בדין התובע הולך אחר הנתבע

משפטיך ליעקב חלק ה סימן ל

ראשי פרקים

א.   הדין, התקנה והמנהג

ב.   שני בתי דין בעיר אחת

ג.     רוצה הנתבע לדון בעיר אחרת

ד.    בית דין קבוע ושאינו קבוע

ה.   שותפים שנתבעים

שאלה

נדרשנו מספר פעמים לשאלה, האם יכול תושב בני ברק שנתבע בבית דין בבני ברק, לבקש להתדיין בביה"ד ברמת גן או בת"א, כאשר העיר בני ברק מלאה בחכמים וסופרים ובתי הדין בה רבים. ואם יש חילוק כשהתובע תושב ב"ב או מעיר הסמוכה לב"ב או מעיר הרחוקה מב"ב. והאם יכול תושב בני ברק הנתבע בבית דין מסוים בב"ב, שרוצה להתדיין בבי"ד אחר בבני ברק, אפילו בית דין שאינו גדול ומפורסם כראשון.

תשובה

א.     הדין, התקנה והמנהג

המהרי"ק בתחילת שורש א כתב שטעות לומר שהתובע יכול להכריח את הנתבע לדון בבית דין בעירו. ואף לר"ת איכא למ"ד דדוקא בענין הלואה ס"ל לר"ת דכופין הנתבע משום עבד לוה לאיש מלוה, אבל לפני בית דין שאינו מומחה אלא כעין ערכאות שבסוריא, אף לר"ת אין המלוה התובע יכול להכריח הלוה הנתבע לדון עימו בעירו. ומדברים אלא פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ יד,א, וז"ל:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

וידועים דברי הגר"א בבאורו לחו"מ (יד,יח) שציין לגמרא בב"ק מו,ב לענין דין המוציא מחבירו עליו הראיה, דס"ל לרב אשי דלא בעינן קרא (מי בעל דברים יגש אלי) אלא מסברא ילפינן לה; דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא. ויש להבין בהאי דינא שהתובע הולך אחר הנתבע, אם זה הוא לעיקר הדין, או שכך נהגו מאיזה סיבה שהיא. דלכאורה אם מקורו ממאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא וכמש"כ הגר"א, הרי שיונקים שורשיו מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, וסברת המוציא מחבירו משליכה כחה גם לענין זה של מקום הדיון, וא"כ לכאורה הדבר הוא מעיקר הדין. ועיין במש"כ הגר"מ פיינשטין בשו"ת אגרות משה (חחו"מ ח"א סי' ד) דמאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא היינו שהוא צריך לילך "לאסיא שיכול יותר לרפאות, וכיון שהוא במקום אחר, צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם, מבית הדין שבמקום המלוה". מבואר מדבריו דסברת הדין אינה רק מהטעם של המוציא מחבירו שעליו הראיה ועליו לילך אחר מקום הממון, אלא גם ששם במקום הנתבע מצויה הרפואה, שיכולים לכוף הנתבע.

ובגמרא סנהדרין לא,ב איתא

כי אתא רב דמי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד, כופין אותו וילך למקום הועד (מקום תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם - רש"י). אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחברו מנה, יוציא מנה על מנה, אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי, אמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד, כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול, כותבין ושולחין ... אמר אמימר, הלכתא כופין אותו וילך למקום הועד. אמר ליה רב אשי לאמימר, והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו. הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה - עבד לוה לאיש מלוה.

ומבואר דהמחלוקת בגמרא אם יכול בעל דין לכוף בעל דין חבירו לילך למקום הועד היינו שמקום הדיון - אצל התובע והנתבע - אינו מקום הועד שיש בו חכמים, אבל אם שני המקומות שוים, ורוצה כל אחד לדון בעירו, בזה לא דיברה הגמרא, ויליף המהרי"ק (ע"פ הסבר הגר"א) מדין המוציא מחבירו עליו הראיה דהתובע הולך אחר הנתבע. והוא הדין בזמן הזה ע"פ מש"כ המרדכי בסנהדרין (סי' תשט) דלית לן בית הועד, ובפרט בזמן הזה (עיין מהרי"ק הנ"ל ורמ"א חו"מ יד,א). וע"כ בזמן הזה חל הדין של התובע הולך אחר הנתבע, שהוא מן הדין ולא כמנהג נגד הדין.

