חיוב האב בהוצאות הבר מצוה לבנו
כרך ו סימן ה עמוד קיב
ראשי פרקים
1.
חיוב האב לקנות לבנו תפילין
2.
חיוב האב בשכר לימוד הטעמים
3.
אולם לסעודת בר מצוה
עובדות
בני זוג שהתגרשו, והאם תובעת מהאב (שמצבו הכלכלי בהחלט
סביר, אך יחד עם זאת גם מצבה הכלכלי של האם בהתאם): א. שיקנה לבנו תפילין. ב.
ישכור לו מורה ללימוד הקריאה בתורה ובנביא. ג. שיערוך לבנו חגיגת בר מצוה באולם
מכובד. האב דורש מהאם שתשתתף עימו, וכן שהסכום שיקבל מהמתנות, יממן את שכירות
האולם.
פסק הדין
א.
חיוב האב לקנות לבנו תפילין
איתא בכתובות מט,ב:
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יוסי בר חנינא, באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים (עד שיביאו שערות - רש"י). איבעיא להו, הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה. תא שמע (דלית הלכתא כוותיה, אלא מימר אמרינן ליה, ואולי יכלכלם ויזון, אבל מיכף לא כייפינן), כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו, יארוד ילדה ואבני מתא שדיא (התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר). כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו, כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא, עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ... כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה, ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה. ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה (לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפי' אינן בניו), כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.
גם בתוס' (ד"ה אכפיה) ברשב"א ובריטב"א
בסוגיא מבואר שהכפיה מדין צדקה. ומשמע בגמ' דתקנת אושא היתה אפילו בלא אמיד,
דהאריכו את חיוב המזונות דאוריתא, לכל זמן שהם קטנים, ולית הלכתא כוותיה, וכופים
רק בדברים, ובאמיד כפינן מדין צדקה [עיין בר"ן כתובות יח,א בעמוה"ר
מחלוקת ראשונים אם יורדים לנכסיו כשהוא כאן, והדין ביצא לדעת, ואכמ"ל].
ובשו"ע אהע"ז עא,א פסק: "... ומשש ואילך
זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו ...". ובגר"א ס"ק ב נשאר בצ"ע.
דלכאורה מהגמ' מבואר דלית הלכתא כתקנת אושא, והוי רק מדין צדקה. וכן הוא לשון
הרמב"ם בהל' אישות יב,יד: "... מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים
...". וגם בטור לא כתב "בתקנת חכמים". ונראה דס"ל לרמב"ם
והמחבר דלית הלכתא כתקנת אושא רק לענין הכפיה, דאין כופין אא"כ אמיד, אבל לא
נדחתה לגמרי תקנת אושא מההלכה, דהחיוב קיים אלא שכפינן ליה במילי ולא בשוטים, ורק
באמיד כפינן בשוטים. וכן נראה מדברי רש"י (הנ"ל) [או אפשר שהתקנת חכמים
היא דרש שדרשו רבותינו שביבנה וכדלהלן, רק א"כ לא הו"ל למימר תקנו
חכמים, דזה דרשה ולא תקנה].
ולכאורה נראה דהחיוב מדין צדקה עליו מדברת הגמ', כולל כל
דבר שהוא בגדר מזונות. דלענין כסות כתב הרמב"ם הל' אישות יג,ו דבניו
ובנותיו הקטנים בני שש או פחות, חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור
לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד. וכן פסק המחבר בשו"ע
אהע"ז עג,ו. ולא הזכירו הרמב"ם והשו"ע חיוב מדור וכסות ביותר מגיל
שש. ובח"מ עג,ה, כתב:
"נראה דהוא הדין ביותר משש, אם לא רצה לכסות גוערין בו ומכריזין עליו, דכסות ומזונות דין אחד להם, דשניהם צרכי הגוף הם. וכן אם הוא אמוד כופין אותו על הכסות, כמו שכופין על המזון".
וכן הביא הב"ש ס"ק ד. ולכאורה אפ"ל דהוא
הדין רפואה, דהוי בכלל צרכי הגוף. והיינו דחיוב צדקה של מזונות כולל גם רפואה,
דהחיוב צדקה של מזונות עד שיגדלו, כולל כל מה שהוא צורך גופם [וע"כ לא קשה
ממש"כ הרא"ש פי"ב דכתובות סה"א דמתחייב לזון את בת אשתו, אין
רפואה בכלל, דרפואה בכלל מזונות רק למי שנזון בתקנת בי"ד, דדוקא ביחס למתחייב
לזון, אין בהתחייבותו כדי לקבל עליו חיוב רפואה, אבל מי שחייב לזון לא מכח
התחייבותו אלא מכח דיני צדקה, כל צרכי הגוף בכלל].
