סקירה של פסקי דין על חיוב בושת בימינו מתוך אתר 'פסקים'

מתי בתי הדין מחייבים בושת

חיוב על בושת וחבלה בזמן הזה

אדם המזיק, בשונה משאר נזקים, מחוייב לשלם גם על דברים שאינם בגדר חיוב ממון אלא קנס. בימינו, היכולת לדון בדיני ממונות היא מכח 'שליחותייהו קעבדינן' רק בדבר שהיזקו מצוי ואית ביה חסרון כיס (גמרא ב"ק פד ע"ב). ע"פ זה אין לנו היום כח לחייב ממון על פחת הנזק, צער, בושת ופגם. אומנם, נפסק בשו"ע (חו"מ סימן א) ע"פ הגאונים והראשונים שיש לב"ד לגדור גדר ולנדות או לקנוס על הבושת, עד שיפייס את הניזק, ואף על ביוש בדברים בו אין חיוב מדינא כהוצאת שם רע וכינויי גנאי, יש לקנוס כפי ראות בית הדין, משום מגדר מילתא.^[1]

בית הדין נזקק פעמים רבות לשאלה זו, כאשר כחלק מסעיפי התביעה דורש התובע פיצוי על בושה שנגרמה לו, עגמת נפש או שם רע שיצא עליו, ופעמים אף נזק ממוני הנגרם מתוך זה. בנוסף לזה פעמים מגיעות לבית הדין תביעות בנושא חבלות, הן בגרמא והן במעשה בפועל. להלן נציג מקרים שהובאו לבתי דין שונים, ונראה כיצד הכריעו הלכה למעשה.

חיוב נזקי בושת מכח שטר הבוררות

בימינו כח הנידוי לרוב אינו אפקטיבי כיון שאיננו חיים בקהילות קטנות וסגורות, אין ערבות שכולם יצייתו לדבר הנידוי, ואף המנודה יכול בקלות לעבור למקום בו הנידוי אינו משפיע עליו. מאידך, התוקף של פסק דין ממוני קיים מכח חוק הבוררות, הנותן כח שיפוטי לבה"ד אליו פנו הצדדים ומאפשר לכפות את החייב לבצע את הפסק במסגרת ההוצאה לפועל של המדינה. חוק הבוררות מחייב את הנידונים לחתום על שטר בוררות המסמיך את ביה"ד לדון בענייניהם, ומחייב אותם לקבל וליישם את פסק הדין. הנוהג בבתי הדין, להוסיף ולהחתים את בעלי הדין לאפשר לדיינים לעשות פשרה, ויש המוסיפים גם אפשרות לחייב על נזקי גרמא או צימצום השימוש בטענת 'קים ליה'[2].

האם שטר הבוררות נותן לב"ד כח לחייב ממון שמדין תורה אין לנו כח להוציאו בדיינים? בנקודה הזו דן בית הדין האזורי ירושלים (פסק מס' 1067 באתר פסקים)[3] במסגרת דיון לחיוב אדם שחבל בחברו.

במקרה שם בעקבות ויכוח עם חברו נפל אדם והתגלגל במדרגות ושבר חוליה בעמוד השדרה, אחר שחברו אחז בידו. הניזק טוען שחברו דחפו וגרם באופן ישיר לכל הנפילה, והחבר טוען שלא דחף אלא רק הזיז את ידו מהידית, והנפילה נגרמה שלא כתוצאה ממעשיו. בית הדין חִייב את הנתבע מכח הפשרה, לשלם לתובע סכום מסויים המתחשב בכלל חלקי חיובי חובל:

         לפיכך, ביה"ד מחייבו בסכום זה שהוא בפועל רק חלק מהנזק ומהוצאות הריפוי וכל המסתעף מזה.

