בס"ד


מס. סידורי:12961

שכר מתווך שהצדדים סיימו את ההתקשרות בלעדיו

שם בית דין:שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
הרב טוויל דרור
הרב בן יאיר שלמה
תקציר:
התובע מתווך תובע שכר תיווך. המתווך מצא שוכר וכאשר שאלו אותו לשכרןו אמר ששכרו הוא חודש שכירות + מע"מ. הנתבעים טענו כי השכר גבוה והם מוכנים לשלם 500 כל אחד. הצדדים גמרו ביניהם את העיסקה, לטענתם השוכר עדין לא ראה את הבית כך שהעיסקה לא יצאה לפועל ע."י המתווך. כעת הם לא מוכנים לשלם גם 500 ש"ח.
במהלך הדיון התברר כי בשכירות פחות משנה המתווך זכאי לתשלום של 10% מהעיסקה. ולכן הוא תובע סכום זה.
פסק הדין:
המתווך זכאי בשכר של 10% מהעיסקה כעת הסכום עומד על 600 ש"ח 17% מע"מ. וכאשר יצא מהדירה יחשבו את המשך התשלום.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 ב' בתמוז תשע"ז

עובדות:

בחוה"מ פסח האחרון, פנה חבר של א' (להלן: השוכר)  לב'  (להלן: המתווך) בבקשה שימצא בדחיפות דירה עבור א'. המתווך נזכר בדירה של ג' (להלן: המשכיר) שפנה אליו בעבר בענין. הוא החל במשא ומתן מול כ"א מן הצדדים, ודאג לזרז את המשכיר שיפנה את הדירה בתאריך הרצוי לשוכר. לאחר כמה S.M.S מול הצדדים, המתווך רקם את פרטי העיסקה והגיע להסכמה מול הצדדים על תאריך כניסה ויציאה, סכום השכירות, אחריות על תשלומי ארנונה וכו'. הצדדים עדין לא ידעו במי מדובר והשוכר עדין לא ראה את הדירה.

מדובר על עיסקה שידוע מראש שהיא רק לתקופה של כשלושה או ארבעה חדשים בלבד.

שני הצדדים הבינו שהמתווך לא עובד בחינם והוא מקבל דמי תיווך, והמשכיר אף אמר זאת במפורש. מתוך המשא ומתן עם השוכר, מתברר שגם הוא ידע שהוא צריך לשלם דמי תיווך, אך לא סיכמו מראש על סכום ידוע.

בשלב זה הציע חבר של שני הצדדים את הדירה של המשכיר לשוכר, ללא ידיעה שכבר מתרקמת עיסקה בענין. הצדדים הבינו מיד שמדובר באותה עיסקה של המתווך.

שני הצדדים פנו אל המתווך לשאול כמה הוא רוצה שישלמו לו. המתווך אמר להם שהוא גובה סכום של חודש אחד+מע"מ. שני הצדדים טענו שהמחיר יקר ולבסוף אמרו לו שהם מוכנים לשלם 500 ₪ כ"א ולא יותר. המתווך לא הסכים לסכום זה והציע להם לרדת מהעיסקה או לבוא אליו למשרד לדון בתשלום ולהגיע לפשרה ולהסכמה. הם לא הגיעו.

הצדדים סיימו את העיסקה ביניהם וסגרו את העיסקה לפי אותם פרטים, פחות או יותר, שרקם המתווך.

הצדדים סיכמו ביניהם על תשלום של 3000 ₪ לחודש, והשוכר נכנס לדירה ב23/4.

טענת התובע, המתווך:

אני הצעתי ועשיתי את העיסקה, היה מוסכם שהם משלמים עבור התיווך. לאחר שסגרתי את כל הפרטים, ונשאר רק להפגיש בין הצדדים ולחתום על חוזה ביניהם, הם שאלו כמה ישלמו. ביקשתי חודש+מע"מ. הם לא הסכימו. הצעתי יותר מפעם אחת שיבואו אלי ונגיע להסכמה על גובה התשלום. הם הציעו 500 ₪ כ"א, אני לא עובד בסכומים כאלו, לא משתלם להתאמץ עבור סכום כזה. הם ניתקו קשר ולא חזרו אלי. לאחר זמן שמעתי שסגרו את העיסקה ביניהם והשוכר גר בדירה.

הסיבה שלא היה חוזה חתום היא שהפניה היתה בחול המועד ובכל שנות עבודתי בתחום לא עבדתי בחול המועד. רק בגלל דחיפות הענין הסכמתי לסייע אך לא הייתי במשרד.

ביקשתי סכום של חודש+מע"מ כמקובל. מבחינתי לא משנה לכמה זמן הם שוכרים, המאמץ שלי הוא אותו מאמץ בין אם הם שוכרים לעשר שנים או לכמה חודשים. לפעמים אני יורד מהסכום הזה לפי הצורך והענין.

