להוציא מנה וכו', מה הדין כשהיה חייב לו רק העדים שקריים, ומה דינו כשלא היה חייב? ומה הדין כשלא שכר העדים אלא פיתה אותם בדברים לבוא להעיד?

שלשה שהיה להם תביעה נגד אחד ואחד מהשלושה נעשה תובע והשנים האחרים נעשו עדים והוציאו ממון ואח"כ מודים שהם בע"ד ואומרים שאמת אמרנו שחייב לנו, מה דינם?

לשון השו"ע: "השוכר עידי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רמ"א: ודוקא שלא היה חייב לו, אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים, פטור מדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז) (נ"י פ' הכונס בשם הרא"ש). וכן אם לא שכר, אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר (תוספות פ' הנ"ל). וכל זה בשוכר עדות שקר לחבריה, והוא אינו מודה. אבל אם שכר עדות שקר לעצמו, והוציא ממון שלא כדין, או שהבעל דין מודה, חייב להחזיר להוציא הגזילה מתחת ידו (ב"י). ואם הוא אמר שהוא כדין, והעדים מודים שהעידו שקר, העדים חייבים לשלם (נ"י בשם הרא"ה).

ועיין בתשובות הבאות.

למעבר לתשובות הלכות עדות סימנים לג - לח