והסתפקתי בחיוב האב ללמדו תורה, או לעשות לו סוכה ולולב
וטלית ותפילין מדין חינוך, אם הוי בכלל מצות הצדקה של חיוב האב לזון את בנו,
ומתקנת אושא דלא כפינן ליה אלא באמיד, או חיוב צדקה כללי שחייב ללמדו תורה. דבגמ'
כתובות נ,א איתא: אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת,
דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים (שתמיד
יום ולילה הן עליו, והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם - רש"י. ועיי"ש
במהרש"א בחדושי אגדות במה פליג ר' שמואל ב"ר נחמני). ולכאורה את דרש
רבותינו שביבנה הו"ל לגמ' להביא לעיל בענין תקנת אושא, דלכאורה דרש רבותינו
שביבנה הוא ממש כתקנת אושא, אלא שביבנה דרשו, ובאושא התקינו, ויבנה היתה לפני
אושא, דהסנהדרין גלתה מיבנה לאושא כמבואר בר"ה לא,ב. ונראה דבאושא תיקנו
והרחיבו את חיוב המזונות, לא עד שש אלא עד שיגדלו, ולא קיי"ל כתקנת אושא, דהא
אין כופין מגיל שש. ומה דכופין באמיד, היינו מחיוב צדקה כופין את מה שנתקן באושא
לחייב מזונות עד שיגדלו. אולם דרשת רבותינו שביבנה היא דרשה בהל' צדקה, דיש צדקה
שהיא בכל עת, וזה הזן כשהן קטנים מעל שש (דעד שש חייב מדין מזונות, עיין כס"מ
מתנות ענים י,טז), ופשיטא שלא שייך לכוף אלא מדין הלכות צדקה. והרמב"ם בהל'
מתנות ענים י,טז, פסק וז"ל:
"הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן, כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם ..."
ובנו"כ ציינו לדרשת רבותינו שביבנה. ולכאורה, כיון
דבהל' אישות יב,יד פסק כתקנת אושא, מה הוסיף הרמב"ם בהל' צדקה, דבהל' אישות
עוד נאמר דמכלימים אותו, ובאמיד כופים, דלכאורה גם תקנת אושא הוא מדין צדקה ומקיים
בזה מצות צדקה, ומכח זה כופים באמיד. ונראה דזה מה שהוסיף הרמב"ם בדין נתינת
מזונות לבניו: "... כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו
מבוזות", דבתקנת אושא מיירי במזונות גשמיים, שלא ימותו ברעב, וכן כל צרכיהם
ההכרחיים כמו כסות ומדור, וביבנה דרשו גם על מזונותיהם הגשמיים וגם על צרכים
רוחניים, נתינת כסף כדי ללמד הבנים תורה וכדי שהבנות לא תהיינה מבוזות, והיינו
אמצעים לרוחניות. ואף זה בגדר של צדקה, ובמקום שכופים על הצדקה, כופים אף על זה.
דמה שהביא הרמב"ם בהל' אישות זה רק בדברים שתקנת אושא הרחיבה את חיוב המזונות
של קטנים עד לכשיגדלו, וקיי"ל כתקנת אושא, אך לא לענין הכפיה, לכן הביאה
הרמב"ם בהל' אישות. משא"כ דרש רבותינו שביבנה זה בהל' צדקה, דזה בכלל
צדקה שבכל עת, והרמב"ם פסק למה שהוסיפו רבותינו שביבנה אף בצרכים רוחניים.
