קבלת שמירה בשתיקה

הנידון - אלפיים דולר שנגנבו במקוה

"חזרתי מחו"ל בערב שבת, ובארנקי היו אלפיים דולר. מהרתי לטבול במקוה לפני שבת ולא היה לי זמן להניח את הכסף בבית. ביקשתי מהאיש שיושב ליד פתח המקוה, וגובה כספים, שישמור לי את הכסף. הוא הניחו במגירה בשולחן שיושב שם. כשיצאתי מהמקוה, ראיתי שהאיש אינו במקומו, והמגירה פתוחה במקצת. לאחר כמה דקות חזר האיש, ונדהם לראות שהכסף נגנב מהמגירה. אמרתי לו שהוא חייב לי את הכסף כדין שומר חינם שפשע בשמירה. הוא טען, שהוא אומר לכל אחד שאינו שומר, ובסך הכל עושה לי טובה להניח במגירה שלו חפצים של אחרים, ולא קיבל על עצמו שמירה. האם הוא חייב לשלם לי על הכסף".

תשובה

הלה לא נעשה שומר, ופטור מלשלם.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. ביקש מחברו לשמור, ושתק והניח לפניו, האם נעשה שומר. ב. ביקש מחבירו לשמור, ושתק, אבל נטל את הכלי מידי המפקיד, והניחו לפניו. ג. שומר שמסר לשומר, וידוע שדרכו למסור לאחר. ד. ביקש מפועל - שידוע שנוטל חפצים שלא לשמירה – שימשור לו חפצו, ונטלו מידו, האם נעשה שומר.

שתיקה כהודאה בקבלת שמירה

בתחלה יש לברר באיזה אופן חל על האדם קבלת שמירה, והאם גם בשתיקה הוי קבלת שמירה. דהנה זה לשון המחבר (חושן משפט רצא, א)

"שומר חנם, הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור, והוא קבל עליו לשומרו, ואפילו לא קבל בפירוש, אלא שאמר לו: הנח לפני, הוא שומר חנם. אבל אם אמר לו: הנח לפניך, או: הנח, סתם, (או שאמר לו: הרי הבית לפניך) (רמב"ם פ"ב מה' שכירות וטור), אפילו שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל" עכ"ל.

הנה נתבאר דשומר צריך לקבל על עצמו בפירוש להיות שומר, או לומר "הנח לפני". אבל "הנח" לא הוי שומר. ולפי זה יש לדון בנידון דידן שלא קיבל בפירוש, אבל המפקיד אמר לו שמור לי, ונטל הנפקד את הכסף מיד המפקיד והניחו במגירה שבשולחנו, האם אמרינן שכיון שהמפקיד אמר לו "שמור לי", והלה שתק ולא מחה לומר איני שומר, הוי שומר, או דלמא שתיקה אינה כהודאה.

העולה מזה: אמר לאחד "שמור לי", ואמר לו הלה, "הנח לפני" נעשה שומר. ואם אמר לו "הנח" סתם, לא הוי שומר. ויש להסתפק אם לא אמר כלום, האם אמרינן שתיקה כהודאה.

מחלוקת המחנה אפרים ובני אהרן אם שתיקה כהודאה בקבלת שמירה.

ומצאנו שנחלקו בזה המחנה אפרים ובית אהרן. במחנה אפרים (הלכות שומרים סימן ב) כתב וז"ל

"והיכא דהביא ראובן כלי בביתו של שמעון, ואמר לו שמור לי כלי זה, והניחו שם ברשותו, ושמעון שתק ולא אמר לו מידי, יש להסתפק מי נימא כיון דשתק שמעון, שתיקה כהודאה דמיא ונעשה שומר. או דלמא, כל בשתיקה לא מחייב. וראיתי להר"ב ספר בני אהרן, שתפס במושלם דשתיקה כהודאה דמיא, ויליף לה ממה שכתב המרדכי, דשומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה בו דפטור, וכמו שמצינו דבשתיקה נפטר, הוא הדין דבשתיקה מתחייב. ולעניות דעתי אין נראה כן, דהתם שאני, דכיון דראה בעל הפקדון, והוה ליה למחות בו ולא מיחה, הורה בדעתו שהוא מרוצה, אבל הכא, האי דשתק, משום דלא איכפת ליה מידי, שהרי לא קביל שמירה" עכ"ל.

הנה מבואר בדברי המחנה אפרים, שאם הביא כליו לבית שמעון, ואמר לו שמור לי, ושמעון שתק והניח המפקיד כליו בבית שמעון, דלפי בני אהרן אמרינן שתיקה כהודאה והוי קבלת שמירה, והמחנה אפרים חולק עליו, וסובר שלא אמרינן שתיקה כהודאה.

