הורה לקטן להשיב אבידה לגוי

בדין מציאת קטן

ובו יבואר: א. האם יש לקטן קנין במטלטלין, במקח וממכר, ובזכיה ומתנה. ב. מציאת קטן שאינו סמוך על שולחן אביו. ג. מציאת קטן הסמוך על שולחן אביו. ד. איך זוכה האב במציאת בנו. ה. נטל מידו של קטן מציאתו, האם יוצא בדיינים. ו. שכר עבודה של קטן. ז. אבידת גוי מדינא דגמרא. ח. אבידת גוי בזמן הזה. ט. אמר לקטן לאבד את המציאה שמצא, האם הוי גרמי או גרמא. 

הנידון

"אני מלמד בחיידר. פנה אלי המנקה, שהוא גוי, ובצער סיפר לי שמעטפה עם שלושת אלפי שקלים, משכורת, נאבדה לו בחיידר, ומבקש שאם ילד ימצא, שיביא לו. הוא ביקש זאת מכל מלמדי החיידר. לאחר זמן מועט בא אלי אחד הילדים עם מעטפה, ובתוכה שלושת אלפי שקלים. ללא ספק היא של המנקה. אמרתי לילד שיקיים מצות השבת אבידה, ויתן למנקה את המעטפה. לאחר מכן התחלתי להרהר האם עשיתי טוב, כיון שאבידת גוי מותרת, אלא שיש ענין לקדש שם שמים. ומציאת קטן שייכת לאביו, אם כן היה עלי לשאול את האב האם רוצה לקדש שם שמים. ויותר מזה, אני חושש אולי יש עלי תביעת ממון, שגרמתי נזק לאב שאמרתי לבן שיחזיר את האבידה, שאולי האב חפץ במציאה. האם יש עשיתי טוב.

תשובה

אין על המלמד שום תביעת ממון, אפילו לא לצאת ידי שמים. והדעת נוטה, שנהג כראוי להורות להחזיר אבידה.

ביאור התשובה

קנין לקטן

בהתחלה יש לבאר, דין מציאת קטן שאינו סמוך על שולחן אביו, האם יש לקטן כח לזכות  במציאה.

והנה בענין קנין לקטן, מבואר בגיטין (נט, א) דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכן פסק המחבר (חושן משפט רלה, א) וז"ל

"קטן עד שש שנים, אין קנייתו לאחרים כלום. ומשש שנים עד שיגדיל, אם יודע בטיב משא ומתן (דהיינו שבדקוהו ומצאוהו שיודע, ולאחר עשרה כל שאינו שוטה) (טור), מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט, בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מתקנת חכמים, והכל במטלטלים" ע"כ.

נתבאר שאף על פי שקטן אינו בר מצוות, מכל מקום תקנו חכמים, שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר מפני תיקון העולם, ואם מכר או קנה, ואחד חטף ממנו, יוצא בדיינים, כי תיקנו חכמים שיהיה לו מקח וממכר כגדול. וכל זה במקח וממכר. ויש לבאר מה דינו לענין מתנה וזכיה. וזה מבואר בגיטין, שקטן שיש בו קצת דעת יש לו כח לזכות לעצמו, דגרסינן בגיטין (סד, ב) "אמר רב יהודה אמר רבי אסי: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים" ע"כ. כלומר, אם יש בו דעת זו, שאם נותנים לו אבן הוא זורקה, ואם נותנים לו אגוז הוא נוטל, יש לו כח לזכות לעצמו, אבל לא להיות שליח לזכות לאחרים. וכן פסק המחבר בחושן משפט (רמג, טו) וז"ל

"קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. (המגיד פרק ד' דזכיה ור"נ פרק התקבל). (ועיין לעיל סימן רל"ה). ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים".

העולה מזה: קטן מבן שש שנים, שבדקוהו, וראו שיודע בטיב משא ומתן, או שהוא יותר מעשר שנים ואינו שוטה, תיקנו חכמים שיהיה ממכרו ממכר ומקחו מקח מוחלט במטלטלין. וכן קטן שיודע להבחין בין צרור לאגוז, שזורק צרור ונוטל אגוז, יכול לזכות במתנה לעצמו, אבל לא לאחרים.

מציאת קטן לעצמו מפני דרכי שלום

ובגיטין (נט, ב) תנן, בדין מציאת קטן שאינו סמוך על שולחן אביו "מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור" ע"כ. ובגמרא להלן (סא, א) גרסינן "מציאת חרש שוטה וכו', ר' יוסי אומר: גזל גמור. אמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם. למאי נפקא מינה, להוציאו בדיינין" ע"כ.

