דין ודברים בענין מחצית דירה שניתנה לאשה
ראשי פרקים
א. האם קנתה האשה את מחצית הדירה
ב. אם בכגון זה מתנה חוזרת
ג. המגרש ותמורת המכונית
עובדות
הצדדים התגרשו זמ"ז בתאריך כח תמוז תש"ס
(31.7.00), ע"פ הסכם גרושין שנערך בביה"ד ביום יט טבת תש"ס
(28.12.99) ואושר כפסק דין, וכך נאמר בהסכם הגרושין:
"הצדדים
ינהלו מו"מ בנושא הרכוש ... אם הצדדים לא יגיעו לידי הסכמה, יוכרע ע"י
בי"ד לאחר שמיעת הצדדים".
לאחר שהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בעניני הרכוש, נותר זה
להכרעתינו, לאחר ששמענו את דברי הצדדים, ולאחר שהתקיימו מספר דיונים בהם העלו
הצדדים את טענותיהם והביאו את ראיותיהם, וכן לאחר שאיפשרנו לצדדים להגיש סיכומים
בכתב.
להלן העובדות הרלוונטיות:
הצדדים נשאו זל"ז בתאריך 5.6.97 ומנשואים אלה לא
נולדו ילדים. בתאריך 18.6.98 הגיש הבעל תביעת גרושין נגד האשה בטענה של חוסר שפה
משותפת, ובתאריך 19.8.98 הגיש הבעל תביעת גרושין נוספת ובה העלה טענות נוספות,
ובין השאר הוא מציין כי האשה מבקשת ממנו לרשום את הדירה מחצית על שמה, ומחמת סרובו
יש מריבות בינו לבין אשתו. לאחר זמן קצר ביקש הבעל להקפיא את התיק מתוך רצון לנסות
שלו"ב.
לאחר כשנה (בתאריך 29.8.99) תבע הבעל בשלישית גרושין,
כאשר לתביעתו הוא כורך את עניני הרכוש ומזונות האשה. בתוך תביעתו כותב הבעל כי
לאחר לחצים כבדים מצד האשה, חתם על כל המסמכים הנדרשים להעברת מחצית הדירה (ברח'
ה. עפולה) ע"ש האשה, אף שהדירה נקנתה מכספי הוריו והיתה רשומה על שמו בלבד,
וכי לאחר שנרשמה הערת אזהרה על חלק האשה, הודיעה על רצונה בגרושין. בכתב ההגנה
טוענת האשה כי רצונה בשלום בית.
לפי המסמכים שהועברו לבית הדין הרי שהבקשה לרישום הערת
אזהרה הוגשה בתאריך 25.3.99, כשהיא מלווה בתצהיר החתום ע"י הבעל, ובו הוא
כותב כי הוא מעביר בזה ללא תמורה לאשה מחצית מזכויותיו בדירה. וכן בתצהיר מאת האשה
כי היא מסכימה לקבל מבעלה ללא תמורה מחצית מזכויותיו בדירה.
כאמור, בדיון הראשון הגיעו הצדדים להסכמה האמורה לעיל,
והתגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י.
בדיון שהתקיים בתאריך 29.11.00 טען ב"כ הבעל כי האשה
הוציאה במרמה את הדירה מהבעל. ב"כ האשה העלתה בקשה לחלוק גם במגרש בכפר תבור
שנרכש במהלך חיי הנישואים, וכן מכונית שאבי האשה נתן לבני הזוג, ושלאחר מכן נמכרה
ע"י הבעל, לאחר שהעבירה על שמו, והאשה דורשת לכל הפחות את מחצית שוויה.
לאחר שמיעת הצדדים החליט ביה"ד (בתאריך 29.11.00) כי הדירה שייכת לשני הצדדים ותמורתה תחולק, והמגרש והמכונית יהיו לבעל לבדו.
על החלטה זו הגישו שני הצדדים ערעור לביה"ד הרבני
הגדול. ביה"ד הרבני הגדול בהחלטתו מיום 28.6.01 החזיר התיק לביה"ד
האזורי לשם שמיעת טענות נוספות ביחס לדירה ולמגרש, וכן ביחס לשכר דירה מהבעל עבור
השימוש בחלק האשה.
בדיון שהתקיים בתאריך 21.3.02 הופיע בביה"ד עד מטעם
הבעל. לדברי העד - לאחר ששוחח ארוכות עם האשה על מערכת היחסים עם הבעל, ולאחר
שהאשה העלתה את התביעה הוא הכריח את הבעל לחתום על מסמך שהוא מעביר לה את מחצית
הדירה; וכמה ימים אח"כ עלתה תביעת הגרושין.
