לוה שקיבל כסף מזוייף והחלפן כספים מסרב להחזיר לו אא"כ יחתום עליו שמזוייף

דין כסף מזוייף

הנידון

"קיבלתי מחברי שלושת אלפים דולר פרעון חוב. לאחר מכן הלכתי לבעל עסק 'המרת מטבע חוץ' להחליף את הכסף לשקלים. בבדיקת השטרות אמר לי כי אחד השטרות של מאה דולר הינו מזוייף.

ביקשתי שיחזירו לו, כי בעל חובו יחליף לו את השטר המזוייף לשטר כשר, טען החלפן, היות ועל פי חוק המדינה הוא צריך לקרוא למשטרה שיחקרו את מקור הזיוף, לכן, אע"פ שאינו רוצה להפליל אותו, לפחות ברצונו להחתים את השטר בחותם "מזוייף". טענתי, שאם יחתים את השטר בחותמת "מזוייף", בעל חובי לא יחליף לי את השטר, ואהיה נפסד. טען לעומתי החלפן כי השטר מזוייף אין לו כל ערך, ואפילו אם יקרענו אינו מפסידו כלום. ואע"פ שעל ידי זה לא יוכל להחליף, אין זה אלא גרמא בעלמא. מי צודק בטענותיו.

תשובה

ר' יוסף חייב אם יאבד את המטבע בתשלום שווי השטר, ומה שטען כי על פי חוק המדינה חייב לאבדה, אין זה פוטרו מלשלם לר' חיים על איבוד המטבע.

על מנת לעמוד על בירור העניין יש לבאר: א. המקבל מטבע מזוייף האם יכול לדרוש להחליפו לו. ואם המתין הרבה זמן האם אמרינן דמחל. ב. הקורע לחבירו שטר מזוייף, האם הפסידו ממון. ג. האם מותר להשתמש במטבע מזויף ולתתו אותו במתנה או במקח.

ספק הפתחי חושן האם מותר להחזיר מטבע מזויף

כתב המחבר בדין אונאה של מטבע (חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז סעיף יח)

"נפחתה, וחסרה כדי אונאה, אסור לקיימה, מפני שבקל מרמין בה. ולא ימכרנה לאנס או לתגר, מפני שמרמין בה אחרים" עכ"ל.

הנה מבואר דאסור לתת מטבע שנפחתה ערכה [והיינו בזמן חז"ל שלמטבע היה חשיבות של עצמה, בזהב ובכסף, דלא כבזמנינו שהכסף הינו כשטר על נכסי המדינה], במקום שיש לחשוש שהלה ירמה אנשים בה. ומכל מקום מבואר בלשון המחבר, דדוקא לאנס או לתגר לא ימכרנה, אבל למי שאינו חשוד שירמה מותר לתת לו בשוי פחות, דלא חשדינן שירמה בה אחרים, אלא אם כן הוא אנס או תגר.

ועל פי זה כתב הגאון ר' יעקב ישעיהו בלוי זצ"ל בספרו פתחי חושן הלכות גניבה ואונאה (פרק יא הערה מו) וז"ל:

"ועל פי זה נראה, שאם קיבל מטבע או שטר כסף מזויף, מותר להחזירו למי שמסרו לו, ואין צריך לחשוש שמא ירמה אחרים אלא אם כן חשוד לאותו דבר, וכל שכן כשיש רגלים לדבר שזה ירמה אחרים באותה מטבע".

"ויש להסתפק כשהלה אינו רוצה להחזיר לו מעותיו אלא אם כן יחזיר לו המטבע המזויפת, שמסברא נראה דכיון שקבלה בטעות אין זה בכלל לא ימסרנה לאנס כו' והרי זה כאילו לא בא לידו, ואינו חייב להפסיד משלו כדי שלא ירמה אחרים, וצ"ע" עכ"ל פתחי חושן.

