הוצאה לפועל, והליכה לערכאות

פסק בית דין - מציל מגזל. וההולך לערכאות - עובר גם בגזל

א. האם מותר ללכת להוצאה לפועל, לכפות על קיום פסק דין בערכאות

לאחר שהנתבע לא הסכים לבוא לדין, קבלתי היתר מבית דין לדון בערכאות, וזכיתי בפסק דין בערכאות במליון שקל. כיון שהנתבע לא מסכים לשלם, האם אני יכול לפנות להוצאה לפועל"

תשובה

אסור לפנות להוצאה לפועל משני טעמים : א. יש לברר האם על פי תורה הנתבע באמת חייב מליון שקל. ב. דיני כפייה של הערכאות אינם על פי תורה, וצריך היתר מבית דין.

ביאור התשובה:

חומר איסור הליכה לערכאות – הרים יד בתורת משה רבינו ע"ה וגזל את חבירו

איסור ההליכה לערכאות מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן כו, א) וז"ל

"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פירוש, מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה" עכ"ל.

והנה מלבד האיסור החמור שהרים יד בתורת משה יש איסור חמור מאוד, והוא: גזל. שהרי בערכאות פוסקים את המשפט לפי חוקיהם, ואין חוקי התורה כחוקי המשפט, וברוב הפעמים יפסקו בערכאות לחייב את החייב שבדין תורה הוא פטור, אם כן המוציא ממון בערכאות הוא גוזל את חבירו. והטעם שלא אמרו חז"ל שאסור ללכת לערכאות אסור מחמת גזל, כיון שאפילו כשדנין הערכאות בדיני ישראל יש איסור הליכה בערכאות, כמבואר בגיטין (פח:) וכן פסק המחבר (חו"מ סי' כו): "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ". ע"כ.

מי שקיבל היתר לדון בערכאות – חייב לברר הדין לאחר מכן בבית דין 

לפיכך אם קיבל אדם היתר מבית דין ללכת לערכאות, כגון שחבירו לא מקבל דין תורה, אע"פ שנפסק דינו בערכאות, מכל מקום מאיסור גזל לא יצא - אם יחייבוהו בערכאות יותר ממה שחייב על פי דין תורה. וכבר קדם לדון בזה אחד מגדולי הראשונים, הוא רבינו התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רצ) אחר שהאריך באיסור הליכה לערכאות, כתב וז"ל:

"וכל זה הוא אפילו דיניהם כדינינו, ואין בעמידה לפניהם זולתי עלוי דתם. אבל אם דיניהם אינו כדינינו הדבר פשוט שהוא אסור, והדן לפניהם הרי הוא גזלן ופסול לעדות עד שישלם מה שנטל ממנו שלא כדינינו, אע"פ שזכה בדיניהם. ודבר זה לרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב. ואם קדש אשה באותו ממון שנטל בדיניהן שלא כדינינו, אינה מקודשת" עכ"ל. והביאו להלכה רבי עקיבא אייגר בגליון שו"ע (חו"מ סי' כ"ו). וכן כתב בשו"ת אבני נזר (יורה דעה סימן קלג) באחד שסרב לדין וקבל היתר ללכת לערכאות והוציאו ממון מהנתבע שלא כדין תורה, והורה לאסור ליטול הממון, ומסיים: "דמשום שלא רצה לציית לדין תורה לא הותר לגזול ממונו" ע"כ.

לפיכך אע"פ שבמקרים מסויימים מותר ללכת לערכאות של גויים לדון לפניהם, מ"מ, איסור גזל לא הותר עבור זה. ואם הוציא ממון מחבירו על ידי ערכאות גזל הוא בידו, אלא יברר בבי"ד איך פסק ההלכה בדין תורה. ואין צריך לומר, שההולך לערכאות ללא היתר בית הדין שמלבד האיסור החמור שהרים יד בתורת משה, עוד איסור גזל עליו בהרבה פעמים כי אין פסק דינם כפסק דיננו.

ומכאן נלמד שאיסור גמור לפנות להוצאה לפועל לכפות על ביצוע פסק הדין, שמא אין פסק הדין כהלכה, ומלבד זאת אין ללכת להוצאה לפועל ללא היתר מבית דין כיון שדדיני כפייה על פי הלכה, אינם כדין כפייה בערכאות.