השאלות ההלכתיות העומדות לפנינו הן: א. האם ע"פ
ההלכה קנתה האשה את המחצית שנתן לה הבעל. ב. במידה וקנתה - האם כיון שהמחצית ניתנה
לה במתנה, בנתונים הקיימים, חוזרת המתנה אם לאו.
פסק הדין
א.
האם קנתה האשה את מחצית הדירה
בסיסו של פסק הדין נכתב בפס"ד אחר, אשר פורסם בחלק רביעי סי' לב. במסגרת של פרסום הדברים ראיתי לנכון שלא לחזור על אשר נכתב כבר אלא
על מה שהתחדש בנידון שלפנינו.
נושא זה של מי שקונה קרקע ומעלה השטר בשם אחר, נידון
ארוכות בגמרא, בראשונים ובפוסקים (עיין בח"ד סי' לב). סוגית בני מערבא
(ב"ק קב,ב) והראשונים המדברים בסוגיא, אינה שייכת לכאורה לנדו"ד. בסוגית
בני מערבא הדיון הינו באופן שהבעל קנה קרקע והעלה בשעת הקניה את השטר בשם האשה או
מחציתו ע"ש האשה, ובזה יש מקום לדון כיצד קנתה האשה, והאם דעת המוכר להקנות
לבעל המעות או למי שהשטר עולה בשמו. אולם אם הקרקע היתה קנויה לבעל ורשומה על שמו,
והלך הבעל ונתן חלק כזה או אחר לאשה במתנה, בזה לכולי עלמא יש כאן כוונת קנין, ולא
שייכת בזה סברת רבי יוחנן והסבר הראשונים שכוונת המוכר להקנות לבעל המעות
וכנ"ל.
זאת ועוד, טענת חוסר קנין לא עלתה בטעוני הבעל, ואדרבא,
הבעל מודה שנתן לאשה את המחצית, וכפי שגם עולה מהתצהיר הנ"ל שהוא מעביר מחצית
מהזכויות שיש לו לאשה. התוס' בכתובות ר"פ אע"פ (נד,ב ד"ה
אע"פ) כתב דמי שהודה שיש לו נכסים, אע"פ שאין אנו יודעים, מ"מ
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ומטעם זה אומר ר"ת שכותבין בהרשאות שמקנה לו ד
אמות בחצרו, אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע, "כיון דמודה שיש לו, הודאת
בעל דין כמאה עדים דמי". וכן כתבו התוס' בב"ק קד,ב ד"ה אגב, וכן
בתוס' ב"ב מד,ב ד"ה דלא, וכן כתב הרא"ש בתש' לו,ח. ועיין
קצוה"ח קיג,ב. והנה המחבר בחו"מ ס,ו כתב בענין מי שהקנה לחבירו וטוען
שלא היה לו מה שהקנה בשעת הקנין והוי דבר שלא בא לעולם, דאם אין הדבר ידוע אם היו
ברשותו, על התובע להביא ראיה. וכתב על זה הרמ"א, וז"ל:
"אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כו"כ, הוי הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי ואין מדקדקים כיצד נתן, דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה".
ומקור דברי הרמ"א הם מהתוס' והרא"ש הנ"ל.
הרי שכל שמודה שנתן באופן המועיל, אין מדקדקים, ואפילו ידעינן שלא נתן באופן
המועיל, כיון שהודה מהני, וכמש"כ התוס' לענין ד אמות בחצרו.
ב.
אם בכגון זה מתנה חוזרת
טענת הבעל היא כי העביר את מחצית מהזכויות לאשה אך ורק
כדי לשים שלום בביתם, ומשזה לא הושג, הרי שהמתנה בטלה. והנה נושא זה של החזר מתנות
נידון בארוכה בראשונים ואחרונים, ואף נידון בפס"ד הנ"ל (עיין ח"ד סי' לב). הר"ן בכתובות (כא,א בעמוה"ר), כתב וז"ל:
"וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק, אבל הנותן מתנה לאשתו, ודאי אית לה, וכי נפקא, לא מפקינן מינה ..."
והריב"ש בתש' (סי' שא, הובאו דבריו גם בב"י
אהע"ז סי' צט) כתב לחלק בין מתנת קרקע או מעות או מטלטלין לבין תכשיטים,
דמתנת קרקע או מטלטלין שייכים לאשה בין באלמנות ובין בגרושין כל שאינה מורדת בו.
