זוג הנמצא בהליך גרושין, לענין פירות נכסי מלוג
ראשי פרקים
1.
תקנת פירות משום ריוח ביתא
2.
איני נפדית ואיני נותנת פירות
3.
נתן עיניו לגרשה
4.
נכסים שאינם ידועים
5.
ספק בפירות נכסי מלוג
שאלה
בני זוג שנמצאים בהליך גרושין, ותוך כדי הליך הגרושין
נודע לבעל שהאשה קבלה בירושה מסבה חלק בנכס מסוים המניב שכירות, כאשר מנהל הנכס,
מסיבות שונות, עדיין לא העביר את השכירות לאיש מהשותפים. הבעל תובע כיום את דמי
השכירות שנצברו מהנישואין ועד לגרושין בפועל.
תשובה
1.
תקנת פירות משום ריוח ביתא
איתא בכתובות פ,א – ב:
איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו (מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות – רש"י), מי אמרינן מאי דקני (לה) אקני, או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא (שיכניס הפירות לביתו, ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה) אבל לזבוני לא. יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר מה שעשה עשוי. רב פפא אמר משמי' דרבא, לא עשה ולא כלום. אמר רב פפא, הא דיהודה מר בר מרימר, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא, אזל גברא נסיב איתתא אחריתי. עייל לה חדא מנייהו. אתאי לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן דחזא סבר משום דסבר מה שעשה עשוי, ולא היא (לעולם משום רווח ביתא אית ליה לרבא תקנת פירות), משום רווח ביתא והא קא רווח (ביתא שאף עתה היא עושה צרכי הבית). והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום, מאי טעמא, אביי אמר חיישינן שמא תכסיף. רבא אמר משום רווח ביתא. מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא (דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה). אי נמי, בעל אריס הוא (כלומר שנותן ללוקח פירות מזומנים). אי נמי, זוזי וקא עביד בהו עיסקא (שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח ומשתכר בהן ואיכא רווח ביתא).
ולהלכה נפסק בגמ' דלא עשה כלום, ובראשונים פסקו כרבא
דהטעם משום ריוח ביתא, כן פסק הרי"ף בכתובות (לט,א בעמוה"ר), וכן
ברא"ש הי"א. ועיי"ש ברא"ש דלאחר שליקט את הפירות, פשיטא שיכול
למכרם, דאיכא ריוח בית בדמים, וגם נהנו מהפירות קודם שמכרן, משא"כ במוכר קרקע
לפירות ולשנים מרובות ומקבל הדמים כאחד ומוציאן, ליכא ריוח בית מכאן ואילך. וכן
פסק הרמב"ם בהל' אישות כב,כ, וז"ל:
"בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאת הבית, לפיכך אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה שומעין לו".
עוד הביא הרא"ש מרב האי בשער ד בספר מקח וממכר, שאם
רחוק הקרקע ממנו ומכרו לפירות מכור, דכיון שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להביא הפירות
לביתו, גם מעיקרא ליכא רווח ביתא, ואף על פי שהיה מוכר פירות של כל שנה ושנה והיה
לה ריוח בדמיהם, כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא הוצאות ולטרוח בכל שנה, טוב
יותר למכור לפירות.
והנה טעם ריוח ביתא מבואר בראשונים וכמש"כ
ברש"י שיהיה המזון מצוי בבית וירוח לה, כך שלא היתה זו תקנה לתת לבעל פירותיה
תחת פורקנה (כתובות מז,ב) לא שיהיו הפירות שלו באופן מוחלט, אלא שיהיו הפירות מכלל
כלכלת הבית, שיהיה בזה גם הרוחה לאשה. ומהגמ' מוכח שהטעם הוא חלק ממהות התקנה,
ולכן בעל שמכר קרקע לפירות, לא עשה ולא כלום, שלא נתנו לו הממון שיהיה שלו לגמרי
אלא באופן שיהיה ריוח ביתא, וכלש' הרמב"ם: " שלא התקינו פירות לאיש אלא
כדי להרויח בהוצאת הבית ...". וכן במאירי בסוגיא, וז"ל:
"אף על פי שחכמים תקנו פירות של נכסי מלוג לבעל, לא תקנו לו שיהא יכול למכרם להעמיד את הלוקח במקומו ליטול את הפירות. והילכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום והיא מבטלת המקח, שלא תקנו לו הפירות אלא ליטלם הוא ויהא הבית עומד בשפע והוא הנקרא רווח ביתא ... ומכל מקום אם מכרו כדי להשתכר מן המעות בסחורה שומעין לו, שהרי יש בבית שפע יותר בסבת המעות יותר מן הפירות ... "
הרי שאין לו בעלות מוחלטת על הפירות אלא באופן שיהא הבית
עומד בשפע. וע"כ אין הוא יכול לנהוג בפירות בדרך שמטרת התקנה תסוכל. וכן
ברבינו יהונתן, הובאו דבריהם בשטמ"ק (כתובות פ,ב), וז"ל:
"בעל שמכר קרקע לפירות, כלומר קרקע של נכסי מלוג לפירות שיהא הלוקח אוכל פירות השנה בחיי האשה והוא נותן לו עשרים דינרים בכל שנה ושנה ... או דילמא מציא אמרה כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא, כלומר שיהו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום, אבל לזבוני לא אקנו ליה לפי שבשעה קלילא יוציאו אותן עשרה דינרין ויצטערו וילכו כל השנה".
וכן אנו מוצאים בדברי הריטב"א בב"מ צו,א לענין
מי ששאל פרת נכסי מלוג, ונשאל הבעל עם הפרה, אי חשיבה שאלה בבעלים. ובגמ' איתא;
שאל מן האשה, וביאר הריטב"א שמיירי בשאל מן הבעל ברצון האשה, דהבעל אינו יכול
להשאיל שלא ברצון ודעת האשה, דכל מה שיש לבעל פירי הוא משום ריוח ביתא, וע"כ
צריך את דעת האשה להשאיל פרת נכסי מלוג, דלפעול בפירות נכסי מלוג באופן שלאשה לא
יהיה הנאה מהפירות, אין לו רשות ולא תיקנו לו פירות בכגון זה, וז"ל
הריטב"א:
"שאל מן האשה. פי' שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו, והכין מוכחא שמעתא דמייתי על הקנין פירות כקנין הגוף דמי, והא ליכא למימר אלא בפרה של נכסי מלוג, וכן פרש"י ז"ל, ומיירי כששאל מדעת הבעל, דאי לא, אין כאן שאלה שאין רשות לאשה להשאילה דפירי דבעל נינהו, אלא ודאי כדאמרן, והא דנקט שאל מן האשה לומר ששאל מן הבעל ברצון האשה, ואשמעינן דאע"ג דפירי דבעל לא היה הבעל יכול להשאיל אלא מדעת האשה, דלא תקון רבנן פירי אלא משום ריוח ביתא וכדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פ,ב)".
ובב"ק פח,ב - פט,א הביאה הגמ' ראיה דאיתא לתקנת
אושא, דהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, דהבעל מוציא מיד הלקוחות: אמר רב
אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא, מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן
כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין (דאי ודאי נתגרשה ע"י עדים
אחרים, כי משתכחי הנך עדים זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה, דהא בעו לאפסודי כולה
מינה דקאמרי נתן לה אבל השתא שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם, שמא תמות ויירשנה
בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום. לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה, אלא
אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה
הוא, ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן, ודמים הללו יתנו לה העדים, דטובת
הנאה זו מפסידין אותה מיד, שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל, טובת הנאה -
כלומר דבר מועט - רש"י), אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה.
