שוכר חנות פתח עסק המתחרה במשכיר

ביטול שכירות מחמת אומדנא

הנידון

"יש לי שתי חנויות סמוכות האחת מול השניה. האחת חנות ירקות, והשניה צרכניה למוצרי מזון. השכרתי את הצרכניה לעשר שנים, ולא כתבתי בחוזה שהנני מגביל את השוכר לאיזה צורך ישתמש בחנות. השוכר המשיך להשתמש בה לצרכניה, אלא שהעסק לא הצליח, ולכן הוא פתח בה חנות ירקות, ומפחית את פרנסתי. למרות שיש באותו רחוב עוד שתי חנויות ירקות, ולמרות שהשוכר הינו תושב העיר ומותר לפתוח חנות ירקות ממולי, מכל מקום, באופן ששכר ממני את החנות, לדעתי אסור לו לפתוח חנות ירקות, שלא על דעת כן השכרתי לו את החנות. האם אני צודק בטענתי".

תשובה

אם השכיר לו ללא זמן, יכול להוציאו לאחר ל' יום בלא הודעה. אבל אינו יכול לחייבו לשכור את המקום, ולא לפתוח חנות ירקות. ואם השכיר לו לזמן, אינו יכול לתבוע ממנו שכר דירה וגם לאסור עליו לפתוח חנות ירקות. אבל אם המשכיר מסכים לבטל את השכירות לגמרי, יש לדיין לעיין בזה היטב, לפי מצב הצדדים, אם יש לומר שיש אומדנא דמוכח של המשכיר יותר מהשוכר, לבטל השכירות.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. חומר מעשה היורד לאומנותו של חבירו. ב. ג' סוגי אומדנות. אומדנא דמוכח, ושאינה מוכח, ושאינה אומדנא מספקת. ג. הטעם שבנפל ביתו אינו מוציא את השוכר, ובנתן מתנה בטעות חוזר בו. ד. בביטול מקח או שכירות על פי אומדנא, האם דנין על פי אומדא של שני הצדדים, או רק של המוכר. ד. ביטול שידוך או אירוסין, אם אחות המשודכת המירה דתה. ה. השכיר לחבירו חנות ופסק בה לחיותו של משכיר, האם בטל השכירות. 

היורד לאומנותו של חבירו - כמטמא את אשתו

הנה בנידון דידן אנו באים לבטל את השכירות שלא על פי תנאי שבשכירות, אלא על פי אומדנא שהמשכיר לא היה משכיר את המקום למי שיעשה לו במקום חנות ירקות ויפסוק לחיותו, דאף על פי שעל פי הלכה קבעו חז"ל שכל בן עיר יכול לפתוח חנות סמוך לחבירו, מכל מקום הוא מפסיק חיותו של המשכיר, והרי דרשו חז"ל (סנהדרין פא, א) על הפסוק ביחזקאל (יח, יא) את אשת רעהו לא טימא, דלא ירד לאומנתו של חבירו, ומבאר בשולחן ערוך הרב (הלכות הפקר והשגת גבול, יג) דאיירי גם באופן שמותר להשיג גבול, דבמקום שאוסר מאי רבותא היא. וז"ל

"מותר מן הדין לבני העיר לירד אחד בתוך אומנות חבירו, כגון להושיב חנות בצד חנות חבירו, וכן חייט בצד חייט, מפני שיכול לומר לו, מי שבא אצלך יבא, ומי שיבא אצלי יבא כו'. ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו, שנאמר (שם) ואת אשת רעהו לא טימא (ס"א לא עשה לרעהו רעה) ופירשו חכמים, זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו" עכ"ל,

וכיון שדימו חז"ל הפוסק לחיותו כמטמא את אשת רעהו, רואים עד כמה גורם עגמת נפש לחבירו, שאין לך צער גדול יותר מאשתו שנטמאת.