והמהריב"ל (סוף ח"ג, סי' צז) דן בענין חכם שנשאל שאלה בדבר מחלוקת שהיתה בין שני בעלי דין, והשיב את תשובתו. ואח"כ התמנה לאב"ד בעיר הנתבע, אם פסול לדון בדו"ד בין הצדדים כיון ששמע דברי בע"ד אחד, ומפני שנוטל שכר ללמד את בן הנתבע תורה. ובתוך דבריו כתב דהא דנוטל שכר ללמד בן הנתבע תורה, אין זה פוסלו מלדון ואפילו משנת חסידים אין כאן, שהרי שכר טרחו קא שקיל, ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא שהפועלים והשוכרים יהיו פסולים להעיד ולדון, או שחכם הקהל יהיה פסול לדון אחד מבני קהלו:

"אדרבה, הוא מנהג קבוע בכל המקומות שיש קהלות מרובות שהתובע הולך אחר הנתבע, ואינם מחלקים בין שיהיה הנתבע עשיר או עני, או אוהב או שונא לנתבע, משום דכך הסכימו והוה ליה כאילו קבלו עליהם. והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הבי"ד של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם".

וממשיך המהריב"ל דבנידון דידה מן הדין מחויב התובע לדון בבית הדין של הנתבע, דכיון שיש מחלוקת הראשונים אם בנידון כזה יכול כופין את התובע לדון בבית דין של הנתבע, יכול הנתבע לומר קים לי כפוסקים שכופין את התובע לדון בבית דין של הנתבע: "וכל-שכן שאין אנו צריכים לזה, שכבר כתבנו שהמנהג הוא קבוע שהתובע הולך אחר הנתבע בפני הבית דין שלו". העולה מדברי מהריב"ל דיש מנהג קבוע שהתובע הולך אחר הנתבע, כדי שיכנע לב הנתבע בפני בית הדין שבעירו. ומעיקר הדין יש מחלוקת אם יכול לכוף התובע לילך אחר הנתבע, ויכול הנתבע המוחזק לומר קים לי שיכול לכופו.

ואם נאמר שדין זה הוא מכח מנהג ותקנה, א"כ מה מקום לראיה ממאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, דהא התקנה היתה כדי שיציית הנתבע לפסק הדין ומה ענין זה למאן דכאיב ליה. אולם נראה דהגר"א ס"ל דלמהרי"ק אין זה מן התקנה אלא כיון שיש מחלוקת בדבר (כמש"כ המהריב"ל), יכול הנתבע לומר קים לי, ודין הקים לי הוא פועל יוצא מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף אם אין בו ראיה מקרא, מ"מ מהסברא של מאן דכאיב ליה, יש ראיה גם לזה. אבל לטעם מהריב"ל שהוא מנהג ותקנה, אין מקום לטעם של מאן דכאיב וכו'. או י"ל דגם הגר"א ס"ל שדין זה הוא מכח מנהג ותקנה, אך לא מהטעם כדי שיכוף הנתבע לפסק הדין אלא מטעם של מאן דכאיב וכו'.

ובמהרשד"ם (חחו"מ סי' ז) נשאל בדין בעלי דין שכ"א רוצה לדון בבית דין אחר. והביא את המטילים דופי במנהג סלוניקי, עיר ואם בישראל, אשר נהגו מימי קדם, ימי גאוני עולם, לתת כח ביד הנתבע לבחור לדון בפני מרביץ תורה בבית כנסת שלו, אף אם בעיר התובע יש מומחה גדול יותר. ואף כי מהיות טוב וישר ולמען הסר לזות שפתיים טוב היה כי לא ידון את הצדדים מרביץ תורה מהבית כנסת של הנתבע, מ"מ הביא מש"כ בתרומת הדשן (ח"ב סי' סה) דאין לכוף להוציא אדם מעירו לדון בבית דין אחר, אפילו הבית האחר גדול מבית דין שבעירו, דכיון שיש להם בעירם בית דין שקבלו עליהם, יש לדון בבית דין שבעיר הנתבע. ואף שמנהג שאלוניקי בשתי קהילות, ואילו נידון מהרשד"ם בשני בתי דין בקהילה אחת דבזה יש צד לומר שיכוף התובע את הנתבע לדון בפני מי שגדול ממנו, מ"מ גם בעיר אחת יש להחזיק במנהג הקדמונים לדון בבי"ד של הנתבע מפני השלום (עיין עוד להלן). ומסיק מהרשד"ם:

