לא שילם טיפ למלצר - האם נפסל לעדות

הנידון

"חתנתי בן לפני כמה שבועות באחד האולמות בבני ברק, לאחר גמר החתונה ביקש ממני רב המלצרים טיפ עבור כל הצוות. אמרתי לו שאין לי אפשרות לשלם, ואין זו חובה אלא לפנים משורת הדין. המלצר טען שזו התחייבות, אבל לא קבלתי את דבריו. שבוע לאחר מכן, ביקש ממני חבר שחיתן באולם, שאהיה עד כתובה ועד קידושין, כשעמדנו לחתום על הכתובה, ניגש המלצר לרב מסדר הקידושין, ואמר לו שאני פסול לעדות, שגזלתי לו את הטיפ. הרב שאל אותי אם זה נכון, וסיפרתי לו את הדברים כהווייתם. לאור זאת, פסל אותי הרב להיות עד כתובה וקידושין. האם צדק הרב במה שעשה".

תשובה

הרב לא צדק במעשיו מכמה סיבות: א. כיון שבעל האולם לא התנה עם בעל השמחה לשלם טיפ, אין תביעת ממון לשלם טיפ. ב. אפילו במקום שטיפ היא חובת ממון, לא נפסל לעדות עבור זה, כי בני אדם לא נותנים טיפ מתוך טעות שאין זו חובה, ואין פסול עדות רק בעובר עבירה במזיד.

ביאור התשובה

ובו יבואר: א. כמה שכרו של פועל שלא קצצו לו שכר. ב. האם חייבים לתת טיפ למלצר. ג. האם המלצר יכול לתבוע בבית דין את הטיפ שלא שולם לו. ד. האם בעל האולם יכול לתבוע מהמלצר את הטיפ שקיבל. ה. אם לא נתן טיפ, האם נפסל לעדות. ו. העושה עבירה בשוגג, האם נפסל לעדות. ז. אם נפסל לעדות על פי עד אחד, או על פי עצמו.

דין פועל שלא קצץ שכרו

מבואר בגמ' בבא מציעא (עו, א) דפועל שלא קצץ לו בעל הבית שכרו, אפילו אמר לו שיתן לו שכר, אלא שלא קצץ לו כמה שכרו, נוטל כפחות שבפועלים, וכתב הריטב"א (שם, ד"ה לא צריכא) שאפילו אם רוב נשכרים בארבע ומיעוט בשלוש, אינו נותן לו אלא שלוש, כיון שאין הולכים בממון אחר הרוב, ופסק בקצות החושן (סימן שלא, ג) כדברי הריטב"א. כמו כן מי שעשה מלאכה לחבירו ולא קצץ עמו שכר כלל, והיא מלאכה שנוטלין עליה שכר, חייב לשלם לו עליה כפסק הרמ"א (חושן משפט רסד, ד) וז"ל

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות)"

ושכרו יהיה כפחות שבשכירות, כנראה לעיל.

העולה מזה: השוכר פועל בשכר, ולא קצץ כמה יהיה שכרו, נוטל כפחות שבפועלים, ואין הולכין אחר הרוב. ואפילו לא פירש שיתן לו שכר, והיא מלאכה  שנוטלים עליה שכר, נוטל שכר כפחות שבפועלים.

האם טיפ הוא שכר פועל

ולפי המבואר, לכאורה היה לנו ללמוד כן גם בדין נתינת טיפ, שכיון שאין הולכין בממון אחר הרוב, אם כן, אם באולם זה יש מעט בעלי שמחה שאין נותנים טיפ, אין תביעת ממון על נתינת טיפ, ואם כולם משלמים, על דעת כן ירד המלצר לעבודתו וחייב לשלם לו טיפ כפחות שבנותנים. אלא שלכאורה אפשר, שבטיפ, אפילו אם יש מיעוט שאין נותנים, אין ללכת אחריהם, כיון שאולי הוא חובה לתת, אלא שהמלצרים לא תובעים לדין אותם מיעוט שגוזלים מהם את הטיפ, ואינו דומה למלאכה שיש שעושים אותה בחינם, אבל מלצר אינו עושה בחינם לעולם, ומקבל שכר מבעל האולם, אלא שזה תוספת שכר, ואם מקובל לתת תוספת שכר, על דעת כן ירד למלאכתו, וחייב לתת לו שכרו, זה אולי הנראה לכאורה.