כך כותב שם הדיין הרב יעקב אליעזרוב:

אשר לעניננו, מאחר שחתמו על שטר בוררין נראה דכאן הוי קבלה לדון בחמשה דברים כפי שהעלה התובע בתביעתו, ומשמעות השער המלך לפי הפוסקים דנקיט דמהני קבלה כה"ג.^[4] .. ולכן לנידו"ד בוודאי שעל הבי"ד לדון בכך אם אכן חייב מדינא לשלם לו נזקו, ואם יתברר שחייב ע"פ דין, יש לבי"ד לנדותו עד שיפייסנו קרוב לנזקו, וכמ"ש המחבר, שם סעיף ה'. מלבד שמסתבר לומר כמו שכתבנו, שקיבלו את בי"ד לדון בדין החבלה ובכל החמשה דברים, שלכך יש לבי"ד לדון גם מדינא בחיובו של החובל.

הדברים נכתבו אומנם בלשון מסופקת, אך מהחזרה על הדברים נראה שכמעט מוחלט אצלו שהקבלה מועילה לכלל חיובי החובל בחברו.

דיין נוסף, הרב חיים יהודה רבינוביץ, מסתפק בזה שמא רק לעניין קבלת קרוב או פסול או לדון בלילה הקבלה מועילה כיון שסוף סוף המתדיינים באו מעצמם, משא"כ בקבלה הקשורה לתוכן הדין אין החתימה על השטר נחשבת קבלה אלא אם כן קבלו בפירוש. אלא שמביא אח"כ סברה שיש לבית דין כח, משום שהכח לנדות החובל ע"פ תקנת הגאונים, נותן גם מקום לב"ד לחייב ממון הראוי לפיוס. ועוד משום שחתמו בין לדין ובין לפשרה, יש מקום מכח הפשרה לחייב ממון אף במקום שהחייב לצאת ידי שמים ע"מ שהניזק ימחול. אך למעשה נשאר בצ"ע.

הדיין הרב אברהם שרמן, כשדן בערעור על הפסק (בפסק מס' 1068), דוחה את האפשרות לדון מכח הקבלה אפ' אם היה קניין בעת החתימה על השטר, כיון שלא הייתה קבלה מופרשת ובקניין לדון ולחייב על כך, שהרי גם באופן כזה מסתפק האמרי בינה ולמעשה נשאר בצ"ע. כ"ש כאן כשבשעת החתימה לא היה קניין ולא קבלה מפורשת לזה. וז"ל:

באמרי בינה חו"מ סי' ב' הביא את השער המשפט, והוסיף על דבריו דבמקום שקבלו בקנין במפורש שהבי"ד ידון בתביעת נזקי חבלות דמילי ולא שכיח אז שייך לדון דגם בקנס יכולים לדון וכן דן שם שבקבלה בפרוש ג"כ יתן כח לבי"ד אפילו שלא נעשה בקנין. לאחר בירור הדברים נשאר הדבר בצריך עיון. מכל מקום בנדונינו שלא היתה קבלה במפורש וגם לא היה קנין בשעת חתימה על שטר הבוררין על כן, אין לראות בזה קבלו עליהן ואין דברי השער המשפט שייכים לדין. ספק אם הצדדים בשעה שחתמו על שטר בוררין ידעו את ההלכה שבחלקים מהתביעה הנוגעים לנזקי חבלה אין בי"ד שאינם סמוכין יכולים לדון. ומסתמא כאשר חתמו על שטר הבוררים דעתם היתה לקבל את הבי"ד שיתנהג ע"פ כללי ההלכה שקובעים באיזה דבר יש להם סמכות ומכח איזה הלכה הם דנים בסוג תביעה שענינה נזקי חבלה, על כן נראה שמכח עצם החתימה על שטר בוררין, ביה"ד לא קבל את כוחו וסמכותו לדון בין הצדדים.

כלומר, היכולת לדון ע"פ שטר הבוררות הוא רק בדברים שיש לב"ד כח לדון בפועל ע"פ ההלכה, ובכלל זה גם מה שנפסק בשו"ע מכח תקנת הגאונים - לחייב ממון ע"מ להרתיע את המזיקים ולגדור גדר. אך מכח קבלת ב"ד לפשרה אין ביד ב"ד כח לדון לחייב ממון, בדברים שלא ניתנה לב"ד סמכות לדון עליהם בימינו.