הערה: במהלך הדיון התובע נחשף לתקדימים משפטיים שבהם משתמע שהשכר על תקופה פחות משנה הוא 10% מכלל מה שישולם למשכיר,+מע"מ ולכן הסכים לתקן את התביעה לסכום זה.

למעשה אני תובע עתה סכום של 10% מכלל מה שישולם למשכיר+מע"מ.

טענת הנתבע, המשכיר:

הסכמתי לשלם לו דמי תיווך, אבל הוא ביקש סכום גובה של חודש+מע"מ. זה לא הגיוני לתת למתווך סכום של שליש מהעיסקה. סירבתי לסכום כזה, ומבחינתי אין יותר עיסקה, העיסקה נפלה באשמתו ואני לא מחוייב לו יותר. סגרתי את העיסקה מול השוכר בעקבות פניה של חבר, ללא קשר למתווך.

השוכר לא ראה את הדירה קודם והעיסקה לא יצאה לפועל מכוחו של המתווך.

בנוסף,  המתווך לא החתים אותי על כלום, ולפי חק המתווכים החל במדינת ישראל, אני לא חייב לשלם לו כלום. דינא דמלכותא דינא והחק הקיים במדינה הוא הקובע.

הייתי מוכן לשלם לו 500 ₪ לפנים משורת הדין, אך עתה שפנה לבית דין איני מוכן לשלם לו כלום.

בירור הדין:

א. שכר מתחיל

במקרה שלפנינו, המתווך התחיל את העיסקה בהסכמת שני הצדדים אך לא סיים אותה בגלל חוסר הסכמה על גובה דמי התיווך. האם במקרה זה הוא זכאי בכלל לדמי תיווך? ואם כן, האם הוא זכאי לדמי תיווך מלאים או חלקיים?

בשו"ע סי' קפה מביא הרמ"א מקרה של מתווך (סרסור) שהציע דבר לאדם והוא סירב בטענה שהקונה שנוא עליו. לאחר מכן הוא אכן מכר לאותו קונה. הרמ"א פוסק שהוא חייב לשלם למתווך דמי תיווך מלאים[1].

וכן בשו"ת אגרות משה (חו"מ סי' מט) מתברר שבכל מקרה שהיתה הזמנה של הצדים והערכה היא שהמתווך שהתחיל יכל לסיים את העיסקה בעצמו, ומסיבה צדדית הוא לא סיים, מגיע לו דמי תיווך מלאים כאילו סיים את העיסקה.

יש מנהג נפוץ שמתווך שהתחיל ואחר סיים, מקבל הראשון רק חלק מהסכום, אך המנהג הוא במקום שהמתווך לא יכל להשלים את העיסקה, אך כאשר יכל להשלים הדבר שונה.

האם במקרה דנן המתווך יכל לסיים בעצמו או שהיה זקוק למתווך נוסף שיסיים? לדעת בית הדין, המתווך יכל לסיים את העיסקה לבדו, הוא הביא את הצדדים להסכמה על רוב פרטי ההסכם, וכפי הנראה אם היה ממשיך לסיים את העיסקה היא היתה יוצאת לפועל, כמו שמוכח מכך ששני הצדדים באמת התרצו ולאחר ימים ספורים סיכמו על חוזה ביניהם, התואם לתנאים שהציע המתווך. הסיבה שהמתווך לא סיים את העיסקה אינה באשמתו, הוא רצה להגיע עם הצדדים לגובה מוסכם של התשלום ולסיים בעצמו את העיסקה, אלא ששני הצדדים לא היו מוכנים לכך מתוך מחשבה שיותר מ500 ₪ הם לא מוכנים לשלם ואין טעם לשבת ולדון בענין.

יש לציין שהמתווך לא נהג כשורה כשביקש סכום גבוה מעבר למקובל, אך אין בכך לבטל את כל מה שעשה, על המשכיר היתה החובה להגיע איתו להסכמה על גובה התשלום המקובל[2].

אי הסכמה על התשלום אינה נחשבת ביטול עיסקה, כי בסופו של דבר העיסקה יצאה לפועל.

נראה שהמשכיר לא היה מודע למה שמקובל בשוק, שמתווך מקבל סכום של 10%+מע"מ ולכן לא היה מוכן לדון בסכום של מעבר ל500 ₪. מנגד הוא בעצמו אמר שישלם את המקובל ולא התנה סכום זה מראש, לכן העיסקה נחשבת עדין קיימת. במקרה זה, חלה עליו חובת תשלום מלא למתווך, אפילו שבפועל הוא סיים את העיסקה לבד.

ב.    דינא דמלכותא

הנתבע טוען שע"פ חוק המדינה הוא פטור מלשלם כיון שהמתווך לא החתים אותו על חוזה תשלום.