ב. טעם: "המוציא מחבירו עליו הראיה"

לאור המבואר צריך ביאור, מדוע בספק ממון שבידו "המוציא מחבירו עליו הראיה", והרי איסור גזל חמור יותר, וראוי מספק איסור תורה להוציא את הממון מתחת ידו שלא יעבור באיסור גזל. וכבר קדם בשאלה זו הכנסת הגדולה (סי' כה בכללי הקים לי ס"ק ז) בשם הרב הגדול מהו"ר רבי יחיאל באסן זצ"ל, ותירץ, שאם נוציא הממון מספק וניתן לשני, יהיה ספק גזל אצל המוציא, אם כן אי אפשר לצאת ידי שמים בספק גזל, שמכל מקום יהיה אחד עובר באיסור גזל, ולא חייבה תורה שימחול אחד לשני מספק, אלא על כורחך, שבאופן כזה לא עובר על איסור גזל, כיון שאי אפשר להשיבו.

ובאורים ותומים (סי' כה קיצור תקפו כהן עמ' לז) תמה עליו, שמכל מקום, לצאת ידי איסור גזל היה עליו להחזיר לחבירו, ואם חבירו אין לבו נוקפו לקבל הגזל יהיה לבו של המחזיק נוקפו לא להניח ספק גזל בידו. ונראה בכוונת מהר"י באסן, דכיון שיש ביד המוחזק ספק גזל, לא אמרה תורה שיבוא להכשיל את חבירו באיסור גזל, אפילו שאין לב חבירו נוקפו, מכל מקום, פשוט שלא לזה התכוונה תורה.

עוד הקשה באורים ותומים, שבאופן שחבירו טוען שברור לו שהממון שלו הרי אין לבו נוקפו, ומדוע באופן זה לא ישיב לחבירו. וגם בזה נראה ליישב, דמכל מקום כיון שהמוחזק יש ספק גזל בידו, ולדעתו הוא רק ספק, וכשם שאם יחזיק בידו אולי יעבור בגזל, כמו כן אם יתן לחבירו אולי חבירו יעבור באיסור גזל, ומה בכך שחבירו ברור לו, מכל מקום, לא אמרה תורה לאדם שיכשיל חבירו באיסור גזל. והנה כל זה דוקא להוציא תחת ידו מחמת ספק, זה לא אמרה תורה, אבל לענין לתפוס ממון חבירו כשספק לו אם הוא שלו, נחלקו בזה הפוסקים והובאו דבריהם בפתחי חושן (גניבה פרק א' סעי' יב והערות לא-לב). ועוד מבואר שם, שכשאין הממון שלו, אבל יש לו ספק אם הוא של חבירו, ודאי אסור ליטול הממון מחמת ספק גזל, ומבואר בבא קמא (צט:) דגם ספק גזל אסור, ולא התירו רק באופן שיש ספק שמא הוא שלו, ואין כאן המקום להאריך בזה.

ג. תבע בערכאות והפסיד, ורוצה לדון בבית דין

"ביני לשותפי התגלע סכסוך ממוני. ביקשתי שנדון בדין תורה, אבל שותפי לא הסכים ותבע אותי בערכאות. למרות זאת הפסיד. לאחר שהפסיד הוא פנה אלי, ואמר לי כי בדין תורה בודאי היה זוכה, לכן הוא תובע אותי לדין תורה. אני באמת מסופק אם אני חייב לו כסף. האם הוא רשאי לתבוע אותי לדין תורה"

תשובה

אין בית דין נזקקין לדון מי שתבע אותך בדין תורה. אבל אם אתה מסופק וחושש שבאמת אתה חייב לו, עליך לבקש שהבית דין ידון בזה, כדי להנצל מספק איסור גזל.

ביאור התשובה

הנה שאלה זו הלכה מפורשת ברמ"א (חושן משפט הלכות דיינים סימן כו סעיף א) וז"ל "מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז); ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר" עכ"ל. הנה כתב הרמ"א, דהעיקר כסברא ראשונה שאין יכול התובע בערכאות ולחזור ולתבוע בדיני ישראל.