אבל האמת היא, שטיפ אינו שכר עבודה, שהרי המלצר אינו פועל של בעל השמחה, שקציצת השכר היא עם בעל האולם, ובעל האולם הוא זה ששוכר את המלצר לעצמו, תחת שהוא עצמו יעשה עבודה זו, ואין לבעל השמחה שום קשר של עובד ומעביד בין המלצר ובינו, כגון, אם בעל השמחה מבטל את השמחה, רק בעל האולם יכול לתבוע ממנו שכר על ההפסד ולא המלצר, כמו כן אם מלצר לא בא לעבודה והפסיד את בעל השמחה, אין בעל השמחה יכול לתבוע את המלצר על שחזר בו, שהרי מעולם לא שכרו, והוא אינו פועל שלו כלל וכלל.

ולפי זה, דבר פשוט הוא, שאם בעל השמחה לא שילם לבעל האולם שכר, ומחמת זה לא שילם בעל האולם למלצר שכרו, אין המלצר יכול לתבוע את בעל השמחה על שכרו, ואינו יכול לתבוע אלא את בעל האולם, כי הוא בעל הבית שלו, ולא בעל השמחה, ואין לו שום תביעת ממון, ושום קציצת שכר בינו לבעל השמחה.

העולה מזה: מלצר אינו פועל של בעל השמחה, אלא פועל של בעל האולם, ואין למלצר שום תביעת שכר מבעל השמחה, ואין לבעל השמחה תביעה על המלצר אם לא עבד, שהמלצר הוא עובד של בעל האולם, ובעל האולם עובד לבעל השמחה.

למי שייך הטיפ

ולפי זה, יש לדון למי שייך הטיפ, דאם שלח שליח לקנות מקח, והמוכר נתן לשליח תוספת, מבואר בחושן משפט (קפג, ו) דמתחלקים השליח ובעל הבית, ולפעמים הכל שייך לבעל הבית, ויש בזה הרבה חילוקי דינים. ואם כן היה ראוי לדון למי שייך הטיפ.

אבל באמת מנהג העולם הוא שהטיפ של המלצר, ובעל האולם לא נוטל ממנו מאומה, ועל דעת כן נתן בעל השמחה את הטיפ, והרי זה ממש כמו שפירש שנותן לשליח, ופסק הרמ"א בחושן משפט (שם) בשם הרמב"ן (שו"ת סימן ס) ובשם הר"ן (בפרק אלמנה ניזונת) וז"ל "מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח" עכ"ל ולכן יפה כתב בפתחי חושן (חלק ג - פקדון ושאלה, פרק יא, הערה לב)

"ונראה שבזמננו, שנהוג במקומות שונים לתת לפועלים או משרתים מתנה (טיפ), בנוסף על מה שמשלמים לבעלים, דלכולי עלמא אין לבעלים חלק בזה, שמקובל הוא לתת לפועל ומשרת דוקא, אלא שיש להעיר, שאסור לפועל להעדיף לקוח שנותן טיפ על חשבון לקוח אחר, או על חשבון הבעלים, אלא אם כן עושה מאמץ יתר, שאינו צריך לעשות בשכרו הרגיל" עכ"ל.

הנה נתבאר, שאף על פי שבעל השמחה לא שכר את המלצר, ואין למלצר שום תביעת ממון על בעל השמחה, מכל מקום, נהגו לתת טיפ, והוא מתנה למלצר על מסירותו, והיא שייכת למלצר, כיון שנתנו על דעת שיהיה שייך רק למלצר ולא לבעל האולם.

העולה מזה: הטיפ שייך רק למלצר, כי על דעת כן נותנים בעלי השמחה למלצר, שהיא מתנה על מסירות עבודתו, אפילו שהם לא שכרוהו.