ונ"מ בזה היא, שכאשר באים מכח עבדינן שליחותייהו לדון בנזקי ממון, א"א לדון אלא ע"פ עדות גמורה ולא ע"פ אומדנות (ע"פ מהרשד"ם יו"ד ריב), כיון שתכלית פסק ביה"ד הוא לדאוג לנחבל, משא"כ כשעיקר מטרתו היא לתיקון העולם והוא דן מכח פסק הרמ"א ע"פ תקנת הגאונים ועפ"ז מטיל קנס ניתן לדון גם ע"פ אומדנות.[5] 

פסקי בה"ד של רשת ארץ חמדה-גזית, נסמכים על כך ששטר הבוררות נותן סמכות רחבה לביה"ד ואף לדון בכלל נזקי חבלה, כדעה הראשונה שהוצגה כאן. בפסק דין (מס' 627) לגבי אדם שנפגע באפו וטוען שהנתבע פגע בו ישירות, דן ביה"ד בכלל נזקי חבלה ובושת בכללם, ומביא אופנים שונים בהם ע"י ניתן לדון בנזקי חבלה:

הרמ"א .. מרחיב את סמכות בית הדין וכותב שהם רשאים לנקוט אמצעים שיביאו את החובל לפייס את הנחבל על ידי תשלום ממוני. ומתשובת המבי"ט ח"א, סימן צג, עולה שהפיוס הוא על כלל החיובים, ולא רק על אלו שמעיקר הדין (וכך הבינו גם בפסק הדין של בית הדין האזורי ירושלים תיק 9326-35-1). בגמרא (שם) מבואר עוד, שאם הנחבל תפס מממונו של החובל אין מוציאים מידו. כתב הטור בשם רב שרירא גאון: "וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב". מדברי רב שרירא רואים את הגישה העקרונית על פיה אין לבית הדין למשוך ידו מעיסוק בנושאי חבלה. גישה זו צריך ליישמה לפי האפשרויות העומדות בפני בית הדין בכל דור ודור. "קבלו עלייהו"- האחרונים דנו בשאלה, מה הדין במקרה בו באו בעלי הדין בפני דיינים שאינם סמוכים, וקבלו עליהם שידונו אותם דיני קנסות. בעל "שער משפט" נוטה לומר שבאותם דינים שהם קנסות ממש (פיצויים עונשיים) אין לבית הדין סמכות גם אם קבלו אותו הצדדים עליהם. אבל הבית יהודה (לאנדא) חו"מ סי' א (בעמוד הראשון) חולק בזה על השעמ"ש ולדעתו גם בכגון זו, לבית דין סמכות. בחיובים שבאופן מהותי אינם "דיני קנסות", שאין דנים בהם רק משום שאינם שכיחים, כגון תשלום עבור נזק, גם השער משפט מסכים שמועילה קבלת בעלי הדין. הסכם הבוררות מרחיב את סמכויות בית הדין - במקרה דנן, חתמו הצדדים על הסכם בוררות, המסמיך את בית הדין לדון: "בין לדין, בין לפשרה לפי שיקול דעתו" ומכאן סמכות לחייב בנזקי גוף, גם בזמן הזה.

סיכום האפשרויות שמעלה ביה"ד על פיהם ניתן לדון בנזקי חבלה: א. דברי המבי"ט שהפיוס כולל את כל החיובים. ב. דברי הרמ"א ע"פ הגאונים, שיש לפסוק לקנוס ולפייס את הנחבל. ג. במקרה של תפיסה. ד. קבלו עלייהו לדון בדיני קנסות. ה. שטר הבוררות בין לדין בין לפשרה, מסמיך את ביה"ד לדון בכל הנושאים הללו. ^[6] חלק מהנימוקים מוסכם שאפשר להוציא ממון מכחם, החידוש כאן, שלא כשיטה שהבאנו לעיל בה נוקט הרב שרמן, הוא בעיקר השימוש בקבלת פשרה סתמית בשטר הבוררות, ככח כולל לדון בדברים שאין לנו את הכח לדון בהם בזמננו, וכן לחייב ממון במקומות שהחיוב בדין תורה הוא רק בדיני שמים.