וכיון שנתבאר גודל הצער של מי שיורד לאומנותו של חבירו, יש לבאר האם צער זה הוא אומדנא לבטל את השכירות, כאילו התנה בפירוש שלא יפתח חנות כזאת במקום השכור, שאף על פי שלא התנה כאילו התנה דמי.

העולה מזה: אפילו במקום שהתירו חכמים לפתוח חנות בצד חנות חבירו, הוא צער גדול מאוד, ואמרו חכמים שהוא כטימא את אשת חבירו. ויש לברר, אם הוא אומדנא לבטל חוזה השכירות.

כללא דאומדנא

והנה בדין אומדנא יש ג' סוגים בהלכה:

א. אומדנא גדולה, שאפילו שלא התנו ולא אמרו דבר בנידון, אנן סהדי דלא היה נותן המתנה וכדו' באופן זה, והוי כתנאי מפורש, אפילו שלא התנה ולא פירש כלום הרי זה כהתנה, כגון הא דפסק המחבר בחושן משפט (רמו, א) וז"ל

"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת" ע"כ,

והיא סוגיא ערוכה בבבא בתרא (קלב, א) ומצאנו בעוד מקומות בש"ס שכשיש אומדנא דמוכח, אינו צריך אפילו להזכיר הענין.

ב. אומדנא דאינה מוכחת, שאז רק אם הזכיר הענין, אפילו לא התנה ממש הוי אומדנא מוכחת, ואם לא הזכיר, לא הוי אומדנא לבטל המקח, כגון המוכר כל קרקעותיו שרצה לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה (קידושין מט, ב), דאמרו, דכיון שלא אמר כלום לא הוי אומדנא דמוכח דמוכר רק מפני זה, וכבר כתבו התוס' (שם, ד"ה דברים) וכן פסק המחבר בחושן משפט (רז, ד) וז"ל

"המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש)" עכ"ל.

ג. יש דברים שצריך תנאי ממש, שאין אומדנא כל כך שיהיה מועיל בלא תנאי ממש.

העולה מזה: ג' סוגי אומדנות: א. אומדנא דמוכח, דאפילו לא הזכיר בדבריו הענין, הוי כאילו התנה כראוי. ב. אומדנא דאינו מוכח, דאם הזכיר הענין אפילו בלא תנאי מפורש הוי כהתנה, ואם לא הזכיר - לא. ג. אומדנא דלא מוכח כלל, בעינן תנאי ממש.

הכל לפי ראות עיני הדיין

והנה כלל קבע לנו אדונינו הרמ"א (שם), דבאומדנא דמוכח הוי כתנאי גמור, ומבואר דאפילו בדברים שאינם מפורשים בתלמוד, נתנו לנו חז"ל את הכח לפסוק - לפי ראות עיני הדיין - אם הוי אומדנא דמוכח לבטל מכירה או שכירות וכדו'. וכן הוא מבואר בתשובות הרא"ש.

דהנה הרא"ש בתשובות (כלל לד, א) פסק, בדין אחות משודכת, שכפרה בעיקר ונשתמדה, ואבי הבן רוצה לחזור בו מהשידוך בלא קנס, ופסק הרא"ש דאנן סהדי דאם היה יודע שיתכן שאחות המשודכת תצא לתרבות רעה, היה מתנה תנאי זה בשידוך, ואף על פי שלא התנה, הוי אומדנא דמוכח שכאילו התנה, ופסק המחבר כדבריו באבן העזר ( נ, ה). הנה מוכח מדברי הרא"ש, דנתנו חכמים בידינו הכח להחליט בדבר שהוא שאומדנא דמוכח, שעל דעת כן לא מכר ולא השכיר ולא התחייב קנס וכדו'.

ובאמת הכל לפי ראות עיני הדיין. דאם ברור לו שהוא אומדנא דמוכח, אפילו תנאי אין צריך. ואם היא אינה אומדנא דמוכח, אז אם אמר ענין זה בשעת המכירה, אז הוי אומדנא דמוכח, ולפעמים אפילו אמר הענין אינו אומדנא עד שיעשה תנאי מפורש.