הנה מבואר שלפי חכמים, דהלכה כוותיהו כפי שיבואר להלן, קטן אינו זוכה במציאה אלא מפני דרכי שלום. ויש לתמוה, הא כבר נתבאר שקטן שיש בו דעת להבחין בין אבן לאגוז זוכה לעצמו, ומדוע במציאה אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום, ואפילו אם נטלו מידו אי אפשר להוציא בדיינים.

העולה מזה: קטן שמצא מציאה והגביהה, אין ליטול ממנו רק מפני דרכי שלום, ואם חטפו ממנו אין יוצא בדיינים.

שכר פועל של קטן – ההבדל בין זוכה מעצמו בהפקר, ובין דעת אחרת מקנה אותו

וכבר עמד בזה הרשב"א בשאלה, בדין קטן שנשכר לאחד ועיכב שכרו, האם אפשר להוציא בדיינים את שכרו, ומבאר הרשב"א, שתקנת חכמים שיהיה קנינו קנין וכו', הוא רק כשדעת אחרת מקנה לו, בין מקח ובין מתנה, וכן שכר עבודתו חייבים לשלם לו מן הדין, ולא אמרו שאין יוצא בדיינים אלא במציאה בלבד, מפני שאין דעת אחרת מקנה אותו.

וכיון שדברי הרשב"א הם יסוד גדול, אנו מעתיקים את דבריו, וז"ל (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן צט) "שאלת, השוכר את הקטן, ומעכב שכירותו, אם מוציאין ממנו בדיינין, שהרי אין בגוזל את מציאתו אלא משום דרכי שלום".

"תשובה: דברים ברורים, הם שמוציאין מידו בבית דין, שלא אמרו במציאה, אלא מפני שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו, ואין דעת אחרת מקנה לו, אבל בדעת אחרת מקנה, יש לו יד, כדאיתא בפרק התקבל (גיטין סד, ב), וכן אינו בדיני השומרין, לפי שאיש כתוב בפרשה (שמות כב, ו. ט), אבל במה שהוא שלו, בין שהיה שלו, בין שהרויח משל אחרים בשכירותו, הרי הוא שלו גמור. וקטן שנשכר אצל אחרים ונתנו לו שכרו, ובא אחד וגזלו ממנו, התעלה על דעתך שאין בו אלא משום דרכי שלום כמציאתו, ובשכיר, לא תלין פעולת שכיר אתך כתיב (ויקרא יט, יג), דמיניה דרשינן, כל שפעולתו אתך, כדאיתא בפרק המקבל (בבא מציעא קיא, ב) [א.ה. פירוש: אף בהמה וכלים וכל שכן קטן]. ועוד, מאחיך כתיב [א.ה. (דברים כד, יד) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ], וקטן מאחיך הוא, ועוד שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכן מתנתו מתנה, כדאיתא בגיטין פרק הניזקין (נט, א), וכן שוכר ונשכר, וכל שכן, דמה שהרויח בעמל כתפיו למה יפסיד, לא יתכן" עכ"ל.

הנה נתבאר בדברי הרשב"א יסוד גדול בדיני קנין קטן, שאין לקטן יד לזכות מעצמו בדבר שאינו שלו, אבל בדעת אחרת מקנה אותו זוכה הקטן.

והבית יוסף הביא את דברי הרשב"א בחושן משפט (סימן רע, א), וכן הביאו הרמ"א להלכה, וז"ל המחבר והרמ"א (חושן משפט רע, א)

"מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום, לפיכך עבר אחד וגזלה מידם, אינה יוצאה בדיינים. הגה: ודוקא מציאה, שאין דעת אחרת מקנה לו, אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין" עכ"ל.

וכן הביא הרמ"א את דברי הרשב"א בחושן משפט סימן רמג וז"ל "ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא" ע"כ. וכן הביאו הרב המגיד פרק ד' דזכיה, וכן פסק הסמ"ע, ועוד. וראוי לציין שכשיטת הרשב"א, כתבו הרבה ראשונים. 

העולה מזה: קטן זוכה מתקנת חכמים כשדעת אחרת מקנה אותו, והחוטף ממנו, יוצאה בדיינים. וכן שכר פעולתו חייבין לשלם. אבל במציאה, שאין דעת אחרת מקנה אותו, אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום.