אולם תכשיט כסף וזהב שניתנו לאשה, בין קודם הנישואין ובין אחריהם, אין זה מתנה
גמורה אלא ניתנו לה כדי להתנאות בהם לפני בעלה. ואפילו גרושה שמין לה, אף לדעות
החולקות על הרמב"ם וסוברות שאין שמין לגרושה בגדי שבת, מ"מ שמין כל
התכשיטים שנתן לה הבעל. אמנם אם אחרים נתנו לה תכשיטים, הוי שלה. ודין זה הובא
במחבר וברמ"א בשו"ע אהע"ז צט,ב, וז"ל:
"הנותן מתנה לאשתו, אע"פ שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. (הגה): נ"ל כאן טעות אלא כך ראוי להיות, אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו, הרי הם כנכסי מלוג שלה".
בח"מ ס"ק ז הסביר את דין הרמ"א דיש שני
סוגים של מתנות; תכשיטין ובגדים שעיקרם כדי להתנאות בהם, "אין דעתו למתנה
גמורה אלא שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו". ממילא אם תסרח עליו, אדעתא למישקל
ולמיפק לא אקני לה. משא"כ אם נותן לאשתו קרקע או מעות "שאינם ראויים
ללבוש ולהתנאות בהם", המתנה של האשה בין בהיותה אלמנה ובין בגרושה (אא"כ
במורדת ומדין קנס, וכדלהלן), "דלא גרע מתוספת שלה שמוסיף לה בכתובתה, דאטו
מאן דיהיב מתנה לחבריה ורחמיה, ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם".
וצריך עדיין להבין מדוע הסברא של מתנה כשנעשה אוהבו ונעשה שונאו שאינה חוזרת, אין
כוחה יפה לענין בגדים ותכשיטים, ומה החילוק בין המתנות.
ונראה דכל המתנות, הן תכשיטים ובגדים והן שאר מתנות,
נמדדים ונלמדים ע"פ הלכות מתנה. וכנ"ל דבמתנה אמדינן דעת הנותן. והנה יש
מתנות שהן מבחינת אופים וענינם מתנות שניתנו למטרה מסוימת והדבר מוכח מעצם מהות המתנה, כגון
תכשיטים ובגדים שנתן לאשה, דעצם ענין התכשיטים והבגדים כדי שתתנאה לפניו,
וע"כ כאשר מוציאה כשסרחה מעליו או כאשר יוצאה באלמנות, מטרת המתנה בטלה
וחוזרת לבעליה. ויש אשר מעצם טיבן וטבען לא מוכח מתוכן שניתנו למטרה מסוימת, כגון
אדם שנותן לחבירו מתנה מטלטלין או קרקע, אף שמתנה זו ניתנה בשעה שהיה אוהבו,
מ"מ אף אם אח"כ נהיה שונאו אין המתנה מתבטלת, מאחר ובמהות המתנה לא
מונחת האומדנא שמתנה זו מותנית בהיותו אוהב. כשנותן הנותן לאוהבו, הוא יודע שאין
ערבות לכך שהאהבה תשאר ביניהם, וע"כ היותו אוהב אינו באומדנת המתנה. אומדנא
המבטלת מתנה הינה אומדנא הקיימת בעצם מהות המתנה.
והחילוק בנידון המתנות הוא בין מתנות שנתן לה "מסיבת
הנישואין" לבין מתנות שנתן לה "למטרת הנישואין". מתנה שהבעל נותן
לאשתו עקב היותה אשתו, ואילולי היתה אשתו לא היה נותן לה כל מתנה, מתנה כזו אינה
חוזרת עם פקיעת הנישואין. ובזה דומה המתנה למי שנתן מתנה לחבירו בהיותו אוהבו
ונעשה שונאו. שינוי הדעת לא מפקיע את המתנה, שהרי ידע הנותן לאוהב שהאהבה היא
לעיתים דבר משתנה ואין ערבות לכך שישארו באותו מצב כל העת. אין כאן מטרה אלא סיבה.