העולה מזה: חז"ל נתנו לנו את הכח להחליט בנידון הבא לפנינו, אם הוא אומדנא דמוכח, לבטל המכירה או השכירות או הקנס וכדו'. ועל פי זה פסק הרא"ש, שאבי הבן יכול לחזור בו מהשידוך של בנו בלא קנס אם אחות המשודכת השתמדה ר"ל, דכאליו התנה על זה.

מדוע בנפל ביתו לא מהני אומדנא להוציא את השוכר - לשיטת מהר"י כהן

והנה הגאון הגדול רבי יעקב כ"ץ זצ"ל, אב"ד פפד"מ, בספרו שו"ת שב יעקב (סימן ז), האריך לבאר מדוע המשכיר בית לזמן קצוב, ונפל ביתו של משכיר, אינו מוציאו מביתו המושכר (חושן משפט שיב, יא), ובשמע שמת בנו בטלה המתנה (שם), והרי בשניהם יש אומדנא דמוכח שלא היה עושה זאת אם היה יודע שיפול ביתו, או שבנו לא מת. ותירץ, דבשמע שמת בנו, בשעה שנתן המתנה היה זה בטעות, כי בנו היה חי. אבל בנפל הבית, בשעה שהשכיר עוד לא נפל הבית. ובאמת, אם לא ידע שביתו כבר נפל בשעה שהשכיר לא הוי שכירות.

ומכל מקום אין ללמוד מדבריו דכל דבר שיהיה בעתיד לא הוי אומדנא דמוכח, דהרי כבר מוכח מדברי הרא"ש הנ"ל דלא כן הוא, דאפילו דבר שנעשה לאחר מכן, כאחות המשודכת שהשתמדה, אם הוא אומדנא דמוכח דעל דעת כן לא היה עושה השידוך, הוי כאילו התנה. ולפי המבואר להלן בשיטת המנחת שי, יש טעם גדול לחלק בין דין משכיר לשמע שמת בנו ונתן מתנה.

מכל מקום מבואר מדברי מהר"י כהן, שאם נפל ביתו, והשכיר בית לאחר, ולא ידע שביתו נפל, מוציא את השוכר אפילו השכיר לזמן קצוב, ולפי המנחת שי להלן אין לחלק בזה.

העולה מזה: מהר"י כהן מבאר, דבשמע שמת מת בנו, היתה מתנה בטעות כיון שהיה חי, לכן סגי באומדנא לבטל המתנה, אבל השכיר ביתו ונפל ביתו, לא היה טעות, שנפל לאחר מכן, אבל בנפל ביתו ולא ידע באמת בטלה השכירות.

יסוד גדול בדיני אומדנא של המנחת שי

ובשו"ת מנחת שי (סימן צד) מהגאון הגדול רבי שמואל יצחק שור זצ"ל, (לעמבערג תרנ"א) האריך בביאור דין ביטול קנין על ידי אומדנא, ותוכן דבריו הנפלאים, דכאשר אנו באים לבטל קנין מכר או שכירות או חיוב קנס וכדו' מחמת אומדנא, דאם היה יודע שיקרה כך וכך לא היה מקנה, כגון ההוא דעלה לארץ ישראל, יש לנו גם לדון באומדנא לצד השני של הלוקח, דיש גם אומדנא דהלוקח לא היה קונה אם היה יודע התנאי שהמוכר יוכל לחזור בו, ויש אומדנא לצד הקונה שקנה רק בתנאי שלא יוכל המקח להבטל מחמת שלא עלה לארץ ישראל, אם כן יש לנו אומדנא נגד אומדנא, דכשאנו באים לבטל מכר או שכירות וכדו' מחמת אומדנא, יש לעיין היטב באומדנא של הצד השני.

