האם הבת חייבת לחתום על ויתור ירושה

א. האם חייבת הבת לחתום על ויתור ירושה

"אבקש לברר האם חייבת הבת לחתום על ויתור ירושה, או שיכולה לדרוש פיצוי, והאם גם בכספים שנמצאים בבנק על שם אביה, או רק לגבי קרקעות".

תשובה

נהגו לעשות פשרה לפי ראות עיני הדיינים, והטעם מבואר בביאור התשובה.

הקדמה

על פי חוק המדינה, כשאדם מת, נכסיו במעמד של עזבון. כדי להעביר את העזבון לבעלות היורשים, על היורשים להוציא צו ירושה בערכאות, או לחילופין בבית דין רבני מוכר במדינה. צו הירושה בערכאות, וכן בבית דין רבני, הוא על פי חוקי הירושה בערכאות, שבהם הבת יורשת שוה עם הבנים. כדי שהבנים יקבלו את כל הירושה, על הבת לחתום על ויתור ירושה. לפיכך יש לדון האם הבת חייבת לחתום על ויתור ירושה. דהנה כל זמן שאינה חותמת, אין הנכסים בידיה, ואינה מחזיקה בהם בגזל, אבל היא מונעת השבת אבידה לבעליה.

והנה כיון שעל פי תורה אין הבת יורשת, לא היה ראוי לדון בזה כלל, דדבר פשוט שיש לה מצות השבת אבידה. מכל מקום נחלקו בזה הפוסקים, האם חייבת לעשות מעשים לתת לבנים זכויותיהם שבידה, והאם יש חיוב לאדם לתת לחבירו זכויות של חבירו שנפלו בידו ללא תשלום. ולפי זה לא נחלקו רק בקרקעות הרשומות בטאבו על שם אביהם, שעל פי חוק המדינה הבת יורשת, וצריך חתימתה על ויתור זכותיה, אבל בכספים שביד הבנים שאין צריך חתימתה בודאי אין הבת יורשת. אבל להלן יבואר שיש טעם אחר מדוע נהגו לפשר בירושת הבנות, ולפי הטעם ההוא בכל ירושה של בנות ראוי לפשר.

שיטות הסוברים שחייבת לחתום על ויתור הירושה

בתשובת מהריא"ז ענזיל (סימן כח) פוסק שהבת חייבת לחתום על ויתור הירושה, וטעמו שאפילו כשאין ממון חבירו בידו, אלא רק זכות חבירו בידו חייב להחזירו לבעליו, ונחשב כממון חבירו בידו. ומביא ראיה מהא דקי"ל התובע את חבירו תביעת ממון והלה כופר, נשבע הנתבע שבועת היסת (חושן משפט, סימן ע"ה, ז). ופסק הרמב"ם (טוען ונטען  ה, ז) שאפילו תובע את חבירו שיש בידו שטר זכות עבורו, והנתבע אינו רוצה להמציא לו את השטר, בטענה שאין זו תביעת ממון כי אין ממון חבירו בידו רק זכות וראיה, כופין את הנתבע להמציא לתובע את השטר. ואם כופר הנתבע וטוען שאין בידו משביעין את הנתבע שבועת היסת כדין נתבע שכופר ואומר לתובע כי ממון חבירו אינו בידו. והרב המגיד (שם) הביא מקור לדין זה מהגמ'. הנה מוכח, שאע"פ שהנתבע אינו מחזיק בידו ממון חבירו, אלא זכות חבירו בלבד ואינו שווה ממון אצל הנתבע, נחשב כתופס ממון חבירו בידו, וחייבוהו חז"ל שבועת היסת, כיון שחייב להוציא זכות חבירו ולתתו ליד חבירו.

עוד ראיה הביא מהריא"ז ענזיל (סימן כח) מדברי המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"ט סי' לג), ומוכח כן בגמ' בבא קמא (קב.) שמי שקנה שדה מחבירו וחשש שהמוכר ירמה אותו, ואמר למוכר כי קונה את השדה עבור חבירו שהיה אדם תקיף, וכתב המוכר את שטר המכירה על שם חבירו, ואח"כ בא הקונה לחבירו וביקש ממנו שיכתוב לו שטר מכירה על שמו, ויחזיר לו שדהו שכתב בערמה על שמו - מוכח בש"ס, שחייב חבירו לכתוב לו שטר מכירה, אלא אם כן טוען שכתיבת השטר תגרום לו הפסד שיצא לו שם שמוכר נכסיו, וטעם זה אינו שייך באחות היורשת שידוע הוא שמהתורה אינה יורשת, ונותנת לאחיה מה שחייבה תורה בסילוק הירושה.