ונראה דאינו מכח אותו חיוב האב ללמד בנו תורה (עיין קדושין כט,א ורמב"ם ריש
הל' ת"ת), וראיה שכללו את הבנות בכלל, אלא הכוונה שיתן מממונו שינהגו הבנים
והבנות בדרך התורה והמצות. עוד התחדש ברמב"ם דאף שרבותינו ביבנה דרשו רק על
קטנים, הרמב"ם ס"ל דקטנים לאו דוקא (אף דאפ"ל דהיכי דמי גדולים, כל
שאינו חייב במזונותיהם - גדולים מיקרי) אלא כל מה שיכול להשפיע מממונו על צרכיהם
הרוחנים שיגדלו בדרך התורה והמצות, זה עושה צדקה בכל עת, ואף זה בכלל הצדקה, וצדקה
גדולה היא. ובדרך אמונה לגר"ח קניבסקי שליט"א (מתנות ענים י,טז
בבאה"ל) כתב דלרמב"ם מיירי בגדולים ממש, שאינו חייב כלל במזונותיהם,
ובכ"ז חייב מדין צדקה, עיי"ש.
אמנם בתפילין יש מצוה גם שחייב האב לחנך את בנו להניח
תפילין. איתא בסוכה מב,א:
תנו רבנן, קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו - לומדו תורה וקריאת שמע.
ובגמ' ברכות כ,א לענין קטנים הפטורים מק"ש, פירש
רש"י דמיירי בקטן שהגיע לחינוך. ור"ת פירש דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך,
דאי הגיע לחינוך, פשיטא שחייב, מהא דת"ר הנ"ל, וז"ל:
"ולא נהירא, דהא פ' לולב הגזול (סוכה דף מב.) אמרינן קטן היודע לשמור תפילין, אביו חייב לקנות לו תפילין, אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין, ובק"ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא, מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש. ונראה לר"ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך".
ולכאורה מלשון הגמ' בסוכה לא מבואר חיוב האב לקחת
לו תפילין. דלענין לולב וציצית הגמ' נקטה בלשון חיוב על הבן - חייב בלולב וחייב
בציצית, ולענין תפילין נקטה בלשון אביו לוקח לו תפילין, ולא נאמר חייב לקחת לו
תפילין. ובתוס' הנ"ל מוכח שפירשו דגם בתפילין יש חיוב על האב לקחת לו תפילין.
וברשב"א בברכות שם, ג"כ הקשה על פרוש רש"י, והביא את לשון הגמ'
בסוכה לענין תפילין בקטן, באופן שונה, וז"ל:
"ומ"מ אין פירושו מחוור, דאי בשהגיע לחינוך, אביו קונה לו תפילין, כדאמרינן בסוכה בפ' לולב וערבה, קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפילין".
דקונה לו תפילין, מפני שהחיוב של האב להניח לו תפילין,
אבל לא הזכיר לשון חיוב לאב לקנות תפילין. גם הרא"ש בברכות שם (הי"ג) לא
הזכיר חיוב באב לקנות לו תפילין אלא חיוב על הבן להניח תפילין, ולכן אביו לוקח לו
תפילין, וכלשון הגמ' בסוכה; "דהא אמרינן בפרק לולב הגזול (מב,א) קטן היודע
לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין, והיינו חנוך דידיה. אלמא כשהגיע לחנוך חייב
בתפילין". וכך היא לשון הרמב"ם בהל' תפילין (ד,יג): "קטן שיודע
לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות". ועיין בשו"ע
או"ח לז,ג ששינה מלש' הרמב"ם וכתב לשון של חיוב לקנות לו תפילין.
ובבאה"ל לז,ג ד"ה לקנות, הסתפק אם אביו יכול לשאול עבורו תפילין, דמה
דאיתא בגמ' הוא דוקא בזמנם שהיו הולכים עם תפילין כל היום, ולא שכיח לשאול תפילין
לחנכו, משא"כ בזמנינו, ונשאר בצ"ע. דס"ל לבאה"ל דהחיוב בחינוך
הוא להרגילו להניח, ומה שקונה לו הוא רק היכי תמצי, עיי"ש.
ושיטת רש"י (ברכות כ,א - ב הנ"ל) דאף בהגיע
לחינוך, אין אביו מחנכו בתפילין: "משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא
יפיח בהן". והא דאיתא בסוכה דקונה לו תפילין, עיין ברשב"א בברכות שם
דהיינו בקטן שידוע שיודע לשמור גופו. ועיין ברבינו יונה (יא,א בעמוה"ר)
דלשיטת רש"י הא דת"ר בסוכה אינו על דרך חיוב אלא להרגילו במצות,
עיי"ש.
והנה מצאנו שעל שינוי הלשון בגמ' בין ציצית ולולב
לתפילין, עמדו התוס' בריש ערכין (ב,ב ד"ה אביו), וז"ל:
"וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח, דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו. אי נמי, משום דתפלין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה".