האם יכול המלצר לתבוע בדין את הטיפ

ולפי המבואר, יש לבאר, מה הדין במקום שכל בעלי השמחה נוהגים לתת למלצרים טיפ, ובעל שמחה אחד לא נתן טיפ, האם יכולים המלצרים לתבוע אותו לדין, או לתבוע את בעל הבית שעל דעת הטיפ נשכרו לעבודה, וכיון שלא קיבלו טיפ שיוסיף להם את שכר הטיפ, או האם יכול בעל הבית לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ למלצרים, ומחמת כן אינם עושים עבודתם כראוי, או שתובעים אותו על זה. [אבל במקום שיש מיעוט שלא נותנים, לית דין ולית דיין שאין כל תביעת ממון כפי שנתבאר לעיל, ודברינו אינם אלא באופן שכל בעלי השמחה נותנים טיפ].

ולאור המבואר, שהמלצר אינו פועל של בעל השמחה, אם כן בודאי אין למלצר שום תביעת ממון מבעל השמחה, ואפילו שכולם נותנים לו מתנות, אינו יכול לתבוע את זה שאינו נותן, שכולם אינם נותנים מחמת חיוב ממון, אלא מטוב ליבם לתת למלצר מתנה, אבל אין זה קציצת שכר בין המלצר לבעל השמחה. שהרי בעל השמחה קצץ לבעל האולם שכרו על שכירות האולם האוכל וההגשה וכו', ובשכר שהתחייב לו בעל השמחה שכר, חייב בעל האולם לערוך לו שמחה, והמלצרים הם פועלים של בעל האולם, ואין לפועלים שום קציצת שכר עם בעל השמחה.

כמו כן, אין המלצר יכול לתבוע את בעל האולם שלא קיבל טיפ, כיון שבעל האולם קצץ לו שכרו, ונתן לו שכרו שקצץ לו, ואין לבעל האולם שייכות למתנות שרגילים בעל השמחה לתת למלצרים, לכן פשוט שאין למלצר שום תביעת ממון על בעל השמחה, ואינו דומה למבואר בחושן משפט (שלא, ב) שמקום שנהגו לתת תמרים וכדו' מלבד שכרם, חייב בעל הבית לתת, דהתם בעל הבית היה נוהג לתת, וירדו לעבודתם על דעת, שבכלל שכרם הוא, שיתן להם תמרים וכו', אבל נתינת הטיפ שאין לה שייכות לבעל האולם, אין יכולים לתבוע מבעל האולם.

כמו כן אין בעל האולם יכול לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ, בטענה, שכיון שלא נתן טיפ, אין המלצרים עובדים כראוי, כיון שלא התחייב בעל השמחה על זה, אלא שכך הוא המנהג לתת תשורה למלצר.

העולה מזה: אפילו במקום שכולם נוהגים לתת טיפ, אם לא נתן, אין המלצר יכול לתבוע מבעל השמחה את הטיפ, וכן אינו יכול לתבוע מבעל האולם, ואין בעל האולם יכול לתבוע זאת מבעל השמחה, כי המלצר אינו פועל של בעל השמחה, אלא של בעל האולם.

התנה בעל האולם עם בעל השמחה לתת טיפ

ואף על פי שנתבאר שאין בעל השמחה חייב לתת טיפ, מכל מקום, אם בעל האולם התנה עמו בשעת קציצת שכר השמחה, שיתן טיפ למלצר, חייב בעל השמחה לתת את הטיפ, שכיון שהתנה עמו, הרי זה חלק בלתי נפרד מקציצת השכר, שהרי זה כאומר לחברו תן את שכר עבודתי לפלוני, ובאופן זה יכול בעל האולם לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ. מכל מקום, גם באופן זה המלצר אינו יכול לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ, כי אין זו קציצת שכר בין המלצר לבעל השמחה, אלא קציצת שכר בין בעל האולם לבעל השמחה.

ונראה שאפילו באופן זה, הטיפ שייך למלצר, כי מנהג העולם שהטיפ נשאר ביד המלצר, לכן על דעת כן נשכר לעבודתו שיקבל תוספת שכר זו.

העולה מזה: אם התנה בעל האולם עם בעל השמחה שיתן טיפ למלצר, חייב בעל השמחה לתת טיפ, כי הוא חלק מקציצת שכר בעל האולם, ובעל האולם יכול לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ, אבל המלצר אינו יכול לתבוע כלל, ומכל מקום, גם בזה הטיפ שייך למלצר, כי כך הוא מנהג העולם, ועל דעת כן נשכר המלצר לעבודתו.