והטעם שחייב לכתוב לו שטר, כתב המהרש"ל, כיון שכופין על מדת סדום, שבכל דבר שזה נהנה וזה לא חסר כופין עליו, וגם כאן הרי אין האחות נהנת ממה שכתובה הקרקע על שמה, שהרי אסורה ליטול את הקרקע, שגזל הוא ואסור לה לשעבד את הקרקע להלוואה כי היא גוזלת את המלוים, וכיון שאינה יכולה להנות ראוי לכופה לכתוב שטר שכופין על מדת סדום. והרי הדברים קל וחומר, אם בדין הנ"ל, שהלה עשה ערמה, וכתב שם חבירו על השטר, חייבוהו חז"ל לכתוב שטר לחבירו כדי שלא ינזק, קל וחומר בנידון דידן, שהאח לא עשה כלום, אלא המדינה גזלה ממנו את ירושת התורה - פשוט שחייבת האחות לכתוב לו שטר. ובשו"ת פני משה (ח"ב סי' טז) הביא בשם מהרי"ט, שחייבת לחתום מדין השבת אבדה, שכיון שהקרקע שייכת לאח ואינה רשומה על שמו כדין תורה, חייבת האחות להשיב האבדה לבעליו.

העולה מזה, דלמהריא"ז חייבת לחתום כיון שזכויות של אדם כממון הוא, ולמהרש"ל מטעם כופין על מדת סדום, ולמהרי"ט מדין השבת אבדה.

שיטת הפוסקים שמפשרים

אבל מכל מקום מובא בדברי הפוסקים, שנהגו לשלם. שכך כתב בשו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב סימן ג): "שכן נהגין כולי עלמא שמפשרין בזה, והוא כהיתר בעיני העולם - בעד שכר אמירה וחתימה". וכן כתב השואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג סו"ס ק"י): "מה ששמע מאיזה גדולים דבת שאינה רוצה לתת החתימה לבנים, ובדיניהם גם הבנות יורשות, שמחויבים לתת מעות להבנות ואינן מחויבות לתת פטורים בחנם, ושאל אם זה אמת. הנה זה אמת, ונמצא בשו"ת פני משה תשובה ארוכה בזה, ואני כתבתי בזה בתשובה סמיכות ע"פ דברי התוס' (ב"ק ד' מ' ע"ב), ואף שבתרומת הדשן ורש"ל מפקפקים על דברי התוס', מכל מקום הדין דין אמת" עכ"ל.

ובתשובות הרי בשמים (ח"א סי' קכ"ט) הביא ראיה מהסוגיא הנ"ל (ב"ק ק"ב:) שאין חייב לכתוב שטר, דגרסינן בגמ' הלוקח שדה בשם חבירו - כלומר ריש גלותא - אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר מכירה. ופרש"י: "אין כופין את המוכר - לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח, שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא, שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני" עכ"ל. הנה מבואר, דהיכא שלא עשה תנאי, אין חייב המוכר לעשות לו שטר אחר כדי להצילו מההיזק. (ואין כאן המקום להאריך וליישב דברי הגמ', שנראה לכאורה ראיה מהם, לכאן ולכאן)

והפוסקים שחייבת לחתום סוברים, שאין זו ראיה, כיון שהוא גרם לעצמו הנזק, שאמר למוכר לכתוב שטר על שם אחר, לפיכך אין חובה למוכר לעשות לו טובה, אחר שהוא בעצמו הביא על עצמו את הנזק, מה שאין כן האח היורש שלא גרם לעצמו, חייבת האחות לחתום לו על ויתור הירושה המגיע לו על פי תורה.

תמיהה מדוע בזמנינו ראוי לעשות פשרה

והנה יש לתמוה, דהנה לפני מאות שנים לא היה ענין רישום בטאבו מקובל כבימינו, ומי שרשום הקרקע על שמו לא היה נחשב כמוחזק, שעוד לא התקבל רישום בטאבו כבזמנינו, ולעיל בסימן סד הבאנו מחלוקת הפוסקים בדין מי שמוחזק ג' שנים בקרקע הרשומה בטאבו על שם אחר, שיש פוסקים שיש חזקת ג' שנים אפילו אם רשום בטאבו שם אחר, וביארנו שכל זה היה בזמנם, אבל בזמנינו רישום בטאבו הוא בעלות ממש, והרשום בטאבו מוחזק בנכס ממש ואין דין חזקת ג' שנים אם הרישום בטאבו על מישהו אחר.

לפי זה היה נראה שכל דברי הפוסקים שאמרו לעשות פשרה היה רק בזמנם, שבאמת מי שרשום אין זה ממש כבעלות, לפיכך דנו האם ראוי לפשר שתתחייב הבת לעשות מעשים ופעולות לאחיה היורש ללא תשלום, וראיה לזה שמהריא"ז ענזיל (סימן כח) הביא ראיה ממי שיש בידו זכות לחבירו, מוכח שסבירא ליה שרישום בטאבו אינו כבעלות ממש, רק כזכויות, ועל זה דנו האם יש חיוב על הבת לתת הזכויות, דבזה יש סוברים שאף על פי שמעיקר הדין חייבת להעביר הזכויות, מכל מקום, כיון שדין ירושת הבת אינו מובן לסתם אנשים, לפיכך לתבוע מהבת שתעשה מעשים לטובת הבן יביא לידי קטטה, לכן נהגו לפשר ביניהם שלא מעיקר הדין, רק למען השלום, אבל בזמנינו שרישום בטאבו הוא בעלות ממש הרי גזלה בידה ולכאורה בודאי חייבת לחתום.

