אומדנא בצואה

הנידון

ראובן היה גדול בתורה, וירא שמים מרבים, ולו, שני בנים ושני בנות. בניו מתו בחייו, והניחו כמה בנים. לראובן בית ומטלטלים [מהם של תשמיש הבית, מהם כלי כסף וזהב, מהם תכשיטים, ושאר מיני מטלטלין] וספרי קודש. לפני מותו כתב ראובן צואה, דהיינו מתנה מחיים כהלכה, ופירט בצואה, שהוא מקנה את ביתו לבנותיו, ואם ספרי הקודש לבני בניו. ונחלקו הצדדים מי ירש את מטלטליו. בני בניו טוענים, שכיון שלא פירטם בצואה, הרי שלא נתנם במתנה, והם יורשיו, ואין לבנות במטלטלין. ובנותיו טוענות, שכיון שפירש שספרי הקודש ירשו בני בניו, יש אומדנא שדוקא הספרים הניח להם ולא שאר מטלטליו, והיא אומדנא דמוכח, ויש להוציא הירושה על פי אומדנא זו.

מי צודק בטענותיו.

תשובה

הבנים יורשין את כל המטלטלין שאינם בכלל הבית.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. בני, ובנות – בנו, ובנותיו, מי קודם בירושה. ב. מה הטעם שהבת אינה יורשת. ג. האם מותר להעביר נחלה מבנו, או מבן בנו, או משאר יורשין. ד. באיזה אופן נוהגים להעביר ירושה מיורש. ה. האם יש לתת ירושה על פי אומדנא. ו. דין אומדנא בממון. ז. מה נכלל בלשון בית בזמנינו.

בני בנים ובנות מי יורש על פי תורה

נקדים מהו סדר נחלות, אף על פי שהם דברים ידועים. ובכן, על פי תורה בן יורש ולא הבת, ובן בנו קודם לבתו, כמבואר בפרק יש נוחלין בבא בתרא, וכן פסק המחבר (חושן משפט הלכות נחלות סימן רעו, א), וז"ל:

"סדר נחלות כך: מי שמת, בנו יורשו. לא נמצא בן, רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות, עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו" ע"כ.

והאריך הסמ"ע (שם ס"ק א) בביאור דרשת חז"ל. מכל מקום, הלכה פסוקה היא ואין חולק בה, דכל זרעו של הבן, קודם בירושה לבנות המת.

העולה מזה: זרעו של הבן קודם בירושה לבנות המת.

טעם נפלא דהבן יורש ולא הבת

ובבינת המשפט סימן עד, הבאנו טעם על פי הצפנת פענח, מדוע הבת אינה יורשת על פי תורה כשיש בן, דיש נחת רוח למת, שהבן עומד בנכסיו, ועל פי זה ביארנו מדוע לפני מתן תורה היתה הבת יורשת כבן, ומדוע בירושת הגויים על פי התורה הבת יורשת כאביה.

ומצאתי עוד טעם נפלא מאוד, מדוע הבת אינה יורשת, בספר אפריון דוד [מאת הגאון רבי אורי דוד בן רבי יוסף אפריון מקארעליטש זצ"ל תרל"ג] (סימן כה, אות ז), ועל פי זה מוכיח דאין איסור העברת ירושה בשאר יורשין. וזה תוכן דבריו, דהנה איתא בירושלמי (בבא בתרא ח, ו):

"אמר רבי בא בר ממל, הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הוא אומר [יחזקאל לב, כז] ותהי עוונותם על עצמותם" ע"כ.

ונלאו מפרשי הירושלמי לפרש, איך למדו חז"ל מהאי קרא דלא להעביר הנחלה מבניו. ומפרש באפריון דוד, על פי מה שאמרו בברכות (ז, א)

"כתיב: פקד עון אבות על בנים (שמות לד, ז), וכתיב: ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן: לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" ע"כ.

[פירוש: כשהבנים חוטאים ומחזיקים בעונות אבותם, נענשים הבנים גם על עון אבותם, וכשאין מחזיקים בעון אבותם, אין הבנים נענשים על עון אבותם]. 

והנה העצמות של הבן, הם מאביו, כמו שאמרו חז"ל (נדה לא, א)

"תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל" ע"כ.

וזה פירוש הכתוב ביחזקאל (שם), ותהי עוונותם על עצמותם, פירוש, עוונותיהם של האבות היו על בניהם, שהם עצמותם.