ולכן, אם יש לנו אומדנא של המוכר לבטל המקח, נגד אומדנא של הלוקח לקיים המקח, יש לנו להעמיד את הדבר על מצבו הקיים, דמהיכי תיתי להעדיף אומדנא של זה נגד אומדנא של האחר, ולכן בההוא שעלה לארץ ישראל יש אומדנא של הלוקח נגד המוכר, ולכן לא בטל המקח, ולכן גם בנפל ביתו של משכיר שהשכיר לזמן קצוב אינו יכול להוציא את השוכר מביתו, שאף על פי שיש לנו אומדנא גדולה מאוד שלא היה מסכים לדור ברחוב ולהניח את השוכר בביתו, מכל מקום, כנגד זה יש אומדנא שהשוכר לא היה מסכים לשכור את ביתו, באופן שהמשכיר יכול להוציאו באמצע הזמן.

מה שאין כן בשוכר סתם שלא לזמן קצוב, דמעיקר הדין לאחר ל' יום יכול להוציאו, אלא שתיקנו חז"ל תקנה שיודיעו, בדין זה כבר נגמר הקנין, וצריך קנין חדש, לכן יכול להוציאו, שכיון שהאומדנות שוות, נעמיד את הבית במצבו הקיים שאינו שכור, ומוציאו.

כלל הדברים, כאשר אנו באים לדון באומדנות, יש לדון אומדנא של שני הצדדים, ואם כוחם שוה, יש להעמיד את הדבר בחזקתו, שאם כבר נמכר או נשכר, אין להוציאו מיד הקונה או השוכר, ואם עוד לא חל המכר או השכירות, לא נוציאו מיד המשכיר או המוכר.

העולה מזה: אין לבטל קנין מכר או שכירות או קנס וכדו' בגלל אומדנא של צד האחד, אם יש אומדנא של הצד השני לקיים את המכר או השכירות, ולכן, בדין זה ישאר המצב הקיים, שאם כבר נמכר או נשכר לא יתבטל, ואם עוד לא נמכר יבטל.

אם יש לצד אחד אומדנא גדולה יותר מוציאים הדבר מחזקתו

אבל אם יש לצד האחד אומדנא גדולה יותר מהצד השני, אז נוציא הדבר מחזקתו. ובזה מבאר המנחת שי לשון הש"ס בדין נפל ביתו של משכיר, וז"ל הגמ' (בבא מציעא קא, ב) "פשיטא, נפל ליה ביתא - אמר ליה: לא עדיפת מינאי" ע"כ. פירוש, אם נפל בית המשכיר [במשכיר סתם], מוציא את השוכר בטענה שאתה לא עדיף ממני, וכיון שאין לי בית, לא יתכן שאתה תדור בביתי ולי לא יהיה לדור. והנה כשתדקדק בלשון הש"ס לא אמרו שהמשכיר טוען שהוא עדיף מהשוכר, ולכן מוציאו, אלא שטוען שלא תהיה אתה השוכר, עדיף עלי. וקשה, שכיון שמוציאו מביתו, אם כן הוא המשכיר עדיף מהשוכר, ואינו שוה עמו, שאם היה שוה עמו איך מוציאו, ואותה טענה יטען עכשיו השוכר, מדוע אתה עדיף ממני, שהרי לא מכח טענה שהמשכיר עדיף מהשוכר אנו מוציאין את השוכר, אלא מכח טענה שהשוכר לא יהיה עדיף מהמשכיר, והרי אנו מוציאין את השוכר מכח שהמשכיר עדיף מהשוכר, שהרי מוציאו מהבית ששכר כבר.

אבל לאור המבואר מיושב היטב, דהנה בשוכר סתם, לאחר ל' יום נגמר השכירות ולא חל שכירות חדשה, אם כן, כיון שיש אומדנות שוות יש להעמיד את הבית במצבו הקיים, דהיינו שלא יחול השכירות, ולטענת השוכר שלא יוציאו, אם כן יהיה השוכר עדיף בטענתו על המשכיר, שרק כאשר טענתו עדיפא על המשכיר יכול לשנות את המצב הקיים. וזה ביאור הגמ' דאומר המשכיר לשוכר, כיון שלא חל השכירות לאחר ל' יום ואתה בא לחדש את השכירות מכח אומדנא, על כורחך אומדנא שלך גדולה יותר, ועל זה טוען לא עדיף אתה ממני, אבל מה שאני מוציא אותך, אינו מפני שאני עדיף ממך, אלא מפני שאומדנא שלי שוה לאומדנא שלך, ונעמיד את הבית במצב הקיים שלא חל השכירות.