איזהו טובת הנאת כתובתה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתארמלה או
נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה. ואי סלקא דעתך ליתא לתקנת אושא, אמאי יירשנה בעלה,
תזבין כתובתה לגמרי. אמר אביי, אם אמרו בנכסי מלוג, יאמרו בנכסי צאן ברזל.
[וע"כ אפילו ליתא לתקנת אושא היינו בנכסי מלוג, אבל בנדוניתא בצאן ברזל אפילו
בלי תקנת אושא יוציא מלקוחות, עיי"ש ברש"י דכיון דעומדים באחריותו,
פשיטא שאינה יכולה למכור]. אמר אביי, טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא.
טובת הנאה לאשה הויא, דאי ס"ד לבעל הויא, לימרו לה עדים מאי אפסדינך, אי הות
מזבנת לה לטובת הנאה, בעל הוה שקיל מינך. אמר רב שלמן: משום דאיכא רווח ביתא
(אפילו אם הבעל נוטלן, נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח -
רש"י). ועיי"ש בשטמ"ק שהביא מהגאון דחשיב הנאה של האשה:
"מחייביתו לשלומי לי דהא מטיא הנאה לדידי משום ריוח ביתא לפי שמשתכרת הבית
בריוח". ובתורת חיים שם הקשה, מדוע צריכים העדים לשלם לה כל טובת הנאת
כתובתה, לא ישלמו אלא רווח ביתא, דהיינו כפי הנאתה המגיע על חלקה בלבד,
ועיי"ש מה שתירץ. ולפי הנ"ל נראה דאין כאן חלק הנאתה אלא הכל להנאתה,
דכל מה שיש לבעל זה כדי שהיא תהנה, יש לבעל את הפירות כדי שהיא וכל הבית יהנו מכל
הפירות, וע"כ לא כתבה הגמ' חלק או חלקה, דהכל חלקה וחלקו, דכל התקנה היא רק
באופן שיש ריוח ביתא.
לאור הנ"ל שענין ריוח ביתא אינו טעם גרידא אלא גוף
מהות התקנה, שיהיה הבעל מקבל פירות וירווח לבית, הן לבעל והן לאשה, וע"כ
במקום שאין ריוח ביתא, אין לבעל פירות, דכל השימוש בפירות הוא רק באופן של ריוח
בית, וע"כ במקום ששני הצדדים חיים בנפרד, יהיה הטעם אשר יהיה, בסופו של דבר
מהות התקנה – ריוח ביתא – , לא תוכל להתקיים, ובזה אין תקנת פירות לבעל. וראיתי
בענין אחר בבעל שהרחיק את אשתו מהבית, ואין לה אפשרות לקבל טובת הנאה מהפירות, כתב
בפד"ר כרך ב עמ' 102 (פס"ד בהרכב: הגי"א הרצוג זצ"ל,
הגר"ע הדאיה זצ"ל, ויבלחט"א הגרי"ש אלישיב שליט"א),
וז"ל:
"וא"כ יש לדון כמו שלא תקנו פירות לבעל באופן שהוא מרחיק את הפירות מן הבית הוא - הדין באשר הוא מרחיק את האשה מן הבית, ואין לה כל אפשרות לקבל שום טובת - הנאה מפירותיה י"ל דגם בכה"ג לא תקנו פירות לבעל. גם אם - כפי האמור לעיל - מורד על אשתו יש לו פירות, מ"מ י"ל דבמה דברים אמורים אם גם האשה נהנית מהפירות, לא שהבעל יקח את הפירות לעצמו והאשה תהי' מרוחקת מהם".
אמנם כאמור בנדון שם הבעל הרחיק את האשה, או באופן שהוא
מורד, ואף אם מורד יש לו פירות, היינו כשהם גרים בבית אחד והיא נהנית מהפירות,
משא"כ בגרים בבתים נפרדים. אך נראה דאין לחלק ובכל גוונא דלא מקיימא מהות
תקנת חכמים לתת לבעל פירות כדי שירווח הבית, לא נותנים לבעל פירות, דכל תקנת חכמים
היתה לתת לבעל פירות כדי שירווח הבית, ובאופן שהאשה לא תהנה מהם, לא תיקנו לבעל
פירות. וא"ת, יפקידו את הכסף בחשבון משותף וכ"א יוכל למשוך. ע"כ
י"ל, דא"כ גם בפירות כשאינם באותו בית, יניחו הפירות במקום מסוים
שכ"א יוכל לקחת. אלא כשאין "בית", אין ריוח הבית, ולא שייכת תקנת
חכמים.
ועיין בציץ אליעזר חט"ז סי' מה שדן בבעל שעזב את
ביתו לגור עם אשה אחרת, וכתב לדון הן מצד מורד שאין לו פירות, והן מצד שאין כאן
קיום תקנת חכמים של ריוח ביתא, וז"ל:
"וא"כ לפי"ז בנידוננו שהמדובר בסוג מורד כזה שבגד באשת נעוריו ועבר לגור במקום אחר ולחיות בתמידות עם אשה אחרת באיסור, מן הדין הוא שאין לו זכות בפירות מנכסי מלוג של אשתו החוקית. והבעל הזה בעצמו גילה את דעתו בטענותיו בביה"ד, שאין לו כל מגמה לרווח ביתא או להטיב לה, ועל אחת כמה לא שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד, אלא כל מטרתו בתביעתו את זכות מעשי ידיה והפירות היא כדי שעי"כ יקזזו לו או יפטרוהו לגמרי מחיובו במזונותיה, והיינו שיהא לו ממילא עי"כ רווח ביתא עם האשה הבלתי חוקית שלו. וא"כ אין זה רווח ביתא אלא "רועץ ביתא", שמבלעדי כן לא יוכל לעמוד בפרנסת שניהם ויאלץ לציית ולחזור לשלום בית עם אשתו. ואו אז יפסק ביתם מלהיות "בית מלא זבחי ריב", ויבוא הרווח ביתא".
ואמנם בנדון שם מדובר בבעל שחי עם אשה זרה והוא גם מורד
(שהוא טעם נפרד כמבואר שם ועיין להלן), אבל עיקר הטעם שתקנת חכמים היתה לריוח הבית
ולטובת שניהם, גם לטובתה של האשה, וכאשר "אין לו כל מגמה לרווח ביתא או להטיב
לה, ועל אחת כמה לא שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד", והוא טעם ששייך גם כשאינו
גר עמה שלא באשמתו אלא כיון שהשנים החליטו להפרד והם מצויים בהליך גרושין. ועיין
גם בפד"ר ח"ב עמ' 276, וז"ל:
"הרי מבואר דאף להאומר שמורדת יש לה מזונות, זה רק כשיושבת עמו בבית, אבל כשאינה יושבת עמו אין לה דין מזונות. א"כ הכא נמי יש לומר דאף להאומרים דמורד יש לו פירות נכסי מלוג זה רק כשיושב עמה בבית והפירות הוא לרווח ביתא של ביתם המשותף, אבל כשאינו יושב עמה בבית, אין לו דין פירות כיון שאין כאן משום רווח ביתא".