מבואר מהתוס' דיש על האב חיוב לחנך את בנו להניח תפילין,
והחיוב על האב הוא כל ההיכי תימצי לחינוך זה, גם שיקח לו תפילין, דבציצית ולולב
יכול לחנכו בטלית שיש לו לקטן או בלולב של אביו, משא"כ בתפילין ההיכי תימצי
לחינוך הוא ע"י לקיחה. לפ"ז החיוב לקנות תפילין הוא ההיכי תימצי מהחיוב
לחנכו במצות תפילין. ובכפות תמרים (סוכה מב,א) הקשה על לשון הגמ', ועיין בערוך לנר
שם שהביא את התוס' בערכין שעמדו על זה, עיי"ש. (וע"ע במג"א יז,ג
דעל ציצית אינו חייב לקחת לו טלית, דהא חיוב הציצית הוא ביש לו טלית עם ד כנפות).
ומ"מ גם מהתוס' עולה שאם יש היכי תימצי לחנכו בלי לקנות לו תפילין, וכגון
שישאיל תפילין, בפרט לדידן לשעת התפילה ולשעה אחת, אין חיוב על האב לקנות תפילין,
רק כיון שזה ההיכי תימצי (בזמנם שהיו הולכים עם התפילין כל היום), יש חיוב גם
לקנות לו תפילין כדי לחנכו. ובשו"ע או"ח לז,ג, פסק וז"ל:
"קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם [רמ"א - ושלא ליכנס בהן לבית הכסא], חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. רמ"א - וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות".
שיטת המחבר היא שיטת כל הראשונים הנ"ל שחלקו על
רש"י, וס"ל דהת"ר מיירי בקטן שהגיע לחינוך. ולשיטת המחבר החיוב הוא
דוקא בקטן, אבל אם הוא גדול, אין אביו חייב לקנות לו תפילין, והחיוב על כל ישראל.
וזה י"ל גם לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ועיין בבאה"ל שם, ואמנם מהל'
צדקה חייב אביו לתת לו ממון להנחותו בדרך הישרה, וכמו שהובא לעיל.
ומקור דברי הרמ"א הם מהעיטור (שער ראשון, הל' תפילין
דף סא,ב), עיי"ש שהוכיח כן מהסוגיא. ומבואר שלפי העיטור יש חיוב על האב לקנות
לבן תפילין גם בהיותו גדול ממש. ועיין בגר"א שם דנראה דמקור לדברי הרמ"א
הם מרש"י ברכות הנ"ל. אמנם נפק"מ בין העיטור לרש"י,
דלרש"י הת"ר בסוכה מיירי בקטן היודע לשמור, וממילא בגדול אין חיוב על
האב לקנות לו תפילין, משא"כ לעיטור הת"ר מיירי בגדול, וא"כ החיוב
לקנות הוא בגדול. והגרע"א בהגהותיו על השו"ע שם, הקשה על העיטור, הא
כיון שהוא בן יג, חזקה הביא ב שערות וחייב בתפילין מדאורייתא ולא רק מחינוך. ועיי"ש
שנדחק באופן שהיו עליו ב שערות קודם יג ועודם עליו ולא נשרו, עיי"ש.
וע"ע בפרמ"ג שם (א"א ד) מש"כ בזה. ועיין בשפת אמת בחידושיו
לסוכה מב,א דדברי העיטור הם בזמנם שהיו מניחים תפילין כל היום, משא"כ האידנא
שמניחים בתפילה, א"כ יכול לחנכו שיניח לפרקים (ועיין בבה"ל ד"ה
דהאי).