"דבזמן הזה קרוב בעיני שמאחר שהנתבע רוצה להיות ציית דינא ע"פ התורה, אין חולק שאין כח ביד אדם בעולם לכופו לומר תעמוד בפני זה. וכן נראה בהדיא מדברי הרא"ש בפסקיו ... אלא דכולי עלמא מודו שיעמוד הנתבע לפני מי שירצה, בהיותו יודע ומומחה בדין תורה כפי הזמן. אבל לא ראיתי להאריך בזה, אחר שאינו מן הצורך, כיון שיש לנו עמודי עולם סוברים שיש לדון כפי רצון הנתבע כיון ששני הדיינים בעיר אחת וגם מנהג העיר מסכים לזה כך ראוי להורות".

ואף שמהרשד"ם איירי בשני בתי דין בעיר אחת, מ"מ מדבריו מבואר שדין זה של התובע הולך אחר הנתבע הוא הן מעיקר הדין והן מכח המנהג. ועיין עוד בדברי מלכיאל (ח"ד סי' קמח) שכתב דעיקר הטעם שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע; "שלא יוכל כל אחד לתבוע אנשים רחוקים ממנו לדין, והלה יתפשר עימו כדי להפטר מטורח הנסיעה ומההוצאה ע"ז". הרי שדין זה הוא מכח מנהג שלא יהיה כל אחד תובע לחבירו וכו'. ולכאורה טעם זה שייך גם בנתבע, שאם התובע הולך אחר הנתבע, תמיד יסרב הנתבע לשלם וירצה להתדיין כדי שהתובע יתפשר עימו. אלא שלענין נתבע המסרב לשלם, יש עסק ביניהם קודם הדין תורה ולא הדין תורה גורם להתפשרות, משא"כ אם יהיה הדין שהנתבע הולך אחר התובע הרי שהתביעה בבית דין היא הגורם להתפשרות, ע"כ תיקנו שהתובע הולך אחר הנתבע.

 וסברא זו שלא יכריח כ"א את חבירו התובע להתפשר עימו, מובאת בתוס' קיב,ב (ד"ה מצי) בשם בה"ג, דדוקא נתבע יכול לומר שרצונו לילך לבית דין הגדול, אבל תובע אינו יכול לומר כן: "דאל"כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עימי לבית דין הגדול". אמנם התוס' הביאו דעת ר"ת דכל שכן תובע יכול לומר שרצונו לדון בבית דין הגדול. ומה שלוה אינו יכול לומר נלך לבית הועד, היינו דוקא לענין בית הועד שהוא מקום בית דין קבוע, שאין הלוה יכול לטעון שרצונו לדון בבית הועד, אבל לבית הדין הגדול שהוא גדול בחכמה, אפילו לוה יכול לומר שרצונו להתדיין בבית הדין הגדול. ומ"מ כל זה לענין אם אומר שרוצה לדון בבית הועד או בבית דין הגדול. ובמרדכי סנהדרין (סו"ס תשט) כתב בשם האור זרוע, וז"ל:

"כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו, הרי זה דן בעירו בעל כורחו, לא שנא תובע לא שנא נתבע, לא מצי למימר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול אלא דן בעירו, מפני הרמאין שלא ידחו עצמן מן הדין. ותו, דלית לן מקום הועד מקום קיבוץ חכמים שיתבייש מהן. וכבר שאל הרב רבינו יעקב לרבינו שמשון משנץ - והשיב, מנהג חרם של בית דין שבעירינו אודיעך כי אחד מבני עירינו המזמין חבירו לדין, על כרחך ידון כאן ואין יכול לדחותו ולומר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול קאזילנא, אבל בזה יכול לדחות שלא יטעון עד יום שלישי ..."