אמנם גם הנידון שם הוא במורד, אבל הכלל שתיקנו והוא במהות
התקנה, משום ריוח הבית, וכאשר הבעל והאשה אינם גרים יחד, יהיה הטעם אשר יהיה, אין
כאן ריוח בית, וכאשר נפרדה דרכיהם ואין כאן בית וריוח בית, הרי זה חסרון בעצם מטרת
תקנת חכמים שיהיו הפירות לבעל. ע"כ נראה דבנדו"ד ששני הצדדים גרים בנפרד
וחפצים בגרושין, מהאמור לעיל אין הפירות שייכים לבעל, ובכה"ג שאין בית ואין
ממילא גם ריוח בית, לא תקנו חכמים.
2. איני נפדית ואיני נותנת פירות
איתא בכתובות מז,ב:
תנו רבנן, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות. פירות מאן דכר שמייהו. חסורי מחסרא והכי קתני, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות. מאי לפיכך. מהו דתימא מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו, דאם כן מימנע ולא פריק, קמ"ל דהא עדיפא, זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה.
ובתוס' שם בד"ה זימנין כתבו, דאינה יכולה לומר איני
נותנת פירות ואיני נפדית:
" ויש ליתן טעם, אף על גב דלרב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית כו', התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה, שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה למחר תעשה ותהא ניזונית, אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות, הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות, דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה, ואפילו את"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לעולם, אכתי יש לומר דלא מצי אמרה איני נפדית שלא תטמע בין העובדי כוכבים. א"נ, שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע, אבל מעשה ידיה אינם בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים".
הרי שכתבו התוס' ג טעמים בשוני בין מזונות ומעשי ידים,
לפירות ופורקנה. דבאיני נותנת פירות מפקעת התקנה לגמרי, שלא תטמע בין העכו"ם,
וכן דבפירות ידו כידה. ועיין עוד בראשונים, הרמב"ן, הרשב"א והמאירי,
שכתבו טעמים נוספים, וכן נפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סט,ה. וברמב"ן
בסוגיא כתב דהא שאינה יכולה לומר כן, מפני שפירות עיקר, אבל אם פורקנה עיקר, וכן
משמע בסוגיא, יכולה לומר כן, ושכן דעת מקצת מחכמי הדורות, אף שהרמב"ן חולק,
וז"ל:
"הא דתניא ופרקונה תחת פירות, לאו למימרא דפירות עיקר, דהא כולה סוגיין פרקונה עיקר כדאמרינן מיכל לא ניכלינהו וכו', ולעיל נמי אמרינן בהדיא בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ ממנע ולא פריק, וטעמא דרבי יוסי בר יהודה נמי מוכחא דאף לאב יהיב פירי משום פרקונה, ותנן נמי מפני שהוא תנאי ב"ד וכל דתנן תנאי ב"ד איהו עיקר, אלא מדבעי למתנא סיפא לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר, משום הכי לא קפיד ... ויש במשמע לפום מאי דאמרן שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות רשאה היא, וכן דעת מקצת מחכמי הדורות. אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה לתרוייהו ניחא להו, ואע"ג דתקנתא דילה עיקר לדידיה נמי אית ליה תקנתא במילתא, שהרי קנה שפחה לשמשו וצריך הוא לפדותה, לפיכך יכול הוא לומר אוכל אני ופודה דאי אכלת להו את זימנין דלא מלו ורמית עלי לפרוקך, ונראה שכן דעת הגאונים ז"ל שלא פירשו שתהא אשה רשאה לומר לא תאכל פירות. וכן בקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו, שהירושה עיקר, ואינו יכול לבטל כדאיתא לקמן בהכותב וכל שכן היא, אלא ע"כ קובר ויורש".
וכדעת מקצת מחכמי הדורות שיכולה לומר איני נותנת פירות
ואיני נפדית, דכיון שפורקנה עיקר, יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, מצאנו
גם מדייקים בדברי הרמב"ם אישות יב,ד. הרמב"ם שם הביא את הדין שתקנו
חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה וקבורתה
תחת כתובתה, וכתב דאם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה, ולא הזכיר
דבפירות וירושה אינה יכולה לומר כן. אמנם הרב המגיד כתב דדעת הרמב"ם שהזכיר
רק מזונות, מפני שפירות וירושה אינה יכולה לומר כן. אבל בהגהות הרמ"ך על
הרמב"ם נשאר בצ"ע מדוע לא כתב הרמב"ם שבפירות אינה יכולה לומר,
וכתב דמהסוגיא משמע דלהנאתה תקנו, דפורקנה עיקר: "יכולה היא לומר בהאי תקנתא
לא ניחא לי, אבל הוא אינו יכול לומר, דהא הוי פורקנה תנאי בי"ד כמו מזונות,
וצ"ע". ובתחילת הדברים הביאו הרמ"ך: "ורבותי האריכו בזה ושמו
חילוק בין אמרה קודם שיבואו לידה הנכסי מלוג ובין אמרה לאחר מכן, וצ"ע".
ולכאורה בנדו"ד כיון שיש מהראשונים הסוברים שיכולה לומר איני נפדית ואיני
נותנת פירות, וכמש"כ הרמב"ן והרמ"ך בדעת הרמב"ם, יכולה לומר
קים לי כוותייהו. אמנם צ"ע לטעון כן נגד דעת המחבר והנו"כ שלא הגיהו
(עיין תש' חוות יאיר סי' קסה, נתיבות כללי התפיסה כלל כ, ש"ך תקפו כהן סי'
עד, תומים קיצור תקפו כהן, דפוסים שלנו דף מח,ב).
3.
נתן עיניו לגרשה
איתא בב"ב קמו,א-ב:
אמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא (חולי הוא שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא, ותנן בהמדיר בכתובות עב,ב המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו', וזה האיש לא קבל עליו את המומין, ואם קדשה סתם וכנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא בלא כתובה. ומיהו גט בעיא כדמפרש בגמרא בפרק המדיר - רשב"ם), ונכנס אחריה לחורבה לבודקה (שם, ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח. ויש מפרשים כותבת נטל בתוך חיקו ולא צנון וקרוב לגליל היה מעשה.), אמר לה, ריח צנון אני מריח בגליל (לנסותה אם תריח, שמתוך דבריה ניכר אם תריח, ועל הצנון שבתוך חיקו אמר. וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו, לכך אמר לה ריח צנון, לדעת אם תשיבנו דבר לאמר ריח כותבת אני מריחה ולא ריח צנון.). אמרה ליה, מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה (שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד, שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון שזה חד וזה מתוק ומתקן זה את זה, ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין השיבתו דרך שחוק כך. וללישנא דאמרי' שנטל עמו כותבת, אמרה כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון. יריחו נקראת עיר התמרים והיינו כותבות.). נפל עלה חורבה ומתה. אמרו חכמים, הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה - אינו יורשה (ובא הבעל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו, ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך - אינו יורשה. אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה. ולא נהירא לי, דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה לא ירית לה, כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה, דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה, כדנפקא לן בב"ב קט,ב ירושת הבעל משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, דהיינו לאחר שנכנסה לחופה, הלכך בנשואה מוקמינן לה. והכי גרסינן, ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה, מתה אינו יורשה, דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו, אינו זוכה בירושה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה, כדאמרינן בגיטין יח,א משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות).
ועיין גם ברבינו גרשם בסוגיא שהביא דעת הרשב"ם
("ואיכא דאמרי").