למי יש סמכות לגדור גדר:

הזכרנו לעיל שני אפיקים ילטפל' בנזקי חבלה ובושת שאין בכוחנו לדון היום, או ביוש בדברים ולשון הרע שמהדין פטור עליו אלא שיש צורך לגדור גדר: האחד הוא נידוי, והשני הוא קנס וכד' משום מגדר מלתא, אלא שלכאורה לקנוס למגדר מלתא, יש אפשרות רק לגדולי הדור או טובי העיר שהמחום רבים עליהם[7].

השאלה האם יש מקום לכל ב"ד לחייב ממון במקום נידוי מכח תקנת הגאונים, או משום מגדר מילתא וכמה ממון לחייב. שתי סברות אנו מוצאים באשר ליכולת לחייב על כך גם בימינו בפסק של בה"ד ארץ חמדה-גזית ירושלים (פסק מס' 744), האחד חוק לשון הרע, והשני הכח לפשרה.^[8] ביה"ד חייב את הנתבע בקנס כספי בסכום של 35,000 ₪ דמי בושת על פירסום פשקוולים וכד' כנגד התובע ונימק כך:

לכאורה אפשר לשאול מנין הסמכות לחייב במקרים אלה בבית דין, שאינו "גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". יש לומר שגם החוק כיום מחייב בקנסות על הוצאת שם רע וביוש, וראוי בעניין זה לאמץ מנהגים טובים על פי דינא דמלכותא דינא (שו"ת חתם סופר חו"מ מד). ביחוד, כאשר בית הדין אינו עושה עוד שימוש בדרך של חרמות ונידויים. זאת ועוד, בהסכם הבוררות ניתנה לבית הדין סמכות לחייב גם מכח הפשרה ועל פי שיקול דעתו. אין ספק שהאחריות של בית הדין היא לגדור גדר בפני עושי עוולה. על כן מנהג בתי דין בעבר (ראה שו"ת מהרש"ל כח וקא, שו"ת נחלת שבעה סו) ואף בימינו אלו לחייב בקנסות במקרים כאלו, כגון בפס"ד בית הדין הגדול בפד"ר ה' עמ' 322. לסיכום, ככלל, יש בסיס הלכתי לחיוב ממון על ביוש, ביזוי והוצאת שם רע.

פסיקה זו נסמכה בשנית בערכאת העירעור של רשת בה"ד ארץ חמדה (פסק מס' 736 באתר):

הטענה האחת, כי לבית הדין אין סמכות לחייב על בושת דברים (סמ"ע א, כב). איני מקבל טענה זו. בית הדין נימק את הכרעתו והביא מקורות הלכתיים לכך שיש לבית הדין סמכות לחייב על בושת בימינו. מה גם שלבית הדין סמכות לחייב על בושת במסגרת פשרה.

בפס"ד אחר (מס' 891 באתר פסקים) מביה"ד בגוש עציון, פסקו הדיינים קנס בסכום סימלי ביותר, משום שהצורך לגדור אינו קנס של פיצוי לניזק, אלא להרתיע ולמנוע הישנות של מצבים כאלו בעתיד (ושם נראה היה שכוונת הפוגע היתה לתועלת ולא לפגיעה), ועוד, קבע ביה"ד, שהקנס לא שישולם לתובע על אף שטוען שניזוק, אלא להעבירו למטרות חסד ציבוריות:

מפורש אם כן ברמ"א שמוציא שם רע הוי בכלל מביישו בדברים ועל כן בית הדין יכול לחייב את הנתבע לפי הצורך כדי לגדור. משמעות הדברים היא שלא מדובר כאן על פיצוי אמיתי שיפצה את הניזק באופן מלא אלא בהכרזה של בית הדין שיש להיזהר מאד שלא לפרסם מכתבי גנאי. במקרה שלנו כאמור המעשה שנעשה אינו ראוי .. היה ראוי שבית הדין יחייב את הנתבע בסכום הולם כדי לגדור ולמנוע פרסום מכתבים כאלה. אולם הנתבע קיבל התר מרב הישוב .. הפניה לרב וקבלת ההיתר מוכיחה שהנתבע פעל משום שחשב שאכן הוא רשאי לעשות זאת ויש בזה תועלת לציבור. לפיכך בית הדין מסתפק בחיוב סמלי של 100 שקלים שינתנו לגמ"ח של הישוב.