מדברי האור זרוע עולה דמעיקר הדין כל היכא שאין בית ועד או בית דין גדול, התובע דן בעיר הנתבע. כך עולה מראשית דבריו, וכן ממש"כ דהאידנא אין מקום הועד ודנים בעיר הנתבע, הרי שבמקום שאין בית ועד או בית דין גדול, מעיקר הדין התובע הולך אחר הנתבע. ואף במקום שיש בית ועד או בית דין גדול, ס"ל לאו"ז שמכח המנהג דנים בעיר הנתבע; "מפני הרמאין שלא ידחו עצמן מן הדין". והאידנא לא מיבעיא מכח המנהג אלא אף מכח הדין אין לנו מקום הועד, וחזר הדין להיות נידון בעיר הנתבע. ועיין במהרי"ק שורש כא שהביא את דברי האור זרוע הנ"ל, והעלה מדבריו:

"דאע"ג דבימי התלמוד היה לכל הפחות מלוה יכול לטעון לבית דין קא אזילנא או לבית הועד, אפילו הכי האידנא איכא למיחש לרמאי, ולא שנא תובע ולא שנא נתבע צריך לדון בעירו, כל שכן וכל שכן בזמן הזה שיש שיש לחוש כדפירשתי. ועוד קל וחומר בן קל וחומר בארץ אשכנז אשר שמעתי שסכנה גדולה ברוב המקומות לצאת אפילו מקיר העיר וחוצה וכל היוצא צריך הוא להוצאה מרובה ..."

הביאו הרמ"א להלכה בשו"ע חו"מ יד,א דכבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר, אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עימו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין גדול או בית ועד. והיינו כדברי אור זרוע ומהרי"ק הנ"ל. לפ"ז האידנא אין הבעל יכול לדרוש להתדיין בבית הועד, אלא אם יש בעיר הנתבע בית דין, התובע הולך אחר הנתבע ודן בעירו, גם אם הבית דין שבעיר התובע גדול יותר מהבית דין שבעיר הנתבע, דכיון שאין לנו בית דין גדול או בית הועד, פירושו של דבר שאין לנו הכלים לקבוע מי גדול מחבירו, וממילא הדר דינא דידון בבית דין שבעיר הנתבע, אף שעל פניו בית דין זה קטן מבית דין שבעיר התובע. וכל זה מכח התקנה, אבל מדינא אם גם לתובע יש הוצאה לילך לבית הדין, אם בית דין שבעיר התובע גדול בחכמה, יכול לכוף לנתבע, אבל מתקנתא לא מצי לכוף ודנים בעיר הנתבע (לענין אם יש לתובע או לנתבע הוצאה לילך לבית דין הגדול, עיין בסמ"ע יד,ט, ש"ך יד,ה, נתיבות יד,ב וקצוה"ח יד,א. ועיין עוד באמרי יושר ח"א סי' לח מש"כ בזה).

ב.     שני בתי דין בעיר אחת

מדברי הסמ"ג (עשה צז, קפז, ע"ג) מבואר דבשני בתי דין בעיר אחת יכול הנתבע לומר שרצונו לדון בפני הדיין, אף שהוא קטן מהדיין האחר, וז"ל:

"אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת ואחד גדול מחבירו, יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אע"פ שהוא קטן ממנו, מאחר שהם בעיר אחת, כדמוכח בפרק ז"ב (סנהדרין כג,א) גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך, נלך ונדון בפני רב חסדא, אע"פ שלא היה גדול כרב הונא. אע"פ שזאת הסוגיא אינה במסקנא מ"מ הסברא אמת וגם ר"ח לא סתרה בפירושיו אחר המסקנא".

ואחד מבעלי הדין הוא הנתבע, דאי התובע ירצה להתדיין אצל הקטן, פשיטא דלא יוכל לכוף לנתבע לדון אצל הגדול. וכן מבואר בהג"א סנהדרין (פ"ג סי' ב הגהה ב), וז"ל:

"אמר רב פפא אפילו תימא מומחין, כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא וכו', משמע להדיא היכא דלא מטריח ליה למלוה כגון שיש שני בתי דינין כשרים בעיר, אפילו לוה יכול לומר לא אדון אלא בפני זה אע"פ שאחד גדול מחבירו, דהא בי דינא דרב הונא גדול מבי דינא דרב חסדא. ואין להקשות דהא אמר אם הלוה רוצה לדון בעירו ומלוה רוצה למקום הועד, דהתם הלוה לא מטריח ליה מידי וגם לא יוציא מעותיו. התם שאני שהמלוה רוצה למקום הועד, ושם יכול לכופו יותר כי יתבייש מפני קבוץ התלמידים, אבל היכא דאיכא שני בתי דינים שוין ולא מטריח ליה למלוה כגון שניהם בעיר - לא".