ועיין בבה"ל דהסוגיא מיירי בקטן, אלא אנן קיי"ל
בקטן שאינו מניח תפילין, דרק לענין זה פסק הרמ"א כעיטור שאין הקטן מניח
תפילין, אך לא שאביו חייב לקנות לגדול תפילין, דהסוגיא מיירי בקטן (אמנם מדין צדקה
לא מיירי אלא מדין חינוך, וכנ"ל). ולפ"ז למנהגינו שנוהגים שמניח תפילין
חודש או יותר לפני היותו בן יג (עיין מג"א ד ומ"ב יב), יש עליו חיוב
חינוך על זמן זה, רק אפשר דלזמן קצר כ"כ, ולזמן קצר של הנחה (בשעת
תפילה), יכול לשאול תפילין או לתת לו תפילין שלו. ואף שלהלכה אם יודע לשמור
גופו, יכול לקנות לו תפילין, למעשה לא נהגו כן, וממילא אין להשית עליו חיוב לקנות
לו תפילין מדין חינוך אלא מדין צדקה. ואף לשיטת המחבר, כיון דהאידנא גם הפוסקים
כב"י לא נהגו שקטנים מניחים תפילין בשעת התפילה, ורק זמן מועט קודם הבר מצוה
מניחים תפילין, אין לחייב את האב לקנות תפילין מדין חינוך אלא מדין צדקה. ואף
שהבה"ל הביא את שיטת הב"ח דאם לומד גמ', מניח בגיל יב, ושכן פסק
הפרמ"ג, מ"מ למעשה האידנא לא ראינו נוהגים כן [וראיתי ביחוה דעת
לגר"ע יוסף שליט"א, ח"ב סי' ד, שפסק כדעת הב"י דקטן היודע
לשמור גופו בטהרה ונקיות כראוי, מצוה לחנכו במצות תפילין. ותמה על הנוהגים כעיטור
שלא יניח קטן תפילין, דהניחו סברת הפוסקים והב"י, עיי"ש שהביא שמנהג
א"י להניח שנתיים קודם הבר מצוה, ושכן נהג רבי חיים פלאג'י בבנו. וא"כ
לפוסקים כוותיה, יש לחייב האב לקנות לקטן תפילין גם מדין חינוך, בפרט אם מדובר בזמן
ארוך של כמה חדשים עד שנה, דלא שכיח לשאול, וע"כ הוי חלק ממצות החינוך. ויש
לבדוק בכל מקרה מה מנהגו].
לאמור לעיל, למנהג שלנו שאין מניחים תפילין אלא חודש לפני
היותו גדול, אין לחייב את האב לקנות לבן תפילין מדין חינוך, והחיוב הוא מדין צדקה.
ונפק"מ שאם האם ג"כ משתכרת, יש עליה חיוב צדקה כמו על האב, עיין משפטיך
ליעקב ח"ב סו"ס מד.
ב.
חיוב האב בשכר לימוד הטעמים
ולענין אם אפשר לחייב את האב מדין צדקה או חינוך לשכור לו
מורה ללמד טעמים, איתא בנדרים לז,א, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל,
על המדרש לא שרי למשקל. מאי שנא מדרש דלא, דכתיב 'ואותי ציוה ה' בעת ההיא ללמד
אתכם' (דברים ד,יד), וכתיב 'ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקים'
(דברים ד,ה), מה אני בחינם אף אתם בחינם. מקרא נמי בחינם. רב אמר שכר שימור, ורבי
יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים. וס"ל לרבי יוחנן דפיסוק טעמים דרבנן. הרי שהתירו
לקבל שכר עבור לימוד מקרא, לדעת רב אין נוטלים שכר עבור לימוד התורה אלא על שימור
התינוקות, "שאין מניחים אותם לצאת ולעסוק בדברים בטלים" (רש"י שם),
ואילו לדעת רבי יוחנן השכר אותו נוטלים המלמדים הינו על פיסוק הטעמים ולא על לימוד
התוכן. הנפק"מ תהיה בלימוד גדולים שאינם זקוקים לשמירה, לדעת רב תאסר נטילת
שכר כיון שאינם זקוקים לשמירה, ואילו לדעת רבי יוחנן היתר פיסוק הטעמים קיים גם
לגביהם. ומדאיפליגו אי לימוד טעמים דאורייתא או דרבנן, קמ"ל דכל דבר שניתקן
ע"י חכמים, שרי ליטול שכר. כן דייק רבינו שמחה, הביאו הגהות מימוניות
פ"א מהל' תלמוד תורה ס"ק ה, הביאו הרמ"א להלכה ביור"ד רמו,ה.
ומבואר דלימוד הטעמים, כיון דלרבי יוחנן לא נאמר למשה בסיני, אין לומד הטעמים
מקיים מצות תלמוד תורה אלא מדרבנן.