פיצוי על גרימת עגמת נפש

אחד מהדברים עליו חייב המזיק את חברו, הוא לפצותו על הבושת שנגרמה לו מהמעשה שעשה לו, אף אם לא היה נזק אחר כלל ולא היה חסרון כיס - "הכל לפי המבייש והמתבייש". המבייש בדברים, אע"פ שמדין תורה פטור כיון שלא עשה מעשה, מ"מ כבר הורו הראשונים שיש להטיל עליו קנס או לנדותו למגדר מילתא. מ"מ, הבושת אינו מהדברים שב"ד רשאים לדון בזזמן הזה, ויותר מכך, קשה להעריך בושת דברים כיון שאין כאן נזק לפנינו וצריך להפעיל שיקול דעת רחב.

בחוק האזרחי, בית המשפט רשאי להטיל חיוב על עגמת נפש שגרם המזיק, ע"פ שיקול דעתו של השופט. משכך, גם לבתי הדין מגיעות תביעות רבות הכלולות בתוכן תביעה על עגמת נפש, כהרחבה של דין בושת. בתי הדין, ממעטים מאוד לחייב על עגמת נפש, ואף חיוב קיים אינם מבטלים משום כך, כיון שזהו בכלל בושת בדברים. למרות זאת, ישנם מקרים מסויימים בהם בתי הדין מוספים ממון או מתחשבים בהערכת סכום החיוב גם בחלק של עגמת הנפש, משום מגדר מילתא או מסיבות אחרות.

ביה"ד במעלה אדומים הכריע להתחשב בעגמת נפש שנגרמה למשפחה בזמן חופשה, עקב ליקויים קשים שנתגלו בצימר אותו שכרה (פסק מס' 1717). בביה"ד נדונה התביעה בטענת מקח טעות על הצימר שהושכר עבור החופשה המשפחתית וכיון שהלקויים הקשים שנתגלו בו, פגעו משמעותית בחופשה (אע"פ שלבסוף נשארו בצימר). את טענת המקח טעות לא קיבל ביה"ד, אך בתוך הפשרה שנעשתה כתבו הדיינים שיש להתחשב גם בעגמת הנפש אע"פ שאינה בושת, משום שמדובר בהשכרה לצורך חופשה, דבר שמעלה את רמת הפגיעה בשוכרים. ביה"ד הביא שני מקורות בהם יש התחשבות בעגמת הנפש שנגרמה לאדם, אשר משפיעות על החיוב והפטור ביחס להיזק. יש לציין, שבמקרה המדובר אין חיוב ממון אלא ניכוי מהתשלום עבור הצימר[9].

באשר לשיעור הניכוי.. עכ"פ נראה שכאן יש לקחת בחשבון גם את העגמת נפש. בדרך כלל אין משלמים על עגמת נפש, ומצינו רק חיוב בושת ביחס לחובל בגופו של אדם. אך כאן שאווירת הנופש היא ממרכיבי העיסקה, יש לקחתה בחשבון. ברור שהמשכירים השכירו מבנה ולא אוירה, אבל אוירה שנפגמה בגלל המבנה הפגום, כן אמורה להוריד מן המחיר. קצת סמך להתחשבות בנזק נפשי ניתן להביא מן המקורות הבאים: בחו"מ סי' רלד, ב: "השוחט פרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים...". הסמ"ע (ס"ק ד) כתב ב' הסברים לדברי השו"ע: "דדוקא במכשול דאיסור דאורייתא קנסוהו. ועוד, דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג...". מהטעם השני של הסמ"ע עולה לכאורה חידוש גדול, לפיו למרות שבזמן אכילת הבשר הלוקח נהנה, כיון שלאחר שנתגלה הפגם אותה הנאה הופכת לו לעוגמת נפש הרי שאין הוא עוד מחויב לשלם על ההנאה. ממילא אפשר שגם במקרה שלנו למרות מה שנהנו התובעים מהשימושים השונים בצימר כיון שבסופו של דבר ריבוי התקלות והטיפול בהם יצרו עוגמת נפש גדולה אפשר שאין הם מחויבים עוד לשלם על אותה הנאה. אולם אפשר לחלק ולומר שאין להשוות בין מקרה שמקור ההנאה (הבשר) הוא גופא מקור העוגמת נפש, מה שאין כן כאן שאפשר לראות את מקור ההנאה ומקור העוגמת הנפש כשני מקורות שונים. במשנה בגיטין פרק ה משנה ד נאמר: "הכהנים שפגלו במקדש, מזידים חייבים". ומסביר רש"י שם נג, א בפירושו השני, שגם אם אין לו הפסד כספי: "קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש". אם כי שם מדובר בנזק שנעשה במזיד. (וראה עוד רש"י דברים כ, ה). 