ומביא הבני אהרן ראייה ששתיקה כהודאה, משומר שמסר לשומר. דקיימא לן, דשומר שמסר לשומר חייב, ואף על פי כן, אם מסר השומר לשומר אחר בפני המפקיד לא חייב, ששתיקה כהודאה, אם כן הוא הדין אם ביקש מאחד לשמור לו את החפץ, והלה שותק, הוי שתיקה כהודאה. אבל המחנה אפרים מחלק בין מוסר כליו לאחר, דהוה לבעל הפקדון למחות אם מקפיד, שאדם חושש על כליו, ומדלא מיחה שתיקה כהודאה, אבל כשמבקש מחבירו לשמור לו, ושתק, זה שלא מחה, כי לא איכפת ליה, דסובר שאינו שומר, ואין ראיה ששתיקתו כהודאה, ולא נעשה שומר בשתיקה.

העולה מזה: אע"פ ששומר שמסר לשומר חייב, מכל מקום, אם מסר לאחר בפני המפקיד, פטור. שכיון שהמפקיד לא מחה, שתיקתו כהודאה שמסכים לזה. ומכאן למד בני אהרן, שהוא הדין המפקיד כליו אצל אחד, וביקש ממנו שיהיה שומר, ושותק, שתיקה כהודאה שמסכים. והמחנה אפרים חולק עליו, וסובר ששתיקה כהודאה רק בדבר שראוי להקפיד, כגון שמוסר כליו לאחר, אבל כששותק כשמבקש לשמור, לא מוחה, כי סובר שאינו שומר, ולכן פוסק ששתיקה לאו כהודאה.

ג' ראיות המחנה אפרים ששתיקה לאו כהודאה

ומביא המחנה אפרים (שם) ג' ראיות ששתיקה לאו כהודאה. א. מהמהרי"ק, שלא אמרינן שתיקה כהודאה לחייב אדם, אלא היכא שיש צד זכות בדבר. ב. דאמרינן בבבא מציעא (פא, ב), שאם מבקש מאחד לשמור לו כליו, ואומר לו הלה 'הנח לפני', הוי קבלת שמירה. ואם אמר לו 'הנח לפניך', לא הוי קבלת שמירה, וכן פסק המחבר ומובא לעיל. אבל אם לו 'הנח סתם', אמרו שהוא מחלוקת רבי וחכמים, שנחלקו בבבא קמא (מז, א) בדין אחד שביקש רשות מבעל חצר להניח קדרותיו בחצרו, והסכים, האם בזה שמסכים שיכניס לרשותו ולא קיבל בפירוש להיות שומר, האם נעשה שומר, דלחכמים נעשה שומר, ולפי זה, בהנח סתם גם נעשה שומר, ולפי רבי לא נעשה שומר אם מכניס ברשות, ולפי זה בהנח סתם גם לא נעשה שומר.

ויש להקשות, דלמא באומר לו 'שמור לי', ואומר לו 'הנח' בסתם, אפילו לרבי הוי שומר, ששתיקה כהודאה, שהרי ביקש ממנו "שמור לי" ושתק, ואמר לו הנח, ושתיקה כהודאה, ודוקא במכניס לחצרו ברשות, שלא ביקש מבעל החצר להיות שומר, באופן זה סובר רבי שבסתם לא נעשה שומר, אבל אם מבקש ממנו לשמור ואומר לו הנח בסתם הוי שתיקה כהודאה, והוי שומר, אלא שמע מינא דפשיטא לש"ס ששתיקה אינה כהודאה.

ועוד ראיה מדברי הריטב"א, שפוסק, שאם הפקיד אצל חבירו, והנפקד לא קיבל מידו את הכלים, אבל המפקיד הניח לפניו, והנפקד שתק לא נעשה שומר, וכן פסק בנתיבות המשפט (סימן רצא, ס"ק ה).