מבואר מפירוש הרשב"ם דהנכנס לבודקה מיירי בנשואים
זל"ז, ונכנס אחריה לבודקה במומין שבסתר לבדוק אם לגרשה, וכיון שנתן עיניו
לגרשה, אינו יורשה, וכדפירש רבא טעמא דרבי שמעון דגט שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר,
דמיד שנתן עיניו לגרשה לית ליה פירות. וס"ל לרשב"ם דהוא הדין לענין
ירושה, וע"כ כיון שנכנס לבודקה אם ימצא בה מום, אף שעדיין לא מצא, כיון שדעתו
היתה שאם ימצא יגרשנה, ומתה קודם שהחליט שלא לגרשה, אינו יורשה. דס"ל
לרשב"ם דהגמ' מיירי בנשואה, דאי בארוסה, ממילא אינו יורשה, דאינו יורשה אלא
מנשואין. ויש להבין בדברי הרשב"ם, דהרי סו"ס התברר שאינה בעלת מום,
ובודאי לאחר שהתברר לו כן אינו חפץ לגרשה, וא"כ מדוע אינו יורשה (ועיין בזה
מהרש"א ב"ב קמו,ב על תוס' ד"ה נכנס דכתב דלרשב"ם ע"כ
דנמצאת תותרנית, עיי"ש). עוד יש להבין, דמה ענין פירות לירושה, ובשלמא אי הוי
ירושה דרבנן ומתקנת חכמים, י"ל דבכהאי גוונא שנתן עיניו לגרשה לא תיקנו
חכמים, אבל אי ירושת הבעל מדאורייתא, מה ענין נתן עיניו לגרשה לזכות הירושה, וכי
יורש שיש לו קטטה עם מורישו לא ירשנו? וקושיא זו הקשה הרא"ש בב"ב
פ"ט הט"ז, וז"ל הרא"ש:
"ועוד תמיה לי מה ענין אכילת פירות שהוא תקנת חכמים, ואפשר שלא תקנו לו כשנתן עיניו לגרשה, אבל ירושה דאורייתא מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה, אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו. ועוד, אי הא עובדא בנשואה איירי, מה הוצרך ליכנס אחריה לחורבה כדי לבודקה, למה לא בדקה בתוך ביתו".
הרי שהקשה דאי ירושה דאורייתא, לא שייך להפקיע ירושה
בשנאה או בנתן עיניו לגרשה. ולזה י"ל דהרשב"ם ס"ל כשיטת
הרמב"ם דירושת הבעל מדרבנן, וכמש"כ הרמב"ם בהל' נחלות א,ח.
ומש"כ הרשב"ם בכמה מקומות דירושת הבעל דאורייתא, עיין ב"ב קט,ב
ד"ה הואיל, וב"ב קיא,ב בכמה מקומות שם, היינו דבגמ' ודאי איכא מ"ד
דדאורייתא כמבואר בב"ב קט,ב, אולם להלכה אפשר דס"ל דקיי"ל כרב בריש
האשה שנפלו (כתובות פג,ב - פד,א) דירושת הבעל דרבנן, ועיין עוד להלן. וראיתי
לנתיבות משפט (על הרבינו ירוחם למהרי"ח אלגאזי, נתיב כג ח"ח) שכתב לישב
ג"כ דלרשב"ם י"ל דס"ל דירושת הבעל דרבנן. וכתב לבאר בדברי
הרא"ש שהקשה על הרשב"ם, דאף אי הוי דרבנן, עכ"פ עשו חיזוק לדבריהם
כשל תורה, דירושה שכיחא ופירות לא שכיחי, וכמש"כ התוס' גיטין יח,א.
והרשב"ם ס"ל דמ"מ כיון דירושת הבעל דרבנן, דמי לפירות, וכיון שנתן
עיניו לגרשה, לית ליה פירות, עיי"ש. וכן נמצא בתש' מימוניות סוף הל' אישות
סי' לה שכתב כדעת הרשב"ם על הדרך שירושת הבעל מדרבנן, עיי"ש.
עוד יש להקשות על ראית הרשב"ם מפירות נכסי מלוג
(גיטין יח,א), דהא לא קיי"ל כרבא בזה, דהא הן לרבי יוחנן והן לר"ל יש לו
פירות עד שעת כתיבה או נתינה. וקושיא זו הקשו התוס' בב"ב קמו,ב (ד"ה
נכנס), עיי"ש. וכן מה שהקשה הרא"ש דאי בנשואה, מדוע לא בדקה בביתו. עוד
הקשו הראשונים (עיין בתוס', ברמב"ן, ברא"ש ועוד בסוגיא) על לשון הגמ':
"הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה", דלשיטת הרשב"ם הו"ל לגמ'
לגרוס הואיל ונכנס אחריה לבודקה, דהכניסה לבודקה היא הנותנת, דגירסה דידן משמע
דהואיל ורק נכנס לבודקה ולא לכנסה, ע"כ לא הוי נישואין, וזה דלא כרשב"ם.
ואפשר דהרשב"ם גורס הואיל ונכנס אחריה לבדקה, עיין ברא"ש הט"ז.
ולענין הקושיא דלכאורה הרי גילה כבר שאינה בעלת מום של
תותרנית, וא"כ ודאי כבר לא היה דעתו לגרשה, ואמאי אינו יורשה, מהריט"ץ
בתש' (סי' רכ) הביא את קושית הראשונים, וכתב לישב, וז"ל:
"דכיון שנתן עיניו לגרשה מפני המום, אע"פ ששוב נודע שלא היה בו מום ונתפייס הוא - אינו יורשה, משום דאם הוא נתפייס היא לא נתפייסה, כי תתרעם ותאמר וכי היית מביישני במום שאין בי או אפי' היה בי לא מפני כך היה לך לגרשני. נמצא שהיא היתה בכעס עמו, וכיון שמתה קודם שפייסה אינו יורשה".
הרי דס"ל דלשיטת הרשב"ם משעה שנתן עיניו לגרשה,
צריכה גם היא להתפייס, עיי"ש הביא לזה ראיה מפירוש התוס' גיטין יח,א לענין
פיוס בגט ישן, עיי"ש. ומ"מ כתב מהריט"ץ דלא קיי"ל להלכה
כרשב"ם כיון שחלקו עליו כל גדולי המורים. גם בנתיבות משפט (למהרי"ח
אלגאזי, על הרבינו ירוחם נתיב כג ח"ח) כתב דלכאורה זה תלוי בב' פירושי
הרשב"ם, דלפירוש השני ברשב"ם הוא הכניס כותבת ואמר לה ריח צנון, והיא
ענתה שמריחה כותבת, וא"כ לא נמצאה תותרנית. ולפירוש הראשון שצנון היה לו
בחיקו, והיא השיבה דרך שחוק מאן יהיב לי מכותבת דיריחו שהם מתוקים, וא"כ
לפירוש זה יכול לומר שעדיין תותרנית היא ולא הבין תשובתה (ומש"כ התוס'
ב"ב קמו,ב ד"ה נכנס דלרשב"ם נמצאה תותרנית, היינו לפירוש קמא).
ומ"מ לפירוש ב לא נמצאה תותרנית, וא"כ מדוע לא ירשנה בעלה. ובתחילה כתב
דהיינו טעמא דרשב"ם דמתה מתוך קטטה אינו יורשה, דכיון דלא נמצאה תותרנית
א"כ מדוע אינו יורשה, אלא בהכרח מפני שמתה מתוך קטטה ואינו יורשה. אלא שהקשה,
דהא לא היה להם שום קטטה חוץ מענין התותרנית, ואם לא נמצאה תותרנית, הרי התפיס
ולמה לא ירשנה. וכתב לישב בדוחק דמה שאמר הבעל שהיא תותרנית, אמר כן בפני עדים,
ובפניהם נכנס אחריה לבודקה, ומה שאמרה שמריחה כותבת וממילא אינה תותרנית, היה בינו
לבינה, וכיון שמתה אינו נאמן ליטול ירושתה ע"פ דבריו, כיון שכבר הוחזקה בפני
עדים לתותרנית. אמנם להלכה כתב מהרי"ח אלגאזי בנתיבות משפט דלא כרשב"ם,
וכפי שיובא להלן.