מבואר בהג"א דדוקא למקום הועד יכול מלוה לכוף ללוה, אבל בשני בתי דין שוים בעיר אחת ולא מטריח ליה מידי, יכול הלוה לכוף למלוה לדון בפני מי שקטן ממנו. וא"כ גם אם המלוה בעיר אחרת, למאי דקיי"ל דהולך התובע אחר הנתבע, יכול הנתבע לבחור אף את בית הדין הקטן שבעירו. אמנם בנימוק"י בסנהדרין (ג,ב בעמוה"ר) כתב דאם לוה בעי בית דין הגדול מחבירו ולא הקטן באותה העיר, שומעין ללוה. ומבואר דשומעין לו דוקא אם אמר שרוצה לדון בפני הגדול. וכן בטור חו"מ יד,ג חלק על הסמ"ג וכתב דאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשוין, ורק יכול לדחותו מקטן לגדול. וכן עולה מדברי הרשב"א בתש' (המובאת בב"י). והמחבר בשו"ע חו"מ יד,ג פסק כדעת הסמ"ג דיכול הנתבע לומר שרוצה לדון בפני הקטן. והרמ"א לא הביא דעת החולקים, ובסמ"ע יד,כא הקשה מדוע לא הביא הרמ"א דעת הנימוק"י, הטור והרשב"א דפליגי על דעת הסמ"ע. ועיין בנתיבות יד,ג, שכתב וז"ל:

"בין המלוה ובין הלוה יכולים לעכב עד שיתפשרו יחד על בית דין אחד. ואם אי אפשר להתפשר, ישבו שניהם יחד והוי כעין זבל"א. ואם שני הבי"ד אינם רוצים לשבת יחד, אזי הנתבע כחו גדול, כיון שאי אפשר לכפותו כשאמר לבית דין זה אני רוצה".

ובכל ענין נראה לפמש"כ מהריב"ל (הנ"ל) דבמקום פלוגתא יכול הנתבע לומר קים לי שאיני חייב לדון אלא בבית דין שאני חפץ, א"כ גם במחלוקת זו אם בשני בתי דין בעיר אחת וברר לו הנתבע בי"ד קטן, אם יכול התובע לכופו לגדול יותר, יוכל הנתבע לומר קים לי שאין לכופו לדון אלא בפני בית דין הקטן שהוא ברר לו. וכבר הובאו לעיל דברי מהרשד"ם בתש' (חחו"מ סי' ז) דאף בשני בתי דין בעיר אחת (כנידון דידיה) אף לחולקים על הסמ"ג, מ"מ מפני השלום שלא יתקוטטו התובע והנתבע ולהשקיט המריבות, ידונו בבית דין הקטן שברר התובע. ומוכח מדברי מהרשד"ם דאף שרבים הראשונים הסוברים כסמ"ג, מ"מ אף לנימוק"י ודעימיה יש לשמוע לנתבע:

"ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום, שגדול השלום. וזה שאם יבוא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה, ואמר הנתבע אין האמת כדבריך, מאן מוכח בעוונותינו, כל אחד מתנשא ואומר אני אני ואפסי עוד גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטות. לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר, שהדין בזה עם הנתבע, וכל שכן וקל וחומר לענ"ד בזמן הזה שרוב הדינים אינם אלא ע"פ הספרים שנמצא, שאין הקטן דיין אלא הגדולים ..."

מבואר מדברי מהרשד"ם דאף אם מדינא אין הנתבע יכול לומר שרצונו להתדיין בפני בי"ד קטן כששניהם מעיר אחת, מ"מ מפני השלום אין לכוף הנתבע לדון בפני בית דין גדול שברר התובע, דמי יכול היום לומר איזה קטן ואיזה גדול, וירבו מחלוקות בישראל.  