מקרה חמור יותר הגיע לבית הדין משפט לעם בשדרות, בו ראה ביה"ד לנכון לחייב ממון כפיצוי על עגמת נפש. מדובר במקרה של קבלן שבנה בית על המגרש, אבל שלא במיקומו הנכון, וכתוצאה מכך הוקטנה הגינה בצורה משמעותית מאוד. ביה"ד ביסס את החיוב מכחו של בי"ד לחייב משום פשרה, וחייב את הקבלן בפיצוי שערכו כשליש מהרווח שקבלן היה מקבל על בית כזה:^[10]

בית הדין התרשם שנגרמה עוגמת נפש רבה לתובע, ואף שבזמן הזה לא דנים חיובי צער ובושת, ואף אם נדמה זאת לבושת דברים הרי אין על כך חיוב ממוני. אך מכל מקום יש לחייב את הקבלן בדמי עוגמת נפש מכוחו של שטר הבוררות המסמיך את בית הדין לדון מכוח פשרה. שהרי פסק השו”ע שם כי שיש לנדותו עד שיפייס המבויש ושיש לבי”ד שבכל דור ודור לגדור ולקנוס על זה. וכן כתב בנידון דידן על המרת הנידוי בפשרה הרב יועזר אריאל (תחומין י”ד עמ' 152).

היסוד לחייב על עוגמת נפש אף שאינה מעשה בידיים, נמצא בדברי השואל ומשיב (תניינא ד סט) בעניין ביטול שידוך, שלדעתו חיובו הוא מדין בושת, 'דהבושת מגיע להנפש השכלי, שזה יותר גרע מהזיק בגופו', ולכן, אע"פ שאין מחייבים על רקק בבגדו כיון שלא נעשה מעשה בגופו, על בושת לנפש - עגמת נפש, יש לחייב מדין תורה. אומנם, להלכה לא נפסק כשו"מ, שהרי בתי הדין אינם מחייבים כמעט על עגמת נפש, וחיוב קנס בביטול שידוך, נתלה בד"כ בהתחייבות קניינית או מגדר מלתא, אבל ניתן להשתמש ביסוד הזה ולהטיל חיוב עגמת נפש במקרים חריגים, מכח הפשרה עליה הסכימו בשטר הבוררות.  

במקרה נוסף (פסק מס' 1877), חייב ביה"ד ארץ חמדה-גזית[11] את הנתבע בפיצוי עגמת נפש בסך 10,000 ₪, מכח מנהג המדינה ע"פ הנוהג בפסיקת בתי המשפט, משום שהנתבע הוא בית הארחה אשר מבטח את עצמו בחברת ביטוח,[12] ועל דעת כן נותן שם שירות שהרי עלות הביטוח משוקללת במחיר עלות השרות אע"פ שאינה מרכיב בפני עצמו, והוי כלוה שקיבל על עצמו לדון בדיני גויים:[13]

כיוון שכפי שהנתבע הודה בתי הארחה נוהגים להיות מבוטחים, והיות והתדיינות מול הביטוח נעשית בבתי המשפט, הרי שסביר להניח כי מי שמגיע לבית הארחה ברמה כזו עושה זאת על דעת כן, ומניח כי במקרה של נזק הוא יקבל פיצוי מחברת הביטוח לפי המקובל בבתי המשפט.