וזה כונת הירושלמי, דכיון דהטעם שהבן יורש את אביו, הוא מפני שהוא נענש על אביו, כשאוחז במעשה אביו, [ואין כמעט מי שאינו אוחז במעט ממעשה אביו לפחות], לכן זיכתה תורה את הירושה לבן, וז"ל אפריון דוד:

"דכיון שהכתוב אומר דהבנים נענשים בשביל אביהם, אם כן אין להעביר נחלה מהבנים, דאין זה מהיושר שיוריש להם דבר רע, דהיינו העונות, והטוב היינו הממון, יתננו לאחרים. וזה ברור לעניות דעתי כונת הירושלמי (אלא שקצת צריך עיון לפי זה, אמר לא יליף לה בירושלמי מהכתוב שבתורה, פוקד עון אבות וגו' ויש ליישב), וכיון שכן, דוקא בבנים יש קפידא, אבל לא בשאר יורשין וכמובן. וכן משמע מהטעם שאמר לו שמואל לרב יהודה (כתובות נג, א) משום דלא ידיע מאי זרעא נפיק מיניה, משמע משום דבני בנים הרי הן כבנים" עכ"ל,

ועל פי זה מבואר מדוע בגוי, הבת יורשת כמו הבן, שאין שייך טעם זה כלל.

העולה מזה: הבן נענש על עוון אביו, ולכן יורש את ירושתו.

חומר איסור העברת ירושה

ואף על פי שהנותן מתנה מחייו, חלה המתנה, החמירו מאוד חז"ל בדבר, כמבואר בחושן משפט (רפב, א). וזה לשון הלבוש (חושן משפט סימן רפב, א)

"כיון שהקפידה התורה כל כך בסדר הנחלות לקרוב קרוב קודם, אמרו חז"ל [ב"ב קלג ע"ב] שלא יעביר שום אדם נחלתו לאחרים במקום שיש לו יורשים, וכל הנותן נכסיו לאחרים והניח יורשים אף על פי שמה שעשה עשוי, וזכה המקבל המתנה, מכל מקום אין רוח חכמים נוחה מן הנותן שהעביר את הנחלה, אפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה, דלא ידע מאי זרעא נפיק מיניה, לפיכך מדת חסידות הוא שלא יעיד שום אדם ולא יהיה שום אדם חשוב בצוואה זו כשמעבירין הירושה מהיורש, אפילו ממי שאין נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה. מי שצוה בעת מותו לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות בהן, יתנוהו ליורשיו, שאין טוב וישר ממנו שהרי התורה זכתה לו" עכ"ל.

העולה מזה: אסור להעביר הירושה מבניו, והוא עון חמור.

נוהגים להתיר העברת ירושה, מיורש שאינו בנו

ויש לחקור האם גם בשאר יורשים יש איסור העברת נחלה. ודנו בזה מאוד הרבה. והנני מעתיק הכרעת דינו של ערוך השולחן (חושן משפט סימן רפב, ג) וז"ל:

"ויש להסתפק, אם רק בבנים קפדה התורה שלא להעביר נחלתן, או גם בשארי יורשים כשאין לו בנים. ומלשון המשנה והגמ' שהבאנו בסעיף א', משמע דהקפידה הוא בבנים. אבל מלשון הרמב"ם והש"ע שהבאנו, מבואר דבכל היורשים הדין כן, וכן כתב במרדכי [פ"ט דב"ב], שאין חילוק בין בן לשארי יורשים, והש"ס, אורחא דמלתא נקט, דבסתמא יש לאדם בנים והם יורשים אותו. ומכל מקום, אפשר לומר, דבשארי יורשים אם רוצה להעביר כל נכסיו, אין לעשות כן, משום דקא עקר נחלה דאורייתא, אבל אם רוצה להניח גם להיורשים חלק, אין קפידא בזה. ובבנים, גם בזה יש קפידא, וצריך ליתן להם כל אשר יש לו, וחלק כחלק לכולם בשוה, לבד מה שרוצה ליתן לצדקה עולמית לזכות נשמתו, ולקרוביו העניים, דזהו ודאי שראוי לעשיר לעשות כן, וכן מנהג העולם, אבל לאחרים לא יתן מנחלתו, ועיקר עזבונו יתן לבניו [ואתי שפיר מה ששינה הרמב"ם לשון המשנה ודוק]" עכ"ל.