העולה מדבריו: א. שאסור לתת מטבע מזוייף למי שחשוד שירמה בו אנשים, כגון תגר או אנס, אבל מותר לתת מטבע מזוייף למי שאינו חשוד לרמאות, דדין מטבע מזוייף כמטבע שחסרה. ב. אם קיבל מטבע מאנס והלה אינו רוצה לתת לו מטבע אחר רק אם יחזיר לו המטבע המזוייף, בזה מסתפק אם מותר להחזירו לו ודעתו נוטה שמותר, אלא שנשאר בצריך עיון.

הנראה לעניות דעתי בדין מטבע מזוייף

ולעניות דעתי אין לדמות כלל מטבע מזויף למטבע שפחתה, דמטבע שפחתה היינו מטבע שיש לה שוויות מחמת הכסף והזהב שבה, אלא שהשוי הנקוב נפחת מרוב ההשתמשות בה, ונפחת הזהב או הכסף ושווה פחות.

ובזה שייך דין אונאה שיתן לאחר, והלה יתן אותה לפי ערכה הנקוב, ולא כל אדם בודק בשווי האמיתי, ויעשה אונאה עם המטבע, לפיכך פסק המחבר דמותר לתת המטבע למי שאינו חשוד לרמות, אבל אסור לתת את המטבע למי שחשוד לרמות בה. אבל מטבע מזוייף אין לו ערך כלל, וכל כולו רמאות ומה שייך בזה לדון האם מותר לתת למי שחשוד או לא חשוד, פשיטא שמטבע כזאת צריך לאבדה שכולה זיוף ואין לה ערך כלל. 

ואף על פי שיש שטרות או מטבעות שקשה להבחין את זיופן, והם עוברים לסוחר, וברוב המקומות אפשר לקנות בהם דברים, אם כן לכאורה יש לה ערך אפילו שאינו ערך אמיתי אבל הוא עובר לסוחר, ואף על פי ששום אדם לא יסכים לקבל את המטבע בשויה אם ידע שהיא מזוייפת, שהרי בבנק ובמקומות מסויימים אינה עוברת לסוחר, מכל מקום אם יתן לו המטבע בפחות משויה, יתכן שהרבה בני אדם יסכימו לקבלה בפחות משויה, אם כן לכאורה הוי ממש כמטבע שחסרה שמדין אונאה אתנינן לה, וכנראה זו היא סברת הפתחי חושן.

מכל מקום נראה שאינו דומה כלל, כיון שבזמנינו המטבעות הם שטר חוב על נכסי המדינה שהמטבע שלה, ובאמת על ידי מטבע זו אי אפשר להוציא מהמדינה כלום, כיון שהיא מזוייפת, ואף על פי שעוברת לסחור אין זה שוויות אמיתית, אלא הסכמת הבריות וטעותן לחשוב שהיא מטבע, וטועין בה, לפיכך טעותן אינה נותנת למטבע שווייות אמת להחשב מטבע שיש בה אונאה, אלא היא מקח טעות, אלא אם כן הלוקח יודע שהיא מזוייפת ומסכים לקבלה תמורת המקח, אבל כל זמן שלא יודע שהיא מזוייפת הרי זה בודאי מקח טעות, ואפילו אם יודע ומסכים לקבלה, אין לתת לאף אדם, כי חזקה שירמו בה בני אדם, כי כך דרכן של כל האנשים להעביר כסף מזוייף.

וכל זה אם המטבע היא שלו שקבל בירושה או מציאה וכדו' אז צריך לאבדה, אבל אם מכר חפץ לחבירו וקיבל בתמורה מטבע מזויף, בזה פשיטא דהוי מקח טעות כמו שכתב במחנה אפרים (הונאה סימן ב) דהקונה במטבע מזוייף חייב להחליף לו, והוא מלתא דפשיטא דלאו מידי יהיב ליה, ואין זה "מקח טעות", אלא לא הוי מקח כלל דלא מידי יהיב ליה.