ולכאורה הדין בשני בתי דין בעיר אחת תלוי בטעם שהתובע הולך אחר הנתבע. אם נאמר שהטעם הוא מאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, א"כ הוא הדין והוא הטעם בעיר אחת על התובע לילך אחר הנתבע, דלתובע כאיב ליה. אולם אם נאמר כסברת בה"ג שלא יכריח כ"א את חבירו התובע להתפשר עימו, (תוס' קיב,ב ד"ה מצי הנ"ל), א"כ בעיר אחת לא שייכת סברא זו, וכמש"כ הג"א (הנ"ל). אמנם עיין בכנסת הגדולה (סי' יד, הגהת טור ס"ק כא) דמאחר שנהגו בשתי עירות לילך אחר הנתבע, "ראוי להנהיג המנהג אפילו בעיר אחת בשני בתי דין, שלא לחלוק המנהג".

ג.       רוצה הנתבע לדון בעיר אחרת

ואם הנתבע אינו חפץ לדון בעירו אלא בעיר אחרת - סמוכה או רחוקה, או שרוצה לדון בעיר התובע, והתובע רוצה לדון בעיר הנתבע. ולכאורה הדבר תלוי מאיזה טעם אמרינן שהתובע הולך אחר הנתבע. אם נאמר כטעם בה"ג שאם ילך הנתבע אחר התובע, א"כ "כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עימי לבית דין הגדול", א"כ כאשר רוצה הנתבע שלא להתדיין בעירו ורוצה להתדיין בעיר סמוכה או בעיר התובע, אין מקום לטעם זה לומר שידון התובע בבי"ד שברר הנתבע. אולם לטעם של מאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, טעם זה שייך גם בנדון כזה, שהרי הבי אסיא הוא הבית דין שיבחר הנתבע, מה לי בעירו ומה לי בעיר אחרת, לא המקום גורם אלא הנתבע. ולמש"כ בכנסת הגדולה דאף לטעם הבה"ג - לא פלוג בתקנה, ואף בשני בתי דין בעיר אחת ידונו בבית דין שבחר הנתבע, אפשר דלא פלוג גם אם רוצה לדון בעיר סמוכה או בעיר התובע, או שבכהאי גוונא שהוא אופן לא שכיח, לא שייך בזה התקנה כלל וידונו ע"פ עיקר הדין.  

אמנם כל זה נראה באופן שאינו מטריחו יותר על המידה, אולם אם מטריחו למקום רחוק יותר מעירו (של הנתבע), או שלעיר הנתבע יש לתובע דרך ולעיר האחרת לא, בכהאי גוונא אינו יכול לטעון שחפץ בבית דין בעיר אחרת. ומעיקר המנהג נראה ע"פ מש"כ האור זרוע שהובא במרדכי סנהדרין (סו"ס תשט, הובא לעיל) דבכל מקום שיש חשש לרמאות, ונראה לבית דין שכל טענתו להתדיין בבית דין מסוים היא כדי לדחות עצמו מן הדין, לא יוכל הנתבע לבחור בבית דין שממנו יוכל להתחמק מלקיים את פסק הדין, בפרט כאשר בעירו יש בתי דין, והוא בוחר בית דין שבעיר אחרת, ניכר רצונו לגרום הוצאה לתובע וכן להתחמק מלהתדיין, לא אזלינן בתר ברירת הנתבע.

אולם כאשר הבית דין שבחר אינו בעירו אלא סמוך לעירו, בזה יש לדון אם חשיב כעיר הנתבע. דהנה בגמ' סנהדרין כג,א הקשתה הגמ' על האופן שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, דסגי בבית דין אחד, ומדוע שני בתי הדין צריכים לבחור בית דין שלישי. ואחד מתרוצי הגמרא שמדובר בבי דינא דרב הונא ורב חסדא, דקאמר ליה מי קמטרחנא לך. ורש"י שם פירש שהיו רב הונא ורב חסדא במקום אחד. ותוס' שם (ד"ה כגון) הקשו על פירוש רש"י, ותירצו דהיו סמוכים זה לזה חוץ לג' פרסאות. ומזה מוכח דתוך ג פרסאות חשיב כמקום אחד.

ובתרומת הדשן (ח"ב סי' סה) כתב בענין מה נקרא סביבות העיר שיחשב כעיר, וז"ל:

"גם מה שכתבו קהילה קדישא ומנהגם הנזכר, שכל סביבותיהם השייכים לבית החיים שלהם יהיה דינם ותורתם כמותם לענין בית דין דלהון, גם בהא שפיר קאמרי וכן הוא מנהג בתי דינין כמדומה לי בכל מקום. וכן קבלתי ממורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן זצק"ל הלכה למעשה שכן הוא מנהג בתי דינים".