אבל יש לציין שהרבה חולקים בזה, וסוברים שיש איסור העברת נחלה גם למי שאינו בנו, [עיין בשו"ת מהר"ם ב"ב ד"פ סי' תתקצח, הובא בקיצור במרדכי ב"ב סי' תרכה; עי' שו"ת הרא"ש כלל פה סי' ג במעביר מבתו; עי' תשב"ץ ח"ב סי' רסד וח"ג סי' קצ; עי' רמב"ם וטוש"ע בציון 1951: היורשים, וחת"ס חו"מ סי' קנא בדעתם; חקרי לב שם, ועי' ס' רב דגן ח"ב (שאלוניקי תרכ"ב) חו"מ רפב בארוכה מכמה אחרונים, ושד"ח כללים מע' ל כלל ג].

העולה מזה: נחלקו הפוסקים, האם יש איסור העברה ממי שאינו בנו. והכרעת הערוך השולחן, שמבניו אסור להעביר כלל, ומשאר יורשין יכול להניח ליורשיו חלק, והשאר יתן. ומכל מקום, אם יש לו קרובים עניים, אם הוא עשיר ומניח אחריו הרבה נכסים, יכול ליטול אף מבניו.

באגרות משה מתיר להניח ליורשין חומש נכסיו

והגאון רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מט) פוסק שאם מניח חומש מנכסיו ליורש, אין בזה איסור העברת נחלה. וז"ל:

"אבל צריך כתר"ה לידע, שאם יש לו יורשין ידועין לו, כגון אחים ובני אחים, אחיות ובני אחיות היכן נמצאין, הא איכא ענין דאעבורי אחסנתא דאין רוח חכמים נוחה. ואף שבקצה"ח סי' רפ"ב סק"ב משמע שהביא מתשב"ץ דסגי בשיור ד' זוזי עבור היורשין, הנה הוא דבר תמוה, דהא לא רצה יהודה בר מרימר ליכנס עם רב פפא בשעה שבא רב פפא בדבר פסיקת נדוניא מטעם שלא יהיה בעבורי אחסנתא, בכתובות נ"ב ע"ב אף שודאי השאיר לעצמו יותר מד' זוזי, דאף דאיתא שם דכתביה לכל מאי דהוה ליה, ודאי לא נתן הכל והוא ישאר עני שיצטרך לחזור על הפתחים, ואם נשאר לו עדיין לעשות סחורה, או היה בעל אומנות, הרי מזה יוכל גם להוריש לבניו, וכן מב"ב דף קל"ג ע"ב לא מסתבר דיוסי בן יועזר שהיה לו עיליתא דדינרי, לא היה לו לבד זה אף ד' זוזי, ונאמר שם דהוא בדין עבורי אחסנתא, אבל מכיון שחזינן מדברי התשב"ץ, דאם משאיר לירושה ליכא איסור, נראה שיש לסמוך עליו כשהשאיר ליורשין דבר חשוב. ומסתבר לעניות דעתי שיניח להיורשין חומש, שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרים יתן מהם השליש למוסדות התורה, ושני שלישים לקרובים בני תורה כדלעיל (וע"ע בתשו' לקמן)" עכ"ל.

ואף על פי שסתם בזה, ומשמע לכאורה, שאפילו מבניו יכול להעביר נכסיו, אם מניח להם חומש, מכל מקום, כיון שכל דבריו הם באחד שאין לו בנים, ודן בדין העברת נחלה מאחרים, משמע שלא סומך על התשב"ץ אלא היכא דמעביר משאר יורשין.

העולה מזה: אם לא הניח בן לירשו, יכול להניח חומש ליורשיו, והשאר יחלק לצדקה ולעניים.

ויש לחקור האם מבן בנו יש גם איסור העברת נחלה 

הנה נתבאר, שיש הבדל גדול בין העברת נחלה מבניו, או משאר יורשים, שמבניו אין להעביר כלל, אלא מניח להם הכל, מלבד אם רוצה לתת חלק לקרוביו עניים, ולצדקה לזכות נשמתו, אבל לשאר יורשים, אם מניח להם חומש מנכסיו, יכול לתת השאר לצדקה ולמוסדות תורה ולעניים וכדו'.

ויש לחקור, באופן שמת בנו בחייו, והניח בנו בנים אחריו, האם בני בניו הם כבניו לענין איסור העברת נחלה, או דינם כשאר יורשים.