ולחיבת הקודש, הנני מעתיק לשון קדשו של המחנה אפרים. וזה לשונו (שם)

"ומדברי הרב מוהריק"ו שורש קנ"ה נראה, דלא אמרינן שתיקה כהודאה הוי כדי לחייבו, אם לא היכא דיש צד זכות בדבר. ומגופא דשמעתין (בבא מציעא פא, ב) איכא למידק הכי, דקאמר, דהנח סתם הוי פלוגתא דרבי וחכמים, דפליגי באמר לו כנוס שורך לרשותי, ומאי מדמה, לימא התם שאני משום דלא אמר לו שמור, אבל הכא דאמר לו שמור, וזה אמר לו הנח, כאלו הודה לדבריו דמי, דלשון הנח לא גרע מאלו שתק, תדע, דהא תלמודא מדמי לשון הנח לכנוס שורך, וכנוס שורך לא הוי לישנא גריעא, כמו שכתבו התוס' בפרק הזהב דף מ"ט, והריטב"א שם, והתוס' בפרק הפרה דף מ"ז, ובהדיא כתב הריטב"א בחידושיו לפ"ק דקדושין לדף ח' ז"ל שהמפקיד אצל חברו ולא קיבל ממנו, וזרקו לפניו, אינו חייב בו שלא קיבל שמירתו, ואפילו לא אמר לו כלום כשזרקו לפניו" עכ"ל.

העולה מזה: גם בנתיבות המשפט פוסק ששתיקה לאו כהודאה.

אמר לו שמור לי, ונטל מידי המפקיד בשתיקה

אבל יש לדון מה הדין באופן שאמר לחבירו 'שמור לי', ונתן לו ביד כליו, והלה נטל מידו והניחו אצלו, האם גם באופן זה אמרינן ששתיקה לאו כהודאה, דדלמא, כיון שעשה מעשה ונטל מידיו והניחו אצלו, אמרינן בודאי ששתיקה כהודאה, או דלמא אף בזה לא הוי שתיקה כהודאה.

ובאמת המחנה אפרים (שומרים סימן ג) דן בזה, ונראה שדעתו שכיון שנטל בידו, קיבל עליו להיות שומר. וכן כתב בנתיבות המשפט, (ביאורים סימן רצא ס"ק ה) וז"ל

"והוא הדין אם שתק, אפילו אמר לו שמור לי והניח לפניו, דשתיקה לא הוי כהודאה, כי אם כשיש זכות להשותק, כמו שכתב מהרי"ק שורש קנ"ה [ענף א'], או בתביעה לפני בית דין ושתק, עיין שם. אבל אם אמר שמור לי, ומשכו הנפקד לרשותו בשתיקה, שעשה מעשה, ודאי דנתחייב בשמירה" עכ"ל.

והטעם שפשיטא להו שנעשה שומר, נראה, דאם נטל מידו החפץ, הוא גילוי דעת גדול שמקבל עליו שמירה, ואינו דומה כלל לאומר לו הנח לפני, שהרי נוטל ומניח לפניו.

לפי זה, אם אמר לו שמור, ושתק, אם הניח לפניו ולא נטל מידו לא קיבל שמירה, ואם נטל מידו קיבל שמירה.

העולה מזה: אמר לו שמור לי, ונתן לו את הכלי, ונטל מידו, אפילו שלא אמר לו שמקבל שמירה, ולא אמר הנח לפני, הוי שומר, דהוא גילוי דעת טפי מהנח לפני.

שומר שידוע שמוסר לשומר אחר

ולפי זה, לכאורה בנידון דידן, כיון שאמר לו שישמור ונטל מידו, אפילו ששתק נעשה שומר. אבל לאחר העיון נראה, שבנידון דידן פטור השומר, בהקדים כמה ענינים.

דהנה מבואר בבבא קמא (נו, ב) דאף על פי ששומר שמסר לשומר חייב השומר שמסר שפשע בשמירתו, מכל מקום, אם ידוע שאינו שומר בעצמו, כגון שרגיל למסור לעוזר שלו, באופן זה לא חייב השומר שמסר לשומר. ועל פי זה פסק המחבר בחושן משפט (חושן משפט רצא, כב) וז"ל

"מי שהוא ידוע בודאי שאינו רגיל לשמור הפקדון אלא למסרו ביד אחר, שאינו שרוי בביתו ואינו סומך על שלחנו, דינו כמוסר לבני ביתו" עכ"ל.

ועל פי זה פסק בשו"ת חסד לאברהם (חושן משפט סימן כא), שאלו שמביאים חיטין לטוחן לטחון, לא נעשה עליהם שומר כלל, כיון שדבר ידוע שאינו שומר שם, אלא מעמיד איש אחר תחתיו, והובאו דבריו בדברי גאונים (סימן צו, לב).

העולה מזה: שומר שמסר לשומר חייב. אבל אם ידוע שמוסר לשומר אחר, פטור, אפילו קיבל על עצמו להיות שומר.