אם כן מוכח, שבאופן שלצד אחד יש אומדנא חזקה יותר מהצד השני, מוציאים את הדבר ממצבו הקיים לפי האומדנא המוכחת של הצד האחד, שהרי אם היה באמת עדיף אומדנא של השוכר מהמשכיר, היינו משכירים את הבית לשוכר.

העולה מזה: אם לצד אחד יש אומדנא דמוכח יותר מהצד השני, מבטלים את המצב הקיים, ומקיימים את הדבר לפי האומדנא דמוכח של הצד האחד.

ההבדל בין שמע שמת בנו לביתו שנפל – לפי המנחת שי

 ולאור המבואר, יתבאר היטב ההבדל בין נפל ביתו של משכיר, במשכיר לזמן, שאינו יכול להוציא את השוכר, ובין הנותן מתנה ומת בנו, דאף על פי שיש אומדנא גדולה מאוד במשכיר שלא ידור ברחוב, מכל מקום, אינו דומה כלל לנותן מתנה כששמע שמת בנו, דבמקבל מתנה אין למקבל שום תביעה או אומדנא שלא היה מקבל אלא בתנאי שיתקיים המתנה, שהרי הוא מקבל ללא תמורה, לפיכך די באומדנא של הנותן לבטל המתנה, אבל במשכיר בית לזמן, שהשוכר שילם בתמורת הבית, דעתו אינה פחות חשובה מדעת המשכיר, לפיכך יש לקיים את המצב כמות שהוא, ולא לבטל את השכירות.

לפי זה, אם נפל ביתו ולא ידע, והשכיר בית אחר שלו, ולאחר מכן נודע לו שבשעה שהשכיר כבר ביתו נפל, לפי זה גם בזה אינו יכול להוציא את השוכר, דיש אומדנא של השוכר שלא היה שוכר את ביתו אם יכול להוציאו, וכשיש אומדנא נגד אומדנא יש להניח את המצב הקיים.

העולה מזה: לפי המנחת שי, אם נפל ביתו, ולא ידע, והשכיר בית אחר לשוכר, ונודע לו שביתו נפל כבר, אפילו בזה אינו יכול להוציא את השוכר מביתו, דיש אומדנא של השוכר שלא היה שוכר אם יכול להוציאו.

טעם הרא"ש בביטול שידוך של אחות משודכת שהשתמדה

ולאור זה יש לתת טעם מדוע באחות משודכת שהשתמדה פסק הרא"ש שיכול לבטל השידוך ללא קנס, מחמת אומדנא, והרי כנגד זה יש אומדנא של אבי הבת, שאומר שלא היה מסכים לשידוך זה אם היה יודע שיש תנאי כזה, לכן התחייב בקנס האחד לשני אפילו על אופן הזה. והרי המחבר פסק את דברי הרא"ש באבן העזר (נ, ה), ופסק הרמ"א בחושן משפט (שיב, יא) במשכיר לזמן שאינו יכול להוציאו, ומאי שנא האי מהאי, והרי כשיש שני אומדנות שוות נשאר המצב הקיים.

אבל באמת לאור המבואר, גם באחות משודכת שהמירה דתה המצב נשאר קיים, דכיון שיש אומדנא נגד אומדנא, אין אבי הבת יכול לתבוע מהאבי הבן קנס ממון, ולהוציא מידו הממון. ועוד, דעיקר הקנס הוא שישא אותה, והרי עוד לא נשאה, ואתה בא לכפות עליו שישאנה מחמת הקנס, ועל זה כתב הרא"ש שפיר שאין לחייבו שישא בנו את בתו, אלא ישאר המצב קיים שאינה נשואה לו.

