דיני שדכן ומתווך מתחיל וגומר

הכניס מתווך אחר פטור מספק

בתשובות הרא"ש (כלל ק"ה א) פסק שאם מוכר נתן את ביתו לסרסור (הוא מתווך בלשון חז"ל) למכור, ומצא קונה, ולא רצה המוכר למכור לו, ולאחר מכן מכר המוכר לקונה זה ללא מתווך, חייב המוכר בכל דמי תיוך למתווך, כי בערמה דחה את ההצעה, וכבר זכה המתווך בכל דמי התיוך. ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא חו"מ סימן לו) פסק שאם לא מכר המוכר בעצמו לקונה ההוא, אלא הכניס מתווך אחר, באופן זה לא אמרינן שחייב דמי תיוך למתווך הראשון, כיון שדוקא אם לא הביא המוכר מתווך אחר, אז אמרינן שעשה את כל פעולת המכירה על ידי המתוך, כי הוא גורם לעיסקה, אבל אם הכניס מתווך אחר, אין למתווך הראשון דמי תיוך, אלא למתוך השני. ומסתפק הנודע ביהודה באופן שבכונה הכניס מתווך אחר בערמה, האם חייב לשלם למתווך הראשון מה שהפסיד לו, ודעתו נוטה לפטור. ואף על פי שדעתו לפטור ממון, מכל מקום נראה, שהרוצה לצאת ידי שמים ראוי לשלם, דאולי הזיקו.

והנה הרא"ש בתשובה (שם, בכלל ק"ה סימן א) פסק, שדמי סרסור אינם אלא לפי הצלחה בלבד, ומי שגומר מקבל השכר, ומי שלא גומר אינו מקבל השכר אפילו עבד הרבה מאוד. ולפי זה יש להקשות, מדוע מסתפק הנודע ביהודה כשהכניס מתווך אחר בעורמה, והרי במציאות הראשון לא גמר רק השני. ונראה שבאמת אם יש ספק אם הראשון היה יכול לגמור את העיסקה, באמת אין להסתפק בזה, ופשיטא שפטור לשלם לראשון, שהרי לא גמר. ולא הסתפק הנודע ביהודה אלא באופן שבודאי הראשון היה יכול לגמור, בזה יש להסתפק, האם אמרינן שכיון שהיה יכול הראשון לגמור חייב לשלם לו, או דלמא כיון שבמציאות לא גמר, לא הוי אלא גרמא, לפיכך יש להסתפק אם חייב דמי תיווך לראשון. ויש ראיה לביאור זה להלן.

לא הודיע לשני חייב לשלם לו הכל

ובפתחי תשובה (חושן משפט קפ"ה ס"ק ג) הביא את דברי הנודע ביהודה, וכתב (לגבי שדכנות, והוא הדין לגבי מתווך), דאף על פי שפטור לשלם להראשון דמי תיווך, מכל מקום חייב לשלם לו שליש כדין מתחיל, שהרי הביא את ההצעה. ונראה לעניות דעתי, שאם לא סיפר לשני שקיבל את ההצעה מהראשון, כיון שאם לא היה מתווך או שדכן ראשון, היה חייב דמי תיוך לגמרי לשני, חייב גם עכשיו לשני את כל שכרו, שהרי השוכר פועל וקוצץ לו שכר, חייב לשלם לו כמה שקצץ עמו, כמבואר בחושן משפט (סימן של"ב) והוא הדין בנידון דידן, כיון שהמתווך לא ידע שיש מתווך אחר, ולא הודיעו, הרי שירד לעבודתו בשכר של תיווך מלא, ואפילו שלא אמר השדכן או המתווך שיורד על דעת לקבל כל שכרו, מכל מקום על דעת כן עשה עבודתו, ואם היה יודע, אולי לא היה מסכים לעשות עבודתו. לפיכך חייב לו כל שכרו וגם למתחיל חייב שליש.

הכניס שדכן אחר פטור

ואף על פי שמסתפק הנודע ביהודה במתווך, מכל מקום, בשדכן פשיטא ליה שפטור, כיון שבשדכן יש הרבה מאוד פרטים, ואין כל ודאות שהמתחיל היה גומר השידוך, לפיכך פשיטא שפטור. וז"ל:

"אבל בשידוכים הדבר ידוע שיש הרבה פרטים - כי אף שנתרצו שני הצדדים בסך הנדן - שלכל אחד ואחד יש עוד הרבה פרטים, כמו התחייבות מזונות ודירה להזוג, ובגדים ומתנות, והדבר ידוע שאפילו כבר באו הצדדים יחד, לפעמים בשביל דבר קטן מאוד מתפרדת החבילה ומתבטל השידוך, ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון על כל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר בזה, עדיין לא נגמר השידוך על ידי השדכן, ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר, אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם ג"כ בפרטים הללו והצדדים הכניסו את אוהבם או קרובם בזה, אין כאן רמאות כלל, וכזה נעשו מעשים בכל עת, ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומות, אבל לא שום דין ומשפט כלל" עכ"ל.