הלכה למעשה בדין מציאת קטן

והנה הש"ך בחושן משפט (סימן רמג ס"ק ו) האריך לתמוה על שיטות הראשונים - שחילקו בין דעת אחרת מקנה אותו, לאין דעת אחרת מקנה אותו – וכתב, שאין לנו לבדות חילוקים שאין להם מקור בגמרא, ולכן סובר הש"ך שכיון דסתם תנן דקטן יש לו זכיה היינו אפילו שאין דעת אחרת מקנה אותו, ועל פי זה פסק הש"ך, שאפילו במציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו, זוכה הקטן מתקנת חכמים, והנוטל ממנו יוצאה בדיינים, והמשנה שכתבה שמציאת קטן הוא רק מפני דרכי שלום, איירי בקטן פחות מבן שש שנים, אבל כשהוא בן שש זוכה במציאה מן הדין ויוצא בדיינין, והביא ראיה מדברי הירושלמי.

אבל המחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן ד) תמה עליו, דמהירושלמי מוכח להפך, וכן תמה עליו בנתיבות המשפט (סימן רמג ס"ק ט), וכן הכריע הלכה למעשה הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר משפט האבידה (רע, מאזני צדק ס"ק א, ובשערי צדק ס"ק ב) על פי רבותינו הפוסקים.

העולה מזה: הלכה למעשה, קטן שאינו בר מצוה, אפילו הרבה יותר מגיל שש, שקנינו קנין, מכל מקום, לענין מציאה אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום.

הרבה צדדי ספק במציאת בן הקטן הסמוך על שולחן אביו

והנה בטעם שמציאת קטן לאביו, איתא בגמ' (שם) דלשמואל הוא מפני שכשמוצאה מריצה אצל אביו, ולרבי יוחנן הוא מפני שתקנו חכמים משום איבה שיזכה האב, שבן הסמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו, כדתנן בבבא מציעא (יב, א), ומסקנת הגמרא, שאפילו בן גדול סמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו, וכן פסק המחבר בחושן משפט (רע, ב) וז"ל

"מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שלחנו, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו" עכ"ל.

אבל יש לברר, בקטן הסמוך על שולחן אביו, האם מיד שהגביה הקטן את המציאה זכה אביו במציאה, והיא של אביו ממש, ולא רק מפני דרכי שלום, שאף על פי שאין לקטן זכיה אלא מפני דרכי שלום במציאה, מכל מקום, משום איבה תיקנו חז"ל שיהיה האב זוכה במציאה מיד, והיא ממש שלו. וכן לכאורה משמע, שדוקא במציאה של קטן תנן "מפני דרכי שלום", אבל במציאת בנו, תנן שהיא של אביו, משמע שלגמרי היא של אביו. או דלמא אינה של אביו אלא לאחר שהקטן יביאה לו, והא דתנן שהיא של אביו, בא לאפוקי שלא יניח הקטן המציאה בידו, אלא חייב ליתנה לאביו, אבל כל זמן שהיא ביד הקטן עוד לא זכה בה אביו.

ונפקא מינא גדולה בזה, בנטל מציאת קטן הסמוך על שולחן אביו לפני שנתנה לאביו, האם יוצא בדיינים. דאם כל זמן שלא נתנה לאביו לא זכה האב במציאה, אם כן אינה ביד הקטן אלא מפני דרכי שלום, שהרי לקטן עצמו אין דין זכיה ממש במציאה אלא מפני דרכי שלום כמו שנתבאר, ואי אפשר להוציא בדיינים. ואם מיד שהגביה הבן זכה האב יוצאה בדיינים.

והגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א במשפט האבידה (שם, מאזני צדק ס"ק ב) מביא מחלקות האחרונים איך חל הקנין של האב במציאת בנו, דהשיטה מקובצת (שם), ומהרש"א ומהר"ם שיף (שם, על תוס' ד"ה אי אמרת), סוברים, שתקנו שתי זכיות, שהבן זוכה, והאב זוכה ממנו. ומהרש"ל (שם) סובר שהאב זוכה מיד בהגבהת הבן. וכתב במשפט האבידה, דנפקא מינא, אם האב צריך לעשות קנין. וכתב שם, שאפילו לסוברים שהאב זוכה מהבן, אולי כך תקנו, שהבן זוכה, והאב זוכה ממנו מיד, ואין האב צריך לעשות קנין. ולפי זה, גם אם יחטוף מהקטן יוצא בדיינים, דכך תקנו שהבן יזכה, ויזכה האב ממנו מיד.

ובפתחי חושן (חלק ב, אבידה ומציאה פרק ט, הערה סט), גם דן בזה איך תהיה זכיית האב, ופשיטה ליה, שאפילו לסוברים שהאב זוכה מיד בהגבהת הקטן, מכל מקום כל זמן שהמציאה ביד הבן אין זה אלא מפני דרכי שלום בלבד.