ומזה יש הרוצים להקיש שהואיל ומהבחינה המוניציפאלית כל גוש דן שייך לבית הקברות של תל אביב (דבית החיים דבני ברק אינו בית קברות עירוני אלא פרטי), א"כ גם תושבי בני ברק נגררים לבית הדין בת"א. וזה לכאורה צריך לימוד, דהנה מש"כ בתרומת הדשן דכל סביבותיהם השייכים לבית החיים ניהיה דינם ותורתם כמותם לענין בית דין, אפשר דמיירי בעירות שלא היה בהם בית דין, והשאלה היתה לאיזה בית דין שייך אותו מקום, לבית דין של מקום א או לבית דין של מקום ב, בזה נאמר כי כל השייכים לבית החיים שייכים גם לענין בית הדין. אולם כאשר שני מקומות מחולקים מוניציפאלית ולכל אחד יש בית דין משלו, גם אם ב העירות סמוכות, עדיין שתי עיירות הן, והנתבע לא יוכל לומר שרוצה לדון בבית דין שבעיר אחרת. ומנהג בתי דין מיירי כשאין בעיר הנתבע הסמוכה בית דין בפני עצמו, ובזה אזלינן בתר בית החיים. וכדוגמא במקומותינו - ישובים קטנים או קבוצים השייכים למועצה אזורית אחת השלטת ומנהלת את עניני כל הישובים הקטנים, שאין לקבוצים או לישובים או המושבים הקטנים מעמד עצמאי. אולם כשמדובר בשתי ערים גדולות המחולקות מוניציפאלית, אין בית החיים מהוה מודד להגדיר את תחומי העיר לענין בית דין. מודד זה תקף לכאורה לענין מקומות בהן אין הגדרה אחרת המחלקת. אולם בשתי ערים, בפרט אם בכל אחת מהן יש בית דין בפני עצמו, כל אחת תחשב כעיר נפרדת, ומהעולה מתרומת הדשן - לא יוכל הנתבע לומר שרצונו לדון בעיר הסמוכה.

ולמעשה נראה שהדבר תלוי בשיקול דעת בית דין שבו הוגשה התביעה. אם נראה לבית הדין שהנתבע רוצה לדון בעיר אחרת משיקולים פסולים, כגון שיוכל לשבש הליכי דין מאיזה טעם שיהיה, ואומדן דעת של בית הדין שלא יתקיים דין תורה בבית דין שבחר הנתבע, יוכל בית הדין לקבוע שמקום הדיון יהיה רק בעיר הנתבע ולא בסמוך. (ועדיין צ"ע אם בכהאי גוונא לא תרבה המחלוקת וכטעם המהרשד"ם הנ"ל, דלטעם מהרשד"ם נראה שגם בעיר אחרת יוכל הנתבע לומר שרצונו להתדיין שם, דאם יוכל לפסול את בית הדין הסמוך מפני שישבש הליכי דין ולא יוציא דין אמת לאמיתו, תרבה המחלוקת בין בתי הדין). ועיין בתרומת הדשן (ח"ב סי' פז) שנשאל בענין אלו הנתבעים סכום קטן, ומבקשים להתדיין במקום רחוק, ונמצא שיוציא התובע מאתיים על מנה. והשיב על זה בתרומת הדשן:

"דמילתא דפשיטא דאין להניח להם לדחות ולענות הדין ע"י טענות הללו, וכל כהאי גוונא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכהאי גוונא אמרינן בפרק זה בורר, מי שנושה בחבירו, יוציא מנה על מנה".

(ועיין תש' נאות דשא סי' נא). לפ"ז נראה דבכל מקום שיש חשש להערמת ולשיבוש הדין, לא יוכל הנתבע לילך לבי"ד זה. ויוציא מנה על מנה אינו אלא דוגמא לעיוות הדין, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ד.      בית דין קבוע ושאינו קבוע

הרמ"א חו"מ ג,א כתב דהא דיכול בעל דין לומר שאינו רוצה לדון בבית דין אלא בזבל"א, היינו דוקא אם יש דיינים שאינם קבועים, אולם אם יש בעיר דיינים קבועים, לא יוכל לומר שרוצה לדון בזבל"א. והגר"מ פיינשטין זצ"ל (אגרות משה, חחו"מ ח"ב סי' ג), כתב וז"ל:

"... זה רק בעירות שבמדינתינו שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו. אבל בנוא יורק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים, שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר. ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א, מוכרחין לילך בזבל"א דוקא".