כדי לבטל מתנה מחמת סיבה, צריכה להיות סיבה חזקה, כגון מי ששמע שמת בנו וכתב מתנתו
לאחר ואח"כ בא בנו, או מברחת נכסיה מבעלה, שהם סיבות חזקות ויש בהם אומדנא
ברורה לבטל המתנה, משא"כ מתנה מסיבת אהבה אינה סיבה מספיק חזקה שתהיה לנו
אומדנא לבטל את המתנה, שהרי הסיבה במהותה משתנה. משא"כ כאשר נותן מתנה לאשתו
למטרת הנישואין, לא כסיבה אלא כמטרה - שתשתמש במתנה במהלך הנישואין, בזה פקיעת
הנישואין יכולה להוות סיבה לביטול המתנה. אך כדי שתבטל המתנה צריכה להיות לנו בהירות
שהמתנה ניתנה לשימוש חיי הנישואין, כגון בגדים ותכשיטים, שענינם להתנאות בפני
בעלה, ע"כ אין כאן רק מתנה בגלל הנישואין אלא למטרת הנישואין, וכאשר המטרה
מסתלקת, הופקע הזכות במתנה. ההבדל בין "מטרת נישואין" ל"סיבת
נישואין" הוא במשך הזמן התולה את המתנה. "סיבת נישואין" זה דבר
ריגעי. בשעה שהאשה נישאה לבעל או שבשעת מתן המתנה היתה האשה אשתו, הרי שברגע זה
חלה המתנה שניתנה מאותה הסיבה הקיימת באותו רגע, ואינה פוקעת מחמת שהשתנתה הסיבה
שעה אחת. "מטרת הנישואין" הוא זמן מתמשך - כל זמן הנישואין, כאשר המטרה פוקעת,
חוזרת המתנה.
לפ"ז נלענ"ד לחלק בין מצב בו נתן מי מהצדדים
חלק בדירת המגורים לצד השני, לבין נתן לו מתנת קרקע שאינה דירת מגורי הצדדים. כאשר
אחד מהצדדים רכש את הדירה מכספו, ורשם את הדירה אצל רשם המקרקעין בחלקים שוים עם
בן זוגו, דהיינו נתן מחצית מדירת המגורים לבן הזוג השני, נראה לומר שנתן את המתנה
"למטרת הנישואין", דהיינו שידורו שניהם יחדיו בהיותם נשואין, ועל דעת כן
נתן את המתנה, וע"כ דין מתנה זו כדין בגדים ותכשיטים. משא"כ כאשר נותן
מתנת קרקע שאינה מדור לבני הזוג, מתנת זו היא "מסיבת הנישואין", ודינה
כדין מתנות שאינם תכשיטים ובגדים.
ועיין עוד פד"ר כרך ו (עמ' 31) בפס"ד של
ביה"ד הרבני בבאר שבע (בהרכב: הגר"א קושילבסקי, הגר"מ אליהו,
והגר"ח נברוצקי). לסברת ביה"ד - כל הטעם שמחלקים בין מתנת קרקע למתנת
תכשיטים ובגדים, דמתנת תכשיטים ובגדים, אם הבעל נותן לה מה שהוא חייב לתת לה,
אע"פ שאינו חייב לתת לה בתורת מתנה, כיון שהוא צריך לתת לה וגם נהנה מכך שהיא מתקשטת, אמדינן לדעתיה שכוונתו היתה לתת לה
רק כל זמן שהיא עומדת לפניו, "שזו היתה מטרת מתנתו". והביאו ראיה לזה
מדברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות סג,ב: "דאמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם
קמיה, הני מילי בהנאה סתם בדבר שהוא חייב לעשות, אבל זה שרצה ונתן לה, מי הכריחו
בכך". וא"כ כאשר רושם הבעל ע"ש אשתו מחצית מהדירה, "ובעל הרי
חייב לתת מדור לאשתו", הדין נותן שלא נתן לה אדעתא למישקל ומיפק. ואע"פ
שאינו מחויב לרשום ע"ש בטאבו, מ"מ גם במלבושים ותכשיטים אינו מחויב לתת
לה במתנה גמורה, "מ"מ אנו אומדין את דעתו דכיון דמטרת המתנה היתה בגלל
החיוב שיש עליו וכמש"כ הרמב"ן, אינו נותן אלא אדעתא למיקם קמיה ואינה
מתנה גמורה". אלא דלפי דבריהם אם האשה תתן לבעל מתנה מחצית דירה, לא תחזור
המתנה, כיון שאינה חייבת במדור, וסברתם הינה דוקא במתנה במדור מהבעל לאשה.
ולמש"כ אין חילוק דין, כיון שגם כשהאשה נותנת לבעל, הרי זו מתנה למטרת
נישואין, וחוזרת בגרושין או באלמנות.
בנידון שלפנינו יש מספר טעמים לומר שאין המתנה חוזרת.
שהרי גם אם נאמר שמתנת דירה דינה כמתנת תכשיטין החוזרת עם הגרושין, הרי שכל זה אם
הגרושין היו בעטיה של האשה, כגון שזינתה או מרדה, אולם אם הגרושין היו ע"פ
תביעה של הבעל בטענות שאין בהם עילה כדי לחייב את האשה בגרושין כבנדון שלפנינו,
כאשר האשה הסכימה לגרושין אך לא חויבה בהם, אין מקום לחייבה בהחזר מתנות.