שומר שידוע שאינו שומר

והנה אף על פי שהמחבר (שם) איירי בדין שומר שמסר לשומר, דאם ידוע שמוסר לאחר פטור, נראה פשוט, שכל נפקד שידוע שאינו שומר, לא נעשה שומר, אפילו אם נטל מידו, שהרי גם בשומר שמסר לשומר איירי שקיבל על עצמו להיות שומר, דללא זה בודאי שאינו שומר, אלא שמע מינא שאף על פי שהיה ראוי להיות שומר, מכל מקום כיון שידוע שמוסר לאחר לא נעשה שומר, והיינו אף על פי שלא אמר בפירוש שימסור לאחר, רק כיון שהדבר ידוע שמוסר לאחר לא נעשה שומר.

ועל פי זה נראה לי, שגם בנידון דידן הוי כידוע שאינו נעשה שומר. מכמה טעמים: א. שהרי הנפקד הניח את הכסף במגירה שבשולחן שלפניו, והדבר ידוע שצריך לקום לצרכי עבודתו ואינו יושב ומשמר במקומו כל הזמן, ולא עוד אלא שאסור לו לשבת במקומו ולא להשגיח כראוי על עבודתו, וזה שמסר לו את הכסף ראה שמניח במגירה ואינו נוטל עמו את הכסף לכל מקום.

ב. הרי הדבר ידוע, שכל אלו היושבים במקוה וכדו', אנשים מניחים אצלם חפצים לזמן מה ללא כל התחייבות שמירה. וכיון שבנידון דיןד לא קיבל על עצמו שמירה, ואנו באים לחייבו רק מחמת שנטל את הכסף - שהרי נתבאר ששתיקה לאו כהודאה, וזה שאמר לו שמור ושתק בזה לא נעשה שומר – נראה, שבנידון דידן נטילת המעות אינה ראיה שקיבל על עצמו לשמור, שהדבר ידוע שאנשים הללו אינם שומרים, בפרט שפרסם את הדבר לאחרים, והיה על המפקיד לשאול את השומר האם מקבל על עצמו להיות שומר, וכיון שלא קיבל בפירוש, לא נעשה שומר. ואפילו אם אינו ודאי לא שומר, מכל מקום מידי ספק בודאי אינו יוצא, לכן אי אפשר להוציא ממנו ממון.

העולה מזה: ביקש מהאיש הממונה במקוה על תשלום, לשמור על כספו, והניחו במגירה שבשולחנו, לא נעשה שומר: א. כיון שדרכו לקום ממקומו לצרכי עבודתו, ולא קיבל על עצמו להיות יושב ומשמר כל הזמן. ב. ידוע שאין דרכם להיות שומרים, ועושים טובה לאנשים להניח חפצם בשולחן שלהם.

דינים העולים

1. אמר לאחד "שמור לי", ואמר לו הלה, "הנח לפני" נעשה שומר. ואם אמר לו "הנח" סתם, לא הוי שומר. ויש להסתפק אם לא אמר כלום, האם אמרינן שתיקה כהודאה.
2. אע"פ ששומר שמסר לשומר חייב, מכל מקום, אם מסר לאחר בפני המפקיד, פטור. שכיון שהמפקיד לא מחה, שתיקתו כהודאה שמסכים לזה. ומכאן למד בני אהרן, שהוא הדין המפקיד כליו אצל אחד, וביקש ממנו שיהיה שומר, ושותק, שתיקה כהודאה שמסכים. והמחנה אפרים חולק עליו, וסובר ששתיקה כהודאה רק בדבר שראוי להקפיד, כגון שמוסר כליו לאחר, אבל כששותק כשמבקש לשמור, לא מוחה, כי סובר שאינו שומר, ולכן פוסק ששתיקה לאו כהודאה.
3. גם בנתיבות המשפט פוסק ששתיקה לאו כהודאה.
4. אמר לו שמור לי, ונתן לו את הכלי, ונטל מידו, אפילו שלא אמר לו שמקבל שמירה, ולא אמר הנח לפני, הוי שומר, דהוא גילוי דעת טפי מהנח לפני.
5. שומר שמסר לשומר חייב. אבל אם ידוע שמוסר לשומר אחר, פטור, אפילו קיבל על עצמו להיות שומר.
6. ביקש מהאיש הממונה במקוה על תשלום, לשמור על כספו, והניחו במגירה שבשולחנו, לא נעשה שומר: א. כיון שדרכו לקום ממקומו לצרכי עבודתו, ולא קיבל על עצמו להיות יושב ומשמר כל הזמן. ב. ידוע שאין דרכם להיות שומרים, ועושים טובה לאנשים להניח חפצם בשולחן שלהם.