העולה מזה: יש להסתפק, האם תקנת חכמים שמציאת קטן של אביו, היתה, שהאב זוכה במציאת בנו מיד שגביהה, ולפי זה, אם חטף מיד הקטן יוצאה בדיינים. או דלמא, תקנת חכמים שהבן חייב להביאה לאביו, ואם חטף מיד הקטן אין יוצא בדיינים.

החוטף מהקטן אין מוציאין ממנו דהוא ספיקא דדינא

ובאמת כבר קדם בזה רבינו בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת בשאלה זו, בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן כה באריכות גדולה מאוד בביאור הסוגיא, לפי שמואל ורבי יוחנן, והאריך מאוד בזה, ואין כאן המקום. ורבי חיים משה אמארילייו זצ"ל משאלוניקי (תק"ח), בעל מחבר הספר "הלכה למשה" על הרמב"ם (גזלה ואבדה יז, יג), גם כן  הביא מחלוקת גדולה בדין זה, ומסיק דמידי ספיקא לא יצאנו.

וז"ל

"ונפקא מינה עתה, לפי מאן דפסק כשמואל למה שכתבתי לעיל בשם הגהות מרדכי, דקטן דמצא מציאה משהגיע ליד האב זכה וכו', מכלל, דאם חטפה אחר ממנו קודם שהגיע ליד האב לא מפקינן מיניה, דאין בה גזל אלא משום דרכי שלום. אבל חד מרבוותא, הובאו דבריו בתשובת מהר"ר בצלאל ז"ל סימן כ"ה, האריך בזה בסוגית ההלכה, והסכים דקטן כשמגביה לצורך אביו מגביה, ותכף זכה בה אביו, ואם חטפה אחר מידו מפקינן מיניה, דכיון דהקטן יש לו זכיה מדרבנן, תכף כשהגביה זכה בה אביו, והסכים עמו שם מהר"ב ז"ל יעוין שם בסימן כ"ה, דהאריך להביא דעת כל המפרשים ז"ל".

"ולענין דינא ראיתי בספר עין יהוסף דף י"ז ע"ב, דפירש לדעת רש"י ז"ל, דדוקא כשהביאם לאביו הרי הוא של אביו, אבל אם היא ביד הקטן, ובא אחר וחטפה ממנו אין מוציאין אותה מידו, ודלא כלישנא אחרינא יעויין שם, ובספר אסיפת זקנים [שיטה מקובצת], ונמצא דמידי פלוגתא לא נפקא" עכ"ל.

אם כן למעשה, מי שחטף מציאה מיד קטן הסמוך על שולחן אביו אין להוציא ממנו בדיינים, כי הוא פלוגתא דרבוותא, האם זוכה בזה מיד האב ושלו היא, או דלמא רק מפני דרכי שלום.

העולה מזה: קטן הסמוך על שולחן אביו, שהגביה מציאה, ונטלו ממנו לפני שהביאה לאביו, אין להוציא בדיינים.

אמר לקטן להחזיר אבידה למי שאינו צריך להחזירה האם הוי גרמי

עוד יש לברר, האם זה שאמר לקטן להחזיר את האבידה למי שאין צריך להחזירה, האם הוי גרמא או גרמי, וכבר ביארנו בסימן רכ, דאין לחייב גרמי אלא באחד מהאופנים הבאים: או שעשה בעצמו את הגרמי, או שבשעת מעשה מיד הוי נזק, או שהוא דבר השכיח, וקנסו חכמים. והנה בנידון דידן אין אחד מהתנאים הללו, שלא עשה נזק בידיו, ולא מיד נעשה הנזק עד שילך הקטן להחזיר את האבידה, ואינו דבר שכיח שקנסוהו חכמים, ואינו דומה לטיהר את הטמא שקנסוהו חכמים, לפיכך נראה שאין זה אלא גרמא, ובלאו הכי יש מאוד להסתפק אם הקטן ישמע למלמד ויחזיר מיד, אולי יבוא לביתו לשאול את אביו.

העולה מזה: האומר לקטן לתת אבידה ששייכת לאביו, לא הוי גרמי אלא גרמא, דלא נעשה הנזק מיד ולא עשה בידו, ולא הוי שכיח שיקנסהו חכמים.

אבידת דגויים במקום שיש חילול ה' ובזמן הזה

עוד יש לבאר, מה דין החזרת אבידת גוי במקום שיש חילול ה'. דהנה כתב המחבר (חושן משפט רסו, א) וז"ל

"אבדת העובד כוכבים מותרת, שנאמר אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה". ע"כ.