זאת ועוד - הבעל נתן לאשה את מחצית מזכויותיו בדירה לאחר
שכבר בעבר ובסמוך הגיש שתי תביעות גרושין, שסיבת אחת מהן היא סכסוך מתמשך בתביעת
האשה לקבל מחצית מהדירה. וא"כ במציאות כזו שבה הגרושין כבר לא היו בבחינת
דברי נבואה או דברי חלומות, כאשר נושא מחצית הדירה היא הסיבה לסכסוכים הבלתי
פוסקים - כדברי הבעל, היה לו להתנות במפורש שאם עד זמן מסוים לא ישרור השלום בבית,
הרי שהמתנה תתבטל, ומשלא עשה כן, איהו דאפסיד אנפשיה.
דהנה איתא בגמרא כתובות ב,ב:
ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא. אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא. אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי. אמר שמואל לאו שמיה מתיא.
ומזה רצתה הגמרא להוכיח שאין לבעל טענת אונס באי קיום
התנאי. והקשתה הגמרא, ודלמא אונסא דשכיח שאני, דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני,
איהו דאפסיד אנפשיה. ועיי"ש בהמשך הגמ' בדף ג,א. וברא"ש בכתובות א,ב כתב
דשלשה עניני אונס הן: אונס דלא שכיח כלל, בזה יש לו טענת אונס לבטל הגט. אונס
שכיח, היה לו להתנות, ומדלא התנה - איהו דאפסיד אנשפיה, ואין לו טענת אונס. ואונס
שכיח ולא שכיח, שבזה נחלקו שתי הלישנות בגמרא, וקיי"ל כלישנא קמא שאין לו
טענת אונס בזה. ועיין עוד ברמב"ם הל' גרושין ט,ח, ובשו"ע אהע"ז
קמד,א.
מקום נוסף בו מצאנו חובת התנאה היא במום שכיח כדוגמת
טריפות דסירכא. הר"ן בחולין (יד,א בעמודי הרי"ף), כתב וז"ל:
"וכתב רבינו אפרים ז"ל, כי אמרינן בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה והוי מקח טעות, הני מילי במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לפי שאין טריפות זה מצוי, אבל בסירכא, כיון שהיא מצויה, לא הוי מקח טעות דהו"ל לאתנויי, ומדלא אתני סבר וקבל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאפי' מידי דשכיח הוי מקח טעות, וראיה לדבר, דהא קיי"ל בפרק המוכר פירות (צב,א) דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן, כל היכא דזבניה לרדיה הוי מקח טעות, ואע"ג דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, כל' שאינם מוחזקין שלא יהיו נגחנין. ועוד, דבמוכר עבד לחברו ונמצא גנב או קוביוסטוס דקיי"ל הגיעו, אצטרכינן למימר דהיינו טעמא משום דכולהו הכי איתנהו, הא רובא- לא הגיעו, דאע"ג דשכיחי לא הו"ל לאתנויי".
מדברי הר"ן מבואר שרבינו אפרים והרמב"ן חולקים
בדין מום לא שכיח, והקונה לא התנה שקונה את המוצר אך ורק בתנאי שמום זה לא נמצא
בו, ונמצא בו אותו מום, אם יוכל הקונה לבטל את המקח בטענת מקח טעות. לדעת רבינו
אפרים, היות והמום שכיח, היה לו לקונה להתנות, ומדלא התנה, איהו דאפסיד אנפשיה
ואינו מבטל את המקח. ואילו הרמב"ן הביא ראיות דאף כשהוי המום שכיח, הוי מום
ומבטל את המקח. ועיין עוד במחנה אפרים (אונאה סי' ג).
והרא"ש בפרק אלו טריפות (הל' לד), לאחר שהביא את
מחלוקת רבינו אפרים והרמב"ן, פסק כדעת רבינו אפרים והעיטור דלא הוי מקח טעות.
ועל ראיות הרמב"ן, כתב וז"ל:
"ומה שהביא הרמב"ן ראיה משור ועבד לאו ראיה היא, דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד, ועל זה סמך הלוקח ולא מתנה, משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו, אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אין יודע, בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח, ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות, שאינם נמנעין מלקנות בשביל ספק טריפות".