וכתב בנתיבות המשפט (ביאורים סימן כו ס"ק ב) וז"ל

"והסברא הראשונה נ"ל עיקר. בתומים [סק"ב] כתב שני טעמים: א. דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול, דאינו יכול לחזור בו אחר גמר דין. ב. משום קנס, שהלך לפני עכו"ם. ונפקא מיניה בין שני הטעמים, דלטעם הא' אם נתחייב התובע מחמת שוחד שנתן שכנגדו לעוות המשפט, נזקקין לו, דהא בקרוב או פסול אפילו טעו חוזר הדין. ולטעם הב' משום קנס, שוב אין נזקקין לו. 

ומדסתמו הפוסקים משמע דהעיקר כטעם הב', ולעולם אין בי"ד נזקקין לו. אבל אם הבעל דין בעצמו יודע שחייב לו על פי דין תורה, ודאי דצריך לשלם לו, ואפילו אם הוא מסופק, צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהיה ספק גזל תחת ידו" עכ"ל.

ונראה, שהטעם הב' מודה לא', דהכל מודים בקיבל עליו קרוב או פסול שאינו חוזר לאחר גמר דין, (סימן כב, א) אבל טעם א' אינו מודה לטעם ב' שקנסינן, והנפקא מינא היא רק בקיבלו שוחד, האם בית דין של ישראל נזקקין לו.

והנה מבואר שאפילו שהעיקר כהטעם הב' שלעולם אין בית דין נזקקין לו, מכל מקום, כיון שיודע הנתבע שחייב ממון לתובע, צריך לברר בבית דין אם אין גזל בידו. אלא דצריך ביאור: א. כששניהם קיבלו קרוב ופסול אין יכולים לחזור בהם לאחר גמר דין, אם כן מה בכך שמסתפק אם חייב לתובע, הא סביר וקביל, ועל דעת כן הלכו לדון בערכאות, ויצא זכאי. ב. לפי זה, בקבלו עליהם קרוב או פסול, יהיו לעולם חייבים לבדוק את פסק הדין בבית דין כשר, מחשש שאולי לא פסקו הקרוב והפסול כדין, ובשו"ע (כב, א) סתם שאם שאם קיבל קרוב או פסול הוי דין. ג. מדוע דוקא אם מסופק לו אם ממון חבירו בידו צריך לברר אצל דייני ישראל, ולא אמרינן שבכל אופן ילך לברר הדין בדייני ישראל, כדין כל פסק דין בערכאות, שיש לברר בבית דין אם אין גזל בידו, כמבואר לעיל אות א', והוא הדין הכא. ויבואר להלן אות ד.

ד. שנים שהסכימו לדון בערכאות האם יכול אחד מהם לחזור בו לאחר שכבר דנו

"שני בעלי דין שהסכימו ביניהם לדון בפני ערכאות למרות האיסור החמור שבזה, לאחר שכבר דנו בפני ערכאות, חזר בו אחד מהם ורוצה לדון בפני בית דין ישראל, האם יכול לחזור בו. וכן האם לאחר פסק הדין יש להם לפנות לבית דין לבדוק האם מה שדנו הערכאות דנו כדין"

תשובה

לאחר שכבר נפסק הדין אין צריכים לבדוק מה שפסקו בבית דין, כיון שמחלו זה לזה, ועל דעת כן הלכו לדון בפני ערכאות, אבל לפני פסק דין, אם אחד רוצה לחזור בו, נחלקו בזה גדולי הדורות.

ביאור התשובה

כתב בשו"ע (הלכות דיינים סימן כב,ב

"אם קבל עליו עדות עובד כוכבים, כמי שקיבל עליו עדות אחד מהפסולים. אבל אם קבל עליו עובד כוכבים לדיין, אפילו קנו מיניה, אין הקנין כלום, ואסור לידון לפניו. (הגהה: אבל אם כבר דן לפניו, לא יכול לחזור בו) (מרדכי ריש פרק זה בורר)" עכ"ל.