הסבר נוסף בדברי הרשב"ם נמצא במהרי"ק שורש פא
בתוך תשובתו, דממנה עולה דלרשב"ם כיון שדעתו היתה לגרשה, מיד הפקיעו חכמים
ירושתו. וז"ל:
"... הרי לך בהדיא שמחמת שראו שכוונתו היתה לגרש אם ימצאנה בעלת מום, הפקיעו ממנו ירושתו, ואעפ"י שהיה יכול להשמט ולומר שאפילו היתה בעלת מום שלא היה רוצה לגרשה, מ"מ כיון שהיו הדברים מוכיחים שדעתו היה לגרש, עשאוהו כוודאי עד שהפקיעו ממנו ירושתה ..."
אמנם לא נתבאר בדבריו אם הפקעת חכמים היא גם אם ירושת
הבעל דאורייתא, ומכח הפקר בית דין הפקר קנסו לבעל. ומ"מ למד ברשב"ם דעצם
הרצון לגרש מהוה סיבה להפקעת חכמים של זכות ירושת הבעל (אולם להלכה נראה שם
דמהרי"ק לא ס"ל כרשב"ם אלא רק לענין אומדן דעת הבעל דמעשיו מוכיחים
דדעתו לגרשה, דבזה כ"ע מודים דזו המציאות, דרגלים מוכיחות שדעתו לגרשה, ורק
להלכה נחלקו אם במציאות כזו הפסיד הירושה, וע"כ הוכיח לנדון דידיה שדעת הבעל
לגרשה, עיי"ש).
אמנם כדברי הרשב"ם נמצא בתש' מהר"מ מרוטנבורג
(דפוס פראג סי' תתר - אמנם צוין כי תשובה זו לא העתיקה המרדכי, דתשובה זו הביאה
המרדכי ב"ק סי' קיג, וחלק זה לא הביא), וז"ל המהר"מ:
"וששאלת אם תמות תוך הזמן קודם שיגרשנה, אם זכה הבעל בערבונות כיון שלא אמרה אלא בלשון ירושה שאם תמות תוך הזמן שאביה ירש הב' זקוקי' מכחה (ע"כ הביא המרדכי). נראה שאין הבעל יורשה ואע"פ שלא גירשה, כיון שנתן דעתו לגרשה אינו יורשה, כדאמרינן פ' מי שמת קמו,א ... ופסק רבינו שמואל שמכאן יש ללמוד מי שמתה אשתו בתוך קטטה שבדעתו לגרשה שוב אין יורש אותה ... ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא בהאי אי הלכה כרבי יוחנן או כר"ל בהאי מי שנתן עיניו לגרשה אם יש לו פירות או לאו כמ"ש רב אלפס, מ"מ בהאי שוין שאינו יורשה".
ומבואר מדברי מהר"מ כדעת הרשב"ם דכיון דנתן
עיניו לגרשה, אינו יורשה, דאף אם יש לו פירות, אינו יורשה לכ"ע. והמרדכי שלא
העתיק תשובה זו, אפשר דלא שמיעא ליה או דלא סבירא ליה. או דבתש' מהר"מ שם סי'
תריא דפסק להדיא דלא כרשב"ם אלא כשאר הראשונים, דשארו מיקרי כל זמן שלא
התגרשה, והבעל בירושתו, עיי"ש. אמנם כדעת הרשב"ם נמצא בתוס'
רי"ד (ב"ב קמו,ב אות י), וז"ל:
"נ"ל דה"ג ונשואה הות, ומפני שנכנס לבודקה והיה רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנו. ומכאן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה, כיון שאינו נוהג עמה כשורה".
ומבואר כשיטת הרשב"ם דנשואה היתה, ואם נתן עיניו
לגרשה, אינו יורשה. וכן נמצא לבנימין זאב בתש' (סי' תטז) בנידון דידיה שהיה בעלה
מצערה, וציותה קודם מותה שירשה בעלה (אף שסילק עצמו מנכסיה קודם הנישואין,
עיי"ש באריכות), ובתוך דבריו כתב לדמות להא דאם דעתו לגרשה אינו יורשה, דכן
הוא הדין אם היתה עימו במריבה, ומבואר שם דס"ל כדעת הרשב"ם, וז"ל
הבנימין זאב:
"דבנשואה מיירי כדפירשב"ם, וכיון דאם היה מוצא בה מום היה בדעתו לגרשה ובעוד שלא נתפייסו זה לזה מתה - אינו יורשה, וכתב ספר האגודה בב"ב פרק מי שמת; מכאן פוסקין איש ואשה המתקוטטים יחד ומתוך קטטה מתה אינו יורשה. אמנם יש לבעל דין לחלוק עלי ועל פי' רשב"ם דבנשואה מיירי, אם כן למה לא בדק אותה בתוך ביתו אלא הוצרך ליכנס אחריה לחורבה לבודקה. וכתב רשב"ם שם ומיהא שמעינן מי שמתה אשתו משום קטט אינו יורשה כדמייתי לה נמי ספר האגודה בב"ב פרק מי שמת סימן קצו ..."
והנראה מדבריו שם דס"ל כדעת הרשב"ם, אף שיש
לבעל דין מקום לבוא ולהקשות כמש"כ. והביא דכן דעת האגודה בב"ב
כרשב"ם. [ובריקאנטי סימן תקיב, כתב וז"ל:
"האשה שמתה מתוך קטטה שיש לה עם בעלה שהיה בדעתו לגרשה. פסק רשב"א דאין בעלה יורשה. אבל ר"ת ור"י פסקו דיורשה".
ונראה שטעות סופר מה שכתב בדעת הרשב"א, וצ"ל
רשב"ם, דהרשב"א בב"ב קמו,ב כתב להדיא דלא כרשב"ם]. וכדברי
רשב"ם מצאנו להדיא בתש' מימוניות (סוף הל' אישות סי' לה) שנשאל בבעל שנתן
עיניו לרחק ולא לקרב ובתוך כך נפטרה האשה, והשיב שטוב אם הבעל מיוזמתו יחזיר
ליורשי האשה (אחותה) מחצית מהנדוניא, ואם לאו - מגלגלין עליו את הכל:
"כי אחרי שנתן עיניו לגרושין והוציא עליה שם של מקח טעות, הרי לענין ממון כתובתה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין לו ליורשה. ואפילו לא טען טענת מקח טעות כ"א גירשה מביתו, נמאסה עליו ואין לו ליורשה, וכה"ג אמרינן גיטין יח,א כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות, ובכמה דוכתין מוכח דירושת הבעל מדרבנן".
מבואר להדיא דס"ל כרשב"ם דאפילו ללא טענת מקח
טעות, כיון שנתן עיניו לגרשה, אינו יורשה (ועיין להלן בדברי הרמ"א
באהע"ז צ,ה מש"כ בזה). אתה הראית לדעת דדעת הרשב"ם אינה דעת יחיד.