וכיון שנתבאר שאם קיבל מטבע מזויף בפרעון חוב או במקח פשיטא דחייב הנותן להחליפה לו, אם כן אין להסתפק אם מותר להחזיר לנותן אם הוא אנס, שאפילו אם הנותן אנס או גזלן מותר להחזירה לו שיחליפנה לו, כיון שלא חל המקח ולא מידי יהיב ליה, ואינו צריך להפסיד מכספו כדי למנוע מהאנס שלא ירמה אנשים.

הגה בעצמך, וכי יש חיוב לאדם לקנות מאנסים מעות מזוייפות כדי שלא ירמו אנשים, וכמו כן בנידון דידן, כיון שלא מידי יהיב ליה וחייב לו מטבע תמורת המקח ואינו רוצה להחליף לו רק אם יחזיר המטבע המזוייף, פשיטא שמותר להחזירה לאנס.

סיכום: א. אסור לתת מטבע מזוייף לאף אדם בעולם, וצריך לאבדה, כי אין לה ערך והיא כולה זיוף. ב. קיבל המטבע בפרעון חוב או במקח, ואין הלה מסכים להחליפה רק אם יחזירנה, מותר להחזירה לו אפילו היה אנס וחשוד על גזל, כיון שלא חל המקח ולא פרעון החוב, ולאו מידי יהיב ליה, ואין חיוב להפסיד ממונו כדי למנוע שהלה לא ירמה.

עד מתי אפשר להחזיר מטבע מזוייף

ויש לבאר עד מתי אפשר להחזיר מטבע מזויף, האם דינה כמטבע שחסרה שיכול להחזירה עד שיראה התגר, או לעולם יכול להחזירה.

ומצאנו דנסתפק בזה במחנה אפרים (שם) ולא פשיטא ליה, אבל בכנסת הגדולה סימן רכז הגהות טור אות כו, כתב בשם הרשד"ם סימן פ והרש"ך שבמטבע מזויפת חוזר לעולם.

ואעפ שאיני ראוי להכריע בזה, אבל באמת הספק תמוה מאוד, דמה עניין מטבע מזוייף למטבע שחסרה, הא מטבע שחסרה יש לה שוויות, אלא ששויותה מופחת, ולפעמים אדם מוחל על אונאה, לפיכך אם לא חזר עד שיראה התגר מוחל הוא, אבל היכא דלאו מידי יהיב ליה, אע"פ שאפשר לרמאות בה, מכל מקום מנין לומר שיש בזה מחילה, הא אינו דומה כלל למטבע שחסרה כיון שאין לה כל שוויות, לפיכך נראה כדברי רבותינו שהמקבל מטבע מזוייף חוזר לעולם.

סיכום: המחנה אפרים מסתפק האם לאחר זמן רב יכול להחזיר המטבע המזוייף, ובכנסת הגדולה והרש"ך פשיטא להו שחוזר לעולם - וכן נראה.

השורף שטר מזוייף של חבירו

לאור המבואר, אם קיבל בפרעון חוב או במקח שטר מזוייף, ובא אחד ושרף את השטר פשיטא דחייב לשלם לו כל שווי השטר, דאע"פ ששטר מזוייף אין לו שווי והוא כחספא בעלמא, מכל מקום כיון שבעל חובו או הקונה לא יחליף לו השטר רק אם יתן לו השטר המזוייף, וכבר נתבאר דמותר להחזירו לו, אם כן כל השורפו הוי ממש כדין השורף שטר של חבירו דקי"ל (בסימן שפו סעיף ב)

"השורף שטר חוב של חבירו, חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון, הרי גרם לאבד ממון" ע"כ.

ופשיטא דלא גרע שטר מזוייף זה דהוי כשטר חוב על חבירו ומאי שנא.