נכון שצריך לשלם על שכר טירחה שחותמת, אבל לא פשרה ואחוזים בנכס.

ולכאורה לא נחלקו הפוסקים על כספים של אביה שנמצאים ביד הבת, שחייבת לתת אותם לבנים ללא פשרה, ולא נחלקו רק על חתימה עבור הבנים, או לעשות מעשים עבורם, אבל להוציא גזל מידם פשיטא שחייבת, ובזמנינו שרישום בטאבו הוא ממש בעלות על הנכס היה נראה שחייבת לחתום ללא כל פשרה.

אבל מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז, נב) שהטעם שנהגו לפשר בירושת הבת, הוא מפני שאם לא נעשה פשרה, יש חשש גדול שהבנות יפנו לערכאות להוציא ממון אביהם מיד הבנים, ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו, לפיכך ראו חכמי הדור לתקן תקנה לפשר הבנות כדי לפייס דעתם שלא יפנו לערכאות, ורק מחמת סיבה זו תיקנו לעשות פשרה. ומבאר שם שאין זה סותר למה שכתבו הראשונים שבירושת הבת אפילו מחמת תקנה אסור לתקן שתירש הבת, והבאנו זאת לעיל בסימן עד, דמוכח מדברי הרשב"א המובאת בבית יוסף בטור חו"מ סימן כ"ו שאם ניכר מהתקנה שאינה מעשה צדוקים, אין חשש לתקן גם בירושת הבת, וכיון שאין התקנה להשוות בירושתן רק לפשר ביניהם אין זה מעשה צדוקים, וכל התקנה רק כדי שלא יבואו חלילה לפנות לערכאות להוציא ממון שלא כדין, לפיכך ראוי לתקן לפשר קצת כדי למנוע תקלה זו.

ולפי זה היה נראה שגם בכספים של אביה בבנק, ראוי לפשר כיון שיכולה על פי ערכאות להוציא מיד הבנים מחצית, שצריך לעשות פשרה כדי שלא תפנה לערכאות ותטול שוה בשוה.

דינים העולים

א. יש אומרים, שאין הבנות חייבות לחתום על ויתור הירושה בחינם, ויכולות לדרוש תשלום ממון עבור החתימה. הלא המה: המהרי"א באסן, ומובא בשו"ת פני משה (בנבנשתי) (ח"ב סי' ט"ו). השואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג, סו"ס ק"י), הרי בשמים (שו"ת ח"א סי' קכ"ט),  המהרש"ם (שו"ת סי' כ"ח). ובדברי חיים (שו"ת חו"מ ח"ב סי' ג') כתב, שהמנהג הפשוט לתת לאחיות תשלום עבור החתימה ולא אחוזי ירושה.

ב. יש אומרים שחייבות לחתום בחנם. והטעם כתב מהרי"ט - ומובא בשו"ת פני משה - שהוא מדין השבת אבדה, שהרי ממון אחיהם נאבד על ידי חוקי הירושה של המדינה ובידם להציל ממון אחיהם, וכשם שחייבה תורה להשיב אבדה לבעליה חייבות לחתום להשיב אבדתו. ובתשובת מהריא"ז ענזיל (סימן כח) כתב מטעם שזכויות הם כממון. ולמהרש"ל שכופין על מדת סדום, שבדבר שזה נהנה וזה לא חסר כופין להנות את השני וכן בדין זה, הרי הבת אסורה ליטול ממון זה שגזל הוא בידה ואינה חסרה כלום בחתימה זו ואחיה נהנה. ובמנחת יצחק (שו"ת חו"מ ח"ב סי' צה) כתב הטעם על פי החתם סופר (שו"ת חלק ה, חו"מ, סי' קמב) שלאו מדין השבת אבדה הוא, אלא כיון שהוא כעין גזל בידה שהרי כותבין בערכאות הירושה על שמה שלא כהתורה, ולאחר שירשמו שמה בירושה הרי היא מחזיקה כעין גזל לפיכך חייבת להשיב הגזלה לבעליה.

ג. על פי המבואר בציץ אליעזר תקנת הפשרה היא כדי שלא יפנו לערכאות, והיא תקנה גדולה מאוד. ולפי זה לא רק בחתימה על ויתור ירושה כדי לרשום הנכס בטאבו הדין כן, אלא גם בכל ירושת הבת ראוי לפשר בין הבנות, כדי שלא יבואו ליטול בערכאות חלקן.

ד. גם בכספים שביד הבנים צריך לפשר עם הבנות, כדי שלא יבואו לתבוע את שאר הירושה בערכאות, ולהוציא מהבנים מה שביכולתן להוציא.