דהנה בשו"ע אהע"ז צ,ה, כתבו המחבר והרמ"א, וז"ל:
"מי שנתגרשה ספק גרושין, ומתה, אין הבעל יורשה. הגה: אבל כל זמן שלא נתגרשה, אף על גב שנתן עיניו לגרש, יורשה. (טור בשם הרא"ש). הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט, אם מתה אינו יורשה (תשובת מיי' סוף אישות ובמרדכי פרק מי שמת). אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה (כן משמע מל' המ"מ פ' כ"ב), וע"ל סימן ט"ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות, י"א דאם מתה אינו יורשה (הגהות מרדכי פ' אף על פי)".
והנו"כ דחו דעת הרשב"ם דבנתן עיניו לגרשה אינו
יורשה, וע"כ דחו גם מהלכה את מש"כ הרמ"א בסיפא של דבריו, דלא
קיי"ל כרשב"ם, עיי"ש בח"מ ובב"ש. ומקור דברי הרמ"א
הם הש"ג כתובות (כז,ב ס"ק ב בעמוה"ר). ועיין בדרכי משה אהע"ז
צ,ה שהש"ג כרשב"ם, אולם כתב לחלק, דשאני אלו שכופין לגרש מדינא, דנוהג
עמה מנהג אישות ולא פשע כלל וע"כ יורשה, משא"כ מורד או מדיר דאינו נוהג
מנהג אישות ולמיפק קאי, ע"כ אינו יורשה, ונשאר בצ"ע, עיי"ש. אמנם
מדפסק ברמ"א בשו"ע כדעת הש"ג מחד ודלא כרשב"ם מאידך, משמע
דס"ל כחילוק שכתב. ונראה דהמקור לש"ג נמצא בשיטה מקובצת (כתובות סד,א
בשם הר"י מטראני), וז"ל:
"ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקרא דדינא וכו' ובין מעיקר תקנתא, אם מתה לה איתתא מקמי דתיפוק מיניה, בעל ירית לה וכו'. ונ"ל דוקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל, אבל אם הדיר את אשתו, אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומתה אשתו קודם גירושין, אינו מן הדין שיורש אותה, שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל, ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל, אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה".
מבואר להדיא מדברי הר"י מטראני שאף שאין הירושה
נפקעת אלא בגרושין גמורים, היינו דוקא בבעל הנוהג עם אשתו מנהג אישות, אבל אם אינו
נוהג עמה מנהגי אישות, אינו מן הדין שירשנה. ועיין בתוס' רי"ד (ב"ב
קמו,ב הנ"ל) דמורד אינו יורש את אשתו, אך בתוס' רי"ד גזר דין מורד מדין
נתן עיניו לגרשה, עיי"ש.
גם הח"מ צ,יז הקשה על הרמ"א, שפסקו זה
כש"ג סותר למה שפסק לעיל דלא כרשב"ם. והביא הח"מ את הדרכ"מ
הנ"ל, וכתב דמ"מ מלשון הרי"ף דכל הני דכופין להוציא, כל זמן שלא
הוציא בגט, אם מתה הבעל יורש את אשתו, משמע דגם במורד יורש הבעל את אשתו, וזה דלא
כש"ג. גם הב"ש ס"ק כג הביא את דברי הרי"ף והרא"ש דלא
נפקעת זכות הבעל מירושה אלא בגרושין גמורים, ואפילו באלו שכופין להוציא. והקשה דהא
הרי"ף כללא כייל כל הני דכופין בין מדינא דתנן אלו כופין, ובין בתקנתא,
והיינו מורד ומורדת. והביא את תש' מהר"א מזרחי (סי' ל) דמורד יורש אותה.
וע"כ הסיק הב"ש דדעת הש"ג יחידאי היא.
ועיין בהפלאה צ,יד שהביא את קושית האחרונים הנ"ל,
וכתב דמיירי שמורד עליה ואין ביד בית דין לכפותו לגרשה, דאינו בדין שיעגנה כל ימיה
כדי שיאכל פירות וירש אותה; "לפ"ז י"ל דדעת הש"ג דבכל הני
דכופין אם אין הבית דין יכולים לכפותו אינו יורשה, וצ"ע". ומ"מ
בנדו"ד אינו בכלל הכופין, ואדרבא היא בכלל הכופין לגרש, ואינו מפסיד את התנאי
כתובה של ירושתה.
ובבית יעקב צ,ה כתב דהש"ג ס"ל דהבעל מפסיד
זכויות שיש לו מתנאי כתובה, ובכלל זה ירושה ומעשה ידים, בהיותו מורד, דכמו במורדת
דהיא מפסידה זכויות שלה, כך במורד הוא מפסיד זכויותיו, דחז"ל לא תיקנו מעשה
ידים ופירות תחת מזונות ופורקנה רק לבעל ולא למורד מאישות, עיי"ש.
אמנם לענין פירות, כיון שהוא תקנת חכמים, יש צד יותר לומר
כדברי הרשב"ם, וכפי שהובא לעיל בדברי הרא"ש בסוגיא ובנתיבות משפט
הנ"ל. ועיין בשטמ"ק ב"מ יב,ב מהרמ"ך, וז"ל:
"מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת, הרי היא שלה, ואעפ"כ הוא חייב במזונותיה, והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק. וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה, כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו. והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט. ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי, עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה".
מבואר מדברי הרמ"ך שירושה אינה נפקעת בספק מגורשת,
ואף שלענין פירות ופורקנה הביא ב דעות, לענין ירושה משמע שהוא יורשה. עוד למדנו
מהראשונים הרשב"ם ודעימיה, דכל היכא שנתן עיניו לגרשה, אף שאינו מורד בדין,
מ"מ לשיטות אלו. ולמש"כ ששיטת הרשב"ם אינה דעת יחיד, יכולה לומר
קים לי כוותיה, ולכל הפחות לענין הפירות שאינה צריכה לתת לו, דכיון שנתן עיניו
לגרשה, שוב אין לו פירות לשיטות הראשונים הנ"ל, ומה שכתבו שאין לומר קים לי
כרשב"ם, גם לסוברים כן היינו דוקא לענין ירושה ולא לענין הפירות, דלענין
פירות י"ל דלא תיקנו כיון שנתן עיניו לגרשה [ועיין בפד"ר ח"ה עמ'
279 מהגר"א גולדשמידט זצ"ל, מה שכתב לחלק בין פירות וירושה לענין מורדת,
כי גם אם הבעל מפסיד פירות, היינו דוקא זכויות, אבל ירושה שנובעת מדין קורבה, דין
קורבה אינו מפסיד אלא בגרושין בלבד, דעד הגרושין הוא נשאר קרוב].
והנה כששני הצדדים לא רוצים לחיות האחד עם השני וקיימת
הסכמה של עקרונית לגרושין, המצב מוגדר הלכתית ששניהם מורדים זע"ז, ונותנים אף
לבעל דין מורד לענין זכויות וחובות, כיון שגם הוא אינו רוצה לחיות עם האשה (עיין
פד"ר חי"א עמ' 95 מהגרח"ג צימבליסט שליט"א). וכתבו שם, דאף
שדעת רוב הפוסקים דאין מורד מפסיד אכילת פירות, מ"מ יכולה האשה המוחזקת לטעון
טענת קים לי שאין לו פירות עקב היותו מורד. גם בפד"ר (כרך א עמ' 246 וכן בעזר
המשפט עמ' פא ולהלן, לגר"א גולדשמידט זצ"ל) כתב דאף שרוב הפוסקים סוברים
שלמורד יש פירות, "יתכן אמנם שאין הבעל מוציא ממנה מספק", אא"כ
הבעל מוחזק, כגון שבאה להוציא ממנו מזונות, אין היא יכולה להוציא ממנו מזונות,
מאחר ויכול לטעון טלי מזונותיך מפירות נכסי מלוג שלי הנמצאים בידך.
