מכון הרי פישל תבע את הרב בנימין רבינוביץ' בקשר לספרים שהוציא עבורו, הנתבע ביקש מבית הדין שהדיון יתקיים בבית דינו של הרב צבי פסח פרנק ולדעתו דינו כבית דין קבוע, בית הדין האיזורי דחה את בקשתו, וקבע כי לתובעים עומדת הזכות לתובע את הנתבע בכל מקום שהוא, הנתבע הגיש ערעור, ולטענתו יש לפסול את בית הדין האיזורי מלדון בדיון שלו, משום שאחד מהדיינים הוא אוהב של מכון הרי פישל והשני שונא שלו. כמו כן הוא מבקש לבטל את שטר הבוררות, כיון שהוא חתם על שטר הבוררות רק לאחר שבית הדין נתן רשות למשיבים לדון בערכאות, והוא עשה כן בניגוד לרצונו ולמנוע חילול השם, אך הוא דורש שהדיון יתנהל בבית דינו של הרב צבי פסח פרנק.

ראש ישיבה תיכונית עזב את הישיבה עם תלמידים רבים שעברו לבית מדרש אחר, לישיבה התיכונית נגרמו נזקים רבים, והורים רבים ביטלו את הצ'קים של שכר הלימוד ומצד שני הם היו צריכים לשלם משכורות של מורים ורמי"ם שנשארו.
הנתבע טען שהתנאים באותה השנה היו גרועים מאוד כלפי התלמידים, בית הדין האיזורי פסק שעל הנתבע להחזיר מחצית השכר שהוא קיבל בתשס"ב, ועל כך הוא ערער לבית הדין.

התובע תבע את הנתבע על ליקויי בנייה רבים שהיו בדירה שהוא רכש מהנתבע, הנתבע טוען שמדין הלך אחר הנתבע יש ללכת לבד"ץ של מחזיקי קהל הדת, בו כבר התקיימו כמה דיונים. בית הדין קבע כי מדובר בתביעה חדשה, ולכן על הנתבע להתייצב בבית הדין, וכמו כן לדעתו כיון שיש דיינים קבועים - בית הדין האיזורי הנתבע לא יכול לבקש בית דין אחר.
על החלטה זו ערער הנתבע בבית הדין לערעורים.

מחלוקת בין צדדים על מקום הדיון, הנתבע רוצה לדון בבית הדין של המועצה הדתית בירושלים והתובע בבית הדין האיזורי. המערער טען שבשני בתי דין קבועים ניתן לברור דיין מכל אחד מבתי הדין, לטענת המשיב יש לבחור אחד מבתי הדין. מבחינה פורמלית לא נפתח תיק בבית הדין האיזורי כך שאין זה ערעור רגיל אלא דיון עקרוני בבית הדין לערעורים על עניין זה.

הנתבע תושב איטליה ביצע שורת עסקאות יהלומים שגרמו לתובע להפסדים גדולים ולחובות, לדברי התובע הם הפסידו בזדון ובעוולה, נעשה הסדר בתיווך אנשי העיר מ' שבאיטליה ובית הדין האיזורי קבע שלא ניתן לראות בזה בוררות מקובלת על כך ערער הנתבע לבית הדין לערעורים וטען כי הבוררות נחשבת לבוררות מקובלת.

בית הדין האיזורי בטבריה לא הסכים לדון בתביעה מבלי שהנידונים יוותרו על זכות הערעור, לטענת בית הדין האיזורי הוא לא כפוף לזכויות הערעור משום שכשהוא יושב בבוררות הוא יושב כבית דין עירוני, ולא מתוקף בית דין ממלכתי. על כך הוגש ערעור מטעם התובעים לבית הדין לערעורים.

בית הדין הרבני מינה בורר שיעסוק במחלוקות הכספיות בין הצדדים לאחר הגירושים, הערעור עוסק בשאלה עקרונית האם הבורר הוא בגלל חוק הבוררות, או שנחשב חלק מזרועותיו בית הדין הרבני.

התובע חתם על חוזה מול ישיבה ללמד שם תמורת 2,500 דולר לחודש, לאחר כחודשיים הישיבה פיטרה את התובע, התובע תבע 25,000 דולר, עבור עשרת החודשים הנוספים, בית הדין האיזורי קבע כפשרה ללא הסכמת התובע שעל הנתבעים לשלם לתובע 4000 דולר, על כך ערער התובע לבית הדין הרבני לערעורים. לטענת הנתבעים התובע התקבל לתקופת נסיון של שלושה חודשים, וניתנה לו משכורת על חודש נוסף, בזמן חתימת החוזה נאמר לו שהחוזה לא בתוקף.
בנוסף, לטענתם הדיון בבית הדין נעשה בחוסר סמכות, משום שאף מורשה חתימה לא היה נוכח בדיון.

התובע והנתבע הם שותפים בחלקים לא שוים, התובע שותף ב- 90% מערך המגרש, ואילו הנתבע בכשליש אחוז מהמגרש, התובע תבע את זכותו לפרק את השותפות בצורה של גוד או אגוד, בית הדין האיזורי קיבל את התביעה, הנתבע ערער לבית הדין לערעורים, לטענת הנתבע התובע כלל אינו בעלים על חלק זה משום שהוא קנה את המקום ממוסדות ויז'ניץ שקיבלו את חלקם לצורך הקדש של בית כנסת ובית מדרש, ואין להם זכות למכור את הנכס. דברים אלו לא נתבררו כלל בבית הדין האיזורי, כפי שהיה ראוי, טענה זו גם לא הועלתה בפני בית הדין האיזורי.

חוזה לבלעדיות במכירת כובעים הסתיים בשנת תשס"ד, החברה הודיעה שאין לה עניין לרשום את סימן המסחר סימן מסחר זה עבר לחברת פרסטר. חברת ברון כובעים רוצה גם היא לשווק כובעים של החברה האיטלקית ביבוא ישיר