וכתב בפתחי תשובה שמכל מקום מגיע למתחיל דין שליש, ולא איירי מזה הנודע ביהודה לכן לא דן בזה.

באיזה אופן מותר לכתחלה לקחת מתווך או שדכן אחר

אבל דברי הנודע ביהודה (שם) צריכים עיון, שכתב שאפילו היה ביכולת של השדכן הראשון לגמור אין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומות, אבל לא שום דין ומשפט כלל, הוא תמוה, שכשם שאם הכניס מתווך אחר הוי רמאות, כיון שהראשון היה יכול לגמור, אם כן גם באופן זה שהיה השדכן הראשון יכול לגמור הוי רמאות, ומדוע כתב שאפילו אם הראשון היה יכול לגמור לא הוי רמאות.

ונראה בכנונתו, דכיון שבשידוך לא אמרינן שבודאי היה השדכן הראשון יכול לגמור השידוך כפי שביאר לפני כן שיש הרבה מאוד פרטים להשוות בין הצדדים, לפיכך אין כאן הערמה של ממון, כיון שסוף כל סוף אין זה בודאי שהיה לבסוף גומר, לפיכך אין לו תרעומת ממון שהפסידו. אבל נראה שמכל מקום כלפי שמים גרם לו צער ונזק, ואין ראוי לעשות כן, אבל אם לטובת גמר השידוך השדכן חושש שהשדכן הראשון לא יוכל לגמור את השידוך, וראוי להביא שדכן אחר, נראה שמותר להביא שדכן אחר ולשלם לראשון רק כמתחיל.

אין הבדל בין שידוך לתיוך 

ואף על פי שהנודע ביהודה מחלק בין שידוך לתיוך, נראה שאין זה כלל תמידי, והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים בתיוך יש עיסקה קשה מאוד, ובשדוך יש שדוך קל, לפיכך הכל לפי ראות עיני הדיין, שאם נראה שהראשון היה יכול לגמור המעשה, יש בזה ספק אם חייב לשלם לראשון הנזק שעשה לו, ודעתו נוטה לפטור לכן ראוי כלפי שמים לשלם, אבל אם יש ספק אם הראשון היה יכול לגמור, אז פשיטא שפטור לתת לו. אבל חייב לשלם לו שליש - אם הועילו מעשיו כדלהלן.

איך מתחלקים דמי השדכנות

ויש לברר איך מחלקים דמי השדכנות בין כמה שדכנים שאחד התחיל ואחד גמר ואחד היה באמצע. והנה בפתחי תשובה (חושן משפט סימן קפה ס"ק ג) כתב וז"ל "עיין בעטרת צבי ס"ק י"ז שכתב, מצאתי כתוב בפנקס ארצות, דהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשוה, והמתחיל לא נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן [פירוש שידבר אודות נתינות] ואמצעי לא יקח כלום, אבל ראיתי נוהגים שמחלקים לג' חלקים, שליש למתחיל ושליש לאמצעי ושליש להגומר". עוד כתב בשם תשובות שב יעקב (חו"מ סי' יג) וז"ל

"דבר זה תליא במנהג המדינות, ואני כאשר ראיתי המנהג בעיר מולדתי ק"ק פראג ליתן להמתחיל חלק שליש, כן נהגתי פה במדינה זו, ואם היה מתחיל רק אצל צד אחד, יש לו החציה היינו חלק ששית" עכ"ל.

הנה מבואר שיש ג' מנהגים: א. לפנקס ארבע ארצות אין דין אמצעי, רק חצי למתחיל וחצי לגומר. ב. ויש נוהגים לחלק שליש למתחיל, שליש לאמצעי, שליש לגומר. ג. ק"ק פראג נותנים שליש למתחיל, ומשמע שאין דין אמצעי כלל, אלא שליש למתחיל ושני שליש לגומר.

