פועל שחזר בו בדבר האבד

1. שוחט במערכת כשרות שנסעו לחו"ל וחזר בו.

צוות שוחטים מארץ ישראל נשכרו לעבוד שבועיים בחו"ל עבור מערכת שחיטה. מיום שני כ"ט אדר עד יום חמישי שלאחר מכן י' בניסן. לאחר שכבר טסו - הודיע אחד השוחטים ביום שלישי ב' ניסן, שנולד לו נכד ביום ראשון כ"ח אדר, וברצונו להיות  בברית ביום ראשון ו' ניסן, לפיכך הוא עוזב את העבודה ביום חמישי. מנהל העבודה טען כי הוא מפסיד למערכת הכשרות כרטיס טיסה הלוך וחזור להביא שוחט אחר, השוחט טען כי הוא אנוס ואין לו להפסיד את הנזק, כי הוא רק גרמא, וגרמא בנזיקין פטור. מי צודק בטענותיו.

דין שוכר פועל שחזר בו

מבואר במשנה (בבא מציעא עה:)

"שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד, וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען". ע"כ.

מבואר במשנה שאם הפועלים חזרו בהם בדבר האבד יכול לרמותן ולהבטיח להם יותר שכר, ולבסוף לשלם כפי שקצץ להם מלכתחילה והיינו "מטען". או ששוכר פועל אחר אפילו יקר יותר, ומפחית משכרן היוקר שהוצרך להוסיף לפועל האחר, והיינו "שוכר עליהן".

וכן פסק הרמב"ם (שכירות ט, ד)

"וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה ונוטל, כו' במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד, אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן, אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נאנס, כגון שחלה או שמע שמת לו מת. ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן כו' כיצד שוכר עליהן, שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים, עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים". עכ"ל.

וכן פסק המחבר (חו"מ סימן שלג סעיף ה).

והנה נידון דידן הוא דבר האבד, וכל יום הוא הפסד גדול מאוד. ולאור המבואר יכול להטעותו או לשכור עליו - אלא אם כן נאנס הפועל.

מהו אונס

ומבואר ברמב"ם ובשו"ע (שם) שגדר אונס הוא שחלה הוא ובני ביתו. והמקור שמחלה שלו או של בני ביתו הוי אונס, מציין בביאור הגר"א (שם) שמקורו ממשנה בנדרים (כז.):

"נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין". ע"כ.

ומה שכתב הרמב"ם ששמע שמת לו מת הוא פשוט, כיון שחייב לנהוג אבלות שבעה ימים ואסור בעבודה. 

הנה מבואר שאונס אינו אלא שחלה הוא או אחד מבניו או ששמע שמת לו מת. אבל נולד לו נכד פשיטא ופשיטא שאינו אונס כלל, שאין חובת אבי אבי הבן להיות בברית לנכדו ולהפסיד לבעל הבית בדבר האבד. [ואפילו אם היה השוחט עצמו אבי הבן הנולד, יש לעיין אם נחשב כאונס].

הטעם שאינו גרמא בנזיקין

אבל מכל מקום צריך לבאר, מדוע פועל שחזר בו בדבר האבד מתחייב בנזק שגרם לבעל הבית, הא גרמא בנזיקין פטור (ב"ק נה:). ומבטל כיסו של חבירו פטור (ירושלמי בא מציעא, פרק ה, ג). וכבר עמד בזה בנתיבות המשפט (ביאורים סימן שלג ס"ק ג) וכתב שני דרכים בזה. וז"ל "הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן על כורחך לאו דינא דאורייתא הוא, ועל כורחך הוא מצד תקנת חז"ל, או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי שכרן". עכ"ל. הנה כתב שני דרכים לחייב, או שתקנת חכמים היא להפסיד לפועל עד כדי שכרו, או שאמדו חז"ל שמחייבין זה את זה להשלים ההיזק עד כדי שכרן.

ובסימן ש"ו (ס"ק ו) הביא בשם השיטה מקובצת שסובר שהוא מחמת שנתחייבו זה לזה בההיא הנאה. וז"ל: "וכתב השיטה מקובצת [שם ע"ג ע"ב ד"ה האי מאן] וז"ל, קשה למה חייב לשלם לו כלום, מאי שנא ממבטל כיסו של חבירו, ותירץ דאע"פ שלא קיבל עליו בפירוש, כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם, דבהאי הנאה דסמך עליו, ואלמלא הוא היה לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתן, וכן הבעה"ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה וכו'". עכ"ל. ודברי השיטה מקובצת נוטים לטעם השני של הנתיבות בסימן של"ג, שאינו תקנת חכמים, אלא שבההיא הנאה נשתעבדו זה לזה מדין ערב.

פסק דין

לאור המבואר, יש להפחית משכר השוחט - על מה שעבד - כל ההוצאות שעלו כדי להביא שוחט אחר. הן הוצאות הטיסה הלוך וחזור, והן הוצאות של שכר יקר יותר - אם לא מצאו שוחט אלא שוחט יותר יקר.

2. גומר במצות שחזר בו באמצע עבודתו

עד כמה יכול להפסיד לפועל שחזר בו

יש לי מאפית מצות. בערב פסח, הגומר עזב את העבודה ללא סיבה מיוחדת, וכדי שלא להפסיד, לקחתי גומר אחר בתשלום הרבה יותר יקר. האם יכול אני לתבוע את הפועל על גרם הנזק שעשה לי.