מבואר מהאגרות משה דדין בית דין קבוע יש רק לבית דין ממונה מהמלכות ולא בית דין קהילתי, ובמקום שבית הדין הוא קהילתי, יכול אחד הצדדים לדרוש לדון בזבל"א. ולכאורה הוא הדין אם בעיר הנתבע יש בית דין קבוע, ממונה מהמלכות, וכן בית דין שאינו קבוע - קהילתי, שלא יוכל הנתבע לומר שרצונו לדון בבית דין שאינו קבוע, דלא עדיף כח בית דין שאינו קבוע מזבל"א.

אמנם נראה דמש"כ הגר"מ פיינשטיין דבעינן לבית דין קבוע שיהיה ממונה מהמלכות, דאף אם הבית דין מעיקרו הוא בית דין קהילתי, אך בית דין זה מקובל על רוב מנין ורוב בנין של התלמידי חכמים ושל תושבי העיר, ופקיעי שמייהו כדיינים מומחים, נראה שיהיה לבית דין זה דין של בית דין קבוע. דהאגרות משה בא לאפוקי מבית דין שמינתה כל קהילה לעצמה, ואין הבית דין מקובל אל מחוץ לבני הקהילה, דזה לא חשיב בית דין קבוע לבני העיר אלא לבני הקהילה, משא"כ אם הבי"ד הקהילתי התקבל על בני העיר, דינו כבית דין קבוע. לפ"ז אם יש בעיר בית דין המקובל על כלל הציבור, לא יוכל הנתבע לומר שרצונו לדון לפני בית דין קהילתי.

ה.     שותפים שנתבעים

כאשר מספר שותפים נתבעים בענין מסוים, נראה פשוט וברור שאין להפריד את התביעה למספר תביעות ע"י זה שכל אחד מהשותפים יבחר בית דין אחר, דאם כל התביעה ענינה אחד והיא משותפת למספר אנשים, יהיה בכך עיוות דין להפריד התביעה. וכן ראיתי לגרמ"מ שפרן שליט"א (דברי משפט ח"ו עמ' רפד - רפה) שכתב כן מסברא, דכל הדין שהתובע הולך אחר הנתבע הוא כדי להעמיד הדת והצדק על תילה ולהציל עשוק מיד עושקו ולמנוע פרצות להשמט מן הדין, וא"כ אין למיזל בתר איפכא. וכן הביא שם את דעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שעל השותפים לבחור בית דין אחד.

ועל האופן שבו יבחרו את בית הדין, כתב שם דדין זה נגזר מהלכות שותפים, שאם יש מחלוקת בין השותפים ואי אפשר לעשות גוד או אגוד, מטילים גורל (עיין שו"ע חו"מ קעא,ח וקעג,ב). ובמקום שיש הרבה שותפים, יש ללכת אחר הרוב, וכמש"כ הרמ"א בחו"מ קסג,יא, ועיין בתש' חתם סופר חחו"מ קטז. וע"כ השותפים הרבים יבחרו בית דין אחד ע"פ רוב דעות, ושנים או שלשה שותפים, יבחרו בית דין ע"פ גורל. וכן יעשו בכל מקום שאינם פועלים ע"פ רוב.

לאור האמור לעיל

נראה דע"א שהנתבע יכול לבחור את מקום הדיון בעירו, ונהגו שיכול לבחור אף בסמוך לעירו, מ"מ אם נראה לבית דין שמטרת הנתבע לגרום הוצאות מיותרות לתובע או לשבש הליכי דין ולעוות משפט צדק, לא ידון אותו בית דין שבחר הנתבע אלא בית דין אחר שיבחר הנתבע.  

אם יש בעיר בית דין המקובל על כלל התושבים ואינו מוגדר כבית דין קהילתי, בזה אין לבית הדין שדייניו ממונים מטעם המלכות, דין קבוע יותר מלבית הדין המקובל על כלל תושבי העיר.