דין זה הוציאו מדברי הסמ"ע (כו, יא), וע"פ הנתיבות (שם, חידושים י), שאם הלוה התחייב בשטר לדון בדיני גויים והם עשויים לפסוק בזה לטובת המלוה, אפ' דייני ישראל ידונו לזכות המלוה מכח קבלה זו:

להבנתנו, לבית הדין הסמכות לעשות זאת, שהרי התחייבות כזו אפשרית על פי דברי הסמ"ע: "אם כתב בפירוש בשטר שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם... אם יש למלוה זכות בזה אין בידו כח לחזור בו, דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני גוים, ולא מצאתי מי שחולק ע"ז". דהיינו, אם אדם התחייב במפורש להתדיין בבית המשפט, ויש לכך משמעות כספית, הרי שיש תוקף להתחייבות זו. על כך כתב נתיבות המשפט: "ודייני ישראל ידונו זכות בזה". בנוסף, ראו גם את מסקנתו של הרב דניאל כ"ץ, שהתקבלה כמדיניות רשת ארץ חמדה גזית: 'יש ללכת אחר מנהג שיצר החוק גם ללא מודעות של הצדדים לתוכנו המסוים, ..במקרים בהם ההלכה אינה כוללת קביעה אחרת ומבוססים על הסכמה, כגון, היקף ופרטי עסקה (ע"פ שו"ת ריב"ש קה).

ומסקנתם בעניין הנדון:

לאור כל האמור, אנו סבורים שיש מקום לבחון את החיוב על פי החוק הנוהג, כיוון שהצדדים קיבלו אותו על עצמם בהסכם מכללא. להבנתנו, המשמעות המשפטית של קביעה זו היא שבעולם המודרני בו הביטוחים נפוצים אדם מניח שבמקרה של נזק הוא יהיה זכאי לשיפוי גם אם על פי דין תורה אין מקום לפיצוי. המשמעות הכלכלית של קביעה זו, היא שבעל העסק גובה תשלום גבוה יותר עבור השירות שהוא מעניק כדי לממן את הביטוח, ותמורת תוספת תשלום זו זכאי הלקוח לכיסוי ביטוחי מעבר לחיובי הנזיקין שבהלכה.

עפ"ז הכריעו הדיינים לחייב את הנתבע, בנטייה לכללים הנהוגים בבתי המשפט (כפי ראות עיניהם ולא בהצמדות לפסיקתם), הן בשימוש בראיות נסיבתיות שאינם מתקבלות בד"כ בבית הדין, והן בפסיקת פיצוי על עגמת נפש.

לסיכום חיובי עגמת נפש:

אע"פ שבד"כ אין ב"ד פוסק בתביעות על עגמת נפש, ראינו שלושה מקרים מיוחדים בהם בתי דין שונים התחשבו בנזק עגמת נפש: א. במקרה של פגיעה משמעותית בחופשה משפחתית, שם מכח פשרה פטרו את המשפחה מלשלם חלק משמעותי מדמי השכירות, ב. במקרה של נזק עגמת הנפש הנישאר לניזק באופן קבוע - קבלן שבנה בית במקום לא נכון וגרם לצימצום הגינה בצורה משמעותית, כאשר עניין הגינה וחשיבותה צויין בפני הקבלן טרם התכנונים, ג"כ השתמשו בכח הפשרה. ג. במקרה שהנזק נגרם ע"י חברה המבטחת עצמה בחברת ביטוח, הסתמכו הדיינים על המנהג המקובל בבתי המשפט המוסמכים לפסוק בתביעות ביטוחיות, משום שעצם ההזדקקות לחברת הביטוח מייצרת הסכמה מכללא לפצות במקרים כאלו ע"פ הנוהג בבתי המשפט בתביעות ביטוח.