הרי לנו מדברי הרא"ש שמחלק בין נמצא נגחן ועבד
לטריפות דסירכא, דבנמצא נגחן ידע המוכר את היות שורו נגחן והקונה לא יכול לדעת,
וכן בעבד ידע שעבדו קוביוסטוס. אולם בסירכא, תרוייהו אינם יודעים, וע"כ כשאחד
ידע מהמום והשני לא ידע יש מקום לומר דהיודע היה לו להתנות, ומדלא התנה- איהו
דאפסיד אנפשיה. ודבר זה מצאנו כבר במקום אחר, לענין אונס בשכירות פועלים,
בב"מ עז,א וברא"ש (שם ה"ג) דהיכא דהו"ל לאסוקי אדעתיה,
הו"ל לאתנויי, עיי"ש. ולכאורה ה"ה בכל ענין דהו"ל לאתנויי
אמרינן דמי שידע מהמום היה צריך להתנות, וע"כ בנמצא נגחן או בקוביוסטוס היה
למוכר להתנות, שאם ימצא נגחן לא יתבטל המקח, ומדלא התנה, איהו דאפסיד אנפשיה,
משא"כ בטריפות דסירכא דתרוייהו לא ידעי, קיי"ל התם דהמוציא מחבירו עליו
הראיה, וא"כ הקונה שרוצה להחזיר את המקח היה לו להתנות, ומדלא התנה אינו יכול
לבטל המקח, דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ואם אכן מדמים את שני הדינים להדדי, אונס בפועלים ומום
במקח, כיון דקיי"ל התם דהיכא דתרוייהו הו"ל למידע המוציא מחבירו עליו
הראיה, הוא הדין בנידו"ד, הלוקח המוחזק יכול לבטל את המקח. וכ"ה בשער
המשפט רלב,יב (ס"ק ד) שכתב, דאף לשיטת רבינו אפרים והרא"ש דטריפות
דסירכא אינו מבטל המקח, מ"מ כשעדיין הלוקח לא נתן המעות לא אמרינן שהיה לו
להתנות, משום דסמך על כך שהמעות תחת ידו. וא"כ לא בכל גוונא כשתרוייהו לא
הו"ל למידע אמרינן דעל הלוקח להתנות במידי דשכיח, דדוקא כשהוציא כבר את המעות
מתחת ידו והמוכר מוחזק, היה לו ללוקח להתנות, אולם כשעדיין הוא מוחזק במעות, חובת
ההתנאה על המוכר שלא יתבטל המקח אם ימצא המום השכיח. ואף שלמסקנה סובר שער המשפט
לחלק בין כששחטה במקרה ועדיין לא נתן מעות, שהיה לו להתנות אף בכגון זה, דילמא
ישחטנה אחר נתינת המעות, כיון שאי נתינת המעות היתה במקרה ולא במתוכנן, משא"כ
בלוקח בהקפה לפרוע אחרי השחיטה. נראה שדבריו נאמרו לענין גדר מוחזקות בנידון
ההתנאה, אבל גם למסקנתו כשהוא מוחזק וידע שיהיה מוחזק, אינו חייב להתנות.
לפ"ז בנידון שלפנינו שהמציאות של גרושין היתה בבחינת
שכיח, שהרי כבר תבע גרושין, ובודאי כאשר הדירה היא הסיבה לאי שלום בית, בכגון זה
ודאי שהיה לו להתנות בשטר או ביפוי כח בלתי חוזר, שבמידה ושלום הבית לא יהיה בר
קיימא יוכל הבעל להשיב את מתנתו אליו. או אפילו להתנות בפני עדים שכל המתנה היא על
דעת שיששרור שלום בין הצדדים. ובפרט שבכגון זה האשה היא לכאורה המוחזקת, וע"כ
היה לו להתנות. העדים שהביא הבעל לבית הדין דברו על כך שהצדדים היו במריבה, וכי
בין השאר הסיבה למריבות היו ענינים כספיים ובכללם ענין מחצית זכויות האשה בדירה.
אולם לא הובאו עדים שבשעת המתנה היה גילוי דעת או התנאה מצד הבעל שכל המתנה היא על
דעת שיהיה שלום בית בין הצדדים, כדוגמת ההוא דהוי בעי למיסק לארץ ישראל (קידושין
מט,ב), שאינו צריך להתנות בתנאי כפול שאם לא יעלה לארץ ישראל יתבטל המקח, דוקא אם
פירש בשעת המכירה שהוא מוכר על דעת לעלות לארץ ישראל, משא"כ בלא פירש בשעת
המכר, עיין שו"ע חו"מ רז,ג - ד.