תשובה

כבר נתבאר שפועל שחזר בו בדבר האבד יכול לשכור פועל אחר ביוקר על חשבון הפועל שחזר בו. ומבואר בגמרא (עח.) "שוכר עליהן כו' עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן" ע"כ. ופרש"י (שם) "עד כדי שכרן - אם עשו אצלו קצת המלאכה, ולא קיבלו כלום - שוכר עליהן, כל מה שהוא חייב להן - יוסיף לאחרים ויגמרו" עכ"ל.

הנה מבואר בלשון רש"י, שרק מה שחייב להן יוסיף לאחרים, ומשמע מלשונו שאינו יכול להוציא מהם ממון שבידם, אלא רק ממון שכבר התחייב להם על עבודתם יכול להפסיד להם. כגון שעבד הגומר שעתיים, ושכרו על שעתיים אלו מאתיים שקלים, יכול להפסידו רק מאתיים שקלים, ויפסיד הגומר מה שעבד, אבל אם מצא גומר בתוספת של שלש מאות שקלים, אינו יכול להוציא מהגומר הראשון מאה שקלים.

זאת ועוד, אפילו אם כבר שילם לגומר מאתיים שקל על עבודתו, אינו יכול לתת לגומר האחר תוספת מאתים שקל ולהוציא מיד הגומר הראשון מה שכבר נתן לו, כי רש"י דקדק לפרש, ש"רק מה שחייב להם", משמע שאם אינו חייב, אלא שכבר נתן, אינו יכול להפסידם. וכן מפורש בדברי הרא"ש ביאור שיטת רש"י, שכתב (פסקים, שם, ו) "לפירוש רש"י אם כבר פרע להן לא יטול מהם מה שעשו". [ותמהו הסמ"ע והש"ך על הב"י והמגיד משנה שביארו ביאור אחר בשיטת רש"י].

העולה מזה, לשיטת רש"י אינו יכול להוציא ממון מיד הגומר שחזר באמצע עבודתו, אלא שיכול להחזיק בידו הסכום שכבר חייב לו עבור עבודתו, ולא ליתן לו.

אבל הרא"ש (שם) כתב, שכונת הגמרא עד כדי שכרן, היינו עד כמה שהיה חייב לשלם לפועל הראשון אם היה עושה כל עבודתו, וכפי שכר זה, יכול להוציא ולהוציא מיד הפועל שחזר בו באמצע עבודתו. פירוש: אם מלאכת הגומר בערב פסח היתה צריכה להיות שמונה שעות, בשכר שמונה מאות שקלים, ועבד שעתיים וחזר בו באמצע, יכול להוסיף לגומר האחר שמונה מאות שקלים, והגומר הראשון שעזב לאחר שעבד שעתיים, חייב לשלם שש מאות שקל לבעל הבית. ואפילו אם כבר שילם לו על עבודתו - מאתיים שקלים - חייב להחזיר.

וטעם מחלוקתם הוא, שכבר נתבאר שבאמת מדין גרמא לא היה חייב כלל, אלא שנשתעבדו זה לזה כמבואר לעיל. ולפרש"י לא נשתעבד הפועל רק להפסיד הממון שהרויח בעבודתו, ולא להוציא מכיסו כלום - אפילו מה שהרויח והגיע לידו. ולפירוש הרא"ש, כל הסכום שיכול להרויח, מתחייב לשלם לבעל הבית כדי שלא יפסיד על ידו.

פסק הלכה

ולהלכה פוסק הסמ"ע (סי' של"ג ס"ק כ"ה) כפירוש הרא"ש, כיון שכך משמע לשון הרמב"ם (שכירות ט, ד) שכתב:

"כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים" עכ"ל.

משמע שכל הפסיקה שפסק על כל עבודתם נוטל מן הראשונים, משמע שנוטל מכיסם. וכן הוכיח הרא"ש דבריו מהירושלמי (פרק האומנין הלכה א). ואע"פ שהמחבר סתם וכתב (סי' שלג סעיף ו):

"וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה  עד כדי שכרן של ראשונים" עכ"ל.

כבר פירש הסמ"ע שכונתו כשיטת הרא"ש, וכן פסקר הש"ך (ס"ק לב), וכתב שהיא דעת הראשונים, וכן כתב בביאור הגר"א (ס"ק לז) בביאור שיטת המחבר.

העולה מזה: פועל שחזר בו לאחר שהתחיל לעבוד, בדבר האבד, ואין בעל הבית מוצא רק פועל אחר ביוקר רב, יכול לשכור פועל אחר ולהוסיף לו יותר מהשכר המקובל עד כמה שהיה צריך לשלם לפועל שחזר בו - אם היה עובד כל עבודתו. כגון, ששכרו לעבוד כמה ימים בשכר אלפיים שקלים, ועבד רק כמה שעות וחזר בו, יכול בעל הבית להוסיף לפועל אחר אלפיים שקלים, וחייב הפועל הראשון שחזר בו לשלם מכיסו את כל השכר שהוסיף לפועל השני, כי אנן סהדי שהתחייב להשתעבד לשלם לבעל הבית אם יחזור בו -כמה שהיה יכול להרויח.