לא נתן טיפ שחייב בדין לתת - האם נפסל לעדות

והשתא יש לדון, מה הדין בבעל שמחה שלא נתן טיפ למלצרים, האם נפסל עבור זה לעדות. והנה, באופן שלא התנה עמו בעל האולם שיתם טיפ, בודאי אינו נפסל לעדות, שאינו חייב לתת טיפ, אלא בטוב ליבו, אבל יש לדון באופן שהתנה עמו בעל השמחה שישלם טיפ למלצרים, דבאופן זה חייב מן הדין לשלם, האם נפסל לעדות.

והנראה בזה, דאינו נפסל לעדות. דהנה, הלכה פסוקה היא, דאין אדם נפסל לעדות, אלא בדבר שהיה מזיד בו, אבל אם יש לתלות שטעה, או שהיה שוגג אינו נפסל, ומקורו בסנהדרין (כו, ב) בקוברי מתים ביום טוב ראשון של עצרת, דרב הונא בריה דרב יהושע הכשירם לעדות, כיון שאינם עושים זאת במזיד אלא בטעות, שחושבים שמצוה היא, ואפילו שנידום על העבירה, הכשירם, כיון שסוברים שזה שנידום הוא שיהיה להם כפרה על העבירה, אבל מכל מקום מצוה עושים, כשם שמצינו בתענית חלום שיתענה בשבת, ויקרעו לו גזר דין של שבעים שנה, ומכל מקום יש לו להתענות עוד תענית על שביטל מצות עונג שבת, כמבואר בברכות (לא, ב) ופסק כן המחבר (אורח חיים רפח, ד) והרמב"ם (תעניות א, יב), לכן הם כשרים לעדות, וכן פסק המחבר (חושן משפט לד, ד), ועל פי זה פסק, שכל דבר שיש לתלות שבטעות עשה אינו נספל לעדות. וז"ל המחבר והרמ"א (שם)

"קוברי המת ביום טוב ראשון, כשרים. אפילו נידו אותם ושנו בדבר, כשרים, מפני שהם סוברים שמצוה הם עושים, ושלא נידו אותם אלא לכפרה. הגה: והוא הדין בשאר דבר איסור, שנוכל לומר שעברו מכח טעות (ריב"ש סימן שי"א)" ע"כ.

וכן מבואר בבבא מציעא (ה, ב), דהעובר על לא תחמוד אינו נעשה חשוד לשבועה, דלא תחמוד משמע לאנשים בלא נתינת כסף, ולכן פסק המחבר בחושן משפט (לד, כד) וז"ל

"אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכים להזהירו ואחר כך יפסל.  כיצד, ראוהו קושר או מתיר בשבת, צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה. וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב, צריכים להודיעו שהיום שבת, שמא שוכח הוא. וכן המשחק בקוביא תמיד, או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו, צריכים העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות, שרוב העם אינם יודעים דברים אלו. וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.

לאור זה בנידון דידן, לא משמע לאנשים שיהיה בזה תביעת ממון אלא מתנה, כמו שבאמת כך הוא ברוב מקומות, ואפילו שהתנה עמו בעל האולם, סובר בעל השמחה שאינו חיוב ממון, אלא בקשה שיתן למלצרים טיפ, לכן לא נפסל לעדות עבור זה.

העולה מזה: אין אדם נפסל לעדות על עבירה שעושה בטעות וחושב שאינה עבירה, לכן, אפילו אם התנה עמו בעל האולם שיתן טיפ, ולא נתן, לא נפסל לעדות, כי סובר שאין זה חיוב ממש.