ואף שיש מהראשונים הסוברים כי במתנה אזלינן בתר דברים
שבלב ולא בעי לתנאי או לגילוי דעת, וכמש"כ בשלטי גבורים (כתובות נו,א
בעמוה"ר), וכן בתוס' רי"ד קדושין (נט,א), וכמו שפסק הרמ"א
בשו"ע חו"מ רז,ד. אולם מאידך הר"ן הביא את מחלוקת הרשב"א
והרז"ה אם בגרושה שמין מה שעליה. דעת הרשב"א דבגרושה אין שמין מה שעליה.
וכן מבואר מדברי הרא"ש בכתובות ד,לב:
"שמעינן מהא, מאן דמגרש לאיתתיה מדעתיה דנפשיה, אין שמין מה שעליה, דלאו איהי קא בעי למיפק אלא איהו קא מפיק לה".
וכן הוא מפורש בדברי הרי"ף (כתובות כא,א
בעמוה"ר). הרי"ף והרא"ש מזכירים שתי נקודות בסיבה לחילוק בין גרושה
לאלמנה. א - לא היא רצתה לצאת ממנו. ב - הבעל זה שהוציא אותה ממנו. ועיקר הטעם הוא
המשך הדברים - שהבעל הוא זה שהוציאה שלא מדעתה, ואין כאן שתי סיבות אלא סיבה אחת,
והדגש הוא על זה שהבעל הוציאה בניגוד לרצונה, שאם היה זה ברצונה, היו שמין מה
שעליה (כך נראה לכאורה). וכך מבואר גם מדברי הרמב"ם בהל' אישות טז,ד
(הנ"ל) דבגרושה אין שמין: "שהרי לקחן לה וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה
לא היא". הרי שהטעם הוא שהוא רוצה להוציא בניגוד לרצונה.
אלא שעדיין צ"ע מדוע אין לנו אומדן דעת שגם כשמגרשה
מדעתו, לא הקנה בגדיה על דעת כן. דלכאורה הוא אומדן דעת פשוט שאדם מקנה לאשתו את
הבגדים כל זמן שהיא לפניו, ואם הדבר תלוי באומדן דעת הנותן, מסתבר שדעתו היתה שלא
יהיו בגדיה שלה גם אם מגרשה מדעתו. ונראה לבאר לבאר ע"פ מה דאיתא בראשונים,
מובא בנימוק"י בב"מ (נט,א בעמוה"ר), וז"ל:
"... אטו המשכיר או משאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם, יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו, הא ודאי ליכא למימר, וכן כתב הריטב"א".
ולכאורה צריך להבין. בשלמא שכירות י"ל דהוי כמכירה
וכל היכא דליכא גילוי דעת לא מהני לבטל המקח (ועיין בזה מש"כ הרמ"א
חו"מ שיב,ט, וקצוה"ח שיט,א, והנתיבות שיב,ז), אבל שאלה היא לכאורה
כמתנה, ומדוע לא יועיל אומדן דעת שאדם נותן מתנות רק מפני שהיה אוהבו ולא כעת שהוא
שונאו. ואין לומר דלא מהני מפני שהוי אומדנא שנולדה לאחר מכן, דהא כל האומדנות הוי
בכגון זה, שבשעת מתנה נתן בענין אחד, ואח"כ השתנה (ודין זה הובא להלכה
ברמ"א בחו"מ שיב,ט, אך בשינוי, דלא הזכיר אלא ענין השכירות ולא כתב
"או משאיל". ונראה דאין לדייק בדבריו דבשאלה מהני אומדן דעת מפני דדמי
למתנה, אלא נראה דהרמ"א לאו כרוכלא למנות כל האפשרויות).
אלא נראה שיש שני סוגים של שינוי מצב. יש שינוי מצב שאינו
בשליטת הנותן כלל או לכל הפחות אינו בשליטתו באופן תמידי, כההיא דמתניתין
בב"ב קמו,ב במי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו. זה לא
מציאות שהיא בשליטה של הנותן, זו גם איננה מציאות שיצר הנותן כדי לבטל את המתנה
ישירות או שניתן ליצור מציאות כזו. כך גם בדין מברחת (כתובות עט,א) בכותבת כל
נכסיה לבתה קודם שנשאת ואח"כ התגרשה, זו איננה מציאות שבשליטתה לבטל המתנה.