הנה מבואר ברמ"א שאם דנו בפני הגוי לאחר שקיבלוהו עליהם אינם יכולים לחזור בהם, אבל הש"ך (ס"ק טו) חולק על הרמ"א, וסובר שאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד, אך נראה לחלק בין אם קנו מידו סתם לדון בדיני גויים, אז אפילו בדיעבד לא מהני, אבל אם קנו על גוי אחד בפירוש, הרי שגוי זה נאמן בעיניהם, וסמכו עליו ומהני כמו אם קיבלו קרוב או פסול. הנה מבואר שנחלקו גדולי הדורות אם יכול לחזור בו לאחר שכבר דנו.

והתומים (סימן כו, ב) נוטה כדעת הש"ך שיכול לחזור בו, אבל בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן פט) כתב, וז"ל:

"ומ"מ כיון שהרמ"א סי' כ"ב ס"ב פסק בפשיה, דאם כבר דנו לפני עכו"ם א"י לחזור בו, ואף דהש"ך חולק ופסק דבקבלו קנין לדון בדא"ה סתם גם דיעבד ל"מ, אבל בתשו' תשב"ץ ח"ג סוסי' ס"ח כ', וז"ל: וכל טענות אלו לזכות בני שמעון, הי' מן הדין לקיימם אלו באו מתחלה בד"י, אבל כיון שהלכו תחלה לדון בדא"ה ויצאו חייבים, ה"ז כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין, ומחלו זכותם, והרי מה שדנו בדא"ה קיים, עכ"ל. ובתומים סי' כ"ו לא ידע מזה" עכ"ל.

וגם בביאור הגר"א (כב, ס"ק טז) משמע מסכים לרמ"א שאין יכול לחזור בו. וכל זה לפני פסק דין אבל לאחר פסק דין יכול לומר קים לי דהוי מחילה

הערה של תלמיד חכם אחד

"דברי התשב"ץ שהובא בחי' רעק"א איירי במי שהלך לערכאות שלא כדין וכפה את חבירו לערכאות ובזה כותב שחוץ מאיסור ערכאות יש בזה גם איסור גזל, אבל מי שקיבל היתר מבי"ד להתדיין בערכאות כיון שהנתבע סירב לבא לבי"ד ובכה"ג וגם באופן ששניהם הסכימו יחד לעבור על דין תורה ולפנות לערכאות בזה הרי קיבלו עליהם דיני הערכאות אין בזה משום גזל לשיטת הרמ"א בסי' כ"ב ס"ב דאם כבר דנו לפני עכו"ם א"י לחזור בו, ועשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פ"ט שכתב דאף שהש"ך חולק ופסק דבקבלו קנין לדון בדיני אומות העולם סתם גם דיעבד ל"מ, אבל בתשו' תשב"ץ ח"ג סוסי' ס"ח כתב וז"ל, וכל טענות אלו לזכות בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחלה בדיני ישראל, אבל כיון שהלכו תחלה לדון בדא"ה ויצאו חייבים, הרי זה כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם והרי מה שדנו בדא"ה קיים עכ"ל [התשב"ץ!], ובתומים סי' כ"ו לא ידע מזה, עכ"ל מהרש"ם ועיי"ש שכתב שגם בלי קנין מהני בדיבור בעלמא דגמר ומקני בדיבור. ובע"כ שדברי התשב"ץ שהביא כבודו הוא כשכפאו לדון בערכאות. ויודע אני שיש לפלפל בזה ויש עוד שיטות בזה, אבל לכאו' א"א לדון שצריך להחזיר מה שמגיע לו יותר נגד שיטת הני פוסקים. וע"ע בתומים סי' כ"ו סעי' א'.

תשובה על שאלתו

שלום רב!

בעה"י אבדוק בעיון בעזרת ה', אבל מקופיא יש הבדל גדול מאוד בין אם הסכימו ללכת לערכאות, שאז באמת קבלו עליהם, לבין שקיבל אישור מבית דין לדון בערכאות בכפיה. אין כל סברא לומר שהדן בכפיה יתחייב לפי פסק ערכאות, הרי זה גזל ממש. ובכל המראה מקומות אין שום מקור למי שכפה על חבירו לבוא לערכאות. והתשב"ץ איירי בקבלו על עצמם ולא בכפייה, ואין דברי הרמ"א ענין לכאן כלל וכלל, כי אנו דנין באופן שכפו עליו, ולא באופן שלא כפו עליו. בכל זאת אבדוק שוב בעתיד בס"ד.