וטעם המנהגים נראה, כי קשה מאוד לשער מי הוא האמצעי, אבל המתחיל הוא ברור, שהציע העיסקה או השידוך, וכן הגומר ברור שסיים השידוך, לפיכך יש שלא נותנים רק למתחיל ולגומר חצי חצי. ובק"ק פראג סוברים שבדרך כלל הגומר עושה גם עבודה של אמצעי, לכן נותנים לו שני שליש ומתחיל רק שליש. ובזמנינו לא שמענו שיש דין אמצעי, אלא נוהגים כקהילת פראג לתת למתחיל שליש, והגומר נוטל שני שליש. ובאופן שהיה שדכן באמצע, אינו יכול ליטול שכר אלא אם כן סיכמו על הדבר מראש. והכל לפי ראות עיני הדיין.

מהו גדר שדכן מתחיל

בפתחי תשובה (חושן משפט סימן קפה ס"ק ג) הביא מתשובת שב יעקב (חו"מ סימן יג) ששדכן מתחיל הוא רק כאשר גרם באמת לשידוך, או על ידי מציאת הרעיון, או שלולי הצעתו לא היה השידוך. לפי זה שדכן שהציע שידוך, ואחד הצדדים לא רצה, ואחרי כן הציע אותו שידוך שדכן אחר מדעתו ללא ידיעה של השדכן הראשון, אם גם ללא ההצעה של השדכן הראשון היו הצדדים מסכימים לשידוך על ידי הצעתו של השדכן השני, והשדכן השני עלה ההצעה בדעתו ללא ידיעה מהשדכן הראשון, אין לשדכן הראשון דין מתחיל. ואם רק מפני הצעתו של השדכן הראשון אחד הצדדים הסכים להצעה, כי שכנע אותו כראוי, ולולי זה לא היה מסכים, יש לשדכן הראשון דין מתחיל מהצד ההוא. ואם שני הצדדים הסכימו רק מחמת ההצעה של השדכן הראשון, יש לו דין מתחיל משני הצדדים. וכל צד שיודע בלבו שלולי ההצעה של הראשון לא היה מסכים, צריך להודיע לשדכן השני שיש שדכן מתחיל, ואם לא הודיע חייב לשלם לשדכן השני הכל, וכן למתחיל שליש כפי שנתבאר.

סיכום דינים העולים:

א. מתווך או שדכן שהציע עיסקה או שידוך, אפילו שהעיסקה או השידוך נדחה, אבל לאחר מכן נגמר ללא מתווך או שדכן, אלא בין הצדדים לבדם, מגיע לשדכן או למתוך את כל שכרו, שהרי על ידו נגמרה העיסקה או השידוך.

ב.  מתוך או שדכן שהציע עיסקה או שידוך, אפילו שהעיסקה או השידוך נדחה, אבל לאחר מכן נגמר על ידי מתווך או שדכן אחר, מגיע לשדכן או למתוך הראשון שליש כדין מתחיל, ולגומר שני שליש. 

ג. במה דברים אמורים שהמתוך או השדכן הראשון גרם לקידום העיסקה או השידוך, כגון: שהמתווך או השדכן השני שמע ממנו על הרעיון, או כגון שהצדדים לא היו מקבלים את ההצעה ללא המתוך הראשון, אבל אם מעשיו לא הועילו כלל, אין לראשון דין מתחיל.

ד. כאשר יש מתחיל בשידוך או בעיסקה, חייב המחותן או בעל העסק, להודיע לשדכן או למתווך השני שאינו מקבל שכר שלם, אבל אם לא הודיע חייב לשלם לו שכר שלם, וגם לשלם לראשון שליש כמתחיל.

ה. אם חושש שהמתוך הראשון או השדכן הראשון לא יוכל לגשר בין הצדדים, והוא מפריע לשידוך או לעיסקה, מותר לקחת שדכן או מתווך אחר, והראשון יקבל רק שליש. אבל כאשר נראה לעין שבודאי הראשון יכול לגמור את השידוך או העיסקה, לא ראוי לקחת אחר כי גורם הפסד לראשון, ואם לקח, פטור מלשלם לו יותר משליש. ואם נראה שבודאי הראשון היה יכול לגמור העסק או השידוך יתכן שחייב לצאת ידי שמים ולשלם כדין גרמא בנזיקין.

ו. המנהג לשלם לגומר שני שליש ולמתחיל שליש. אבל אם יש שדכן אמצעי אין לשלם לו רק בהסכמה, כי קשה מאוד לברר מי הוא שדכן אמצעי.