אבל יש להסתפק לכאורה, מה הדין אם שרף שטר מזוייף של חבירו שמצא בשוק או קיבל במתנה או בירושה שאינו יכול להחליפו, האם אמרינן כיון דאפשר לרמאות בה יש לה שוויות, או דלמא כיון שאין השוויות באמת לא חייב.

ונראה לכאורה פשוט, דכיון שנתבאר דשטר מזוייף מצוה לאבד דאינו ממון רק זיוף, פשיטא דאין לו כל ערך, והמאבדה אינו חייב לשלם מידי.

דינא דגרמי ודבר הגורם לממון

והעיר לי ת"ח אחד, דהנה נחלקו רבנן ור"ש (ב"ק ע"א, ב) אם דבר הגורם לממון כממון דמי או לאו כממון דמי, כגון קדשים שחייב באחריותן דר"ש סובר שדבר הגורם לממון כממון דמי, והגונב קדשים הללו חייב כפל, ורבנן סברי דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, וקי"ל הלכה כחכמים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי (רמב"ם גנבה פ"ב ה"א). ולגבי דינא דגרמי נחלקו רבי מאיר וחכמים אם חייב בדינא דגרמי, כגון שורף שטרות חבירו שאינו מזיק ממש ממון אלא שגורם לו היזק ממון, וקי"ל כרבי מאיר בדינא דגרמי דחייב (ב"ק צח ב, וב"ק ק, א), וכן פסק הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ז ה"ז ומ"מ שם; רמב"ן בדינא דגרמי ושאר ראשונים), והטור והמחבר (טוש"ע שפו א).

והשתא יש לברר, האם לרבנן דפוטרים בדבר הגורם לממון, האם חייב מדינא דגרמי, וכתבו התוס' (ב"ק ע, ב ד"ה וסבר) בתירוץ ראשון דדינא דגרמי הוא דוקא בדבר שיש לו שוויות ממון בכל העולם, כגון שורף שטר חבירו שיכול למכור אותו לכל אחד, אבל קדשים אינם שוים רק לבעליהם, לפיכך אין לחייב בקדשים מטעם דינא דגרמי, דדינא דגרמי הוא רק בגורם נזק לממון השוה ממון לכל העולם, ודבר הגורם לממון הוא אפילו אינו שוה לכל העולם, ובתירוץ השני כתבו התוס' שבכל דבר הגורם לממון יש לחייב מדינא דגרמי.

העולה מזה שכיון שקי"ל כחכמים שדבר הגורם לממון אינו כממון, וקי"ל כרבי מאיר שחייב בדינא דגרמי, אם כן המזיק דבר שאינו שוה ממון לכל העולם אלא לבעליו, תלוי בב' תירוצי התוס', דלתירוץ א' שאין לחייב מדינא דגרמי, פטור, דהא קי"ל כרבי שמעון דדבר הגורם לממון פטור, ולתירוץ ב' חייב, דבכל דבר הגורם לממון לדידן יש לחייב מדינא דגרמי.

ונפקא מינא בגזלן שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, שיכול לומר הרי שלך לפניך, ואין לו שוויות ממון רק לגזלן זה, ואם שרף לגזלן את החמץ הזה, באנו למחלוקת הנ"ל, דלתירוץ א' בתוס' פטור לשלם דאינו דינא דגרמי, ולתירוץ ב' חייב.