ודע דפסק הרמ"א באבן העזר (שם) בדין זה, שאם לאחר האירוסין המירה דתה ר"ל, נסחפה שדהו, ולא בטל האירוסין. ולהנ"ל יש טעם גדול בזה, שכיון שכבר מאורסת, אין להוציאה מחזקתה כנגד אומדנא של אבי הבת שטוען שלא הייתי מארסה עם תנאי זה.

העולה מזה: הטעם שאחות משודכת שהמירה דתה אינו נותן קנס, אף על פי שיש נגדו אומדנא של אבי הבת שלא היה משתדך עם תנאי זה, והתחייבו זה לזה אפילו באופן זה, מכל מקום נשאר המצב קיים, דאינו מוציא ממון מאבי הבן. 

נידון דידן

ועכשיו נבוא לדון בנידון דידן. דהנה, כבר נתבאר, והוא דבר פשוט וברור שיש אומדנא דמוכח שהמשכיר לא היה משכיר לשוכר חנות, אם היה יודע שיפתח כנגדו חנות ירקות, ויפסוק לחיותו. אבל לעומת זאת יש לנו אומדנא של השוכר, שטוען, שאם הייתי יודע שלא אוכל לפתוח חנות ירקות, לא הייתי שוכר את המקום, ומשלם דמי שכירות בכדי, דדבר פשוט הוא שיש אומדנא גדולה של השוכר שלא היה שוכר את המקום אם יהיה מוגבל שלא לפתוח חנות ירקות, שהרי משלם שכר דירה, ואם חנות ירקות במקום הוא דבר מוצלח, בפרט שיש שם עוד שתי חנויות שזה מורה שיש ביקוש במקום, יש אומדנא שלא שכר אלא בתנאי שיכול לפתוח חנות ירקות אם ירצה, וכיון שיש אומדנא נגד אומדנא, הוי כנפל הבית שאין לבטל את השכירות.

אבל מכל מקום, כיון שעיקר האומדנא של השוכר הוא מחמת הפסד שכר דירה, לפיכך אם המשכיר יאמר לו, שמסכים לבטל את השכירות לגמרי, דהיינו שלא ישלם שכר דירה ויצא מהמקום, בזה נראה שיש יותר אומדנא של צד המשכיר, ויכול לכופו לצאת המקום. ומכל מקום בזה הכל לפי ראות עיני הדיין, דצריך להכיר היטב היטב את המקום, ואת הצדדים לדעת לדון באמודנא זו.

וכל זה בשוכר לזמן קצוב, אבל אם שכר בסתם, או שנגמר הזמן הקצוב ואנו באים לדון על חובת הודעה, בזה יש לומר שיכול המשכיר להוציאו, כיון שאין חובת הודעה ונגמר השכירות. אבל בודאי אינו יכול לתבוע מהשוכר שישלם דמי שכירות, ולא יפתח חנות ירקות.

ויש להביא ראיה לזה ממה שפסק הגאון רבי יצחק יהודה שמעלקיש זצ"ל, בשו"ת בית יצחק (חושן משפט סימן מג), באחד שהשכיר חנות, והשכיר המשכיר חנות שניה לאחר שימכור אותה סחורה, שלכתחלה אין לו להשכיר חנות סמוכה לאותה סחורה, אבל בדיעבד אין השוכר יכול לבטל השכירות, ואין זה אומדנא לבטל השכירות, וכן אינו יכול למחות, וכתב שם, וז"ל "שכירות ליומא ממכר הוא, לא אמרינן אומדנא לבטל המקח שכבר קנה" עכ"ל. הנה מבואר, שדוקא ביטול מקח אי אפשר, והטעם הוא כפי המבואר, שגם למשכיר יש אומדנא, שאם היה יודע שהשוכר הראשון ימנע ממנו להשכיר לאחר לא היה משכיר לו, ועל דעת כן השכיר שלא יוכל לבטל המקח, ומהיכי תיתי לבטל קנין.