גם מי שרצה לעלות לארץ ישראל ונתן (לא מכר) כל נכסיו לאחר, דלדעת הראשונים
הנ"ל סגי באומדן דעת, אי העליה לארץ ישראל אף שהיא בשליטתו, מ"מ אין
בידו כל רגע ורגע לבטל את המכר או את המתנה. משא"כ בנותן מתנה למי שהוא אוהבו
ונעשה שונאו (במצב שלא גילה דעתו, דהרי אם גילה דעתו במתנה, אף לקצוה"ח קיט,א
נראה דתבטל המתנה, ורק בשכירות חלק על הרמ"א), אם נבטל את המתנה, א"כ
תמיד יוכל הנותן לבטל את המתנה, יאמר שהוא שונאו או יעשה את עצמו לשונאו ותבטל
המתנה. וא"כ בכל מקרה וענין תהיינה המתנות תלויות ועומדות לעולם ועד ברצון
הנותן. ע"כ אומדן דעת על מציאות שהיא בשליטה מוחלטת ומתמשכת של הנותן, אינה
מבטלת מתנה.
ועיין בט"ז חו"מ שיב,ט שכתב דאם השנאה אינה
בפשיעת השוכר, גם בגילוי דעת לא מהני להוציאו. והסברא היא שלא יתכן מצב בדיני
הקנינים שיוכל הנותן לבטל את המתנה באופן חד צדדי, ע"י פעולה או ע"י
דעתו.
הוא הדין לענין מתנה שנותן הבעל לאשתו. גם כאשר אמדינן
לדעתיה שלא נתן לה אלא על-מנת שתהיה לפניו, אומדן דעת זה הוא רק במצב שלא הוא
הגורם והנותן לפעול לביטול המתנה ע"י שיגרשנה מדעתו. ולא מיבעיא לשיטת העיטור
כשסרחה מעליו לא הוא הגורם, אלא אף לשיטת הרב המגיד דהיכא שכופין אותו לגרשה דשמין
בגדיה, היינו מפני שלא הוא הגורם, אבל בסרחה מעליו אין שמין, דכיון דסו"ס
בידו לגרשה או לא לגרשה, הרי הוא יוצר את ביטול המתנה, ובזה לא מהני גילוי דעת או
אומדנא לבטל את המתנה.
לאור האמור לעיל הרי שהזכויות בדירה ברח' ה. עפולה שייכים
לצדדים בחלקים שוים. בנסיבות הקיימות אנו סבורים שאין לחייב את הבעל בתשלום שכר
דירה עבור חלק האשה וזאת עד ששה חדשים מהיום. במידה ותוך ששה חדשים לא יקנה
הבעל את חלק האשה בדירה או שהדירה לא תמכר, יחויב הבעל בתשלום שכר דירה בגין חלק
האשה בדירה.
ג.
המגרש ותמורת המכונית
האשה תבעה מחצית מהמגרש שרכש הבעל בכפר תבור והרשום על
שמו. לדברי האשה - הואיל ומגרש זה נרכש במהלך הנישואין גם מכספה, יש לחלקו בחלקים
שוים. מאידך טוען הבעל כי מגרש זה נקנה מכספי הוריו ולא מכספים שהרויח או שמכסף
שחסך במהלך חיי הנישואין.
בנדון שלפנינו הבעל הוא המוחזק במגרש והאשה באה להוציא
מחזקתו, נטל ההוכחה על האשה. האשה לא הוכיחה כי נתנה סכומי כסף - בצורה כזו או
אחרת - לבעל בעבור רכישת המגרש, וכמו כן לא הוכיחה כי חסכו במשותף סכום כסף המתקרב
לרכישת המגרש. ע"כ המגרש ישאר בחזקת הבעל.
כמו כן טענת האשה כי הבעל מכר בערמה את המכונית שנתן אביה
וכי שלשל את תמורתה לכיסו, לא הוכחה, ע"כ אנו דוחים את תביעת האשה בזה.
לאור האמור לעיל:
א. הדירה ברח' ה. עפולה, שעליה הערת
אזהרה לטובת שני הצדדים בחלקים שוים, שייכת לשני הצדדים בחלקים שוים.
ב. לבעל זכות ראשונים לרכישת הדירה.
ג. במידה ולא ירכוש את הדירה או שלא
תימכר הדירה תוך ששה חדשים, יחויב הבעל בתשלום מחצית משכר דירה בגין חלק האשה
בדירה. אמנם אם ההפרעה במכירת הדירה תהיה מחמת האשה, לא יחויב הבעל בשכר דירה הנז'.
ד. המגרש בכפר תבור, הרשום ע"ש
הבעל, ישאר בבעלות הבעל לבדו.
ה. דוחים את תביעת האשה לחייב את הבעל
בתמורה שקיבל במכירת המכונית.