והנה על פי המבואר לעיל באפריון לדוד, דטעם ירושת הבת, דהבן נענש על עון אביו, והוא הדין בן בנו נענש על עון אביו, כדאיתא בקרא, אם כן. בן בנו הוא כבנו באיסור העברת ירושה. וכן נראה בסברא גם כן, דבן בנו עומד במקום אביו, והוא קודם לכל אחד. ועוד מהטעם הנראה בגמרא (כתבות נג, א), דאמר שמואל, דלא ידוע מי יהיה זרע הבן, והיינו דבני בנים הרי הם כבנים, מוכח שהטעם שבן רשע קודם לבתו, כיון שאולי יהיה זרעו כשר, מוכח, שזרע הבן קודם לבתו, והיא ראיה שאין עליה תשובה. וכן פשיטא ליה לאפריון לדוד.

העולה מזה: בן בנו באיסור העברת נחלה כמו בנו.

דין אומדנא בירושה

ובדין הפקעת ירושה על פי אומדנא, כבר פסק הרא"ש, דאין להפקיע ירושה דאורייתא באומדנא, אלא בקנין גמור מחיים. וז"ל הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל פד סימן ד):

"ומה שכתבת, אם יש לילך אחר אומדנא, [כמו מי ששמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דמתנתו בטילה, הכא נמי דעתן היה שלא יירש האח, אלא ישארו ביד האחיות. לא דמי כלל; דכל היכא דאזלינן בתר אומדנא], אנו מבטלין המעשה שנעשה, ונשאר הענין כמו שהיה מתחלה. כמו שמע שמת בנו, אנו אומדין דעתו: אלו היה ידע שבנו קיים, לא כתב נכסיו לאחרים, הילכך כשבא בנו, באומדן דעת אנו מבטלין המעשה שכתב נכסיו לאחרים, ונשארו הנכסים בחזקתן, ויירשם בנו (בבא בתרא קלב, א). וכו' אבל בנדון זה, אף כי ידוע שכוונו להבריח מן האח, לא עשו דבר שיש בו הברחה, ובדברים שבלב לא מיעקרא נחלה דאורייתא" עכ"ל.

תוכן דבריו, דלא אמרו לדון על פי אומדנא, אלא לבטל מעשה שעשה, כגון ששמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר, ולאחר מכן בא בנו, אנו מבטלין המעשה שעשה, על פי אומדנא, שאם היה יודע שבנו קיים לא היה נותן נכסיו לאחר, ולאחר ביטול המעשה, נשארו הנכסים בחזקתן, וירש אותם בנו, וכן מביא שם עוד ענינים כאלה, אבל לא מפקיעים נכסים על פי אומדנא, כי אין להוציא נכסים רק בקנין הראוי.

העולה מזה: אין להוציא ממון על פי אומדנא, ולכן אם יש אומדנא שהמת רצה שאחר ירש, לא זכה האחר בירושה, דהממון שייך ליורש, ואין להוציא ממון רק בקנין.

נידון דידן

עכשיו נבוא לבאר נידון דידן, מי מהיורשים צודק בטענתו. והנה כבר נתבאר, דבכל ספק יש להניח הנכסים בחזקתן, ואפילו אם יש אומדנא שהתכון להוריש לבנותיו, מכל מקום, אין בכח אומדנא להפקיע ממון. 

ובאמת, גם אומדנא ברורה אין כאן כלל וכלל, שיש לומר, שהמת התכוון להניח מטלטליו לירושה דאורייתא, דהתיר לעצמו להעביר נחלה אפילו מבני בניו, ואולי מהטעם של ערוך השולחן, דלקרוביו עניים מותר לתת מירושת בנו, וכיון שהניח דירה דינו כעשיר, ואולי הוא נחשב צדקה להחזקת תורה, אבל מכל מקום, רצה להניח מטלטליו לחלק ירושה חשוב, לירושה דאורייתא, ומה שהקנה מחייו את ספרי הקודש לבני בניו, יש לומר, שהתכון בזה, שלא ינהגו בני בניו כמנהג העולם, לחלק את הירושה עם הבנות, דרצונו שדוקא בני בניו יזכו בספרי הקודש, ויהיו בידם בלבד, לכן ציוה שספרי הקודש יזכו בהם מחייו, וכנגד זה, הניח הבית לבנותיו. אבל שאר כל מטלטליו הניח לירושה דאורייתא, דזכו בהם בני בניו.