העולה מזה: השכיר לו חנות, ופתח חנות ירקות, ופוסק חיותו של משכיר, אם השכיר לו ללא זמן, יכול להוציאו לאחר ל' יום בלא הודעה. אבל אינו יכול לחייבו לשכור את המקום, ולא לפתוח חנות ירקות. ואם השכיר לו לזמן, אינו יכול לתבוע ממנו שכר דירה וגם לאסור עליו לפתוח חנות ירקות. אבל אם המשכיר מסכים לבטל את השכירות לגמרי, יש לדיין לעיין בזה היטב, לפי מצב הצדדים, אם יש לומר שיש אומדנא דמוכח של המשכיר יותר מהשוכר, לבטל השכירות.

דינים העולים

1. אפילו במקום שהתירו חכמים לפתוח חנות בצד חנות חבירו, הוא צער גדול מאוד, ואמרו חכמים שהוא כטימא את אשת חבירו.
2. ג' סוגי אומדנות: א. אומדנא דמוכח, דאפילו לא הזכיר בדבריו הענין, הוי כאילו התנה כראוי. ב. אומדנא דאינו מוכח, דאם הזכיר הענין אפילו בלא תנאי מפורש הוי כהתנה, ואם לא הזכיר - לא. ג. אומדנא דלא מוכח כלל, בעינן תנאי ממש.
3. חז"ל נתנו לנו את הכח להחליט בנידון הבא לפנינו, אם הוא אומדנא דמוכח, לבטל המכירה או השכירות או הקנס וכדו'. ועל פי זה פסק הרא"ש, שאבי הבן יכול לחזור בו מהשידוך של בנו בלא קנס אם אחות המשודכת השתמדה ר"ל, דכאליו התנה על זה.
4. מהר"י כהן מבאר, דבשמע שמת מת בנו, היתה מתנה בטעות כיון שהיה חי, לכן סגי באומדנא לבטל המתנה, אבל השכיר ביתו ונפל ביתו, לא היה טעות, שנפל לאחר מכן, אבל בנפל ביתו ולא ידע באמת בטלה השכירות.
5. אין לבטל קנין מכר או שכירות או קנס וכדו' בגלל אומדנא של צד האחד, אם יש אומדנא של הצד השני לקיים את המכר או השכירות, ולכן, בדין זה ישאר המצב הקיים, שאם כבר נמכר או נשכר לא יתבטל, ואם עוד לא נמכר יבטל.
6. אם לצד אחד יש אומדנא דמוכח יותר מהצד השני, מבטלים את המצב הקיים, ומקיימים את הדבר לפי האומדנא דמוכח של הצד האחד.
7. לפי המנחת שי, אם נפל ביתו, ולא ידע, והשכיר בית אחר לשוכר, ונודע לו שביתו נפל כבר, אפילו בזה אינו יכול להוציא את השוכר מביתו, דיש אומדנא של השוכר שלא היה שוכר אם יכול להוציאו.
8. הטעם שאחות משודכת שהמירה דתה אינו נותן קנס, אף על פי שיש נגדו אומדנא של אבי הבת שלא היה משתדך עם תנאי זה, והתחייבו זה לזה אפילו באופן זה, מכל מקום נשאר המצב קיים, דאינו מוציא ממון מאבי הבן.  
9.  השכיר לו חנות, ופתח חנות ירקות, ופוסק חיותו של משכיר, אם השכיר לו ללא זמן, יכול להוציאו לאחר ל' יום בלא הודעה. אבל אינו יכול לחייבו לשכור את המקום, ולא לפתוח חנות ירקות. ואם השכיר לו לזמן, אינו יכול לתבוע ממנו שכר דירה וגם לאסור עליו לפתוח חנות ירקות. אבל אם המשכיר מסכים לבטל את השכירות לגמרי, יש לדיין לעיין בזה היטב, לפי מצב הצדדים, אם יש לומר שיש אומדנא דמוכח של המשכיר יותר מהשוכר, לבטל השכירות.