אע"פ שאין נפסל לעדות על פי עצמו – אין מוסרין לו עדות לכתחלה

אבל אין לומר שיש להכשירו מטעם שאין עדים בדבר, ומבואר בסנהדרין (ט, ב) דאין אדם נאמן להעיד על עצמו שעשה עבירה, דאין אדם משים עצמו רשע, ועל פי זה פסק המחבר (שם, כה) וז"ל

"אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו" עכ"ל, ודוקא שני עדים, אבל על פי עד אחד אין נפסל, כדכתב בפתחי תשובה (שם, ס"ק לח) וז"ל "אלא על פי עדים. כתב בספר ברכי יוסף [אות ל"א] וז"ל, משמע דוקא על פי שני עדים, אבל על פי עד אחד לא מיפסל כלל אפילו מדרבנן. וכן כתב מהר"ש הלוי באבן העזר סימן יג, ודבריו ברורים. וכן משמע ממה שכתב הרשב"ץ בתשובותיו חלק ב סימן נה, עכ"ל" ע"כ.

ובנידון דידן, אפילו עד אחד אין כאן, דהמלצר פסול לעדות שהוא נוגע בעדות. ואף על פי שבעל השמחה הודה שלא נתן, אין אדם משים רשע, ואינו נאמן, כמבואר לעיל.

מכל מקום, אין טעם זה מספיק להכשירו להיות עד אלא רק בדיעבד, אם כבר היו קידושין אינו נפפל, אבל לכתחלה אסור לתת עדות לאדם שמעיד על עצמו שהוא פסול לעדות, שכתב הרמב"ם (טוען ונטען ב, ג) והמחבר (חושן משפט שם, סעיף כה) שאינו נעשה לכתחלה עד אפילו שאין עדים אלא על פי עצמו, וכתב הש"ך (שם, ס"ק כז) דהיינו שאין מוסרין לו עדות לכתחלה, ובנידון דידן, אנו מוסרים לו עדות לכתחלה, לפיכך אם מי שלא נותן טיפ היה פסול לעדות, היה נאמן על עצמו לאסור למסור לו עדות לכתחלה.

העולה מזה: אין אדם פסול לעדות אלא על פי שנים עדים כשרים, ולא על פי עד אחד, ולא על פי עצמו. מכל מקום, אם מעיד על עצמו שפסול לעדות, לכתחלה אין מייחדין אותו לעדות.

דינים העולים

1. השוכר פועל בשכר, ולא קצץ כמה יהיה שכרו, נוטל כפחות שבפועלים, ואין הולכין אחר הרוב. ואפילו לא פירש שיתן לו שכר, והיא מלאכה  שנוטלים עליה שכר, נוטל שכר כפחות שבפועלים.
2. מלצר אינו פועל של בעל השמחה, אלא פועל של בעל האולם, ואין למלצר שום תביעת שכר מבעל השמחה, ואין לבעל השמחה תביעה על המלצר אם לא עבד, שהמלצר הוא עובד של בעל האולם, ובעל האולם עובד לבעל השמחה.
3. הטיפ שייך רק למלצר, כי על דעת כן נותנים בעלי השמחה למלצר, שהיא מתנה על מסירות עבודתו, אפילו שהם לא שכרוהו.
4. אפילו במקום שכולם נוהגים לתת טיפ, אם לא נתן, אין המלצר יכול לתבוע מבעל השמחה את הטיפ, וכן אינו יכול לתבוע מבעל האולם, ואין בעל האולם יכול לתבוע זאת מבעל השמחה, כי המלצר אינו פועל של בעל השמחה, אלא של בעל האולם.
5. אם התנה בעל האולם עם בעל השמחה שיתן טיפ למלצר, חייב בעל השמחה לתת טיפ, כי הוא חלק מקציצת שכר בעל האולם, ובעל האולם יכול לתבוע את בעל השמחה שלא נתן טיפ, אבל המלצר אינו יכול לתבוע כלל, ומכל מקום, גם בזה הטיפ שייך למלצר, כי כך הוא מנהג העולם, ועל דעת כן נשכר המלצר לעבודתו.
6. אין אדם נפסל לעדות על עבירה שעושה בטעות וחושב שאינה עבירה, לכן, אפילו אם התנה עמו בעל האולם שיתן טיפ, ולא נתן, לא נפסל לעדות, כי סובר שאין זה חיוב ממש.
7. אין אדם פסול לעדות אלא על פי שנים עדים כשרים, ולא על פי עד אחד, ולא על פי עצמו. מכל מקום, אם מעיד על עצמו שפסול לעדות, לכתחלה אין מייחדין אותו לעדות.