ולענין חינוך במצות דרבנן - תנן במגילה יט,ב: הכל כשרין
לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן. וגמ' שם בעי לאוקמא
כולה כרבי יהודה ותרי גווני קטן קתני לה, וחסורי מיחסרא והכי קתני, הכל כשרין
לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, במה דברים אמורים בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל
בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה, שרבי יהודה מכשיר בקטן. ובתוס' שם (ד"ה ורבי
יהודה) הקשו, באיזה קטן מיירי, אי בלא הגיע לחינוך, מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר,
והא אמרינן בר"ה כט,א כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן, ואי
הגיע לחינוך, מאי טעמא דרבנן דפסלי, והלא כל האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן,
וא"כ קשיא אמאי לא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ותירצו בתוס':
"וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ואפ"ה פסלו רבנן, משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן, וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות, ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה, שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן".
מבואר דקטן חייב במקרא מגילה אף דהוי דרבנן, אלא דלחכמים
לא מפיק גדול במצוה דרבנן, כיון שחיובו דרבנן אף במצות דאורייתא, והוי תרי דרבנן,
ולא מפיק חד דרבנן. גם הרמב"ם בריש הל' מגילה פסק דמחנכים את הקטנים לקרוא
מגילה. הרי שיש חינוך במצוה דרבנן. וכן פסק בשו"ע או"ח תרפט,א דמחנכים
את הקטנים לקרותה. אמנם בתש' רמ"ע מפאנו (סי' קיא) כתב דלחכמים אין מצות
חינוך בקטן במצות דרבנן, דבזה נחלקו חכמים ורבי יהודה. [ואף לענין ד כוסות נחלקו
בפסחים קח,ב אם תינוקת חייבים, דחכמים ס"ל דחייבים, ורבי יהודה ס"ל דמה
תועלת לתינוקות בד' כוסות, אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו.
ועיין ברא"ש שם הכ"א ובק"נ אות ד דבהגיעו לחינוך אף ר"י מודה
דחייבים. ומ"מ אין לדמות מצות אלו, ששייך לומר שאף התינוקות היו באותו הנס,
בפרט לענין שאנו ובנינו משועבדים היינו עדיין לפרעה, והיה עלינו שם עבד. ולענין נר
חנוכה, עיין בשו"ע או"ח תרעז,ב, וברמ"א תרעה,ג]. ובשו"ע
או"ח קו,א נפסק דקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם לתפילה. ועיין מג"א
שמג,ב שהוכיח מזה דמצוה להפרישם אף באיסורים דרבנן. וע"ע בפרמ"ג
(א"א קפו,ג) מש"כ בזה.
אמנם נראה דשונה חיוב האב בת"ת, אף בפיסוק טעמים,
ממצוות דרבנן. דחיוב חינוך במצות הוא כדי שיעשה כן לכשיהיה גדול ולהרגילו במצות,
משא"כ בחיוב ללמדו תורה הוא חיוב להנהיגו בדרך התורה, לא במטרה בלבדית שילמד
תורה כשיגדל, אלא להנהיגו בדרך של תורה. עיין בחזו"א (אהע"ז סי' קמח,
ל,א), וז"ל:
"ונראה דמצות עשה המיוחדת בלימוד בנו אינו אלא מקרא, כדמסיק בגמ'. ומיהו עדיין האב חייב בחינוך בנו לשמור דרכי ה', שהעיקר בזה לימוד התורה. ואם נתחייב ללמדו אומנות משום דחיותא היא, כ"ש תורה שמוצאה מוצא חיים".
הרי שחיוב ת"ת חוץ מהחיוב שיתרגל ללמוד, וחוץ מחיוב
של ולמדתם אותם, שהוא חיוב מקרא, יש חיוב לחנכו לשמור דרך ה', שהעיקר בזה לימוד
התורה. ובזה לכאורה אין נפק"מ אם לימוד התורה הוא דאורייתא או דרבנן, דכל
לימוד וחינוך לשמור דרך ה' ע"י לימוד תורה, הוא בכלל. אולם עיין שם
בחזו"א דמה שכופין לאדם מקרא 'ולמדתם אותם', היינו דוקא במקרא.
והרמב"ם בריש הל' ת"ת (א,ג) פסק דחייב לשכור
מלמד לבנו. ועיין בשו"ע הרב (הל' ת"ת א,ז) דאף הוצאות מזונות וההליכה
לעיר אחרת, חייב האב לבנו ההולך ללמוד תורה, אלא דזה אין כופין אלא רק שכר המלמד.
ובשו"ע יור"ד רמה,ד פסק הרמ"א דכופים לשכור מלמד ויורדים לנכסיו.