ולמעשה ראוי להעתיק לשון קדשו של אדונינו הש"ך (חושן משפט סימן שפו ס"ק יא) וז"ל

"כתב הרמב"ן בדינא דגרמי שלו דף קי"א ע"ב דהוא הדין במי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, שהיה יכול להחזירו להנגזל ולומר לו הרי שלך לפניך, ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדינא דגרמי, שהרי גרם להפסיד ממון מכיסו, ומהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' י"ט כתב עליו, ולא ידעתי על מי סמך שחולק על הסוגיא (פ' הגוזל קמא דף צ"ח ע"ב) שאמר השורף חמץ באנו למחלוקת ר"ש ורבנן כו' ומאחר דהלכה כרבנן אם כן משמע להדיא דפטור כו' עכ"ל, ולא קשה מידי, דהרמב"ן ס"ל כתירוץ היש מפרשים שהביאו התוס' פ' מרובה דף ע"א סוף ע"ב ופ' אלו נערות דף ל"ד סוף ע"א ד"ה סבר לה כר"ש כו' דתרוצא קמא של התוס' ודאי לא מסתבר כלל, וכמ"ש לעיל ס"ק א' דמה לי ששוה לכל העולם או ששוה לו סוף סוף גרם לו היזק, וכן מצאתי בריטב"א פ' אלו נערות שהכריע כתירוץ היש מפרשים הנ"ל וכתב שהוא הנכון ע"ש, וא"כ הרמב"ן פסק כסוגיא דמרובה ודפ' אלו נערות דהוא סוגיא דסתם ש"ס ולא כדברי רבה שאמר השורף כו' באנו למחלוקת כו' ודוק בדברי הרמב"ן בדינא דגרמי שלו דף קי"א סוף ע"ב ותמצא כדברי שהביא שם הש"ס דפ' מרובה ודפ' אלו נערות הנ"ל ולמד ממנה דלא מיתליא חדא בחברתה ע"ש כי מהרש"ל שם לא הביא דברי הרמב"ן אלו רק קצר דבריו ונראה שלא דקדק בדבריו ע"ש ודו"ק, ומ"מ לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק א' דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הכא פטור דלא שכיח כמ"ש בס"ק א' ע"ש" עכ"ל

וכונתו למה שפסק בס"ק א' (שם) שדינא דגרמי רק מדרבנן חייב, ורק בדבר שכיח, ושורף חמץ של חבירו אינו שכיח. ובפתחי חושן חלק ו פרק ג סעיף כב הערה נו-נח) האריך בשיטות הפוסקים בדינא דגרמי בדבר שאינו שוה ממון לכל העולם. סוף דבר, קשה מאוד לחייב מדינא דגרמי למזיק ממון שאינו שוה לכל העולם.

והשתא לפי המבואר לעיל דכסף מזוייף אין לו שוויות ממון, ומי שמצא כסף מזויף או קיבל בירושה צריך לאבדו ואין לו שוויות ממון אלא למי שקיבלו מאחר, שהלה חייב להחזיר לו, נמצא שהמאבד כסף מזוייף הוא מאבד דבר שאין לו שוויות ממון לכל העולם, ובאנו למחלוקת הנ"ל האם יש לחייב מדינא דגרמי, מכל מקום כתב בפתחי חושן (שם, הערה נז) דמדברי הרא"ש משמע דלא גרע מגרמא בנזיקין, וגרמא בנזיקין חייב בדיני שמים, וכן כתב בערוך השולחן (שפ"ו סעיף א) דדבר הגורם לממון אפילו לחכמים חייב בידי שמים. וראוי לציין שערוך השולחן (שם סעיף ו) הביא מחלוקת הנ"ל ולא הכריע, וכן בבית יצחק (אהע"ז ח"א סי' ע"ג) הביא דברי המהרש"ל להלכה ולא הכריע.

העולה מזה דהשורף כסף מזוייף אין לחייב בידי אדם, אבל חייב בידי שמים.