[ועיי"ש מה שכתב בבאור מחלוקת הראשונים אם למורד יש
פירות, דדעת הראשונים דיש לו פירות, שהזכויות והחובות קשורים הם זה בזה, ומכיון
שאין לשחררו מחובותיו כלפי אשתו – פורקנה, אין לשלול ממנו גם את הזכויות שיש לו
בתמורה לחובות אלו. משא"כ לרשב"ם ודעימיה י"ל שיש לשלול מהבעל כיון
שדעתו לגרשה, אף שממנה אין לשלול, כיון שלא עשתה דבר כנגדו.
ואין מקום לדון מצד מחלוקת הראשונים אם במורדת
המפסידה כתובתה, אם גם הבעל מפסיד פירות נכסי מלוג, דנחלקו הראשונים אם מיד אחר ד
שבועות של הכרזה אבדה כתובתה, או אחר יב חודש. ועיין בח"מ עז,יב, ובב"ש
עז,טו-יז. ודעת הרשב"א דלא הפסיד פירות גם לאחר יב חודש. מ"מ כ"ז
בנתנו לה דין מורדת ע"י הכרזה וכו', אבל בלא"ה היא אינה מפסדת וגם הוא
אינו מפסיד, עיין בבית יעקב עז,ג, ובפד"ר ח"ב עמ' 267 ולהלן,
ואכמ"ל דבנדו"ד ודאי לא הוכרזה כמורדת. וע"כ אין היא מפסידה זכותה
לפורקנה מדין מורדת, ועקב כך לא שייך לדון שיפסיד גם הוא הפירות. דכשהיא מפסידה
זכותה לפדיונה, גם כלפיו לא תקינו שיקבל פירות, עיין גם בחזו"א כתובות
סט,יב].
לאור האמור, כיון שהבעל גם הוא אינו חפץ באשה ורוצה לגרשה, יכולה האשה המוחזקת לומר קים לי כדעות הפוסקים שאם נתן הבעל עיניו לגרשה, שאין לו פירות, ואינה צריכה לתת לו פירות נכסי מלוג.
4.
נכסים שאינם ידועים
במשנה רפ"ח דכתובות (עח,א) נחלקו בית שמאי ובית הלל
באשת איש שמכרה נכסים שנפלו לה משנתארסה, דב"ש סוברים שתמכור לכתחילה,
וב"ה סוברים שלא תמכור, ורק בדיעבד מהני מכירתה. ואם נפלו משנשאת, גם בית
שמאי וגם ב"ה סוברים דהבעל מוציא מיד הלקוחות. ורבי שמעון חולק בין נכסים
לנכסים, נכסים הידועים לבעל, מכירתה בטלה, ושאינם ידועים לבעל, לא תמכור, ובדיעבד
מהני מכירתה ואין הבעל מוציא מהלקוחות. ובגמ' שם בע"ב: אלו הן ידועין ואלו הן
שאינן ידועין. אמר ר' יוסי ברבי חנינא ידועין מקרקעי, שאינן ידועין מטלטלין. ור'
יוחנן אמר אלו ואלו ידועין הן, ואלו הן שאינן ידועין, כל שיושבת כאן ונפלו לה
נכסים במדינת הים. תניא נמי הכי אלו הן שאינן ידועין, כל שיושבת כאן ונפלו לה
נכסים במדינת הים. ולענין מברחת אמר אביי, עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא
דר"ש. וכתב הרי"ף (כתובות לז,ב בעמוה"ר) דשמעינן מינה דהלכתא כרבי
שמעון. וכן פסק הרמב"ם בהל' אישות כב,ח, דאם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא
ידע בהן הבעל ומכרה אותן, מכרה קיים. וברא"ש כתובות ח,א, כתב וז"ל:
"ומסתברא שאם מכרתן קודם שנודעו לבעל, אבל לאחר שנודעו לבעל מכרה בטל, דלא גרע ממתנה שנתנו לה, דבשעת מתנה לא ידע הבעל, ואעפ"כ הוא אוכל פירות. או שמא במתנה נמי אם מכרה לאחר שנודע לו מכרה קיים. ומיהו לישנא דשאינן ידועין לבעל משמע דבשעת מכירה אכתי לא היו ידועין לבעל. ואף על גב דמפרש שאינן ידועין לבעל שנפלו לה במדינת הים, אלמא אינם ידועים אשעת נפילה קאי, ואז אמרינן דמוכרת וקיים ואפילו נודעו אח"כ לבעל, לא היא, דתרוייהו בעינן נכסים שלא היה הבעל מצפה שיפלו לה בירושה, כגון שמת מורישה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין או כיוצא בזה שהיו נכסים לאב ביד אחר, ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין של זה. וגם בעינן שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה, דמיד שנודעו לבעל יש להם דין נכסי מלוג. וכן מוכיח לעיל פרק מציאת האשה (סה,ב) דתנן גבי בשתה ופגמה שלה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. ואין לך נכסים שאינם ידועין יותר מחבלה, וקתני ילקח בהן קרקע. וכי היכי דתנן במתני' נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע. וה"ר מאיר הלוי ז"ל נתן טעם לדבר, דטעמא מאי תקינו רבנן פירי לאיש תחת פרקונה, דאי לאו הכי לא פריק לה, אמר כיסא נקיטה לה תיזיל ותיפרוק נפשה, והאי טעמא לא שייך אלא בידועין לבעל, אבל כשאינן ידועין לבעל לא תקינו רבנן לבעל שום זכות לא בגוף ולא בפירות, ואם מכרה הפירות קודם ידיעת הבעל מכרה קיים. ואחר שנודעו לבעל הקרקע הוי נכסי מלוג. וכן הפירות או דמיהן הנמצא בידם ילקח בהן קרקע".
בתחילה דן הרא"ש אם נכסים שלא היו ידועים בשעת נפילה
והיו ידועים בשעת מכירה, דדינם כנכסים ידועים. והביא לענין פירות הסבר מהר"מ
(הובא גם בשטמ"ק כתובות עח,ב), דכל תקנת פירות תחת פורקנה, שלא יאמר הבעל שיש
לה מהיכן לפדות עצמה, אבל בנכסים שאינם ידועים, לא שייך טעם זה, וכל זמן שאינם
ידועים, לא תיקנו לבעל פירות. ומיד שנודעו והפירות בידה, הרי הם נכסי מלוג ואינם
של הבעל, ודינם ככספים וומטלטלין שנפלו לה בירושה או במתנה, שילקח בהם קרקע,
ומהקרקע יאכל פירות, אבל הפירות עצמם אינם של הבעל. וכן כתב הרשב"א בתש'
(ח"ב סי' קח, הביאו גם הב"י אהע"ז צ,יא), וז"ל:
"לאו דוקא שנפלו לה במדינת הים, אלא הוא הדין אפילו בשנפלו לה במקום שהיא ובעלה שם, כל זמן שלא ידע הוא כשנפלו לה ולא הספיק לדעת עד שמכרה או נתנה היא. וכן פירש הר"י מיגא"ש. וכן מה שאמרו שנפלו לה נכסים, כלומר בירושה, לאו דוקא, אלא הוא הדין אפילו ניתנו לה במתנה או שמצאה מציאה. זה הכלל כל נכסים שיבואו לה ולא ידע בהם הבעל עד שמכרה או נתנה, ואפילו לא נתנה אותם במתנה גמורה אלא בהברחה, אין הבעל מוציא מיד אותו מקבל מתנה, וכדתניא (כתובות עט.) הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה וכו'. ואף על פי שלא קנה מקבל מתנה לגמרי, אפילו הכי מתנה זו מוציאה מיד זכות הבעל, שאין הבעל אוכל פירות אותם נכסים, כיון שלא ידע הבעל באותם נכסים עד שנתנתם היא. ומעתה זו שנתנה לבנותיה קודם שידע בהם הבעל מתנתה קיימת".