אך כל זה לענין הלימוד עצמו, וכמו שנוהגים היו בתלמודי תורה, אבל לימוד הטעמים
אינו בכלל הכפיה. אמנם אם הוא אמיד לכך, אפשר לחייבו מדין צדקה. וגם בזה צ"ע
אם לחייבו שישכור לו מי שילמד עימו כל הפרשה, או רק מפטיר והפטרה, וכל מקום
כמנהגו, ולפי מידת עשרו של הבעל וחיובו מדין צדקה, עיין ברמב"ם הל' מתנות
ענים י,טז הנ"ל, ושו"ע יור"ד רנא,ג. וכבר נתבאר לעיל דבזה גם יש
חיוב על האם, דכיון שאין כופים מכח חיוב האב ללמד בנו תורה, דפיסוק הטעמים לכאורה
אינו בכלל אלא מה שמלמדים בת"ת, וחיוב צדקה יש גם על האם אם היא משתכרת
וכנ"ל.
ג.
אולם לסעודת בר מצוה
חיוב האב בשכירות אולם לבר מצוה, לכאורה כיון שכל החיוב
יכול להיות רק מדין צדקה ולא מדין מזונות, ואף במזונות, אי אפשר לכוף ולחייב האב
במזונות לפי כבודו ועושרו, עיין ברב המגיד (אישות יג,ו) וב"ש עא,א. ואף
לח"מ המסתפק ורצה לתלות אם המזונות של הילדים מכח אמם, צ"ע להוציא מהאב.
וע"ע רשב"ש (סי' תקב) ובדינא דחיי (לאוין פא). ואף לח"מ, הרי בכסות
כתב הרמב"ם (אישות יג,ה) דנותן להם כדי צרכן בלבד. ובח"מ עג,ו כתב דנותן
להם "כדי צרכן ההכרחי", וא"כ בחיוב תקנת אושא לא תיקנו מעבר לצרכן ההכרחי
(עיין משפטיך ליעקב ח"ב סי' מד). ואף בחיוב צדקה לא נראה לחייב אלא בדברים
ההכרחיים, אלא שלפי עושרו אי אמיד, כופין בדברים ההכרחיים. אולם הוצאות של שכירות
אולם לבר מצוה וכו', שהם בבחינת מותרות, אין לחייב מדין צדקה. ובודאי אם יקבל הבן
מתנות, הרי יש בידו, ואין לחייב את האב בזה, דאף בתקנת אושא אין לחייב האב כשיש
לבן נכסים, עיין בב"ש עא,ב. וכן כתב בב"ח (ד"ה ומ"ש), וכן
בדינא דחיי (לאוין פא). ע"כ אם האב דורש שהבן ישלם עבור האולם וכו' מהמתנות
שיקבל, ודאי יכול לתבוע כן. ואף יותר מזה, אין נראה שמעיקר הדין יכול לחייבו
בתשלום חגיגת בר מצוה באולם וכו'. אמנם לסעודת מצוה צנועה וסבירה, עם מספר מצומצם
של מוזמנים, אפשר לחייבו מדין צדקה אם הוא אמיד לכך (וגם בזה יכול לדרוש שהבן
ישתתף במימון השמחה מהמתנות שיקבל). דסעודת מצוה לבר מצוה, הינה סעודת מצוה,
וכמש"כ היש"ש ב"ק ז,לז, וכן הובא להלכה במג"א רכה,ד מהילקוט
חדש בלקוטים סי' כט, וכן הובא להלכה בדגמ"ר יור"ד שצא,ב, שאם הנער דורש
או שהוא ביום שהשלים יג שנה ויום אחד, הוי סעודת מצוה, וע"ע בתש' חות
יאיר סי' ע, וכן ביד אפרים תקנא על המג"א ס"ק לג. וכיון דהוי סעודת
מצוה, אפשר לחייבו מדין צדקה אי אמיד, ועכ"פ א"א לחייבו מעבר לסעודה
צנועה וסבירה.
לאור האמור לעיל:
א. אפשר לחייב את האב מדין צדקה (אם הוא
אמוד לכך) לקנות לבנו תפילין, ללמד בנו טעמים, ולעשות לבנו סעודת מצוה צנועה
וסבירה לכבוד הבר מצוה.
ב. אם האם ג"כ משתכרת, החיוב מוטל
גם עליה בהתאם, כיון שהחיוב מדין צדקה.
ג. האב יכול לדרוש שהבן ישתתף בסעודת
המצוה ממתנות שיקבל.