ואף על פי שיש צד לומר שהתכון לתת לבנותיו הבית וכל מטלטליו, ולא הניח לבני בניו רק ספרי הקודש, מכל מקום, מידי ספק לא יצא, ואין כאן אפילו אומדנא, לפיכך פשיטא שאין לבנות אלא מה שנקרא בית בלבד.

אלא שיש לדון מה נכלל בלשון בית. ולהלכה הולכין אחר לשון בני אדם, [ורק אם מנהג המקום נתבאר בחושן משפט סימן רטו דיש ללכת אחר דינא דגמרא], וכל הרשום בטאבו הוא בכלל הבית, ולענין שאר מטלטלין שבבית, כבר פסק הרמב"ם, לאחר שהביא כל דיני הגמרא מה נכלל בלשון בית (הלכות מכירה פרק כו, ז-ח) וז"ל: "אף במוכר ולוקח, אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מענינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכור וסומכין על המנהג, וכן מקום שאין קורין אלא בית לבית לבדו או שקורין בית לבית וכל סביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר לשון אנשי המקום, וכן הדין במוכר חצר או שדה או עיר או מטלטלין בכל הולכין אחר השמות הערוכות בפי הכל. וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין אלא יש קורין כך ויש שקורין כך עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו" עכ"ל הרמב"ם, וכן פסק המחבר (חושן משפט רטו, ח. רכ, טו)

פסק דין

לאור המבואר נראה לפסוק כדלהלן:

1. ספרי הקודש שירשו בני בניו, אין ראוי לתת מהם לבנותיו, כי לשונו מורה שרצה להניחן ביד בני בניו.
2. הבית יתחלק בין בנותיו, [וגם בזה נראה שזה היה רצונו, ואין צורך לתת לבני בניו].
3. כל כלי הכסף, התכשיטים, והמטלטלין שאין להם שייכות לבית, הכל שייך לבני בניו בלבד, מדין ירושה.
4. המטלטלין שבבית שאינם מחוברים בבית, ואין דרך למוכרם בכלל הבית, אם לא פירשו כן בחוזה, כגון רהיטי כל הבית, מכשירי החשמל,  וכדו' שיייכם לבני בניו.
5. מטלטלין שמחוברים בבית, כגון מזגנים, וארונות המחוברים בבית, הם בכלל הבית, וקנו אותם הבנות.
6. הבית שנקנה לבנות, הוא כל מה שיש בטאבו, הן הבית והן זכויות ברכוש המשותף, והן כל זכויות עתידיות שיש מהבית. שהבנות קנו הבית, וכל זכויותיו מחיים.

דינים העולים

1. מת בנו בחייו, והניח המת רק בנות. זרע הבן, אפילו בנותיו, קודמים בנחלה לבנות המת.
2. אפריון לדוד מבאר, שהטעם שרק הבן יורש, כיון שנענש על מעשה אביו, ואין מן הראוי לקבל רק הרע ולא הטוב, הוא הממון. [ולכן בגוי, הבת יורשת כהבן].
3. אסור להעביר הירושה מבנו. ובשאר יורשיו נחלקו הפוסקים, ונוהגים להקל אם מניח חלק חשוב ליורשיו.
4. רבי משה פיינשטיין זצ"ל פוסק, שמספיק להניח ליורשיו [שאינם בניו] חומש, והשאר יחלק לצדקה וכדו'.
5. אבל מבניו אסור להעביר הירושה, וצריך להניח הכל לבניו. אבל מכל מקום, אם הוא עשיר, והניח הרבה נכסים, יכול ליטול אפילו מבניו, אם נותן צדקה לזכות נשמתו, וכן לקרוביו עניים, אבל לא לאחרים כלל וכלל, כך פוסק ערוך השולחן.
6. אפריון לדוד מוכיח על פי טעמו בירושת הבת, שדדוקא בבנו יש איסור העברת נחלה, ולא בשאר יורשין שאין להם טעם זה.
7. בן בנו, ובת בנו, הם כבנו ממש, בדין איסור העברת נחלה מהם.
8. אין להוציא ממון על פי אומדנא, ולכן, אם יש אומדנא שהמת רצה שאחר ירש, לא זכה האחר בירושה, דהממון שייך ליורש, ואין להוציא ממון רק בקנין.