עיקר חוק המתווכים הדורש חתימה, נועד ליצור מצב שבו אדם שאינו בהכרח מקצועי מתווך בין אנשים ללא דיבור קודם על תשלום, ולאחר גמר העיסקה הוא דורש תשלום. הצדדים נעזרו בו אך לא תיארו לעצמם שיצטרכו לשלם. מצב כזה גורם לחיכוכים מיותרים והחוק רוצה למנוע זאת ודורש שיהיה ברור מראש שיש תשלום ומהו גובה התשלום.

כך מובא בתשובת הרשב"א (חלק ב' סי' שנו), שהמטרה של דינא דמלכותא לענין כתיבת שטרות היא 'כדי שלא יבואו העם לידי קטטות', ונראה שזו הבעיה שחוק המתווכים בא להתמודד עמה.

לא כך בנידונינו, המתווך הוא בעל מקצוע העובד בעיר כמה שנים ומוכר לכולם במקצועו. הצדדים הסכימו לקבל את שירותיו כשהיה ברור שהם צריכים לשלם על שרות זה כמקובל.

בית הדין סבור שאין בטענה זו לפטור מתשלום, משתי סיבות:

ג.דין תורה

דבר ברור בדיני פועלים, שהתחייבות התשלום לפועל אינה כרוכה בקנין או בחתימה.

במקרה שלפנינו, יש הצדקה קלה מדוע המתווך לא החתים את הלקוחות, בגלל דחיפות הענין ובגלל שהימים היו ימי חוה"מ.

ועוד, חוק המתווכים אומר שהמתווך לא זכאי לתשלום אם לא יחתים את לקוחותיו, אך אין הוא אוסר לקבל דמי תיווך על עיסקאות שעשה ללא חתימה. במקרה זה דין התורה קובע שעליו לשלם.

ד.מנהג העולם

בית הדין סבור שכאשר יש סתירה בין לשון החוק ובין מנהג המדינה, יש ללכת אחרי מנהג המדינה.

לדעת הרשב"ם ועוד פוסקים, דינא דמלכותא מקבל את כוחו מצד קבלת הציבור ומנהג המדינה, וודאי שאינו מבטל אותו.

מנהג המדינה כפי שהתברר לבית הדין הוא שיש אחוז של עיסקאות תיווך שנסגרות בעל פה מכל מיני סיבות, כגון חברים ומכרים שלא תמיד נעים או נח להחתים אותם, או אנשים שבד"כ יש ביניהם קשרי אמון והמתווך סומך עליהם שישלמו ולא יתחמקו. כיון שזה מנהג מקובל, הוא המחייב וכל הנכנס לעיסקה צריך לדעת שהמנהג מחייב.

ה. גובה התשלום

המתווך דורש 10%+מע"מ. האם הוא זכאי לקבל את כל התשלום או פחות, כיון שלא ציין את הסכום מראש?

בהלכות פועלים מבואר, ששני צדדים שהגיעו להסכמה על עבודה מסוימת אך לא סיכמו מראש את גובה התשלום, התשלום הוא על פי הנהוג והמקובל באותו מקום על עבודה דומה, אלא א"כ התנו מראש את גובה התשלום. במקרה דנן, התברר לבית הדין שהמנהג המקובל לתשלום עבור שכירות של פחות משנה הוא 10%+מע"מ מכלל התשלום של השוכר. זה גם הסכום הכתוב בחוק המתווכים.

ניכר שהמשכיר לא ידע שכך הוא הסכום ולכן לא התנה מראש על סכום מקסימלי, הוא העריך את התיווך בסכום נמוך, אך כפי שהתברר, במקרה שלא סיכמו מראש, מה שקובע הוא המנהג המקובל. 

פסק הדין:          

בית הדין מקבל את טענת התובע, שהוא זכאי לקבל מן המשכיר סכום של 10%+מע"מ.

כיון שעברו כבר חודשיים מיום השכירות (מיום 23/4), וסכום השכירות הוא 3000 ₪, לכן על המשכיר לשלם סכום של 600 ₪ ובתוספת מע"מ (17%), הסכום עומד על 702 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מקבלת פס"ד ביניים זה.

לאחר שהשוכר יצא מן הדירה, יחשבו הצדדים כמה היה התשלום המדויק מיום 23/6 ועד יום היציאה, והמשכיר יוסיף למתווך סכום של 10%+מע"מ מאותו סכום.

החלטה:

המשכיר ישלם למתווך סכום של 702 ₪ תוך 30 יום.

האמת והשלום אהבו

הרב שלמה בן יאיר                                   הרב דרור טויל, אבה"ד                                    הרב אריאל בר-אלי  



[1] אמנם במקרה שם ניתן לומר שהמוכר ניסה להתחמק מדמי התיווך ברמאות, לכן נפסק שהוא צריך לשלם.

[2] ראוי למתווך שיקבל על עצמו להודיע מראש שבמקרים דומים הוא גובה 10% כמקובל בחוק. לו היה נוהג כך יתכן שהדיון היה נמנע.

תגיות