סברא אחרת בדין כסף מזוייף

וכל זה כתבתי לאור המבואר שכסף מזוייף אין לו שוויות ממון וחייב לאבדו, אבל באמת אני מאוד מאוד מסתפק בההיא דינא, ומה שכתבתי לעיל: "כיון שבזמנינו המטבעות הם שטר חוב על נכסי המדינה שהמטבע שלה, ובאמת על ידי מטבע זו אי אפשר להוציא מהמדינה כלום, כיון שהיא מזוייפת, ואף על פי שעוברת לסחור אין זה שוויות אמיתית, אלא הסכמת הבריות וטעותן לחשוב שהיא מטבע, וטועין בה, לפיכך טעותן אינה נותנת למטבע שווייות אמת להחשב מטבע שיש בה אונאה, אלא היא מקח טעות"  

דמה בכך שאי אפשר להוציא מהמדינה מכל מקום היא עוברת לסוחר, ופועל מקבל בה שכר עבודה, ומשלמים בה בכל המקומות, ואף על פי שאינה עוברת בבנק, עיקר מסחרן של אנשים אינו בבנק אלא בינן לעצמן, ואין אדם נותן מטבע זו ללא שמקבל תמורה, אם כן היא ממש דבר השווה ממון אצל כל האנשים, והסכמתן היא עיקר שוויות המטבע, ואף על פי שאינה מתקבלת בכמה מקומות, מכל מקום היא מתקבלת אצל כל בני אדם, ופשיטא שיש לה שוויות ממון, מחמת הסכמת הבריות, אומנם בזה מודינא שאין דינא ככסף אלא כשטרות שאין גופן ממון, כיון שאין לה שויוות אמיתית, אבל כיון שעוברת לסוחר לא גרע משטרות השוות ממון, לפיכך נראה שאין כל איסור לשלם במטבע זו, ואינו דומה כלל למטבע שיש בה אונאה, דהתם לוקח המטבע עבור שוויותה העצמית, ואם חסרה הוי אונאה, אבל בזמנינו שהמטבעות אין גופן ממון, והן רק מטבע על המדינה, אפילו שמזוייפת יש בה שוויות ממון כיון שנסחרת בין בני אדם כמטבע רגילה.

ומה שחששו הפוסקים שירמה אנשים במטבע זו, לעניות דעתי אין זה רמאות, כי מטבע שאין ניכר הזיוף בה, ועוברת לסוחר אין בזה רמאות, כיון שיכול להשתמש בה.

מכל מקום אם נותן לחבירו שטר של מאה דולר מזוייף, שניכר לכל סוחר דולרים, בזה פשיטא שדינו כפי שנתבאר לעיל, ואין אנו דנין אלא במטבעות של עשרה שקלים, או במטבעות אחרות שאין ניכר זיופן, וכן יש שטרות של מאה דולר שאין ניכר זיופן רק בבנק באמריקה והם עוברות לסוחר, והמאבד כזו מטבע חייב כדין שורף שטרות שהן שוות ממון לכל העולם. ומכל מקום ליבי נוקפי לפסוק כך, ואינני יכול להכריע בדבר, וצ"ע.

הערה מתלמיד חכם אחד

"עברתי על הדברים, וכפי שאני יודע המטבעות של עשר שקל המזויפות, אצל כל חלפן דולרים וכיו"ב שעוסק בזה הוא יכול להבחין וכן במאה דולר וכו', וא"כ מסתבר שאף שאם אדם רגיל אין יודע אבל כיון שבדרך כלל כשיש ספק פונים אצל חלפן שמיד אומר מה מטבע זה, א"כ אף אם לא שאלוהו היינו מפני שטעות בידם אבל אין שייך להחשיב שיש לזה שוק, שהרי תמיד זה נעצר אצל החלפן ואצל מי שמתמצא בזה והוא מחזירו לזה שנתן לו ומפסיד את הכסף. וגם במטבע שרק בבנק ניכר שזה מזויף, יל"ע שסו"ס זה שיגיש לבנק מטבע זה ייפסד, וממילא אסור לרמות בה אנשים שמא הוא יעבירנו לבנק וגורם לו הפסד, או שיעבירנו לאחר שיעביר לבנק והוא גורם שאחר יגרום לו ההפסד"

לאור זאת שמחתי שלא יצאה מכשול תחת ידי וצדקתי במושכל ראשון [שהתפרסם גם בהמודיע] שאין לסחור בכסף מזוייף.