ובביאור מה הוא חילול ה', כתב הסמ"ע (שם, ס"ק ג) וז"ל

"ובמקום שיש חילול השם. הבית יוסף כתב, דהיינו שמצאו במקום שרוב ישראל, והגוי לא יסבור שנפלה ממנו האבידה, אלא ישראלים המצוים שם גנבוה ממנו" עכ"ל. 

ולפי זה, בנידון דידן שהמנקה יודע שלא גנבו ממנו, אלא יודע שלא החזירו לו אין חילול ה'. אבל באמת, במשפט האבידה, (שם), בשערי צדק ס"ק כח, הביא דהדברות משה (סימן כג ענף ב) כתב דאם היא בידו חייב להחזירה, שלא יאמרו הגויים שישראל לא מחזירים להם אבדתם. ובאמת כבר ביארנו באריכות בסימן קנג בשם הרבה מאוד גדולי עולם, שאבידת גוי בזמן הזה חייב להשיב.

העולה מזה: במקום שיש חילול ה', שהגוי ידע שלא החזירו לו אבידתו, יש סוברים שחייב להחזיר אבידתו. גם יש אומרים שבזמן הזה יש להחזיר אבידת גוי אם הוא מבני תרבות.

פסק דין

לאור המבואר, בודאי אין על המלמד תביעת ממון, שהרי אפילו חטף מיד הקטן אינו יוצאה בדיינים, קל וחומר בן קל וחומר שאין שום תביעת ממון על המלמד. זאת ועוד, לעניות דעתי אין זה אלא גרמא ולא גרמי, וגרמא בנזיקין פטור. ובמקום של שגגה פטור אפילו לצאת ידי שמים. זאת ועוד, שאבידת גויים בזמן הזה, יש הרבה פוסקים שחייב להשיבה. ואפילו לאוסרים, יש צד לומר דחייב להחזיר למנוע חילול ה'. לפיכך, אפילו אם נימא דהוא גמרי, אינו אלא שגגה, ואין על המלמד שום תביעת ממון, ואפילו לא כלפי שמים. והדעת נוטה שנהג כראוי.

דינים העולים

1. קטן מבן שש שנים, שבדקוהו, וראו שיודע בטיב משא ומתן, או שהוא יותר מעשר שנים ואינו שוטה, תיקנו חכמים שיהיה ממכרו ממכר ומקחו מקח מוחלט במטלטלין. וכן קטן שיודע להבחין בין צרור לאגוז, שזורק צרור ונוטל אגוז, יכול לזכות במתנה לעצמו, אבל לא לאחרים.
2. קטן שמצא מציאה והגביהה, אין ליטול ממנו רק מפני דרכי שלום, ואם חטפו ממנו אין יוצא בדיינים.
3. קטן זוכה מתקנת חכמים כשדעת אחרת מקנה אותו, והחוטף ממנו, יוצאה בדיינים. וכן שכר פעולתו חייבין לשלם. אבל במציאה, שאין דעת אחרת מקנה אותו, אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום.
4. הלכה למעשה, קטן שאינו בר מצוה, אפילו הרבה יותר מגיל שש, שקנינו קנין, מכל מקום, לענין מציאה אינו זוכה אלא מפני דרכי שלום.
5. יש להסתפק, האם תקנת חכמים שמציאת קטן של אביו, היתה, שהאב זוכה במציאת בנו מיד שגביהה, ולפי זה, אם חטף מיד הקטן יוצאה בדיינים. או דלמא, תקנת חכמים שהבן חייב להביאה לאביו, ואם חטף מיד הקטן אין יוצא בדיינים.
6. קטן הסמוך על שולחן אביו, שהגביה מציאה, ונטלו ממנו לפני שהביאה לאביו, אין להוציא בדיינים.
7. האומר לקטן לתת אבידה ששייכת לאביו, לא הוי גרמי אלא גרמא, דלא נעשה הנזק מיד ולא עשה בידו, ולא הוי שכיח שיקנסהו חכמים.
8. במקום שיש חילול ה', שהגוי ידע שלא החזירו לו אבידתו, יש סוברים שחייב להחזיר אבידתו. גם יש אומרים שבזמן הזה יש להחזיר אבידת גוי אם הוא מבני תרבות.
9. מלמד שאמר לקטן להחזיר אבידת גוי אין על המלמד שום תביעת ממון, אפילו לא לצאת ידי שמים. והדעת נוטה, שנהג כראוי להורות להחזיר אבידה.