ומבואר שאין לבעל פירות בנכסים שאינם ידועים, והרי הם
כנפלו לה או נתנו לה במתנה, שילקח בהם קרקע, ומקרקע יאכל פירות, דגוף הפירות קודם
היותם ידועים, הרי הם של האשה, ובהגלותם לבעל, הרי הם נכסי מלוג שאוכל פירותיהם.
וכן פסקו הטור והשו"ע אהע"ז צ,יב, וז"ל:
"נכסים שאינם ידועים לבעל, כשיודעו לו, מיד נעשו נכסי מלוג. וכן הפירות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג".
ובגר"א שם ס"ק לז הראה מקורו לגמ' כתובות סה,ב
לענין חבלה, וכן לענין מתנה שלא ידע בה הבעל, כדאיתא בשו"ע אעה"ז פה,ז.
אמנם מהרמב"ן כתובות עט,א נראה דס"ל דאוכל פירות, שהקשה על הא דאמר אביי
עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש; "אטו נכסים שאינם ידועים
לבעל לר"ש אם לא מכרה ומתה, מי לא ירית לה בעל ומי לא אכיל פירות בחייה,
ואמאי לא קני להו בעל". עיי"ש מה שתירץ. ועיין בהפלאה בקו"א
צ,כה שכתב דגם מהרמב"ן, וגם מהרמב"ם שלא הזכיר שאינו אוכל פירות בנכסים
שאינם ידועים, משמע דלא ס"ל כרא"ש. ואף שכתב דמוכח כדבריהם, כתב בסוף
דבריו דצ"ע לדינא כיון שלא הביאו האחרונים דברי הרמב"ן להלכה. ומ"מ
כאן שהיא מוחזקת, ובשו"ע נפסק להדיא להלכה כרא"ש והרשב"א (ועיין גם
באחיעזר ח"ג סי' לה, ובעין יצחק ח"א חאהע"ז סי' עד, ובשבט סופר
חחו"מ סי' יח, שנקטו בפשטות שאין הבעל אוכל פירות מנכסים ידועים) א"כ
בנדו"ד כיון שהיו אלה נכסים שאינם ידועים, אין הפירות לבעל אלא דינם כנכסי
מלוג, ורק מעתה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות (גם אם היה היכי תימצי של ריוח בית,
מה שאינו). ואינו נפק"מ, כיון שכבר עומדים להתגרש והנפק"מ היא על השכר
דירה מהעבר.
5.
ספק בפירות נכסי מלוג
מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' יב דן במי שנתן מתנה לאשה
ע"מ שאין לבעלה רשות בהן, שהדבר נתון במחלוקת רב ושמואל (עיין נדרים פח,א),
דיש פוסקים כשמואל, הרמ"ה, הרמב"ן, הריטב"א והריב"ש, ושכן
עיקר, דאף דבסתמא יד אשה כיד בעלה, מיהו כל שהתנה הנותן ע"מ שאין לבעלה רשות
בה, תנאו קיים, וזכתה האשה בלא בעלה. והגם דרבים חולקים וס"ל דהלכה כרב דאין
יד לאשה בלא בעלה, ואין התנאי מועיל עד שיאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך,
מ"מ כיון דהדבר תלוי במחלוקת, אין הבעל יכול להוציא מיד האשה:
"מכיון דאין לבעל זכות בנכסי אשתו כי אם לפירות והגוף הוא שלה, והיא גופה מתקנתא, ולא אתי ספק תקנה דפירות ומוציא מיד האשה, דהיא ודאית והוא ספק".
והנה במשנה רפ"ט דכתובות (פג,א):
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה. אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, שאם מכרה ונתנה קיים.
ושם בגמ' בע"ב:
ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. ואימא מפירי, אמר אביי בוצינא טב מקרא. ואימא מירושה, אמר אביי מיתה שכיחא, מכירה לא שכיחא, וכי מסליק איניש נפשיה ממילתא דלא שכיחא, ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה. רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיהן, בנכסייך ולא לאחר מיתה.
והנה בגמ' מבואר לדברי אביי, דמפרשים את דברי הבעל באופן
הפחות ביותר, שהסתלק רק שאם מכרה ונתנה קיים, ולא מירושה ולא מפירות, דיד בעל השטר
על התחתונה. ופירש רש"י שם, וז"ל:
"כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר, יכול לתבוע עליו. ואם השטר סתום, מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר. וכאן הבעל בא בתקנת חכמים על נכסי אשתו בשלשה דברים; לאכול פירות, ולירש, ואם תמכור מכרה בטל. וזו מוציאה עליו שטר שכתבת לי דין ודברים אין לי בנכסייך, ולשון סילוק הוא זה, והוא יכול לטעון ודאי לשון סילוק הוא אבל לא נסתלקתי אלא מפחות שבדברים וזו היא המכירה, אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות".
הרי שהוא מוחזק והיא באה להוציא מהבעל שכוחו מכח תקנת
חכמים שתיקנו לו פירות. ומדברי התוס' שם ד"ה רב אשי מבואר דרב אשי שתירץ
בנכסייך ולא בפירותיהן וכו', חולק על אביי, מזה שהקשו התוס' דלמאי דלית ליה לרב
אשי יד בעל השטר על התחתונה, תימה, אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים בדיעבד לכתחילה
נמי תמכור. ועיין במהר"מ שי"ף שכתב דבעלמא ס"ל לרב אשי דיד בעל
השטר על התחתונה, אבל רק בכגון אשה ובעלה שהיא מוחזקת בנכסים ("דהנכסים קצת
בחזקתה"), בזה פליג דיד בעל השטר – האשה, על העליונה.
אמנם נראה דיש לחלק בין נדון הסוגיא דריש הכותב לנדון
המחנ"א, דבנדון הסוגיא דריש הכותב אין ספק דחלה תקנת חכמים על הפירות, והספק
הוא בהסתלקות הבעל, ובזה כיון שהתקנה היא ודאית ויש לבעל זכות מכח התקנה והאשה באה
לסלקו מכח הסתלקותו, בזה היא בעל השטר וידה על התחתונה (ועיין בזה בנימוק"י
ב"ב ד,א בעמוה"ר, ורע"א בהגהות לשו"ע חו"מ סו"ס סה,
ועיין מה שהארכתי בח"ב סי' כה,ה ולהלן). משא"כ כאשר יש בכלל ספק על
נכסים מסוימים אם חלה עליהם תקנת הפירות, בזה ס"ל למחנה אפרים דהאשה שהיא
מוחזקת בגוף, היא זו המוחזקת כנגד הבעל התובע את הפירות מכח ספק. והוא הדין בכל
ספק שיש אם חלה תקנת חכמים של פירות נכסי מלוג.
לאור האמור לעיל,
הבעל לא זכה בשכר הדירה שיש לאשה מהנכס שקבלה מירושת סבה,
והיא רשאית להחזיק בהם.
